שיחה א

342שיחה א

א. בפרשת השבוע מסופר, כי בשעה שאירע מעשה זמרי, לא ידעו בני ישראל מה לעשות, למרות שהיו במקום משה ואלעזר וזקני ישראל. נענה פנחס, שהיה אז הצעיר שבחבורה¹ (הגמרא² מפרטת את הסדר בו לימד משה את התורה לבני ישראל: תחלה למד עם אהרן, לאחר מכן עם אלעזר ואיתמר, אחר – עם שבעים הזקנים, ואחרי כן עם כל ישראל. נמצא שפנחס למד תורה יחד עם כל ישראל) ואמר: "... קנאים פוגעים בו". אמרו לו: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא"³ (=קריין האגרת הוא שיהא השליח)...

ההוראה מן האמור היא:

יש ענינים שהגדולים שבדור שותקים ביחס להם ואינם מגיבים עליהם. אין זו תמיד הוכחה שאין לעשות דבר, ולמצוא חשבונות ופלפולים להתחמק מכך. יש לדעת שהרואה את עצמו מסוגל לעשות בנידון – צריך לעשות, והעובדה שגדולים ממנו אין אומרים דבר – היא, אולי, "כדי שיטול פנחס את הכהונה"⁴, " כלומר: זה חלקו הוא המוטל עליו "לברר", ודוקא על־ידו – להגיע לשלימותו.

כשם שבגשמיות יש לכל אחד חלקו שלו ואין נוגע בפרנסתו של חברו⁵ – כך, וכל שכן וקל וחומר, ברוחניות – יש לכל אחד חלקו בתורה

– עליו נאמר: "ותן חלקנו בתורתך"⁶, שאין משמעותו רק בקשר להבנת תורה, כי אם גם בקשר לחידושי תורה, כפי שהגמרא מספרת במסכת מנחות⁷ שרבי עקיבא אמר דבר הלכה שאף משה רבנו לא ידע עליה –

וגם בקיום המצוות, המוטל על כל אחד לבצע, ואין אחד נוגע בפרנסתו של חברו. מה שכתוב⁸ "זכה – נוטל חלקו וחלק חברו" – אמור בקשר לגן־עדן, שהוא שכר המצוות, אבל במצוה עצמה, הנעלית משכרה, יש לכל אחד חלקו שלו. לפיכך יתכן שאחר אינו עושה זאת משום שהדבר מענינו הוא שעליו לעשותו.

ב. לגבי פנחס נאמר⁹: "פנחס – זה אליהו". ונשאלת הקושיא: הרי תחלה היה פנחס ולאחר מכן היה אליהו, והיה, איפוא, צריך לכתוב

אליהו – זה פנחס"? התירוץ לדבר הוא לפי הנאמר בזוהר¹⁰ שאליהו היה עוד 343קודם לכן, אלא שלא היה אז ילוד אשה, כי אם מלאך, ולכן נאמר: "פנחס – זה אליהו".

משמעות הדברים בעבודת ה' היא:

הרי הוסבר לעיל כי כל אחד נדרש לא לבדוק אחרי הזולת כי אם לבצע כל ענין הבא לידו. ונשאלת השאלה: מנין לקחת כח לכך? – באה, איפוא, התשובה: "פנחס – זה אליהו". מאחר שהקב"ה זימן לאדם דבר שעליו לעשותו במסירת־נפש, ניתנים לו כחות לכך, ויתכן אף שמתלבש בו ניצוץ של מי שאינו ילוד אשה.

ג. ההוראה שבדבר לאברכים שבדורנו היא שאין עליהם לערוך חישובים שפלוני מסוגל לעשות ופלוני " מסוגל לעשות – אלא שכל דבר הבא לידם – עליהם לדעת – חלקם הם, ויש להם כחות לכך, וצריכים הם לעשותו במסירת־נפש.

