328
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
וכן המעשר חייב להיות עשירית בלבד, ולפי תקנת אושא הרי "אל יבזבז יותר מחומש"12; אך נוסף לכך שאדמו"ר הזקן אומר13 שבאשר להצלה – "לא גרע רפואת הנפש כו' וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" – ברם, אין כאן ענין הצדקה – ולפיכך, אף כשרוב היום מוקדש לעסק, ורק מיעוטו לתורה ותפלה – מהווה עם זאת המיעוט את העיקר של כל היום, ולכן צריך הוא להיות ה"חלב".
ההכנה הכללית הנדרשת לכך היא – "קבלת עול". מיד בקום האדם משנתו יאמר "מודה אני" בקבלת עול, וצריכה להיות ההנחה ש"כל חלב – להוי'", כאמור, והדבר חשוב גם מבחינה גשמית, כאמור לעיל. "
ג. קרח חלק על כהונת אהרן. הוא טען שאין צורך לתת כל חלב לכהן, שכן "כל העדה כולם קדושים ובתוכם הוי', ומדוע תתנשאו?"14. " ישנה הטענה שאפילו שלא בשעת העיסוק בתורה הרי "אכל בי עשרה שכינתא שריא" (=על כל עשרה שורה השכינה), וזאת אף אם לא יעסקו בתורה15, ואף ליחיד ישנה הרי נפש אלקית, ואפילו לקל שבקלים ורשע גמור יש נשמה, אלא שהיא בבחינת "מקיף"16 – לפי זה הרי בכל מקום שהוא הולך – מתהלך הוא עם הנשמה ועם ה', ואם כן – "מדוע תתנשאו?".
כל שכן "בעל תורה" – ודאי ש"מותר" לו לעשות כל אשר לבו חפץ, שהרי "תורה מגינא ומצלא, עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה"17, ולכן "רשאי" הוא לדבר וכו' והתורה תגן עליו.
– נאמר במאמר חסידות שטענת ופלוגתת קרח כלפי משה היו בכך שטענו שמאחר שכולם "נשמות דאצילות" אין צורך ב"תתנשאו". רק בדורות המאוחרים בהם רק יחידי סגולה הם בעלי "נשמות דאצילות" יש הכרח במשה רבנו. אך דור המדבר היה דור דעה18: לגבי שבעים הזקנים היה
ואצלתי מן הרוח" ובאמצעותם זכו לכך כל ששים רבוא בני ישראל והנשמות הפרטיות, לפיכך – טענו אנשי קרח – כיון שכולם בדרגת
אצילות" – "מדוע תתנשאו", לשם מה יש להתעלות לדרגה רמה מזו?
בדוגמת האמור קיימת גם עתה טענת קרח (שכן כל הענינים שהיו בשעת יציאת מצרים ישנם גם לאחר מכן) של מי שטוען שמאחר שהוא בעל תורה די בכך ואין צורך ביותר מזה –
כלפי זאת אמור19: לא די ב"טלית שכולה תכלת" כי אם יש צורך בציצית, שתוכנה יראה והתבטלות.
הערות
- 12. כתובות נ, א. ערכין כח, א.
- 13. אגרת התשובה פרק ג.
- 14. במדבר טז, ג.
- 15. ראה אגרת הקדש סימן כג. ירושלמי עירובין פרק א הלכה י בקרבן־העדה ד"ה וכמה. תוספות נדרים ח, א. ואכ"מ.
- 16. תניא סוף פרק יא.
- 17. סוטה כא, א. עיין שם.
- 18. פסיקתא פרשת פרה פי"ד, ט. לקוטי תורה במדבר לז. ב.
- 19. ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה א. במדבר רבה יח, ג. תנחומא קרח ב.
תניא, אגרת התשובה ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת; דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְאוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא; כְּגוֹן הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ״ל הֵן פ״ד תַּעֲנִיּוֹת, וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל – צָרִיךְ לְהִתְעַנוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ״ד, וְכֵן לְעוֹלָם, דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם.
וְיֵשׁ מְדַמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִילוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה – מִתְכַּפֵּר בְּעוֹלָה אַחַת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים.
