שיחה א

337שיחה א

א. בקשר לפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" – נאמר במדרש¹ כי הוא מוסב לתקופה שבין המלך צדקיהו עד למלך המשיח, שכן בזמן צדקיהו החל החורבן והגלות, ואפילו לאחר שבעים השנה, בזמן הבית השני, היה עדיין ענין גלות, – משום ש"חמשה דברים חסרו בבית שני"², כך שלא היתה זו גאולה שלמה.

על תקופה זו שמצדקיהו המלך עד המלך המשיח נאמר "כרע שכב", לפי אותם "יש אומרים" שמפרשים את המושג "שכב" – כך כותב ה"צמח־צדק"³ – מלשון: וישכב וירדם, על משכבי בלילות, ולא ימות ונפל למשכב – מושג המבטא את ענין הגלות.

ברם, עלול מישהו לחשוב שהגלות היא לא רק לגבי הגוף, כי אם גם לגבי הנשמה, ח"ו, ועניני תורה ומצוות שהם קשורים בנשמה,

– נאמר, איפוא, באותו פסוק שגם המצב של "כרע שכב" אינו מצב של שכיבת אין־אונים, כי אם מצב של הגבלה עצמית כשל מי שמגביל ומצמצם ממדי עצמו. הרי מדובר כאן ב"כארי וכלביא", וארי הוא בעל תקיפות, ולביא במדה יתרה מזה, וכנאמר בזוהר⁴ על לביא: "בתקיפא יתיר".

כלומר: אפילו בזמן של "כרע שכב", אין פירוש הדבר, ח"ו, שיד אומות העולם שליטה על ישראל. בני ישראל הם תמיד כארי וכלביא, ורק מי

יקימנו, דוגמת ענין: "מי גלה לבני רז זה"⁵, הקשור ב"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי"⁶ המוסב על הקב"ה⁷, וגם כאן הפירוש: מי – הקב"ה – יקימנו, הוא יוציאנו מן הגלות, וכפי שנאמר: מי יתן מציון ישועת ישראל⁸.

ועד למועד "מי יקימנו" אין השליטה אמתית ח"ו, שכן על ארי ולביא אין אפשרות שליטה,

– כפסק ההלכה בשלחן ערוך⁹ שעל ארי ולביא אין לשום אדם שליטה, עד שקיימת השאלה אם אפשר ל"תרבתם" ע"י הרגל.

לכל עצם הגלות אין מקום כלל לפי ההגיון, ורק "אנוס על פי הדבור" הגיע הארי והלביא למצב של "כרע שכב".

מובן, איפוא, מאליו כי לגבי תורה ומצוות – שמקורם: "וידבר אלקים את 338כל הדברים האלה" – אין כל קשר לגלות בכלל.

ב. ברם, מפני ההתרגלות לגלות ומשום "אותותינו לא ראינו"¹⁰

– נסים מתקיימים גם עתה, אלא ש"לא ראינו": אין בעל הנס מכיר בניסו¹¹ – "

ובגלל חושך הגלות עלולה לשרור טעות ש"עולם כמנהגו נוהג", "עולם"

ו – מלשון: העלם והסתר¹², וכאילו העולם שולט על הארי והלביא – לפיכך מראים מלמעלה מפעם לפעם נסים גלויים גם בזמן הגלות (ואחד הנסים הגלויים הכללים בדורנו היה נס י"ב וי"ג תמוז), המזכירים שגם בזמן הגלות אין עוד מלבדו.

– זה תוכנו של מאמר רז"ל¹³: "בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים – שתף בו מדת הרחמים". על כך נאמר בשער היחוד של ה"תניא"¹⁴ שהכוונה ל"גילוי אלקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה".

המופתים פורצים את ההגבלות וה"מדידות" של העולם, עד שנראה בעיני בשר שיש מנהיג לבירה.

עם זכירת דבר זה – באה הידיעה שבני ישראל הנם תמיד כארי וכלביא, ובכל הקשור לנשמה ותורה ומצוות אינם נתונים בגלות.

* * *

ג. כתוב בספרים¹⁵ שיש לבלעם זיקה לעמלק, רמז לדבר: כשהמלים

בלעם" ו"עמלק" נכתבות בשתי שורות מקבילות – "בלעם" בעליונה

"עמלק" בתחתונה – תיקרא המחצית הימנית של שתי השורות (הב' והל' של השורה העליונה, והע' והמ' של השורה התחתונה) כ"בלעם", והמחצית השמאלית של שתי השורות (הע' והמ' של השורה העליונה, והל' והק' של השורה התחתונה) כ"עמלק".

הדרך להיפטר מ"קליפת" בלעם ועמלק היא – אהבה ויראה. גם ב"אהבה" ו"יראה" קיימת דוגמת רמז זה: כשנכתבת המלה "יראה" בשורה עליונה והמלה "אהבה" בשורה תחתונה, נקראת המחצית הימנית של שתי השורות כ"יראה", והמחצית השמאלית של שתי השורות – כ"אהבה".