מסירת־נפש – כפי שאמר הרבי: אין משמעותה של מסירת נפש – לעלות " לגג ולקפוץ הימנו, ח"ו. מסירת נפש צריכה להיות בלי רעש ושאון, "לא ברעש הוי'"¹¹. מסירת נפש צריכה להיות בכל הפעולות היום־יומיות, "אוטם אזנו וגו' ועוצם עיניו"¹². אפילו לגבי למוד התורה דרושה מסירת נפש: לא לקחת את התורה אליו, כי אם לקחת את עצמו אל התורה... וכשיש רצון באמת – ודאי יושג הדבר.

וכשישנה מסירת נפש של פנחס הרי גם "פנחס – זה אליהו", שיבשר את הגאולה¹³, כלומר: כל ה"עבודה" העכשוית היא הכנה למשיח, לעשות את העולם – מקדש לו, יתברך.

(משיחת י"ב תמוז, תשי"ד)

ד. בפרשת השבוע מסופר אודות פנחס שקינא קנאת ה' צבאות. הכלל הוא: "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"¹⁴. הדברים אמורים בתורה שבעל־פה, ואם כן בתורה שבכתב, שמכל אות שבה נלמדות הלכות שלמות – כל שכן שסיפור שלם, כהסיפור אודות פנחס, יש בו חידוש.

מה החידוש בספור זה? – הענין של

הלכה ואין מורין כן"¹⁵ ו"קנאין פוגעין בו"¹⁶. כלומר: ישנם דברים שכאשר באה אודותם שאלה לבית דין כיצד יש להתנהג בהם – ישיבו בשלילה, משום שכך כתוב בשלחן־ערוך, ועם זאת מופיעה באותו שלחן־ערוך ההלכה של

קנאין פוגעים בו", כלומר: כשהאדם לא בא לבית־דין כי אם עושה כהרגשתו הנובעת מפנימיות נפשו – עשה כפי ההלכה ("הלכה ואין מורין כן") וכיוון לרצון העליון.

תמיד, יש בכל דבר לשאול את פי בית־דין, אבל כשמדובר בקנאת ה' צבאות, הרי הדבר דוגמת הנאמר¹⁷ שכל השואל בעניני פקוח נפש הוא 344שופך דמים, שכן הדבר צריך להשפיע עליו כל כך עד שיעשה את הפעולה מעצמו, מבלי לשאול בבית־דין. כך גם בשעה שמתעוררת קנאת ה', הכובשת את פנימיות נפשו – אין האדם פונה לבית דין לשאול. אז אין הוא מעונין לצעוד אך ורק על גשר של ברזל ולא לעשות דבר בלי שאלת בית־דין – שכן חבל על כל רגע. יתר על כן: אף כשידוע שבית־דין פוסק בנידון לשלילה – הרי "קנאים פוגעים בו", והדבר מתאים לרצון העליון שהרי "קנאים פוגעים בו" היא הלכה בשלחן־ערוך.

הסברת הדבר היא:

"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"¹⁸. יהודי כשלעצמו – כפי שאמר אדמו"ר הזקן – "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות", אלא שמשום רוח השטות, מחמת הבהמה שבקרבו, הנפש הבהמית, עלול הוא לעשות מעשה בהמה. לפיכך כשהוא מתעורר בקנאות, לא לכבודו או לכבוד בית אבא, כי אם "קנא קנאתי להוי'", והדבר משתלט עליו במדה כזו שאינו מהרהר אם עובר הוא עבירה בכך או לא, משום שכולו חדור קנאות להוי' – הרי סילק בכך את עצמו הוא לצדדים, וכשאדם מסלק את גופו ונפשו הבהמית לצדדים ונותרת רק הנפש האלקית, שהיא תמיד אמנה אתו, יתברך¹⁹ וממנה נובעת הקנאות בנפשו, ודאי הדבר שהנשמה לכשעצמה, ללא בלבולי הנפש הבהמית, מכוונת לרצון העליון.

