שיחה א

331שיחה א

א. במדרשי חז"ל הקשורים בפרשת השבוע (פ' חקת) מסופר שענני הכבוד היו בזכותו של אהרן, הבאר – בזכות מרים, והמן היה בזכות משה. כשאהרן ומרים הסתלקו – ניטלו ענני הכבוד והבאר, אלא שהוחזרו " לאחר מכן בזכותו של משה ¹.

למרות שהתורה היא חכמה, ככתוב²: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – אין היא נקראת בשם "חכמה", כי אם בשם "תורה", מלשון: הוראה³, ומשמעות הדבר שכל ענין המסופר בתורה משמש הוראה לתמיד ולכל מקום בחיי יום־יום.

כלומר: לא רק המצוות שבתורה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, משמשות הוראה בחיים, כי אם גם ספורי התורה משמשים הוראה בחיים, הרי גם המצוות עצמן לא נכתבו בדרך ציווי, כי אם בדרך סיפור – שהקב"ה ציוה למשה ומשה אומר לבני ישראל. " וכשם שהמצוות מהוות הוראה, אף שנכתבו בדרך סיפור, כך גם סיפורי התורה משמשים הוראה, שכן גם הסיפורים מהוים חלק מן התורה.

– לפיכך כותב הרמב"ם⁴, והדבר מופיע ברמז אף בגמרא⁵, שאין הבדל בין הפסוק⁶ "ואחות לוטן תמנע" לבין הפסוק⁷ "שמע ישראל", למרות שהפסוק "שמע וגו'" כולל את אחת המצוות העיקריות ואילו הפסוק

ואחות וגו'" אינו אלא סיפור, שכן שניהם הם ספורים, שניהם משמשים הוראות ושניהם מהוים חכמתו ורצונו, יתברך –

כשם שכל ספורי התורה משמשים הוראות – כך גם ספורנו האמור לעיל משמש הוראה בחיים.

ב. שלשה פרטים אלו: ענני הכבוד, מן, ומים – ניתנים להבנה ונמצאת בחינתם בתורה.

ענני הכבוד הגינו מבחוץ: הגינו מארבע הרוחות, הרגו את הנחשים שהיו במדבר, הנמיכו את ההרים ⁸, גיהצו את הלבושים, ככתוב⁹:

שמלתך לא בלתה מעליך". כל אלה דברים של שמירה והגנה מבחוץ.

ענינו של המן הוא: אכילה, ובמן היתה אפשרות לחוש כל טעם שעלה ברצון¹⁰. מהותה של אכילה היא – קליטה פנימית.

332הבאר הוא מים. מים אינם דבר מזין לכשעצמו, ולפיכך אומר הרמב"ם¹¹ את הטעם לכך ש"אין מערבין במים" – משום שאפשר לערב רק בדבר המזין ומים אינם דבר מזין. פעולתם של המים היא – שהיא מפזרת את המזון לכל חלקי הגוף.

וישנן אף בתורה כל שלש בחינות אלו: יש בתורה כפי שהיא נותנת לאדם באופן של פנימיות, יש בתורה כפי שהיא מגינה מבחוץ ויש בתורה כפי שהיא מחלקת אותן שתי הבחינות האמורות לכל ישראל.

ג. הוסבר לעיל שתורה היא מלשון הוראה, כלומר: שהתורה מלמדת התנהגות בחיי יום יום. זו בחינה של התורה כפי שהיא נותנת בפנימיות – כדוגמת המן. יש להבינה ולקלטה בפנימיות, כדי לדעת כיצד צריכה להיות ההתנהגות של האדם עצמו, של בני ביתו ובניו אחריו.

לגבי בחינה זו של התורה בה היא דומה למן – קיימים הבדלים בין יהודי אחד לרעהו, שכן מאחר שהדבר שייך לפנימיות הריהו לכל אחד לפי דרכו. כשם שבמן היו דרגות שונות – מ"לחם" ועד "דכו במדכה וגו'" ¹²: לצדיקים היה המן מוכן ושונה הדבר לרשעים – בענני הכבוד ובבאר לא היו כל הבדלים, כי אם אך ורק במן, משום שהוא ענין של פנימיות – כך גם בתורה: יש כאלה שבאין אפשרות אחרת יוצאים הם ידי חובת מצות תלמוד תורה בקריאת שמע¹³ ויש כאלה שחובת תלמוד תורה המוטלת עליהם היא דוקא כל היום¹⁴.

הוא הדבר גם ביחד להידורי מצוה¹⁵, ואף יתר על כן: ישנם הידורים שמי שהגיע לדרגה המתאימה חייב בהם אבל מי שאינו שייך לכך – אסור לעשותן, משום "מחזי כיוהרא" וכיוצא בזה. סתם אדם אסור לעשות כן, ואילו אדם חשוב חייב לעשות, ואם לאו – יש בדבר משום חילול השם ח"ו¹⁶.