וְהַכְרָעָה הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה, לְהִתְעַנּוֹת ג׳ פְּעָמִים כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה, דְּהַיְינוּ, רנ״ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת. וְהַטַּעַם הוּא, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ: ״כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ כוּ׳, זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא כוּ׳״. לְכָךְ – צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן ג׳ פְּעָמִים וְכוּ׳.
אָכֵן, כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מֵיחוֹשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת אֲפִילוּ עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל.
כִּי אֲפִילוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים – לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא הַבְּרִיאִים, דְּמָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשַׁיְיהוּ; וּדְלָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ וּמִתְעַנֶּה – נִקְרָא ״חוֹטֵא״ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְתַעֲנִית, וַאֲפִילוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב עֲשֵׂה וְכוּ׳.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי.
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כְּדִכְתִיב: ״וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק״; וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה – עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וְכוּ׳, וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן־אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית:
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה׳, לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל ה׳ בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר – יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד, כְּגוֹן לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ״ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד, אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הַפ״ד צוֹמוֹת בְּט׳ שָׁנִים, אוֹ יוֹתֵר – כְּפִי כֹחוֹ (וְגַם, יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּג׳ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן).
וּלְתַשְׁלוּם רנ״ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – יִתְעַנֶּה עוֹד ד׳ פְּעָמִים פ״ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, דְּמִיחְשַׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי, וּב׳ חֲצָאֵי יוֹם נֶחְשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֲשֶׁר כָּל ״לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ״, וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ:
אָכֵן, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ״ב וּכְהַאי גַּוְנָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, יִפְדֶּה כוּלָּן בִּצְדָקָה עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (וְרוּבָּם נִזְכָּרִים בְּ״מִשְׁנַת חֲסִידִים״ בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה) – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים, אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ״אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְנָא, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים. וְלָא גָרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו.
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה׳, לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר, דְּלָא מָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא תָמְנוּ״):
תלמוד ירושלמי עירובין א׳:י׳ - הטקסט מספריא
משנה: מַקִּיפִין בַּקָּנִים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּין קָנֶה לַחֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּשְּׁיָירָא דִיבְּרוּ דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִין לֹא דִיבְּרוּ חֲכָמִים בַשְּׁיָירָא אֶלָּא בַהוֹוֶה. כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁתִי וְשֶׁל עֵרֶב אֵינָהּ מְחִיצָּה דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִין אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים. אַרְבָּעָה דְבָרִים פָּטְרוּ בַמַּחֲנֶה מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם וּמִדְּמַאי וּמִלְּעָרֵב:
הלכה: מַקִּיפִין בַּקָּנִים בִּלְבַד כול׳. מַקִּיפִין בַּקָּנִים לַשְּׁיָירָא. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה. הָא יָחִיד צָרִיךְ שְׁתִי וָעֶרֶב. וְהָא רִבִּי יוּדָה מַאי שְׁנָא בֵּין יָחִיד לַשְּׁיָירָא. וְרַבָּנִן לָא מְהַשְׁנֵיי בֵּין יָחִיד לַשְּׁיָירָא. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. שְּׁיָירָא שֶׁחָנָת בְּתֵל שֶׁהוּא גְבוֹהָה עֲשָׂרָה. בְּנֶקַע שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה. בְּגִינָּה שֶׁהִיא מוקֶּפֶת גָּדֵר. מְטַלְטְלִין בָּהּ אֲפִילוּ כוֹר אֲפִילוּ כוֹרַיִים. מְטַלְטְלִין בָּהּ עַד בֵּית סְאָתַיִם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁיְירוּ בָהּ בֵּית סְאָתַיִם פָנוּי. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָה. אֲפִילוּ אוּכָּפוֹת אֲפִילוּ עֲבִיטִין. מִילְּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמְרָה. וּבְלְבַד אָדָם. דָּמַר רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב חוּנָה. אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם נוֹתְנִין לָהֵן בֵּית סְאָתַיִם. שְׁלֹשָׁה נוֹתְנִין לָהֵן בֵּית שֵׁשֶׁת סָאִין. מִיכָּן וָהֵילֵךְ לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
אֵין שֵׁיָירָה פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה. אֵין הַגּוֹי מַשְׁלִים בַּשְּׁיָירָה. קָטָן מָהוּ שֶׁיַּשְׁלִים בַּשְּׁיָירָא. הֵיךְ עֲבִידָא. הָיוּ שְׁנַיִם וְעִירְבוּ עֵירוּב אֶחָד. וּבָא הַגּוֹי וְהוֹסִיף. כְּבָר נִכְנְסָה שַׁבָּת בְּאִיסּוּר. הָיוּ שְׁלֹשָׁה וְעִירְבוּ שְׁנֵי עֵירוּבִין. וּבָא הַגּוֹי וּפָתַח. כְּבָר נִכְנְסָה שַׁבָּת בְּהֵיתֵר. רִבִּי רְדִיפָה אָמַר. רִבִּי נִיסָא שָׁאַל. מָהוּ לִיתֵּן לָהֶן שְׁלֹשָׁה רָאשֵׁי תוֹרִין. שֶׁיְּהֵא זֶה מְטַלְטֵל בְּתוֹךְ סְאָתַיִם שֶׁלָּזֶה. וְזֶה מְטַלְטֵל בְּתוֹךְ סְאָתַיִם שֶׁלָּזֶה.
רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רַב חַסְדַּיי. אַתְיָיא דְּרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יוּדָה בְּשִׁיטַּת אָבִיו וְחָלוּק עַל אָבִיו. בְּשִׁיטַּת אָבִיו. בְּיָחִיד יֶתֶר מִבֵּית סְאָתַיִם. וְחָלוּק עַל אָבִיו. בִּשְׁיָירָא פָּחוּת מִבֵּית סְאָתַיִם. וָהֵן אַשְׁכַּחְנָן דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. בְּיָחִיד יוֹתֵר מִבֵּית סְאָתַיִם צָרִיךְ שְׁתִי וָעֶרֶב. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דָּמַר רִבִּי אָחָא תַּנָּא רִבִּי חָנִין רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת. כְּשֵׁם שֶׁחֲלוּקִין כָּאן כָּךְ חֲלוּקִים בְּכִלְאַיִם. וְכִלְאַיִם לֹא אֲפִילוּ הִיא בֵית רוֹבַע.
כַּמָּה הִיא מַחֲנֶה. רִבִּי חֲנַנְיָה אָמַר. מֵאָה. וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. רִבִּי אָבוּנָה בָעֵי. אִילּוּ אָמַר מַחֲנֶה וָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵאָה. יְאוּת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עֲשָׂרָה. וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל וגו׳. מָהוּ וַיָּנִיחוּ. רִבִּי יוּסְטָא בַּר שׁוּנֶה אָמַר. נַעֲשׂוּ מַחֲנֶה. רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי אָמַר. עֲשָׂרָה. עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים. וְכַמָּה מַחֲנֵה אֱלֹהִים. עֲשָׂרָה. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה. שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף כְּמַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל. הַיּוֹצְאִים לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים לַחִים וַאֲסוּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵישִׁין. הַיּוֹצְאִים לְמִלְחֶמֶת חוֹבָה מוּתָּרִין בְּגֶזֶל עֵצִים יְבֵישִׁין וְלַחִין. רִבִּי דָּנִיֵּאל בְּרֵיהּ דְּרַב קְטִנָא בְשֵׁם רַב חוּנָה. אִם הָיוּ עֲשׂוּיִין חֲבִילָה. אָסוּר. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁאֵינָן סְמוּכִין לַחוֹרֶשׁ. וַאֲפִילוּ סְמוּכִין לַחוֹרֶשׁ. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁאֵינָן סְמוּכִין לַמַעֲיָין. וַאֲפִילוּ סְמוּכִין לַמַעֲיָין. נִכְנְסוּ עִמָּהֶן לָעִיר כְּבָר נִפְטְרוּ. יָצְאוּ עִמָּהֶן מֵעִיר כְּבָר נִתְחַיְיבוּ בִדְמַאי. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי. דְּמַיי תִקֵּן לֹא תִקֵּן.