הסבר לדברים האמורים:

הטעם לכך שעמלק היה מסוגל להילחם עם בני ישראל היה משום שמוצאו היה מעשו, ולפיכך טען שגם הוא נינו של יצחק ובן נינו של אברהם ולכן רשאי גם הוא לחוות דעה בעניני תורה וקדושה.

339וכשהורשה במקצת לחדור – התגלה המושג של "יודע את רבונו ומכוין למרוד בו"¹⁶, וקרה מה שנעשה על ידו.

כך גם בלעם, שעליו אומרת הגמרא בסנהדרין¹⁷ שמוצאו מלבן: לבן טען – "הבנות בנותי והבנים בני וכל אשר אתה רואה לי הוא"¹⁸ – שגם לו יש קשר לבני ישראל, שכן מבנותיו נבנה בית ישראל.

זו, איפוא, הוראה לכל דור:

כשבא מישהו ואומר היפוכן של תורה ומצוות, גם אם הוא שולף "תעודה" שהוא נינו של יצחק, בן־נינו של אברהם, ושממנו נולדו אלו שמהם נבנה בית ישראל –

– יש לומר לו: "אנו אין לנו אלא אבינו שבשמים", המודד היחיד שיש לנו לגבי כל דבר הוא: תורה. לא היחוס המשפחתי ולא משהו אחר מהוה לדידנו ה"פוסק", כי אבן־הבוחן היחיד היא – התורה. כשמתאים הדבר עם התורה הרי טוב, ואם לאו – יהא זה מבלעם, יהא זה מעמלק – כיון שהוא היפוכה של תורה – אין לנו כל ענין בדבר.

אך כדי להבחין אם הדבר מתאים – לתורה או לא – הרי כשאדם ניגש לדבר מתוך הרגשת ישות עצמו, אי אפשר לו להבהיר לעצמו מדוע אינו רוצה לקבל הוראה מסוימת, אם זה מפני שהיא היפוכה של התורה, או משום שהיא מנוגדת לישותו ומציאותו.

לפיכך צריכה להיות עבודת היראה והאהבה, והיראה קודמת לאהבה, כפי שמשתמע מן הקריאה האמורה של שתי המלים יחד, וכפי שנאמר ב"תניא"¹⁹ על היראה שהיא "ראשית העבודה, ועיקרה ושרשה".

וכשניגש האדם בהכנה מוקדמת של אהבה ויראה, האהבה כשרש לכל מצוות־עשה והיראה כשרש לכל מצוות לא־תעשה – כאמור ב"חינוך קטן" שב"תניא", ומוסיף שם שיש בזה ענין החינוך, ופירוש הדבר שאף כשאינו בר־דעה – וידע איניש בנפשיה – ניתן לחנכו באהבה ויראה –

הרי אין לו להתרשם מעמלק, שמוצאו מאברהם ויצחק, וגם לא מבלעם, למרות ש"בישראל לא קם (כמשה), אבל באומות העולם קם, ומנו

בלעם"²⁰, והרי לאחר המשל הניתן בספרי, לפיו נמשל בלעם לטבח וכו', קיימת בכל זאת דוגמה מסוימת ביניהם.

אפילו פשוט שבפשוטים שבישראל

כשהוא צועד לפי הסדר של "יראה" ולאחריה "אהבה" – אין לו להתרשם מבלעם ומעמלק.

(משיחת י"ב תמוז, תשט"ז) 340ד. בנבואת בלעם נאמר: "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", כש"צורים" מוסב לאבות ו"גבעות" – לאמהות²¹, ובדוגמה זאת: קול דודי וגו' מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות²².

דובר הרי – בשיחת י"ב תמוז – שמוצאו של בלעם היה מלבן, ככתוב: "בלעם בן בעור" (אם בנו ממש של בעור, או בן בנו, ובכל אופן – מיוצאי חלציו), ו"בעור – זה לבן"²³. לבן אמר: "הבנות בנותי והבנים בני", וכדי לבטל טענה זו היה אחד מיוצאי חלציו צריך להודות בעצמו – כי "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" – "צורים אלו האבות וגבעות אלו האמהות".

מכאן מובן כי לטענת לבן – הבנות בנותי והבנים בני – יש בסיס מסוים, שכן אילו לא היה לטענה זו כל יסוד, לא היתה נכתבת בתורה, ולא היה צורך שבלעם, שהוא מיוצאי חלציו של לבן, יבטל טענה זו.

ה. מה משמעותה של טענת לבן "הבנות בנותי והבנים בני"?

