שיחה א

433שיחה א

א. על שמיני עצרת נאמר¹ שתוכנו: "קשה עלי פרידתכם כו', משל למלך כו' אמר לאוהבו: נגלגל אני ואתה במה שתמצא".

לכאורה, בלתי מובן: כיון שסוף סוף יהיה צורך להפרד – מה החשיבות הגדולה ביום נוסף של שהות יחד?

הכרח, איפוא, לומר שיתרונו של שמיני־עצרת הוא בכך שהיום הזה מועיל ושומר שגם אחר־כך לא יהיה פירוד.

הדבר יובן לאחר הקדמת הסבר לדיוק שבביטוי "פרידתכם", והרי, לכאורה, היה לו לומר "פרידתנו"?!

זה הסבר הדבר:

א) מצדו של הקב"ה אין כל פירוד. מצדו קיים תמיד הקשר עם בני ישראל, פנים בפנים. הפירוד בא רק מצדם של בני ישראל אשר "פנו עורף ולא פנים". "פרידתכם" – הפירוש שלכם. –

ב) מנין נובע הפירוד בין בני ישראל לבין הקב"ה? ע"י הפירוד שבין בני ישראל לבין עצמם: "פרידתכם". שכן כשפגום "כולנו כאחד" פגום גם "ברכנו אבינו".

וזה פירוש הדבר שלאחר חג הסוכות אומר הקב"ה: "קשה עלי פרידתכם" שכן בחג הסוכות מצויה הרי האחדות בין בני ישראל לבין עצמם.

– הרי זה תוכנה של מצות ד' מינים: כל ארבעת המינים, למן האתרוג, שיש בו טעם ויש בו ריח, ועד הערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, מתאחדים יחד למצוה אחת, וכן גם כל בני ישראל² נעשים "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

ברם, זו אחדות משום ולשם המצוה, ואילו עם הכניסה לימי החול שלאחר הסוכות עלול לחזור שוב הפירוד ח"ו, וכלפי זה אומר הקב"ה: קשה עלי פרידתכם.

והתקנה לדבר היא: "בואו ונגלגל במה שתמצא" ביום שמיני העצרת, דבר המביא לידי כך שתישמר האחדות גם לאחר מכן, וכדלהלן.

ב. יתרונה של האחדות של שמיני עצרת לגבי האחדות של סוכות

הוא:

אחדות ארבעת המינים אינה בעצם מציאותם. כלומר, אפילו בשעת התאחדותם מהוה כל אחד מהם סוג מיוחד ונותר במציאותו, ואינם מתאחדים אלא לגבי ענין המצוה. יתר על כן: המצוה היא, הרי, לקחת ארבעה מינים נפרדים, ונמצא, איפוא, שאפילו 434בעצם המצוה מורגש השוני שביניהם אלא שדברים שונים אלו מתאחדים במצוה אחת.

אך האחדות של שמיני עצרת היא: פר אחד, איל אחד. אין זה איגוד של דברים שונים, כי אם בעצם יש כאן דבר אחד.

כך גם בקשר לענין הריקוד שבשמחת תורה, כשכל בני ישראל, למן הגדול שבגדולים ועד הפשוט שבפשוטים, רוקדים יחד – הרי אין פירוש הדבר שכל אחד מהם רוקד באופן שונה (לפי ערך השגתו וכו'), אלא שכולם משתוים ומתאחדים בדבר הכולל אותם כולם. ענינו של הריקוד הוא שאין בו כל התחלקות.

זו אחדות אמתית: לא רק התאגדות של פרטים שונים, כי אם שכל אחד מתבטל ממציאותו בפני עצמו.

ומאחר שאין זו התקבצות של נפרדים כי אם השתוות והתאחדות – אין מקום לומר שכשתתבטל הסיבה תתבטל גם התוצאה, כי אם הדבר נשאר בר־קיימא וגם לאחרי החג, בכל השנה, שרויים בני ישראל באחדות ושלום, כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה³.

