331

שיחה א

א. במדרשי חז"ל הקשורים בפרשת השבוע (פ' חקת) מסופר שענני הכבוד היו בזכותו של אהרן, הבאר – בזכות מרים, והמן היה בזכות משה. כשאהרן ומרים הסתלקו – ניטלו ענני הכבוד והבאר, אלא שהוחזרו " לאחר מכן בזכותו של משה ¹.

למרות שהתורה היא חכמה, ככתוב²: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – אין היא נקראת בשם "חכמה", כי אם בשם "תורה", מלשון: הוראה³, ומשמעות הדבר שכל ענין המסופר בתורה משמש הוראה לתמיד ולכל מקום בחיי יום־יום.

כלומר: לא רק המצוות שבתורה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, משמשות הוראה בחיים, כי אם גם ספורי התורה משמשים הוראה בחיים, הרי גם המצוות עצמן לא נכתבו בדרך ציווי, כי אם בדרך סיפור – שהקב"ה ציוה למשה ומשה אומר לבני ישראל. " וכשם שהמצוות מהוות הוראה, אף שנכתבו בדרך סיפור, כך גם סיפורי התורה משמשים הוראה, שכן גם הסיפורים מהוים חלק מן התורה.

– לפיכך כותב הרמב"ם⁴, והדבר מופיע ברמז אף בגמרא⁵, שאין הבדל בין הפסוק⁶ "ואחות לוטן תמנע" לבין הפסוק⁷ "שמע ישראל", למרות שהפסוק "שמע וגו'" כולל את אחת המצוות העיקריות ואילו הפסוק

ואחות וגו'" אינו אלא סיפור, שכן שניהם הם ספורים, שניהם משמשים הוראות ושניהם מהוים חכמתו ורצונו, יתברך –

כשם שכל ספורי התורה משמשים הוראות – כך גם ספורנו האמור לעיל משמש הוראה בחיים.

ב. שלשה פרטים אלו: ענני הכבוד, מן, ומים – ניתנים להבנה ונמצאת בחינתם בתורה.

ענני הכבוד הגינו מבחוץ: הגינו מארבע הרוחות, הרגו את הנחשים שהיו במדבר, הנמיכו את ההרים ⁸, גיהצו את הלבושים, ככתוב⁹:

שמלתך לא בלתה מעליך". כל אלה דברים של שמירה והגנה מבחוץ.

ענינו של המן הוא: אכילה, ובמן היתה אפשרות לחוש כל טעם שעלה ברצון¹⁰. מהותה של אכילה היא – קליטה פנימית.