שיחה א

443שיחה א

א. שבת בראשית מהווה המשך למועדי חודש תשרי בכלל ולשמיני עצרת ושמחת תורה במיוחד. משום כך כותב הרבי במכתבו ממחרת יום הכפורים, הנדפס בקונטרס סוכות¹, ששבת בראשית יהיה "כעין השלמה ותוספות אור כי טוב" לימי השמחה נ שעברו.

הרבי מציין שני ענינים במכתבו זה: השלמה ותוספות. ההבדל שבין השלמה לתוספות מובן בפשטות: "השלמה" – להשלים את החסר עדיין, ו"תוספות" – אף כשהשלים האדם מה שהוטל עליו, עליו להוסיף על כך.

זו המשמעות בדברי הרבי "וכעין השלמה ותוספות". א) במדה ולא הושלם כל מה שיש לפעול במשך חודש תשרי – אפשר להשלים זאת בשבת בראשית. ב) אף אם הושלם את כל אשר צריך לפעול בחודש תשרי – אל יחשוב האדם שתפקידו עתה לחכות על קבלת השכר, אלא יש לו להוסיף עוד.

ב. הרבי אינו מסתפק בכך, אלא מוסיף ומפרש: "תוספות אור". ההוספה הנדרשת היא – אור. למרות שהיו עבודת ראש־השנה – "קבלת עול", עבודת יום הכפורים – תשובה, ארבעת הימים שבין יום הכפורים לסוכות בהם עסוקים בקיום מצוות – שמשום כך יום ראשון של סוכות הוא ראשון לחשבון עונות² – סוכות – זמן שמחתנו, שמיני־עצרת ושמחת־תורה עליהם נאמר: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"³ – משום כך אמר הרבי

"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ) שבשמחת תורה אין ענינים של דינים⁴ – למרות זאת אפשר ויש מקום להוסיף אור.

סוג האור – מוסיף הרבי וכותב – צריך להיות "אור כי טוב". על האור שנברא ביום ראשון נאמר – אור כי טוב, הקב"ה היה אז יחידי בעולם, שמשום כך נקרא יום זה – יום אחד⁵.

ג. על אור זה מצינו בגמרא⁶ שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הבעל־שם־טוב אמר⁷: "והיכן גנזו – בתורה". כלומר, אף כיום אפשר להגיע, באמצעות התורה, לאור שלעתיד לבוא.

טעם הדבר, שאף כיום אפשר להשיג את האור שלעתיד לבוא, הוא, כי "ישראל ואורייתא וקוב"ה – כולא 444חד", וכשם שהקב"ה הוא בבחינת היה הוה ויהיה כאחד, כך גם בתורה, בה גנוז כבר היום – העתיד לבוא. וכן אף בצדיקים, בהם בחינת כולא חד עם הקב"ה היא בגלוי – לא קיימות לגביהם הגבלות הזמן, ואף עתה יש להם האור שלעתיד.

ד. לפי האמור יובן הסיפור⁸ שכתב רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט – לבעש"ט שהמעשה עליו הודיעו אמנם אירע, אבל בזמן מאוחר יותר מאשר זמן כתיבתו.

טעם הדבר מבואר בחסידות, כי בעולם נעלה יותר, הזמן הוא כללי. הבעש"ט שהה אז בעולם היצירה, בו חמש עשרה שנה הן בבת אחת, משום כך ראה מראש מה שיארע לאחר מכן. "

ברם, לכאורה, לא מובן, כי לפי זה " היה על הבעש"ט לכתוב לגיסו שהמעשה יארע בזמן מאוחר יותר, אלא הסבר הדבר הוא: צדיקים אינם "מציאות" בפני עצמם, כל מציאותם – אלקות.

זה גם המוסבר בתורה החסידות בכלל, וביחוד במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ⁹, בפירוש מאמר הזהר¹⁰ "מאן פני האדון הוי' – דא רשב"י: לכאורה, כיצד אפשר לומר מאן פני האדון הוי' על נברא? – אלא רשב"י היה בטל לגמרי לאלקות ולא היה מציאות לעצמו, ומשום כך אפשר לומר עליו "מאן פני האדון הוי'".

וכשם שהדבר בהקב"ה כביכול, כך גם בצדיקים שוררת הבחינה של היה הוה ויהיה כאחד, ולפיכך לא ציין הבעש"ט לגיסו שדבר המעשה יארע בזמן מאוחר יותר, הואיל ובדרגתו כבר אירע הדבר כעת.