וּמִלְּעָרֵב. רַב חִיָיה בַּר אַשִּׁי אָמַר. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין דְּבַר תוֹרָה הֵן. וְיֵשׁ חֲצֵירוֹת בַּמַּחֲנֶה. לִסְתּוֹר אוֹהָלִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה. כְּהָדָה דְתַנֵּי. אוֹהָלִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה צְרִיכִין עֵירוּב. אֹהָלִים שֶׁבִּשְׁיָירָה אֵינָן צְרִיכִין עֵירוּב. יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר. אַף חוֹנִים בְּכָל מָקוֹם. וּבְמָקוֹם שֶׁהֵן נֶהֱרָגִין שָׁם נִקְבָּרִין. שֶׁלֹּא תֹאמַר. יֵעָשׂוּ כְהֲרוּגֵי פֹּלֶמוֹסִיּוֹת. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אָסוּר לְפַנּוֹתָן. וְאִית תַּנָּויֵי תַנֵּי. מוּתָּר לְפַנּוֹתָן. אָמַר רַב חַסְדַּיי. מָאן דָּמַר. מוּתָּר לְפַנּוֹתָן. בִּמְכוּנָסִין. וּמָאן דָּמַר. אָסוּר לְפַנּוֹתָן. בִּמְפוּזָרִין. כְּשֵׁם שֶׁבַּהֲלִיכָתְן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים. כָּךְ בַּחֲזִירָתָן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשׁוֹב וְיִצְפּוֹר מֵהַר הַגִּלֳעד. וְלָמָּה הֵן חוֹזְרִין בַּצְּפִירָה. מִפְּנֵי הַשּׂוֹנְאִין. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב. כְּשֵׁם שֶׁבַּהֲלִיכָתְן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים. כָּךְ בַּחֲזִירָתָן פְּטוּרִין מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים.
נדרים ח׳ א - הטקסט מספריא
מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״.
וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ.
וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ ״אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ״ — נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא, וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה! מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ זָרוֹזֵי בְּעָלְמָא — הַיְינוּ דְּרַב גִּידֵּל קַמַּיְיתָא!
הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ.
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ — עָלָיו לְהַשְׁכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי (בֶּן אָדָם) קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה׳ עֹמֵד״.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ — לָא. וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא — אֲפִילּוּ מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ.
וְאִי לֵיכָּא — לֵיזִיל וְלִיתֵּב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהֵיב שְׁלָמָא לְבֵי עַשְׂרָה, עַד דְּמִקַּלְעִי לֵיהּ עַשְׂרָה דְּגָמְרִי הִלְכְתָא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: יָדַע מַאן שַׁמְתֵּיהּ, מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לְשַׁמּוֹתֵיהּ שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ, לְמִישְׁרֵי לֵיהּ לָא שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי: שַׁמְּתֻיהּ וּשְׁרוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן,
From where is it derived that one may take an oath to fulfill a mitzva? It is as it is stated: “I have sworn and I have confirmed it, to observe Your righteous ordinances” (Psalms 119:106).
The Gemara asks: Is he not already under oath from when each Jew took an oath at Mount Sinai to fulfill all the mitzvot? An oath cannot take effect if one is already bound by a different oath. Rather, it teaches us this: It is permitted for a man to motivate himself to fulfill the mitzvot in this manner, although the oath is not technically valid.
And Rav Giddel said that Rav said: One who says: I will rise early and study this chapter, or: I will study this tractate, has taken a great vow to the God of Israel. This clearly indicates that the vow takes effect. The Gemara asks: Is he not already under oath due to the general obligation to study Torah? And an oath does not take effect upon a preexisting oath. What is he teaching us? If one claims that Rav Giddel is teaching that such a vow may be made even merely to motivate oneself to study, this is the same as the first statement of Rav Giddel.
The Gemara answers: It teaches us this: Since if he desires he can exempt himself from the obligation to study Torah with the recitation of Shema in the morning and evening, due to that reason the oath takes effect upon him and he is obligated to study the chapter or tractate that he specified.
Rav Giddel said that Rav said: With regard to one who says to another: Let us rise early and study this chapter, and they agree to do so, it is incumbent upon him to rise early and be the first to arrive, because it was his initiative. There is an allusion to this in a verse, as it is stated: “And He said to me: Arise, go forth into the plain, and there I will speak with you. Then I arose and went forth into the plain; and behold, the glory of the Lord stood there” (Ezekiel 3:22–23). God invited Ezekiel to that place, and His glory arrived before Ezekiel did.
§ Rav Yosef said: One who was ostracized in a dream requires ten people to dissolve the ostracism for him. And the ostracism can be dissolved only by those who have studied halakha, i.e., by Torah scholars. However, if they have recited Mishna and have not studied halakha, no, they are not fit to dissolve the ostracism. And if there are not ten people who have studied halakha, then even those who have recited Mishna and have not studied halakha are fit to dissolve the ostracism.
And if there are not even ten people who have studied Mishna, let him go and sit at the crossroads and extend a greeting of shalom, meaning peace, to ten people, who will respond with a similar greeting, until ten individuals who have studied halakha happen to come to him.
Ravina said to Rav Ashi: If he knows who excommunicated him in his dream, what is the halakha? Can that individual dissolve the excommunication for him? Rav Ashi said to him: It is possible that he was appointed by Heaven as an agent to excommunicate him, but he was not appointed as an agent to dissolve the excommunication for him. Consequently, the excommunication can be dissolved only by ten people.
Rav Aḥa said to Rav Ashi: If he was excommunicated and the excommunication was dissolved for him in his dream, what is the halakha? Rav Ashi said to him: Just as it is impossible for the grain to grow without straw,
מדרש תנחומא, קרח ב׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ' (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ (איוב טו, יב). הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, עַד אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט), קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת. כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (שם טו, לח), מֶה עָשָׂה קֹרַח. מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל מֹשֶׁה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְנִתְעַטְּפוּ כֻּלָּן בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וּבָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן חָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין. עָמְדוּ כְּנֶגְדָן וְאָמְרוּ לָהֶם, מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא מֹשֶׁה. לֹא נָתַן לָכֶם כְּלוּם, שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ הַמָּקוֹם מִזֶּה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְמֹשֶׁה. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן. מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב, נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתָּה מַכִּיר אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן טוֹבִים שֶׁהָיָה גּוֹנֵב כֵּלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן בּוֹ סִימָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִי גָּנַב כֵּלֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים, בַּעַל קוֹמָה הוּא, עֵינָיו נָאוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת, חָטְמוֹ נָאֶה. מִשֶּׁנָּתַן סִימָנָיו, יָדְעוּ מִי הוּא. וְאַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ אֶת שְׁמוֹתָן, וּבָא וְנָתַן אֶת סִימָנֵיהֶם, אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם. נֶאֱמַר לְהַלָּן אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם (במדבר א, טז), וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (שם פסוק יז). וְנֶאֱמַר כָּאן, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
מצוטט בעמוד אחד
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ קעב לקוטי שיחות ח"ב ע' 328
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 13 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ב הוספות - שיחות שיחה ל מאותו ספר ערכין כח, ב
- לקוטי שיחות כרך ה מקץ שיחה א מאותו ספר ערכין כח, ב
- לקוטי שיחות כרך כב בחוקותי שיחה א מאותו ספר ערכין כח, א
- לקוטי שיחות כרך כב בחוקותי שיחה א מאותו ספר ערכין כח, א
- לקוטי שיחות כרך כב בחוקותי שיחה א מאותו ספר ערכין כח, ב
- לקוטי שיחות כרך כז בחוקותי שיחה ג מאותו ספר ערכין כח, א
- לקוטי שיחות כרך כז בחוקותי שיחה ג מאותו ספר ערכין כח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול ה'תשי"ב ערכין כח, ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"ה ערכין כח, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה דיני הלואה לו ערכין כח, ב
- אגרות קודש אדמו"ר הזקן אגרת מ ערכין כח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תש"ל ערכין כח, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ב ערכין כח, רע"א