444

חד", וכשם שהקב"ה הוא בבחינת היה הוה ויהיה כאחד, כך גם בתורה, בה גנוז כבר היום – העתיד לבוא. וכן אף בצדיקים, בהם בחינת כולא חד עם הקב"ה היא בגלוי – לא קיימות לגביהם הגבלות הזמן, ואף עתה יש להם האור שלעתיד.

ד. לפי האמור יובן הסיפור⁸ שכתב רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט – לבעש"ט שהמעשה עליו הודיעו אמנם אירע, אבל בזמן מאוחר יותר מאשר זמן כתיבתו.

טעם הדבר מבואר בחסידות, כי בעולם נעלה יותר, הזמן הוא כללי. הבעש"ט שהה אז בעולם היצירה, בו חמש עשרה שנה הן בבת אחת, משום כך ראה מראש מה שיארע לאחר מכן. "

ברם, לכאורה, לא מובן, כי לפי זה " היה על הבעש"ט לכתוב לגיסו שהמעשה יארע בזמן מאוחר יותר, אלא הסבר הדבר הוא: צדיקים אינם "מציאות" בפני עצמם, כל מציאותם – אלקות.

זה גם המוסבר בתורה החסידות בכלל, וביחוד במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ⁹, בפירוש מאמר הזהר¹⁰ "מאן פני האדון הוי' – דא רשב"י: לכאורה, כיצד אפשר לומר מאן פני האדון הוי' על נברא? – אלא רשב"י היה בטל לגמרי לאלקות ולא היה מציאות לעצמו, ומשום כך אפשר לומר עליו "מאן פני האדון הוי'".

וכשם שהדבר בהקב"ה כביכול, כך גם בצדיקים שוררת הבחינה של היה הוה ויהיה כאחד, ולפיכך לא ציין הבעש"ט לגיסו שדבר המעשה יארע בזמן מאוחר יותר, הואיל ובדרגתו כבר אירע הדבר כעת.

ה. לפיכך אפשר אף כיום להגיע, באמצעות התורה, לאור שנגנז לעתיד. כי צדיקים, על־ידי פנימיות התורה – שבאמצעותה דוקא (אילנא דחיי שלמעלה מנגלה דתורה כו'"¹¹) אפשרית אמיתות ענין צדיק (יסוד עולם שלמעלה ממלכות) – לא קיימות בהם הגבלות הזמן. זהו פירוש המאמר

גנזו לצדיקים לעתיד לבוא". על ידי

גנזו", כלומר, באמצעות פנימיות התורה, אפשר להיות ענין הצדיקים, ועל ידי כך מגיעים לאור שלעתיד.

ו. כל ענין רמוז הרי גם בתורת הנגלה, והרמז לאמור, בנגלה, היא ההלכה¹²: כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אם אינו צריך לדקל. כלומר, אם הוא עצמו אינו מחוסר ענין עקרי בכך, הרי זה כאילו הדבר כבר בוצע. מחוסר זמן אינו נחשב למחוסר מעשה.

רמז גלוי יותר לאמור, במאמר הגמרא¹³: "ג' הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא", והגמרא מונה