ה. לפיכך אפשר אף כיום להגיע, באמצעות התורה, לאור שנגנז לעתיד. כי צדיקים, על־ידי פנימיות התורה – שבאמצעותה דוקא (אילנא דחיי שלמעלה מנגלה דתורה כו'"¹¹) אפשרית אמיתות ענין צדיק (יסוד עולם שלמעלה ממלכות) – לא קיימות בהם הגבלות הזמן. זהו פירוש המאמר

גנזו לצדיקים לעתיד לבוא". על ידי

גנזו", כלומר, באמצעות פנימיות התורה, אפשר להיות ענין הצדיקים, ועל ידי כך מגיעים לאור שלעתיד.

ו. כל ענין רמוז הרי גם בתורת הנגלה, והרמז לאמור, בנגלה, היא ההלכה¹²: כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אם אינו צריך לדקל. כלומר, אם הוא עצמו אינו מחוסר ענין עקרי בכך, הרי זה כאילו הדבר כבר בוצע. מחוסר זמן אינו נחשב למחוסר מעשה.

רמז גלוי יותר לאמור, במאמר הגמרא¹³: "ג' הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא", והגמרא מונה 445את האבות, והרי מצינו בתנא דבי אליהו רבה¹⁴ שכל יהודי אפשר לו לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, היינו שכל אחד אפשר לו להגיע לכך.

אף אם תמצא לומר שהספר תנא דבי אליהו אינו מהווה ספר של פסקי הלכה – מוצאים אנו בגמרא¹⁵ בנוסח הברכה לרבי אמי: "עולמך תראה בחייך", הרי שכך נפסק בש"ס בבלי, ש"עולמך", הגילויים שלעתיד לבוא, תראה בחייך.

ז. זו המשמעות בדברי הרבי במכתבו ממחרת יום הכפורים: "וכעין השלמה ותוספות אור כי טוב בשבת בראשית הבעל"ט". שבשבת בראשית הבעל"ט, אפשר להגיע לאור כי טוב, לאור שנברא ביום ראשון והוא הוא האור שלעתיד.

– אם כי המכתב הוא משנת תרפ"ט, אין כל שוני בכך. אדרבה: הרי זה בדוגמת יין – הבנה והסברה – ישן, שכל מה שמזקין, דעת זקנים – זה שקנה חכמה – נוחה ממנו. –

כלומר, בשבת בראשית אפשר להגיע לאור שהאיר ביום הראשון, יום בו היה הקב"ה יחידי בעולמו, שאף המלאכים שנבראו לאחר מכן ואף שמים וארץ שנבראו ביום הראשון – היו אז באופן נעלה יותר, שלא היה מקום לומר שכאילו קיימות שתי רשויות. משום כך האיר אז האור " שלעתיד. ואור זה – כותב הרבי – אפשר "להמשיכו" בשבת בראשית הבעל"ט.

ח. בשעה שאדם רוצה להגיע למקום מסויים במהירות יתרה – הוא נוסע ברכבת. הנוהג הוא שלרוב אין הנסיעה מתבצעת ישירות אל המקום אליו יש להגיע, אלא שהרכבת נעצרת באמצע הדרך, כדי להעלות נוסעים נוספים, שגם הם יצטרפו לנוסעים שנמצאים כבר באמצע הדרך, או משום שלא כל אחד מסוגל לסבול את מהירות הנסיעה.

בדרך כלל, קיימים שני סוגי רכבות. רכבת מהירה, הנוסעת במהירות ובאופן ישיר למקום המיועד, ורכבת רגילה העוצרת באמצע הדרך כדי להעלות נוסעים נוספים.

כל ענין שישנו בחיים הגשמיים, בא משום שברוחניות קיים ענין כזה. הענין שברוחניות מהווה שורש ומקום לענין שבגשמיות. וכך גם בענין האמור.

ט. הענין האמור ברוחניות, הוא:

קיימת הבחינה של "בעתה" והבחינה של "אחישנה" שהרי זה שאמר יעקב לעשו, שהוא מצדו מוכן כבר ללכת להר שעיר, אלא שבגלל הצאן והבקר, כלומר בגלל אלה שאי אפשר להם לצעוד מהר כל כך,

ודפקום יום אחד ומתו גו'"¹⁶, מן ההכרח לצעוד בסדר של בעתה.

