שיחה א

348שיחה א

א. כתוב: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", מסעי בלשון רבים, כי היו מסעות רבים בצאתם של בני ישראל מארץ מצרים. ידועה – הקושיא: בני ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד, המסע מרעמסס לסוכות (שאר המסעות היו הרי לאחר שיצאו כבר ממצרים), ולמה, אם כן, " נאמר "מסעי" בלשון רבים?

כן יש להבין את ענין מ"ב המסעות שהיו בדרכם של בני ישראל למן צאתם ממצרים ועד שהגיעו לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה. הרי מיד עם המסע הראשון, כיון שיצאו ממצרים – מלשון: מיצרים וגבולות – הרי זה כבר מרחב, שכן מיד עם יציאה מן המיצר נמצאים כבר במקום המרחב, ומה, איפוא, מוסיף ענין זה של מ"ב מסעות לענין המרחב?

אך תוכן הדברים הוא שב"מצרים" וב"מרחב" קיים מספר ניכר של דרגות: זו שלגבי דרגה נחותה הימנה נקראת היא "מרחב" – לגבי דרגה נעלית יותר היא נקראת "מצרים", עד למרחב האמתי, למסע האחרון, "על ירדן ירחו", המכוון למשיח "דמורח ודאין"¹, ואילו הדרגות עד לדרגה זו הרי אף שלגבי דרגות נחותות הן נקראות "מרחב" – נקראות הן "מצרים" לגבי דרגות נעלות מהן.

זה, איפוא, תוכן מ"ב המסעות שהיו ממצרים עד ארץ טובה ורחבה, מסעם הראשון, אף שיצאו בו ממצרים ונכנסו

ממילא – ל"מרחב", נחשב עדיין לגבי דרגה נעלית יותר כ"מצרים", ולפיכך נזקקו למסע נוסף כדי לצאת גם מ"מצרים" זה. אם כן מובן הביטוי

אלה מסעי (בלשון רבים) גו' אשר יצאו מארץ מצרים" – שכן גם מטרת שאר המסעות היא לצאת מ"מצרים", עד להגיע ל"ירדן יריחו", תכלית העילוי.

ב. הרי התורה נצחית בכל דור ודור, וכל שכן ענין יציאת מצרים שעליו נאמר²: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. זו, איפוא, הוראה בעבודת ה' שגם לאחר שאדם הביא את עצמו לעבודה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מכל מדידה והגבלה, ובכך יצא גם מ"מצרים דקדושה" – אין הדבר מספיק, שכן לגבי דרגות נעלות יותר – הוא עדיין ב"מצרים", ולפיכך עליו להמשיך בעבודתו ולהמשיך ללכת.

הדבר יובן גם מענין עבודת התפלה. הרי עבודת התפלה היא עבודתו של האדם, שכן ידוע ההבדל³ בין תורה לבין תפלה: תורה היא – מלמעלה 349למטה, ואילו תפלה – עבודת האדם מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה⁴, שדרכו עולים מלמטה למעלה, יוצאים ממקום המיצר אל מקום המרחב.

וידוע שישנן בתפלה עליות רבות, ובכל עליה מתרומם האדם ממצבו הקודם, ועם זאת אין די בכך, ועליו להתקדם מעלה מעלה.

העבודה הראשונה היא ההכנה לתפלה: הרי התפלה היא לפני הקב"ה שהוא "בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית", ואילו האדם שרוי בתוך גוף ל ונפש בהמית, וביחוד כשהוא מלוכלך ע"י חטאיו – כיצד, איפוא, יעמוד בתפלה? – משום כך עליו להשתחרר תחלה מכל עניניו ומכל מציאותו, ואז – לגשת לתפלה.

העמידה לתפלה בלבד, עוד לפני עצם התפלה, עוד בטרם החל באמירת "הודו" או "מה טובו", רק חגירת האבנט וההתיצבות לתפלה – כבר מוציאה את האדם מעניניו, והוא נעשה " בכך מזוכך. כלומר: הוא יוצא ע"י כך מן המיצרים והגבולות שלו.

[כך יובן הנאמר גם בחלק הנגלה שבתורה ש"קודם התפלה יפנה ויטול ידיו"⁵. "יפנה" – השתחררות מפסולת גלויה ושבפנימיות, "יטול ידיו" – השתחררות מטומאה, שאינה אלא ענין של "מקיף" (=שטחי), למרות שבפנימיות אין כאן כלום⁶ – יש להפטר גם מכך לפני התפלה].

למרות זאת אין האדם יוצא ידי חובתו בעליה זו. עתה עליו להתחיל בתפלה, לפתוח באמירת "הודו", ובכך הוא משתחרר גם ממציאותו כפי שהיתה לאחר ההכנה לתפלה, שלגבי דרגה נעלית יותר היא נחשבת עדיין למיצר וגבול. יוצא הוא, איפוא, גם מ"מיצר" זה אל מקום המרחב.

כך גם בתפלה עצמה מצויות עליות רבות, המתחלקות באופן כללי

"ארבע שליבות"⁷ (והעליות הן על ידי שם מ"ב, כידוע), וכל דרגה נחשבת לגבי העליונה ממנה – כמיצר וגבול.

