435

לאלו מקום כלל, דרגה בה אין נמצאים אלא הקב"ה ובני ישראל: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך".

(משיחת ש"פ בראשית תשט"ז)

ד. המלים האחרונות, בהן מסיימים את התורה בשמחת־תורה, הן: "לעיני כל ישראל". במלים אלו רמוז ענין האחדות (שהיא ה"עבודה" של שמחת־תורה, כמוסבר לעיל) – שכל בני ישראל מאוחדים כאחד. כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מהם אינו אלא פרט שבכלל, ואף – ביתר עומק: חלק " מן העצם⁴, ולפיכך נמצא בכל חלק – כל העצם, כמאמר הבעל־שם־טוב⁵: "העצם, כשאתה תופס במקצתו – אתה תופס בכולו".

כך תובן גם מצות "ואהבת לרעך כמוך", בה נדרשת "כמוך" – ממש: כשם שהאהבה לעצמך אינה אהבה שמסיבה מסוימת, כי אם אהבה עצמותית, כך גם האהבה ליהודי אחר צריכה להיות אהבה עצמותית.

לכאורה: כיצד אפשרי הדבר? והרי "פלוני" ו"אני" הם שני אנשים נפרדים! אך על פי הנ"ל יובן הדבר, שכן אין זו אהבה ל"פלוני" כי אם אהבה ל"אני" עצמו. כאן עצם אחד שמופיע במספר חלקים אך כל חלק הוא אותו עצם.

כך יובן גם מאמר הבעל־שם־טוב⁶: אהבת ישראל פירושה – לאהוב יהודי, אף שלא ראה אותו ולא שמע ממנו מעולם.

ולכאורה: כיצד תתכן אהבה לדבר עליו אין לאדם כל ידיעה? – ולפי האמור יובן, שכל כלל ישראל עצם אחד.

ה. לפי זה יובן גם מאמר רז"ל⁷ שלפיו אהבת ישראל היא יסוד כל התורה, בהתאם למוסבר ב"תניא"⁸ בהרחבה שיסוד כל התורה הוא

להגביה ולהעלות הנפש על הגוף" ודבר זה מתבטא באהבת ישראל.

– שכן כשאדם רואה וחש את עצמו כמציאות מיוחדת – אין האהבה לזולת יכולה להיות "כמוך". כדי שתהיה לדידו "ואהבת לרעך – כמוך", עליו לצאת ממציאותו: מציאותו אינה – הוא, כי אם חלק מן העצם של ישראל ואז קיימת אצלו אהבת ישראל אמתית.

זה גם תוכן הסיפור שסיפר הרבי על אחד גדול, שפעם בהיות ילדו חולה בכה מאד, והתאונן לאחר מכן על כך שעל ילד יהודי אחר לא היה בוכה כל־כך והדבר משמש, איפוא, הוכחה שהוא נמצא עדיין בתחלת עבודת ה', משום שאילו היתה אצלו עבודה אמתית היו התורה והמצוות מגלים את עצם הנשמה, לגביה כל ישראל הם דבר אחד.