446י. הסדר בנסיעה ברכבת הוא: לפני הנסיעה צופרים בצופר כדי להזכיר, לאלה שעסוקים בחבילותיהם או לאלה ששכחו שעליהם לנסוע, שהרכבת עומדת לנסוע.

כך צופרים אחת, שתים ושלש, וכשזה אינו עוזר, מתחילים לנסוע קצת, כדי להוכיח שמתכוונים לכך ברצינות, ורק לאחר מכן – מתחילים לנסוע במהירות.

הענין האמור ברוחניות:

בחודש אלול מעוררים לתשובה. בעצם צריך האדם להיות כל ימיו בתשובה, אלא שבחודש אלול תוקעים ומעוררים לתשובה, כי "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו^* – בתמיה"?

נותנים לאדם שהות של ארבעים יום לתשובה, ובאם לא יחזור בתשובה, הרי כמו שהיה בנינוה: באם יחזור בתשובה – מוטב, ובאם לאו – מי יודע מה יהיה (בפסוק מפורט מה יהיה).

כן, נותנים לאדם באופן פרטי, י"ב יום מח"י אלול עד ראש־השנה, בהם אפשר לו לתקן את כל י"ב חדשי השנה שעברו, יום לחודש יום לחודש – וכדאיתא בשיחת ח"י אלול תש"ג בארוכה. –

לאחרי חודש אלול, בא ראש־השנה, בו שוב מעוררים לתשובה.

יא. בחודש אלול תוקעים בשופר עשר קולות – יש לומר שהם כנגד עשר כוחות הנפש – ובראש־השנה תוקעים מאה קולות, כדי לעורר את עשרת כוחות הנפש כפי שכל אחד מהם כלול מעשר.

בראש־השנה הרי צריכים לדאוג ולהבטיח כל דבר, כדאיתא בענין ניקוד לחיים¹⁷ וכיוצא בזה.

אם יתקעו עשרה קולות בלבד, עלול האדם לטעות ולתקן את עשרת הכוחות באופן כללי בלבד, או עשרה כוחות פרטיים, כלומר: כוח אחד כפי שהוא כלול מעשר, ואת שאר תשעת הכחות להשאיר בלתי מתוקנים. משום כך תוקעים מאה קולות, כלפי עשרת הכוחות כפי שכל אחד מהם כלול מכל שאר הכחות.

זו אף משמעות הפסוק "אתם נצבים היום כלכם ראשיכם שבטיכם זקניכם גו'"¹⁸, הפסוק מונה כאן עשר דרגות, וכל דרגה כלולה הרי מכל עשר הדרגות. ברם, אפשר הרי לו לטעות ולקחת את עשרת הפרטים מדרגה אחת בלבד, כלומר עשרת הפרטים שבראשיכם בלבד, ואת חוטב עציך ישאיר – לפיכך תוקעים מאה קולות.

יב. לאחר ראש־השנה בא יום הכפורים, בו "נמשך" – כדברי הרבי¹⁹

ה"מקיף" של תשובה, מחילה וסליחה.

לכאורה אינו מובן, הרי אין זה 447בדומה לענין ה"מקיפים" שהוא מונה לפני כן, מקיף דיראה, אהבה ושמחה. ענינו של מקיף התשובה – מובן, אבל ביחס למקיף המחילה והסליחה שהן בענינים שאינם קשורים לעבודת האדם – לא מובן, מה פירוש הדבר שביום הכפורים נמשך המקיף של מחילה וסליחה.

אלא, האמת היא, שאף ענין המחילה והסליחה יש לו שייכות לעבודת האדם, כי בשעה שאדם חוזר בתשובה כדבעי, הוא נעשה בעל־הבית על המחילה, שאין הוא זקוק לבקש מהקב"ה שימחול לו, אלא הוא דורש זאת מהקב"ה.

בדוגמת הכהנים שאומרים – מובא במאמרו של הרבי לח"י באלול²⁰ – עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות – כך גם, על־ידי תשובה, נעשה האדם בעל־הבית על המחילה והסליחה.

אחרי יום הכפורים באים ארבעת הימים שבין יום כפור לסוכות, בהם נמשכת גם עבודת התשובה. כפי שהרבי מספר, שפעם אחת נכנס במוצאי יום הכפורים אל אביו הרבי נ"ע, ושאלו: ועתה מה? – ענה לו אביו: אכן עתה יש הצורך לעסוק בעבודת התשובה²¹.