(משיחת יום שמח"ת, תשט"ז)

ג. בענין שדובר שבשמחת תורה רוקדים כל בני ישראל יחד באחדות יש להוסיף עוד נקודה:

ריקוד אינו נעשה בראש, כי אם ברגלים, ובאמצעות הרגלים רוקד גם הראש. לו היה הריקוד "בראש", כלומר – משום ההשגה, היתה השמחה מוגבלת רק בהתאם למדת הבנת גורם השמחה. אך מאחר שהרצון הוא שהשמחה תהא בלתי מוגבלת – רוקדים, לכן, ברגלים. אין הוא יודע מה הוא הקב"ה ומה היא תורתו, אבל יודע הוא שהקב"ה ותורתו הוא דבר יקר שאין כמותו בכל העולם, ודבר זה מעורר בו שמחה בלתי מוגבלת.

זה גם הענין שבשמחת תורה אין מתיישבים ללמוד, כלומר, אין השמחה מחמת העיון שבתורה, כי אם רוקדים בספר התורה כפי שהוא עטוף ב"מעילו". אין יודעים עדיין מה כתוב בה, אך יודעים שהיא דבר יקר ושיש לכן לשמוח בה בלי הגבלה.

כשם שבכל אחד בפרט – הריקוד הוא ברגלים ובאמצעותן רוקד גם הראש, כך גם בקומה השלמה של כלל ישראל: שמחת האנשים הפשוטים בתורה, שהיא שמחה בלתי מוגבלת, מביאה תוספת שמחה גם במשכילים היודעים ומבינים את חשיבות התורה ואת גורמי השמחה – גם בהם נוצרת שמחה פשוטה ובלתי מוגבלת.

וע"י שמחת שמיני־עצרת ושמחת־תורה זוכים לבחינת "פר אחד", לא כבחג הסוכות בו מקריבים שבעים פרים כנגד ע' שרים, שכן אז יש מקום גם לאלו, כי אם זוכים לבחינה בה אין 435לאלו מקום כלל, דרגה בה אין נמצאים אלא הקב"ה ובני ישראל: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

(משיחת ש"פ בראשית תשט"ז)

ד. המלים האחרונות, בהן מסיימים את התורה בשמחת־תורה, הן: "לעיני כל ישראל". במלים אלו רמוז ענין האחדות (שהיא ה"עבודה" של שמחת־תורה, כמוסבר לעיל) – שכל בני ישראל מאוחדים כאחד. כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מהם אינו אלא פרט שבכלל, ואף – ביתר עומק: חלק " מן העצם⁴, ולפיכך נמצא בכל חלק – כל העצם, כמאמר הבעל־שם־טוב⁵: "העצם, כשאתה תופס במקצתו – אתה תופס בכולו".

כך תובן גם מצות "ואהבת לרעך כמוך", בה נדרשת "כמוך" – ממש: כשם שהאהבה לעצמך אינה אהבה שמסיבה מסוימת, כי אם אהבה עצמותית, כך גם האהבה ליהודי אחר צריכה להיות אהבה עצמותית.

לכאורה: כיצד אפשרי הדבר? והרי "פלוני" ו"אני" הם שני אנשים נפרדים! אך על פי הנ"ל יובן הדבר, שכן אין זו אהבה ל"פלוני" כי אם אהבה ל"אני" עצמו. כאן עצם אחד שמופיע במספר חלקים אך כל חלק הוא אותו עצם.

כך יובן גם מאמר הבעל־שם־טוב⁶: אהבת ישראל פירושה – לאהוב יהודי, אף שלא ראה אותו ולא שמע ממנו מעולם.

ולכאורה: כיצד תתכן אהבה לדבר עליו אין לאדם כל ידיעה? – ולפי האמור יובן, שכל כלל ישראל עצם אחד.