ד. ענין נוסף יש בתורה, שבו הוא דומה לענני הכבוד, בכך שהוא מגין מבחוץ.

כשמגיע זמנו של אדם לצאת אל המדבר, והכוונה כאן לכלל העולם הזה הנקרא: "עולם הקליפות וסטרא אחרא" ¹⁷, "מדבר גדול ונורא אשר אין בו מים", כי אם "קליפות", "נחש שרף ועקרב", מגין אז עליו כח מסירות הנפש הטבוע בכל אחד מישראל, בכל בני ישראל, משום ש"ישראל" – ראשי תיבות: יש ששים רבוא אותיות לתורה¹⁸, והרי כשרותו של ספר תורה 333באה אף ורק ע"י כל אותיותיו¹⁹, ולפיכך יש לכל יהודי, אף לקל שבקלים, כח מסירות נפש – למסור נפשו על קידוש השם.

– אלו הם "ענני הכבוד" שבתורה. כשם שענני הכבוד הקיפו וסבבו את כל בני ישראל – מזמן קריעת ים סוף ועד שנכנסו לארץ ישראל, ואף את אלו שלקחו אתם את הפסל – אותם הקיפו ענני הכבוד – כך יש גם חלק בתורה – הפרט של "יש ששים רבוא " אותיות לתורה" – שהוא כולל את כל בני ישראל, למן הגדול שבגדולים ועד הפחות שבפחותים, ומעניק להם כח ותוקף לעבור את ה"מדבר הגדול והנורא", בלי להתרשם מ"נחשים שרפים ועקרבים", ולחיות בהלך רוח של מסירת נפש.

כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁰ על תקופת ההפצצות בורשא, כשכולם חיפשו דרך להסתתר: פעם הזדמנה למקום מחסה אחד קבוצה שהכילה את הרבי, אנשים בינונים, אנשים פשוטים, וכאלו שתחלה חשבו עליהם שאין להם כל זיקה ליהדות, אך כשבמרחק מועט משם התפוצצה פצצה – קראו כולם פה אחד: שמע ישראל!

כשמגיעים ל"יחידה שבנפש", לעצם הנשמה – אמנם קשה להגיע אליה, אך כשמגיעים אליה, אם בדרך דוגמת האמורה או בדרכי נועם – משמיע גם הקל שבקלים קריאת "שמע ישראל" באותו תוקף כשל מנהיג ישראל.

אף כי יתכן שסיבת הקריאה "שמע ישראל" אז היתה בהשפעת הימצאם בד' אמותיו של בעל "נשמה כללית", שהם מהוים פרטים שלה, אך סיבה זו עוררה את ה"יחידה" שלהם, וקריאת

שמע ישראל" נבעה מן ה"יחידה" שלהם עצמם.

ה. וכדי שבכל יהודי יהיה גם ה"מן" וגם "ענני הכבוד" שבתורה – יש להזדקק ל"מים" שבתורה, הרי כשם ש"מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך" – כך התורה "ירדה והתלבשה למטה" ²¹, חכמה מפוארת בכלי מכוער. שבכוחה של ירידה זו של התורה מסוגל כל יהודי, ע"י אמירת תורה שבכתב (אפילו כזה שאינו יודע פירוש המלים) וע"י לימוד תורה שבעל־פה (אפילו כזה שאינו יודע אלא את הפירוש הפשוט) – הוא מסוגל לגלות ולהוציא את ה"מן" ואת "ענני הכבוד" שבתורה.

כשם שהמים מוליכים את המזון לכל חלקי הגוף – כך גם ה"מים" שבתורה, כלומר: פרט זה של "ירדה והתלבשה למטה", מביא את ה"מן" שבתורה ואת

ענני הכבוד" שבתורה, לכל מחנה 334ישראל, לכל אחד ואחת²² מישראל, " בכל הדרוש לו ולה בכל הענינים.

ו. כך יובן הקשר בין המן לבין משה, בין ענני הכבוד לבין אהרן ובין – הבאר לבין מרים.

משה היה רועה ישראל והזין את כל אחד לפי ערכו, כפי המסופר ²³. שבשעה שרעה את הצאן היה מאכיל את הקטנים במרעה רך ואת הגדולים במרעה קשה, שהרי מרעה הוא ענין של פנימיות וצריך לכן להיות מותאם לפי דרגתו של כל אחד. לפיכך היה המן, שהיה בפנימיות ובהתחלקותו בזכותו של משה. "

אהרן היה "אוהב את הבריות"²⁴. כלומר: הוא אהב גם את אלו שאינם אלא "בריות"²⁵, ולכן נאמר על אהרן²⁶: "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", דבר שלא נאמר לגבי אחרים. וע"י אהבה זו לכל הבריות עורר גם בקרבם תשוקה למצוות²⁷, למרות שמצד עצמם היו רחוקים מכך. לפיכך היו ענני הכבוד בזכותו של אהרן, שכן בכל דבר קיים הנוהג של "מדה כנגד מדה"²⁸ ומאחר שהיה אוהב את הבריות בלי חלוקה כלשהי –

המשיך" את ענני הכבוד שהקיפו את כל בני ישראל במדה שוה.