יג. אחרי כל עניני התשובה האמורים, באים ימי חג הסוכות, שמיני־עצרת ושמחת־תורה – זמן שמחתנו, בהם העבודה היא שמחה. כל אלה שעדיין לא עלו על הקרון עליו חרותות המלים בכי' ומרירות, אפשר להם לעלות על הקרון עליו חרותות המילים שמחה ורקודים – ולהצטרף לנסיעה ברכבת.

כשם שבגשמיות, קיימים קרונות מיוחדים לסוגי נוסעים שונים, כך גם עבור אלה שאוהבים לרקוד, מצרפים קרון של שמחה, שבאם ירקדו לשם שמים, יהיה אפשרי גם להם להצטרף לנסיעה, כפי שהרבי אומר²²: שמיני־עצרת בקו השמחה הוא אותו ענין כמו ראש־השנה בקו המרירות, ואף הם מצטרפים איפוא לנסיעה ברכבת לקבלת פני המשיח.

יד. יתרונה הגדול של רכבת זו, הוא: תכלית בריאת האדם היא שיהיה בבחינת מהלך. מלאכים למעלה נקראים "עומדים". אף שהם עמדו באהבה ויראה במשך אלפיים שנה, ועוד אלפיים שנה ועוד קרוב לאלפיים שנה, ואלה הם הרי עליות תמידיות – נקראים הם "עומדים", כיון שאף עליותיהם הן בסדר והדרגה.

גם הנשמות לפני ירידתן למטה, נקראות "עומדים": "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"²³, עם ירידתן למטה דוקא והתלבשותן בגוף, שאז זקוקות 448הן ליגיעת הנפש וליגיעת הבשר, נקראות הן בשם "מהלכים". כי העליה שבאמצעות הגוף היא שלא בהדרגה, ומגיעים לעצמות ומהות אין־סוף ברוך־הוא, כפי שנתבאר בכמה – מקומות בתורת החסידות²⁴. זהו חידושה של הרכבת, בה אפשר לנסוע שלא בהדרגה כלל, לעבור מסדר ההשתלשלות אל למעלה מסדר ההשתלשלות, לאשתאבא בגופא דמלכא (=להכלל הגוף המלך), וכפי הידוע בתכלית ירידת הנשמה למטה.

טו. מפאת עוצם הגילויים של הימים הנוראים וזמן שמחתנו, אפשר לאדם להיות שקוע ועסוק בגילויים, וכשיגיע לעבודת כל השנה, לבחינת "ויעקב הלך לדרכו" (באמצעותה נמשכת ה"עצמות"), לא יבצעה כדבעי – כלפי כך ישנו ענין ההשלמה בשבת בראשית, שאלה שלא השלימו את עבודתם בחודש תשרי, מסיבת היותם עסוקים בגילויים או מסיבה אחרת – אפשר להם להשלים זאת בשבת בראשית.

זו היא ההתעוררות לאלה שעסוקים בגילויים, בדוגמת דברי הרבי במאמר לראש־השנה²⁵, צריכים לעורר את הנשמות הטרודים בגילויים, שעתה קודשא בריך הוא אתא לאשתעשע עם צדיקיא בגינתא דעדן.

דרך משל^* אדם ההולך לבקר את המלך, הנה בדרך הילוכו כשהוא רק נכנס לארמון המלך ורואה את החדר החיצון, הוא מתמלא התפעלות ושוכח

באמת אי אפשר לומר "לשכוח" מן המלך ח"ו, אלא אין הוא מגיע אל המלך, הוא שוכח לצעוד הלאה עקב הטוב האמתי השורר באותו מקום בו הוא נמצא.

ישנו אדם שמיד בהכנסו לחדר החיצון הוא מתמלא התפעלות ואינו צועד הלאה וישנו אדם שנעמד ליד החדר הפנימי. קיים גם אדם העובר את כל החדרים ונכנס אף לחדר המלך, אלא שבהסתכלו בגילוייו של המלך, אין הוא מגיע אל המלך עצמו, ולפיכך יש צורך בהשלמה ובתוספת בשבת בראשית.