לפיכך אנו רואים שע"י כך שפנחס הרג את זמרי – מיד "ותעצר המגפה". פנחס הציל כמה אלפים מישראל מעוון חמור ביותר, עוון "בעל פעור", שעליו נאמר במדרש²⁰ שהוא מקטרג תמיד על ישראל ומשה רבנו דוחה את הקטרוג – דבר שלא נאמר על שום עוון, ומעוון זה הציל פנחס את בני ישראל. לכן זכה ל"הנני נותן לו את בריתי שלום", ופנחס זה אליהו הבא לכל ברית מילה²¹ והוא יבשר את הגאולה.

ה. גם עתה זמן מגיפה, ר"ל, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהקב"ה הצית את כתלי הגלות²². אין צורך להוכחות והסברות לכך, כי הדבר נראה באופן מוחשי. באופן מוחשי רואים שכמה וכמה מישראל בחוץ לארץ ובארץ הקדושה ת"ו נאבדים ליהדות. הם צועדים בדרך עקלתון המובילה אותם לידי כך שיהיו, ח"ו, למתנגדים להוי' ולתורתו. בזמן כזה, זמן של דליקה, זמן בו עלולים ילד או ילדה יהודים להיאבד מן היהדות – בזמן כזה אין צורך ללכת לבית־דין ולעיין בספרים אם מותר לבטל שעה של לימוד לשם כך אם לאו, ושאלות 345דומות אחרות – שכן מסוכן לדחות כל דקה: עת לעשות.

בתקופה כזאת צריך כל יהודי להדליק את הקנאות שבנפשו, דבר האפשרי באמצעות פנימיות התורה, לצאת מד' אמותיו וללכת ליהודים ולדבר אתם בדרכי נועם ובדברי רגש. אין להכנס אתם בויכוחים שכליים, שכן בשעת דליקה אין זמן לכך, ובכלל – כשמדובר בפקוח נפשות קשה לשכנע את הזולת בויכוחים – שכליים. יש לפנות אל הזולת ברגש – בשפת הנשמה – ובכך להצית את האש שבקרבו – "רשפיה רשפי אז שלהבת י־ה"²³, ואז – "ותעצר המגפה".

אז זוכים לידי כך שפנחס, זה אליהו, יבוא "לפני יום הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים וגו'"²⁴, ויבשר את הגאולה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.

(משיחת י"ב תמוז, תשי"ג)

ו. אחד מחידושי הדברים בפ' פנחס הוא סדר ההתנחלות.

ענין הקרבנות וכן ענין ספירת בני ישראל מופיעים גם בפרשיות אחרות בהרחבה, אבל סדרי נחלה בכלל וסדרי נחלה בארץ ישראל בפרט, מפורטים בפרשת פנחס.

סדרי ההתנחלות בארץ ישראל נקבעו על פי גורל: "אך בגורל יחלק את הארץ". בגמרא ובמדרש²⁵ מוסבר שהם נקבעו על פי הגורל וגם על פי האורים והתומים.

יש, לכאורה, להבין: כיון שהסדר של חלוקת ארץ ישראל בגשמיות הוא משום שכך סדר חלוקת ארץ ישראל ברוחניות – הרי פירוש הדבר שסדר ה"חלוקה" בעבודת ה'²⁶ הוא על פי הגורל, והרי סדרי העבודה צריכים להיות על פי שכל, ולא על פי הגורל

שהוא למעלה מטעם ודעת?!

נכון, אמנם, שיסוד העבודה הוא דוקא – קבלת עול, אך היא יסוד העבודה בלבד, ואילו ראשית העבודה, כשיש לברר כיצד לעשות, מה מותר ומה אסור, צריכה להיות על פי התורה, ומוכרח לשם כך שכל והשגה. כיצד, איפוא, נאמר שה"חלוקה", כלומר הבירור והסיווג של העבודה המעשית, היא על פי גורל?

יתר על כן בלתי מובן הנאמר "אך בגורל יחלק את הארץ", והרי "אך" הוא מיעוט ופירוש הדבר שהחלוקה צריכה להיות רק על פי גורל, ולכאורה צריכה היא להיות רק על פי טעם ודעת?