ה. לפי זה יובן גם מאמר רז"ל⁷ שלפיו אהבת ישראל היא יסוד כל התורה, בהתאם למוסבר ב"תניא"⁸ בהרחבה שיסוד כל התורה הוא

להגביה ולהעלות הנפש על הגוף" ודבר זה מתבטא באהבת ישראל.

– שכן כשאדם רואה וחש את עצמו כמציאות מיוחדת – אין האהבה לזולת יכולה להיות "כמוך". כדי שתהיה לדידו "ואהבת לרעך – כמוך", עליו לצאת ממציאותו: מציאותו אינה – הוא, כי אם חלק מן העצם של ישראל ואז קיימת אצלו אהבת ישראל אמתית.

זה גם תוכן הסיפור שסיפר הרבי על אחד גדול, שפעם בהיות ילדו חולה בכה מאד, והתאונן לאחר מכן על כך שעל ילד יהודי אחר לא היה בוכה כל־כך והדבר משמש, איפוא, הוכחה שהוא נמצא עדיין בתחלת עבודת ה', משום שאילו היתה אצלו עבודה אמתית היו התורה והמצוות מגלים את עצם הנשמה, לגביה כל ישראל הם דבר אחד.

437ו. לפי זה תובן משמעות המלים: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". פירוש הדברים הוא: אימתי אפשרי "ויעשו כולם אגודה אחת"? – כשהמטרה היא "לעשות רצונך". אבל כשמטרת האגודה היא דברים אחרים, אף אם הם דברים מותרים, אין זו אגודה אחת, כי:

א) בעצם מהותם הם אנשים נפרדים, אלא שלשם ענין מסוים התקשרו ביניהם לגבי כחות וענינים נפשיים מסוימים הדרושים לביצוע מטרת האגודה, ואילו בשאר כחותיהם, וכל־שכן – בעצמותם, אין כל שייכות ביניהם.

ב) גם בענין המסוים עצמו אינם קשורים ביניהם באמת, שכן מאחר שבמציאותם הכללית הם אנשים נפרדים הרי גם בענין מסוים זה – עוסק בו פלוני משום מציאותו הוא ורגשותיו שלו והאחר עושה זאת משום מציאותו רגשותיו שלו, ורק בבחינה חיצונית, ביחס לפועל ממש, עושים הם דבר אחד.

– הרי זה פירוש הביטוי^* "מחלוקת קרח וכל עדתו": קרח ועדתו עצמם היו חלוקים ביניהם. למרות שכולם היו בעצה ובדעה אחת – היו חלוקים ביניהם, לפי שכל אחד התכוין למציאותו הוא –

ג) אפילו בבחינה החיצונית אין זה דבר של קיימא, שכן מאחר שנותרו לחברי האגודה ענינים משלהם ומציאות שלהם העומדים לדידם בדרגה נעלית מן האגודה – הרי בשעה שהדבר יזיק למציאותם הם ייפרדו זה מזה, והאיגוד יתבטל אפילו מבחינה חיצונית.

וכפי שראינו במוחש בכמה וכמה איגודים שהיו נראים כאגודות חזקות, ובסופם של דברים לא השתוו חבריהם ביניהם, והאגודות התמוטטו ולא נשאר מהם דבר.

לפיכך, כשרוצים להקים איגוד לשם מטרה של דברי־רשות, הרי העצה הטובה לקיום האגודה היא – להכליל באיגוד ענין של תורה ומצוות כיסוד באיגוד, וע"י כך יהיה זה איגוד של קיימא גם לגבי ענין הרשות.

ז. מכאן אף הסבר לעובדה שכלל ישראל הוא "כבשה אחת בין שבעים זאבים – והיא משתמרת"⁹ כי שבעים הזאבים מהוה כל אחד מציאות מיוחדת, ואילו בני ישראל מאוחדים, ויש להם משום כך כח גדול. כך גם ביחס לבני ישראל בינם לבין עצמם: הצד שכנגד – לא זו בלבד שאין לו רוב, אלא שגם שני אנשים אין לו, שכן כל אחד מהם מהוה מציאות נפרדת, ואילו שומרי תורה ומצוות, אפילו כשזה יחיד במקומו יש לו אתו את כל בני ישראל שהיו מאז מתן תורה, כח של מחנה גדול להלחם למען התורה.