טז. פירוש המושג "שיריים" הוא פחות מהחצי. למרות זאת מוצאים אנו שפעולת השיריים יכולה להיות יותר מאשר העיקר.

אלישע אמר לאשת עובדיה "ואת ובניך תחיי בנותר²⁶". "בעיקר" היא סילקה את החובות לנושים, ואילו ביחס לנותר לא צויין אם זה הספיק לשנה, לשנתיים או לשלש שנים, אך חז"ל קובעים²⁷ שזה עד שיחיו המתים. תחית המתים תהיה הרי לאחר ביאת המשיח, לאחרי בנין הבית השלישי 449ולאחר קיבוץ כל הגליות²⁸ – ועד אז "תחיי בנותר".

כך גם שבת בראשית היא בבחינת ה"שיריים" של חדש תשרי, שמשום כך הרי גם בגשמיות (הענינים " בגשמיות מקורם מאותם הענינים ברוחניות) הסדר הוא, כשבעלת הבית מכינה משקה ודברי טעימה לצורך התועדויות החג, היא מכינה יותר מהנצרך, מתוך חשבון שעם הנותר יתוועדו בשבת בראשית. למרות ששבת בראשית היא ענין של שיריים – יש בפעולת שבת בראשית יותר מאשר בפעולת חדש תשרי.

יז. שבת בראשית איננה כשאר כל השבתות, או אף כשאר שבתות מברכים, אלא יש בה משום ענין מיוחד, ענין כללי, כפי שהרבי אומר בשיחתו מערב סוכות²⁹ שאור וחיות שבת בראשית נמשכים לכל השנה. כך אמר הרבי ה"צמח צדק": באותה בחינה שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית – כך זה נמשך כל השנה.

אף שלכאורה, ענין זה מתיחס יותר לראש־השנה, ליום הכפורים ולהושענא רבה, ולא לשבת בראשית, ואף בזהר נאמר^* שבהושענא רבה ובשמיני־עצרת מחלקים את הפתקין, שאין לאחריהם כלום – יהיה זה, כפי שאמר ה"צמח צדק" (לענין ביאת אליהו הנביא בערב שבת קודש³⁰) – שיבוא כבר, ואז הוא יתרץ גם קושיא זו.

יח. להלן כותב הרבי במכתבו:

גם החלש יאמר גבור אני, להיות כי כל אחד ואחד ההולך בדרך הסלולה, גבור הוא בתגבורת אור זכות הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים".

אף שחלש הוא – כפי שהרבי כותב עליו – הרי בהלכו בדרך הסלולה שסללו אבותינו רבותינו הקדושים – אפשר לו לומר "גבור אני", מצד תגבורת זכות אבותינו רבותינו הקדושים.

ואף שזה אור, וגדר האור הוא – כפי שהרבי אומר בהמשך המאמרים^* – שככל שהוא נמשך הוא מתמעט – למרות זאת, החלש יאמר גבור אני, כי האור אמנם מתמעט ונוסף על כך הוא עצמו חלש, ברם כל זה הוא מצד עצמו, ואילו משום אור זכות אבותינו רבותינו הקדושים, הוא גבור.

(משיחת ש"פ בראשית, ה'תשי"א)

יט. כ"ק מו"ח אדמו"ר, אמר פעם, שבראשית היא פרשה ארוכה. ופירש את דבריו: הכוונה היא בפשטות, שפרשת בראשית מקיפה תקופה שלמעלה מאלף וחמש מאות שנה. אין פרשה נוספת בתורה המקיפה תקופה ארוכה כזו.

450לפי החשבון הרי כל הפרשיות יחד, אינן מקיפות תקופה ארוכה כזו כמו פרשת בראשית, כי סיום התורה הוא בשנת ב' אלפים תפ"ח, מכאן שכל הפרשיות אינן מקיפות תקופה כזו כפי שמקיפה פרשת בראשית.

כ. משמעות האמור, ברוחניות:

ידוע הפתגם³¹: באותם בחינה שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית – כך זה נמשך כל השנה. כשאדם מעמיד עצמו בשבת בראשית בהתרחבות – נמשכת ההרחבה לכל השנה בכל הענינים, הן ברוחניות והן בגשמיות.

רוחניות וגשמיות בחיי הנפש האלקית – משמעותן תורה ומצוות. מצוות לגבי תורה הן בבחינת גשמיות לגבי רוחניות. תורה היא הבנה והשגה – רוחניות, ואילו מצוות מלובשות בדברים גשמיים – גשמיות.

ולא רק מצוות מעשיות, אלא אף מצוות שבחובות הלבבות, הנן בבחינת גשמיות לגבי תורה. כי גם על המצוות שבחובות הלבבות להיות מורגשות בבשר הלב הגשמי, כפי שמבואר באריכות בכמה מאמרי חסידות.

קיימת אף גשמיות כפשוטה, גשמיות יהודית, גשמיות שצריכה להיות לכל יהודי על פי התורה.

כא. כלפי כל הנזכר, אומרים: כפי שאדם מעמיד את עצמו בשבת בראשית – כך זה נמשך כל השנה, הן ברוחניות והן בגשמיות. כלומר, בלימוד התורה, בקיום המצוות ובגשמיות כפשוטה.

טעם הדבר הוא, הואיל ובראשית היא פרשה גדולה, היא כוללת ומקיפה תקופה של כמה וכמה שנים, היא אף כוללת בה את כל סדר ההשתלשלות. לפיכך נוגעת ההנהגה שבשבת בראשית לכל השנה.

כב. הרמז לכך, ששבת בראשית כוללת את כל סדר ההשתלשלות, הוא, שבפרשה זו נמנים עשרת הדורות שמאדם הראשון עד "ונח מצא חן בעיני הוי'"³² והמספר עשר הנו מספר כללי והכולל בתוכו את הכל"³³.

כן הדבר בענין הספירות שבהן נברא העולם – קיימות עשר ספירות, וכפי שנאמר בספר יצירה³⁴: "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר". דוקא המספר עשר כולל בתוכו את כל סדר ההשתלשלות.

משום כך קיימים אף בכל דבר גשמי – עשרה ענינים. גם חכמי המחקר אומרים שבכל דבר קיימים תשעה מקרים ועצם הדבר, והעצם נושא בו את כל המקרים.

כג. כך מוסבר גם בחסידות, שבכל דבר קיימים אורך, רוחב ועומק (גובה), וכל אחד מהם יש בו ראש, 451תוך וסוף, הרי תשע בחינות, וקיים גם "עצם" הדבר הכולל בתוכו את הכל.

כן גם בכללות משך ה"זמן", מסודר כל דבר במספר עשר. כפי שמצינו³⁵ ישנן עשר פרות אדומות, אחת שעשה משה ונמנות שם עוד שמונה פרות אדומות, ואחת שתהיה בימות המשיח. –

כד. כך גם בענין השירה, נאמר בתרגום³⁶ שהשירה הראשונה אמר אדם הראשון, ונמנות שם עוד שמונה שירות, והשירה העשירית תהיה בביאת המשיח. זו אף משמעות הפסוק "שירו להוי' שיר חדש"³⁷ המכוון לעתיד לבוא, שלכן נאמר שיר בלשון " זכר.

כך גם בענין הרעב, מצינו במדרש³⁸, שהרעב הראשון היה בימי אדם הראשון, ונמנים שם עוד שמונה מקרים של רעב, והרעב העשירי יהיה בביאת המשיח. אלא שרעב זה יהיה "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי הוי'".

כה. כשם שכל הענינים שנקבעו במספר עשר, יהיה העשירי לעתיד לבוא, כך גם עשרת הדורות מאדם הראשון עד "ונח מצא חן בעיני הוי'" המנויים בפרשת בראשית – יהיה תכלית הענין של "מצא חן בעיני הוי'"

לעתיד³⁹.

זהו הרמז שבדבר, ששבת בראשית כוללת בה כל סדר ההשתלשלות, מתחלת ההשתלשלות עד לסיום ההשתלשלות, כשתושלם תכלית הכוונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים – הרי כל זה כלול בשבת בראשית.

העובדה שקוראים אף בזמן הגלות,

ונח מצא חן בעיני הוי'", מהווה הוראה, שיש כבר מעתה להכין "כלי" לגילוים שלעתיד, וזהו באמצעות לימוד החסידות, וכידוע באגרת הבעש"ט⁴⁰.

בשעה שאדם מעמיד את עצמו בהרחבה בכל האמור בשבת בראשית, הרי זה מביא להרחבה על כל השנה, עד לידי עשיית העולם לדירה לו יתברך – מרחב העצמי.

(משיחת ש"פ בראשית, ה'תשי"ז)