– הואיל והנשמה ירדה לגוף ועליה לבוא במגע עם הגשמיות, אם אמנם המטרה היא "לברר" את הגשמיות – הרי "המתאבק עם מנוול – מתנוול גם כן"²⁴, ואם כי הדבר הוא רק לשעה קלה – "ברגע קטן עזבתיך"²⁵ – ועתיד " הוא לאחר מכן לצאת מכך – הרי בשעה זו ורגע זה הוא בא במגע עם דברים גשמיים וחומריים ונעשה לנפרד מאלקות.

– ולאמתו של דבר הרי ההיפרדות מאלקות, אף לרגע אחד, נובעת רק מרוח שטות, אבל לולא רוח השטות הרי השכל דקדושה, ואפילו השכל סתם, השכל הבריא, אינו נותן מקום להיפרד מאלקות ואפילו לרגע קצר, שכן רגע זה – "אבידה שאינה חוזרת" הוא, וכל שכן בהתאם לכפי שהענין מוסבר בפירוט ב"תניא"²⁶ שהרגע מתבטא בבחינה שלמעלה מן הזמן –

ויתר על האמור: הדבר משפיע גם על הזמן שלאחר מכן, כפי שמוסבר ב"תניא" שם, שהמפריד עצמו לרגע בהסתמך על כך שלאחר מכן יצא ממצב זה – הרי זה ענין של "אחטא ואשוב" ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה"²⁷ ויש להזדקק ל"דחק ונכנס".

אי לכן טוען לבן: "הבנות בנותי והבנים בני". כיון שאדם צריך להזדקק לגשמיות ולבוא במגע אתה – הרי, לרגע לפחות – והדבר משפיע גם על להבא, כאמור – הוא נפרד מאלקות. זו היא טענת לבן.

ברם, לאמתו של דבר אין הדבר כן.

כי כשאדם עוסק בדברים גשמיים לשם הכוונה האלקית שבהם, שהיא

להיות לו, יתברך דירה בתחתונים"²⁸, 341ולצורך זה עוסק הוא בענינים תחתונים – הרי גם באותו רגע עצמו אין בדבר משום ירידה, כי אם – עליה, עד כדי כך שבלעם בעצמו, מיוצאי חלציו של לבן, שהיה שתום העין, רואה – "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו".

ו. הענין האמור – מבחינת עבודת ה' הוא:

כשמתעוררת טענה שמפני ירידת הנשמה בגוף יש, גם על פי התורה, לעסוק בגשמיות, והרי פרנסת בני הבית היא מצוה וחובה ²⁹, כך שלפי זה " יש להכין עניני התעסקות וכו' לשם כך.

ויתרה מזו: הרי תורת החסידות עצמה מסבירה ש"וברכך הוי' אלקיך – בכל אשר תעשה"³⁰ דוקא, שהכוונה היא ל"לבושים" של עשייה גשמית. לא די ב"לבושים" של המזלות העליונים כי אם יש צורך בלבושים של העולם הזה הגשמי.

ולפי זה הרי למרות שהעשיה היא, אמנם, בכוונה לעבוד את ה', שכן באמצעות עניני העסק הגשמיים תבוא תוספת בלמוד התורה ובקיום המצוות, – עם כל זאת הרי, לפי טענה זו, ההתעסקות של אותו רגע בגשמיות דומה, להבדיל, לשל לא־יהודי, ח"ו.

– יש, איפוא, לדעת כי זו טענת לבן, "הבנות בנותי והבנים בני", שכאילו הגשמיות של היהודי שייכת ללבן.

אבל האמת היא ש"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. כשאדם עושה מעקה לבית חדש – וכפי שהוסבר בשיחת יב־יג תמוז, שבשעה שאדם יוצא מדל"ת אמות של תורה ותפלה כדי לעסוק בעניני עולם יש לו לעשות מעקה – הוא חש, בשעת ההתעסקות הגשמית עצמה, בכוונה האלקית הטמונה בדבר, ואז "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שהרי הם היו בכל עניניהם בבחינת

מרכבה", וכך גם כל אחד בשעת קיום המצוה, וכמוסבר לעיל – גם בכל הדברים שבהם הוא מקיים: "בכל דרכיך דעהו"³¹.

כך גם בלמוד התורה, הנלמד באמצעות השכל האנושי, יש צורך ב"מעקה", כפי שהוסבר בהרחבה שיש צורך בשער הנו"ן, לחבר "נקודא בהיכלא", ופירוש הדבר שגם תוך כדי השגה והבנה בשכל אנושי צריכה להיות מורגשת נקודת היהדות.

כללית, הכוונה היא שבכל דבר שאדם עוסק, אם התעסקות גשמית ממש ואם למוד תורה בשכלו האנושי, צריכה להיות מורגשת הכוונה האלקית, ואז הרי אף בשעת מעשה אין זו ירידה, כי אם אדרבה, עליה, שכן באמצעות דבר זה גופו מתבצעת כוונת הקב"ה.

(משיחת ש"פ בלק, תשט"ז)