ז. במאמר לאדמו"ר בעל ה"צמח צדק"²⁷ וכן במאמרים לרבותינו שלאחריו, מדובר הענין של "אך בגורל 346יחלק את הארץ" כפי שהוא בנפש ובעבודת ה'. לפי המוסבר שם מתורצת גם הקושיא האמורה:

גורל הוא הרי דבר הנעלה מטעם ודעת, וחלוקת הארץ חייב להיות אמנם רק על פי גורל, משום שהחלוקה נובעת מענין שלמעלה מטעם ודעת.

והביאור בזה, ובהקדמה:

למרות שכל יהודי חייב בכל המצוות, ישנם, בכל זאת, לכל יהודי ענינים מיוחדים השייכים אליו בפרט.

כפי שבתניא, אגרת הקדש²⁸ מוסברת העובדה שאנו מוצאים בתנאים ואמוראים שהיו זהירים טפי (במדה יתרה) במצוות מסוימות: הם היו זהירים בכל המצוות, אך בענינים מסוימים היו זהירים טפי, לפי שהענינים היו שייכים להם בפרט, ובאמצעותם היתה גם ה"המשכה" והעליה של קיום שאר המצוות שלהם.

שייכות הענינים המיוחדים לכל אחד אינה על פי טעם ודעת, על פי הבנת שכלו שיש לו קשר מיוחד לענינים אלו – כי אם למעלה מטעם ודעת, ענין הגורל.

ח. לפיכך, כשאדם רואה שיש לו לגבי מצוה מסוימת העלמות והסתרים במדה יתרה – משמש הדבר הוכחה²⁹ כי יש למצוה זו שייכות יתרה אליו. מעובדה זו עצמה שנערמים קשיים במדה כזו – יש להוכיח שהדבר נוגע לו יותר.

ואף אם אינו רואה בעיני שכלו את שייכותו לענין זה, ואדרבה: הוא רואה שמצוה זו עולה לו ביתר קושי מאחרות, או שבמקצוע פלוני בתורה אין לו עריבות והצלחה – למרות זאת הרי ענין זה הוא ענינו המיוחד השייך לו בפרט, ובאמצעותו תהיה התעלות בכלל התורה והמצות שלו, דוקא משום כך עומד היצר הרע נגדו במדה חזקה כזו, שכן הענין נוגע לו מאד.

לפיכך אין לו להניח ענין זה ולהתמסר לענינים אחרים, כי אם, אדרבה, להשתדל דוקא בעשיית ענין זה, שכן הוא נוגע לו ביותר. עובדה זו עצמה שאין הוא מבין את הקשר אליו ואינו רואה שהדבר נוגע לו במיוחד – היא אחת ההעלמות וההסתרים.

ט. כך יובן הנאמר "אך בגורל יחלק את הארץ" – בגורל שהוא למעלה מטעם ודעת.

בארץ ישראל היו חלקים מסוגים שונים: הר, שפלה, ועמק, שדה לבן, שדה פרדס³⁰ וכו'. החלוקה, שפלוני קיבל בהר ופלוני בשפלה ועמק, זה בשדה הפרדס וזה בשדה הלבן, היתה בהתאם למדת שייכותו הפרטית של כל אחד לארץ ישראל הרוחנית, שהתבטאה לכן בחלוקה כזו בארץ ישראל הגשמית.

347משום כך "אך בגורל יחלק את הארץ", כי שייכותו של כל אחד לחלקו אינה שייכות לפי טעם ודעת, כי אם ענין שלמעלה מטעם ודעת, שדוגמתו למטה הוא ענין הגורל.

י. כיון שהדברים סופרו לנו, והתורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום – נוגע הדבר לנו במיוחד:

לכל אחד ענין מיוחד השייך לו בפרט, ולמרות ההעלמות וההסתרים שיש לו בענין זה – ואדרבה, כאמור: מפני שהוא רואה שהיצר הרע, העולם, עומד לנגדו – עליו להשתדל יותר ויותר לעשות אותו, כי הענין שייך לו במיוחד, ובאמצעותו תהיה המשכה ועליה גם בשאר עניניו.

(משיחת ט"ז תמוז, תשי"ב)