מרים היתה הרי פועה²⁹ זו שהתמסרה לגידול התינוקות במצרים.

"למה נקרא שמה מרים?" – לפי שהיתה בזמן המר של קושי הגלות³⁰ – ועם זאת השמיעה את נבואתה שעתיד בקרוב להיוולד מושיען של ישראל³¹, וע"י כך ביטלה לא רק את גזרת פרעה, כי אם גם את גזירת עמרם – למרות שהיה לעמרם נימוק לגזירתו. מרים פעלה במסירות־נפש להכין את הילדים שיאמרו: "זה א־לי ואנוהו"³², דור שיקבל את התורה. בזכותה היה, איפוא, הבאר, המים, שהרי ענינם של

מים" הוא הבאת והנחתת התורה למקום נמוך³³, גם לאלו שהם בקצה המחנה.

ז. כשנסתלקו אהרן ומרים – נסתלקו ענני הכבוד והבאר, וחזרו בזכותו של משה. מכאן הכרח לומר שמשה החל ב"עבודה" חדשה. למרות שענינו לכשעצמו היה – ה"עבודה" של רועה ישראל (מן), החזירה ה"עבודה" החדשה גם את העננים והבאר.

הסימן האמתי של רועה ישראל הוא זה שאינו עוסק רק בעבודה השייכת לו בעצם, אלא שבשעה של הכרח, לצורך השעה, הוא מצדד את עצמו, מזניח את עצמו, ומוסר נפשו למען בני ישראל.

335בשעה של צורך לקרב לבן של ישראל, וגם של פחות שבפחותים, לאלקות – מניח רועה ישראל את עניניו ומלמד את בני ישראל אל"ף בי"ת, אם הא"ב של תורה ומצוות או הא"ב פשוטו כמשמעו. למרות שהוא כהן³⁴ ו"מה לכהן בבית הקברות" "רשעים בחייהם – קרויים מתים"^*? למרות שהוא "זקן – שקנה חכמה"³⁵ וזקן אינו מחזיר אבידה כשאין הדבר לפי כבודו – ובכלל, אין הדבר מתפקידו, שכן מתפקידו ללמד את מנהיגי ישראל כיצד להנהיג את ישראל, אבל אין מענינו לבוא במגע עם אנשים שאינם כשרים. למרות כל זאת – הרי בשעה שנסתלקו אהרן ומרים, ואין מי שיטפל בדבר, פונה ראש ישראל להתעסק בענינים אלה, גם כשאין הדבר לפי ערכו.

ח. נאמר הרי ב"תניא"³⁶ שיש לכל איש ישראל ניצוץ של משה רבנו. מהוה איפוא, האמור הוראה לכל ישראל: למרות שיש לכל אחד ענינו " ותפקידו – הרי כשחסר "הבאר שבזכותה של מרים" וחסרים "העננים שבזכותו של אהרן", וקיימת סכנה של "נחשים שרפים ועקרבים" – נדרש אז כל אחד שיחזיר הוא את הבאר ואת העננים – מבלי להרהר אם הדבר מתפקידו או לא.

גם כזה שלעצמו אין לו לחשוש כלל מ"נחשים, שרפים ועקרבים", משום שיש לו צלם אלקים, ולכן אין להם שליטה עליו, כמאמר הגמרא³⁷: "אין חיה רעה שולטת באדם, אלא אם כן נדמה לה כבהמה" – בכל זאת, מאחר שלאחרים קיימת הסכנה, ואין נראים בשטח אהרן ומרים שדואגים למנוע את הסכנה – הרי זה ענין של פיקוח נפש, שבגללו מחללים את השבת והוא דוחה את כל התורה כולה, ואפילו בצירוף של כמה וכמה ספקות, ואפילו בגלל חיי שעה³⁸, ומשום כך חייב הוא להיות זה הדואג לכך, שיהיו גם המן, גם העננים וגם הבאר.

וכשאדם יוותר על עצמו ולא יעיין אם זה תפקידו או שתפקידו נעלה מזה, ויקרב ישראל לאביהם שבשמים – יקרב ה' אותו ואת בני ביתו, יתן להם את הדרוש להם, ועיקר הכל – בקיום

ועשו לי מקדש", מצוה המוטלת רק על הצבור³⁹, אנשים ונשים⁴⁰, שאז יהיה "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל.