שיחה א

326שיחה א

א. פרשת השבוע מתחילה ב"ויקח קרח", ספור מחלוקתו של קרח על כהונת אהרן, אחריו בא הספור של ו מטה אהרן, הוכחת נכונותה של כהונת אהרן, ולאחר מכן מדובר במתנות כהונה, דבר שיש לו קשר לאמור. ענין מתנות כהונה הוא שמכל דבר השייך לאדם עליו להפריש לכהנים, הן מ"אור פנימי" – תרומה ובכורים (מזון) – והן מ"אור מקיף" – ראשית הגז " הקשורה במלבושים.

הפסוק מסביר את תוכנן של מתנות כהונה: יש להקדיש מכל דבר את התוצרת הראשונה לה'. כיון שהכהנים – "הוי' הוא נחלתם" ואין להם כל מגע עם ענינים גשמיים, הרי הנתינה היא לה' והכהנים "משלחן גבוה קא זכו"¹.

לפיכך, כפי שכותב הרמב"ם² – "הוא הדין לכל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב – שיהיה מן הנאה והטוב", כגון להאכיל את הרעב – "מן הטוב והמתוק שבשלחנו", לכסות ערום ("כי תראה ערום – וכסיתו") – "מן היפה שבכסותו", בבנין בית תפלה – "שיהיה נאה מבית ישיבתו", ככתוב: "כל חלב – להוי'".

– כללית נחשב ספרו של הרמב"ם ל"ספר־נגלה", אך בכל זאת הכליל בהזדמנויות רבות רמזים של פנימיות " התורה. אף כאן מונה הרמב"ם את שלשת הענינים של "מזון"³ "לבוש"

"בית" –

משמעות הדברים היא שמכל השייך לאדם, ממזונו, ממלבושיו ומביתו – עליו להקדיש את הראשית ואת המובחר ל"כהן" שבנפשו פנימה, כלומר לעניני קדושה. והרי הנפש האלקית של ה"בינוני" היא גם בבחינת

עני"⁴.

כך לגבי מזון ולבוש, ואילו לגבי בית – מציין הרמב"ם במפורש: "בית תפלה" שהוא לה'.

ולשם התנהגות לפי הפרטים האמורים דרושה הכנה כללית, כפי שמסיים הרמב"ם: הקדיש דבר כו' וכמו שנאמר: "כל חלב – לה'", דרושה כהכנה כללית – ההנחה שהעיקר הוא לה', ואז קיימת ההתנהגות האמורה ביחס לפרטים השונים במזון, לבוש ובית – המובחר ניתן לכהן שבנפשו פנימה.

וחשיבות לדבר גם ביחס לגשמיות, שכן מאחר שזה ענין של "מתנות־כהונה" – הרי ישנה ביחס להן ההוראה מן הספור⁵ באחד שנתן מעשר במדה 327פחותה מן הצריך ולשנה הבאה הצמיחה שדהו רק הכמות שהיתה ראויה להינתן לכהן.

ב. כן גם בזמנים. הרי ישנם זמנים בהם אין לאדם מגע עם הויות העולם, שבאופן כללי הם שנותיו הראשונות של אדם, וישנם זמנים בהם עסוק האדם בהויות העולם, כן במשך השנה ישנם ימי החול בהם טרוד האדם וישנם שבתות ומועדים בהם אינו טרוד, ובמיוחד בראש השנה ועשרת ימי תשובה, ימים בהם קיים "קירוב המאור אל הניצוץ"⁶.

יש, איפוא, לדעת גם כאן: "כל חלב – להוי'". יש להקדיש לה' את הראשית והמובחר שבזמנים. הזמן המובחר והרגוע שבכל יום הוא מיד לאחר הקימה, שאז רגוע המוח, וזמן זה יש לתת לה', ככתוב⁷: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו'", ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר^*: ראשית עריסתכם – את הראשית שמן העריסה, הזמן הראשון שלאחר הקימה מן המטה – תתנו להוי' תרומה...

לפיכך, בשעה שנידונו במדינה זו (ארה"ב) סדרי הלמודים בישיבות, עמד הרבי בתוקף על כך שאך ורק למודי הקדש יתקיימו בבקר, ולמודי החול יתקיימו במחצית השניה של היום, שכן בבוקר כשהמח נמצא במנוחה ורגוע – הוא הזמן המוצלח ביותר, כפסק הרמב"ם⁸: "כל חלב להוי'", ורק בהמשך היום אפשר לעסוק ב"וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה".

ענין זה אמור גם לגבי בעלי התעסקות. למרות שעוסקים הם ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפלה, וראשית ומבחר הזמן של היום יש להקדיש לה'. בראשונה יש להתפלל, ואחר כך ללמוד, כפי ההלכה שמבית הכנסת יש ללכת לבית המדרש, ורק לאחר מכן לאכול "פת שחרית" – שכן ה"צמח־צדק"⁹ פוסק שפת שחרית היא לאחר התפלה, והרי הלכה היא¹⁰ שמביהכנ"ס יש ללכת לביהמ"ד, ונמצא, איפוא, שפת שחרית באה רק לאחר הלמוד – ורק אחר כך אפשר לעסוק בדברי רשות.

יש לדעת שהעיקר היא התורה והתפלה, ולא להיות שקוע בעסק וללמוד רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית כדי לצאת ידי השלחן־ערוך, לומר מלים מבלי שהאדם ישמע את אשר הוא אומר, ומבלי שיתבונן בדברים שהוא שומע. מיטב הזמן, מיטב הכחות, יגיע הראש ואפילו יגיע הכפיים – צריכים להינתן לתורה ולתפלה.

אמנם נאמר לגבי תרומה שעליה להיות "ראשית – ששייריה ניכרים"¹¹, 328וכן המעשר חייב להיות עשירית בלבד, ולפי תקנת אושא הרי "אל יבזבז יותר מחומש"¹²; אך נוסף לכך שאדמו"ר הזקן אומר¹³ שבאשר להצלה – "לא גרע רפואת הנפש כו' וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" – ברם, אין כאן ענין הצדקה – ולפיכך, אף כשרוב היום מוקדש לעסק, ורק מיעוטו לתורה ותפלה – מהווה עם זאת המיעוט את העיקר של כל היום, ולכן צריך הוא להיות ה"חלב".

ההכנה הכללית הנדרשת לכך היא – "קבלת עול". מיד בקום האדם משנתו יאמר "מודה אני" בקבלת עול, וצריכה להיות ההנחה ש"כל חלב – להוי'", כאמור, והדבר חשוב גם מבחינה גשמית, כאמור לעיל. "

ג. קרח חלק על כהונת אהרן. הוא טען שאין צורך לתת כל חלב לכהן, שכן "כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי', ומדוע תתנשאו?"¹⁴. " ישנה הטענה שאפילו שלא בשעת העיסוק בתורה הרי "אכל בי עשרה שכינתא שריא" (=על כל עשרה שורה השכינה), וזאת אף אם לא יעסקו בתורה¹⁵, ואף ליחיד ישנה הרי נפש אלקית, ואפילו לקל שבקלים ורשע גמור יש נשמה, אלא שהיא בבחינת "מקיף"¹⁶ – לפי זה הרי בכל מקום שהוא הולך – מתהלך הוא עם הנשמה ועם ה', ואם כן – "מדוע תתנשאו?".

כל שכן "בעל תורה" – ודאי ש"מותר" לו לעשות כל אשר לבו חפץ, שהרי "תורה מגינא ומצלא, עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה"¹⁷, ולכן "רשאי" הוא לדבר וכו' והתורה תגן עליו.

– נאמר במאמר חסידות שטענת ופלוגתת קרח כלפי משה היו בכך שטענו שמאחר שכולם "נשמות דאצילות" אין צורך ב"תתנשאו". רק בדורות המאוחרים בהם רק יחידי סגולה הם בעלי "נשמות דאצילות" יש הכרח במשה רבנו. אך דור המדבר היה דור דעה¹⁸: לגבי שבעים הזקנים היה

ואצלתי מן הרוח" ובאמצעותם זכו לכך כל ששים רבוא בני ישראל והנשמות הפרטיות, לפיכך – טענו אנשי קרח – כיון שכולם בדרגת

אצילות" – "מדוע תתנשאו", לשם מה יש להתעלות לדרגה רמה מזו?

בדוגמת האמור קיימת גם עתה טענת קרח (שכן כל הענינים שהיו בשעת יציאת מצרים ישנם גם לאחר מכן) של מי שטוען שמאחר שהוא בעל תורה די בכך ואין צורך ביותר מזה –

כלפי זאת אמור¹⁹: לא די ב"טלית שכולה תכלת" כי אם יש צורך בציצית, שתוכנה יראה והתבטלות.

329"בית שמלא ספרים" – גם אדם שהוא מלא וגדוש בתורה – "חייב במזוזה", המזוזה כוללת שתי הפרשיות "שמע" ו"היה אם שמוע", בפרשת "שמע" כתוב: ואהבת, ופרשת "והיה אם שמוע" היא – יראה.

זו משמעותה של המזוזה, וכשם שהמזוזה שומרת את הבית וכל אשר בו, כך גם "בית שמלא ספרים", אדם שיש לו תורה: אם אין לו אהבה ויראה – גורע הדבר מתורתו, משום ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו – לא " פרחא לעילא"²⁰ (= תורה בלי יראה ואהבה אינה פורחת למעלה). גם בית שמלא ספרים חייב במזוזה, האהבה והיראה שומרות את התורה שתהא כתיקונה, רק מי שיראתו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת²¹, וכל האומר אין לו אלא תורה כו'²².

