438

ח. כך יובן גם הקשר בין "לעיני כל ישראל" לבין הנקרא לאחר־כן: "בראשית ברא" (שהרי מיד עם סיום התורה מתחילים אותה שוב מראשה), וגם בין הנקרא לפני־כן, בתחלת הפרשה: "וזאת הברכה".

תוכנו של "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" – הוא, שעל יהודי לדעת כי את השמים, ענינים רוחניים, ואת הארץ, ענינים גשמיים, ברא אלקים. אל יחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כי־אם עליו לדעת שאין לו משלו כלום: כל רכושו, הגשמיות שלו והרוחניות שלו, יש לו משום שהקב"ה מהוה בכל רגע ורגע¹⁰ את כלל הבריאה וגם את ההשפעה אליו בפרט.

הרמז שב"וזאת הברכה אשר ברך משה" – הוא:

משה רבנו הוא רועה ישראל, הוא המדריך אותם שיהיו בכל פרטי התנהגותם כדבעי, ובאמצעותו – מושפעים להם כל צרכיהם.

וכמאמר רז"ל¹¹: "ירידת המן היתה בזכותו של משה. גם ענני הכבוד, שהיו בזכותו של אהרן, ובארה של מרים, הרי כשנסתלקו אהרן ומרים – חזרו בזכותו של משה"¹², ולאמתו של דבר היתה גם לפני כן ההשפעה ממשה רבנו, אלא שעברה דרך אהרן ומרים.

שכן ענינו של רועה ישראל הוא שהוא מספק לבני ישראל את כל צרכיהם, הן בגשמיות והן ברוחניות.

אך כדי לקבל השפעתו של משה רבנו, רועה ישראל ואתפשטותיה שבכל דרא ודרא¹³, יש להיות בהתבטלות והתקשרות אליו. דרושה התמסרות כצאן אל הרועה: אין לצאן רצונות משלו, והוא הולך למקום שהרועה מוליך אותו. כשאין לאדם רצונות משלו, לא בענינים ארציים ולא בענינים שמימיים, כי אם הוא מסור לגמרי למשה – הריהו כלי לקבל את הברכה של ו"זאת הברכה אשר ברך משה וגו'": ממגד שמים – ענינים רוחניים, ומתהום רובצת תחת – ענינים גשמיים.

ט. וזה הקשר בין "בראשית ברא" לבין "וזאת הברכה" לבין "לעיני כל ישראל", שכן לפי האמור לעיל¹⁴ – הרי אהבת ישראל, כל ישראל, אמתית

אפשרית על־ידי שאדם יוצא ממציאותו.

ואם כן – כשנקבעת אצלו האמת שאין לו משלו כלום, כי אם כל אשר לו הוא של הקב"ה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – "בראשית ברא" וגו' – וכתוצאה מכך מתמסר הוא למשה ואתפשטותא דיליה – "וזאת הברכה" גו' – הריהו יוצא אז ממציאותו, ואין הוא מציאות לעצמו,