438ח. כך יובן גם הקשר בין "לעיני כל ישראל" לבין הנקרא לאחר־כן: "בראשית ברא" (שהרי מיד עם סיום התורה מתחילים אותה שוב מראשה), וגם בין הנקרא לפני־כן, בתחלת הפרשה: "וזאת הברכה".

תוכנו של "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – הוא, שעל יהודי לדעת כי את השמים, ענינים רוחניים, ואת הארץ, ענינים גשמיים, ברא אלקים. אל יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כי־אם עליו לדעת שאין לו משלו כלום: כל רכושו, הגשמיות שלו והרוחניות שלו, יש לו משום שהקב"ה מהוה בכל רגע ורגע¹⁰ את כלל הבריאה וגם את ההשפעה אליו בפרט.

הרמז שב"וזאת הברכה אשר ברך משה" – הוא:

משה רבנו הוא רועה ישראל, הוא המדריך אותם שיהיו בכל פרטי התנהגותם כדבעי, ובאמצעותו – מושפעים להם כל צרכיהם.

וכמאמר רז"ל¹¹: "ירידת המן היתה בזכותו של משה. גם ענני הכבוד, שהיו בזכותו של אהרן, ובארה של מרים, הרי כשנסתלקו אהרן ומרים – חזרו בזכותו של משה"¹², ולאמתו של דבר היתה גם לפני כן ההשפעה ממשה רבנו, אלא שעברה דרך אהרן ומרים.

שכן ענינו של רועה ישראל הוא שהוא מספק לבני ישראל את כל צרכיהם, הן בגשמיות והן ברוחניות.

אך כדי לקבל השפעתו של משה רבנו, רועה ישראל ואתפשטותיה שבכל דרא ודרא¹³, יש להיות בהתבטלות והתקשרות אליו. דרושה התמסרות כצאן אל הרועה: אין לצאן רצונות משלו, והוא הולך למקום שהרועה מוליך אותו. כשאין לאדם רצונות משלו, לא בענינים ארציים ולא בענינים שמימיים, כי אם הוא מסור לגמרי למשה – הריהו כלי לקבל את הברכה של ו"זאת הברכה אשר ברך משה וגו'": ממגד שמים – ענינים רוחניים, ומתהום רובצת תחת – ענינים גשמיים.

ט. וזה הקשר בין "בראשית ברא" לבין "וזאת הברכה" לבין "לעיני כל ישראל", שכן לפי האמור לעיל¹⁴ – הרי אהבת ישראל, כל ישראל, אמתית

אפשרית על־ידי שאדם יוצא ממציאותו.

ואם כן – כשנקבעת אצלו האמת שאין לו משלו כלום, כי אם כל אשר לו הוא של הקב"ה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – "בראשית ברא" וגו' – וכתוצאה מכך מתמסר הוא למשה ואתפשטותא דיליה – "וזאת הברכה" גו' – הריהו יוצא אז ממציאותו, ואין הוא מציאות לעצמו, 440כי אם חלק של כלל ישראל – "כל ישראל".

י. הקשר בין "לעיני כל ישראל" לבין "בראשית ברא" הוא בשנים. כשם ש"בראשית ברא" נותן כח ל"עבודה" של "כל ישראל", כאמור, כך מהוה "כל ישראל" הכנה ל"בראשית ברא".

בשמחת־תורה צריך כל יהודי לסיים את התורה ולהתחיל ללמדה מחדש, ובאופן נעלה יותר¹⁵, וכשיהודי מתבונן במעמדו ומצבו בשנה החולפת

ו עלול הוא להרהר: הרי איני מוכן כלל ולחלוטין, מה מקום לי כאן? "

כלפי כך ניתנת לו עצה: "כל ישראל". אם כפרט אינו מסוגל ללמוד כל התורה ולקיימה – יכלול עצמו עם יהודים אחרים, יחזיק לומדי תורה, וע"י כך יהיה לו חלק בלימוד התורה של נתמכיו.

וכמאמר רז"ל – וכך נפסקת ההלכה¹⁶ – שע"י כך שזבולון תומך ביששכר יש לו חלק בתורה שלומד יששכר.

יא. הדברים אמורים כשמפני טרדותיו לא היה לו זמן ללמוד ויצא ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ברם, מה יעשה כשגם אם בזמנו הפנוי לא למד? (

– בכל זאת אל יתיאש, שכן רבותינו אומרים שבשמחת־תורה, באמצעות קו השמחה, אפשר לעשות באותה מדה כבראש־השנה ויום־הכפורים בקו המרירות. כלומר, אפילו כשכבר עברו חדש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכפורים, ואפילו ביום הכפורים בשעת נעילה לא שב בתשובה, רחמנא ליצלן, הרי, למרות זאת, כשמגיע שמחת־תורה באפשרותו לחזור בתשובה ע"י קו השמחה.

"לעיני כל ישראל", להיכלל בישראל, דבר הבא משום התגלות עצם הנשמה,

שהנשמות מתאימות", שממנה נובעת אהבת ישראל האמתית¹⁷, ומאחר שעצם הנשמה שלמה תמיד הרי משום כך יש בכחו תמיד להתחיל שוב את התורה מראשיתה, ובאופן נעלה יותר.

יב. זה הרי הקשר בין "לעיני כל ישראל" לבין "בראשית ברא" כראשית התורה – שע"י "לעיני כל ישראל" יש בכח להתחיל את התורה מחדש, אך מה הקשר לתוכן של "בראשית ברא" בפרט?

הענין שבכך הוא:

"ברא" – מלשון: גילוי¹⁸. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – מובנו: ראשית העבודה היא לגלות

"ברא") את אלקים שבשמים וכל צבאם, ובארץ וכל צבאה.

בכל הנבראים, הן בצבא השמים והן בצבא הארץ, טמון הכח והחיות 441האלקית המהוה, מחיה ומקיימת אותם בכל רגע ורגע, וזו – החיות האלקית – היא כל מציאותו של הנברא, אלא שהחיות היא בהעלם, כך שהנברא רואה את עצמו למציאות נפרדת. ראשית העבודה היא, איפוא, להביא לידי כך שהחיות האלקית תהיה בהתגלות – "ברא".

כשם שבכל נברא יש אלקות, אלא שהיא בהעלם, כך, ומכל־שכן, נמצאת " אלקות בכל אחד מישראל, היא הנפש האלקית, חלק אלקה ממעל ממש¹⁹, שבקרבו. אלא שמשום התלבשות הנשמה בגוף והנפש הבהמית עלול להיות שהגוף והנפש הבהמית יעלימו ויסתירו את אור הנשמה, עד שלעתים הם עלולים אף להלחם בה.

לשם כך יש צורך ב"בראשית ברא אלקים" באדם עצמו, לגלות את הנשמה שבקרבו, שתצא ממאסר הגוף והנפש הבהמית, ותתגלה כמו שהיא, לא רק בכוחותיה הגלויים, כי אם גם בעצם הנשמה שהיא קשורה בעצמותו ית'. והסימן לגילוי עצם הנשמה הוא

ואהבת לרעך כמוך", "לעיני כל ישראל", כנ"ל.

וע"י "בראשית ברא אלקים" שבאדם עצמו – מסוגל הוא לגלות גם את האלקות שבכללות העולם, בצבא השמים ובצבא הארץ, כך שבכל דבר יורגש בגלוי שכל מציאותו היא אך ורק אלקות, "ואין עוד מלבדו".

(משיחת ליל שמח"ת, תשח"י)