ד. עונשו של קרח היה: "וירדו חיים שאולה". ביחס לזה נאמר שהחידוש היה כאן – צירוף של "שאול" ו"חיים": אנשים שרויים בשאול תחתית, שקועים ברע ועומק רע, וסבורים שהם חיים, הם טוענים ש"כולם קדושים" שיש לכל אחד נשמה ומתהלך עם ה' ("ובתוכם ה'").

טענת קרח ש"כולם קדושים" היא נכונה אמנם, שהרי בכל מצב שהוא יש לו ליהודי נשמה, ולזה – יש אפילו תורה. ברם, עם כל זאת הוא שרוי בשאול, שכן מה התועלת בתורה כשהתורה נמצאת במקום אחד והוא במקום אחר.

ויתרה מזו: הרי הדבר הוא כפי שאומר אדמו"ר הזקן ²³ שכשאדם לומד תורה שלא כפי הראוי נמצאת התורה בגלות ב"קליפות", כפי שהדבר מוגדר ב"תניא"²⁴: "כמשל האוחז בראשו של מלך וטומן פניו וכו' (במקום) מלא קיא צואה". כאן משמעות נוספת למושג

חיים שאולה": לקיחת התורה, שהיא חיים, והבאתה לשאול תחתית.

התרופה לכך: "מתנות כהונה", הקדשת מיטב הזמן ומיטב הכח לתורה ולתפלה. מן המזון, מן הלבוש ומן הבית יש למסור את הראשית ואת המובחר לה', וההכנה הכללית לכך היא אמירת "מודה אני" בקבלת עול מיד עם הקימה משינה.

ובאמצעות ענין זה של "מתנות כהונה" זוכים לברכת כהנים: יברכך וישמרך, בבנים ובממון וכו', ול"פרח מטה אהרן" – ה"המשכה" אינה נפסקת, "עד מהרה ירוץ דברו"²⁵, והיא באה למטה כ"שקדים", שוקד על הטוב, בכל הדברים הטובים, כפי הדרוש בגשמיות וברוחניות.

ה. הרי נקבע מנהג "לקחת" משהו לבתי הכנסיות. "נקודת" 330פרשתנו היא הרי הענין של "ויקח קרח", שחלק על כהונת אהרן וטען: "כולם קדושים". קיימת טענת "כולם קדושים": כל אחד מסוגל לפסוק הלכה כרצונו, כל אחד פוסק את המותר ואת האסור. יש, איפוא, לדעת שזו היתה שיטת קרח, וממנה נובעת מחלוקת בינם לבין עצמם – "מחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו"²⁶. צריכה להיות התבטלות לבעלי התורה, לאלו המסוגלים לפסוק על פי תורה, עד כדי כך שפסק ההלכה שלהם משפיע על המציאות, שכן ידוע שהתורה שולטת על המציאות.

כן יש "לקחת" מפרשתנו את הענין שדובר ביחס ל"מתנות כהונה", כפי " הסברת הרמב"ם: "כל חלב להוי'"²⁷. כשאדם נותן לעני, ובכך הוא נותן לה' – "מלוה ה' חונן דל", עליו לתת " מהמובחר, וכך בבית תפלה.

פירוש הדבר שהמובחר שבזמן, המובחר שבכחות, המובחר שבכל השייך לאדם יש לתת לה'. המובחר והיקר לאדם הם הרי ילדיו – עליו, איפוא, לתת לה' את הילדים ואת המובחר שבזמנם, כלומר: את השנים הראשונות שלהם.

– אז זוכה הוא ל"ברכת כהנים": "יברכך בבנים ובממון", "וישמרך" – שהממון ינוצל לצרכים בריאים ושמחים. כבר דובר פעם שבכך שאדם זוכה לממון – עדיין אינו בטוח, שכן כאשר כספו מוצא לרופאים הרי ראוי היה יותר שיהיה בריא ושלא יהיו לו הדולרים לרופאים. בברכת "וישמרך" היא שהכסף ינוצל לצרכים בריאים ושמחים.

והסיום: "וישם לך שלום". "לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל אלא השלום"²⁸: כלומר גם כש"בכל אשר תעשה", שהוא הכלי לברכה, הוא כלי מועט – ישנו ענין השלום שהוא "מחזיק ברכה".

ולאחר מכן – "ואני אברכם".

תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"²⁹, וכשניתנות לה' "מתנות כהונה", כפי שנאמר בגמרא³⁰:

אלקיכם כהן הוא", הרי "ואני אברכם", שהיא מרובה על העיקר.

ל"ואני אברכם" ישנם שני פירושים³¹: א) לכהנים. ב) לישראל. ובהתאם לאמור: "אברכם" לכהנים שבנפשו – ברכה ברוחניות, שתהיה לאדם חיוניות ועריבות בלימוד התורה וקיום המצוות, ו"ברכה לישראל" – בכל דרכיך" ובגשמיות בכל הדרוש.

(משיחת ש"פ קרח, תשי"ד)