עד לתפלת שמונה עשרה, תכלית העילוי, בה משתחרר האדם לגמרי ממציאותו (באיזו דרגה שתהיה, ואפילו ממציאות שזוככה על ידי עבודתו בכל הדרגות הקודמות) והוא עומד בהתבטלות המציאות "כעבדא קמי' מארי'" שאין לו מציאות כלל, ואומר:

אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", אתה ה', פתח שפתי ואני רק אענה אחריך⁸.

ג. לפיכך אנו מוצאים לגבי תפלת שמונה עשרה שני ענינים הפכיים: א) התבטלות בתכלית. אין 351האדם מהווה כל מציאות, כי אם "כעונה אחר הקורא" ב) בקשת צרכיו, ולא צרכיו הרוחניים בלבד, כי אם גם צרכיו הגשמיים. בפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע אין בקשת צרכים גשמיים (משום שהאדם יוצא אז ממציאותו, כאמור לעיל) ודווקא בתפלת שמנה עשרה מופיעה בקשת הצרכים הגשמיים.

– הענין הוא שמשום שיא ההתעלות – שבה, אפשרית בה "התכללות" שני ענינים הפכיים, וכפי שדובר במאמר שבמקום עליון יותר גדולה יותר ההתכללות. דבר זה הוא מעין ההתגלות שלעתיד, שאז יהיה "וראו כל בשר", אלקות תורגש גם בבשר הגשמי – התכללות שני הפכים.

ד. אלא שלמרות שתפלת שמונה עשרה היא שיא ההתעלות – הרי למחרת יש להתחיל לעמוד לתפלה, כשהפתיחה היא בהכנה לתפלה, ולאחריה "הודו", פסוקי דזמרה וכו', שכן ככל שנעלית הדרגה אליה הגיע האדם ביום אתמול, מהוה היא "מיצר" לגבי הדרגה שאליה הוא צריך להגיע היום.

וכשם שהדבר בעבודת התפלה, כך הוא לגבי כלל עבודת ה'. אדם צריך להיות "מהלך", ואפילו לאחר שהשתחרר לגמרי מן הרע והגיע לדרגה, ככל שתהא נעלית ביותר, עליו לדעת שאין די בכך, משום שלגבי דרגה נעלית ממנה עדיין יש לו זיקה לרע.

[הוכחה לדבר ניתן להביא מן העובדה שהוא עדין רואה בזולת מציאות של רע, שהרי ידוע מאמר הבעל שם טוב נ"ע⁹ שכאשר אדם רואה רע של השני משמש הדבר הוכחה שבו עצמו קיים אותו רע, בבחינת דקות לפחות].

ועליו להשתחרר גם מכך. יש לעסוק ללא הרף בזיכוך הבשר הגשמי

לא לדכאו באמצעות תעניות וסיגופים, כי אם לעדנו ולזככו, כפי שידוע מאמר הבעל שם טוב נ"ע לפסוק¹⁰: "כי תראה חמור שונאך". מיד עם קום האדם משנתו בבקר עליו לרתום את "חמורו", את החומר שלו, שדוקא על ידו אפשר להגיע לגילוי שלעתיד של "וראו כל בשר", כאשר הבשר הגשמי יזדכך ויתעדן במדה כזו עד שיראה אלקות.

ה. עלול הוא אמנם לטעון: יגעתי במדה מספקת עד שנפטרתי מן הרע הגלוי והגס, וכבר עומד אני בדרגה נעלית, מי אומר, איפוא, שעלי להמשיך ולעמול? די לי בדרגה בה הנני שרוי עתה.

יש לומר לו שתפקידו ומהותו של האדם שיהא "מהלך" ולא "עומד", ובכל יום הניתן לו ע"י הקב"ה עליו למלא תפקידו בעולם, כפי שכתוב: ימים יוצרו ולו אחד בהם¹¹.

352וזו ההוראה מענין המסעות: לא להסתפק בדרגה העכשוית, כנ"ל.

ו. מצד שני קיימת הוראה מענין המסעות: אפילו כשאדם נמצא בשפל המצב ובדרגה הפחותה ביותר – אל יתיאש לעולם, שכן ע"י עבודה ישנה תמיד האפשרות לצאת ממצבו בו הוא נמצא ולהגיע לשיא של הדרגות הנעלות ביותר.

אל יאמר בלבו: כיון ששרוי אני במצב שפל כל־כך – שהרי "ידע אינש בנפשיה" – הרי כל עמלי לחנם – כלפי כך באה הוראה בענין המסעות, שאף במסע אחד בלבד אפשר לצאת מ"מצרים" ולהגיע ל"ארץ טובה " ורחבה" (לגבי הדרגה הנוכחית, ומתוך כך להמשיך וללכת עד לשיא ההתעלות).

ואם אז – כשבני ישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה¹², והיה אז לפני מתן תורה כשעדיין היתה קיימת הגזירה שלא איפשרה חיבור "רומי" ו"סוריא"¹³ – הרי ע"י המסעות הגיעו אל ארץ טובה ורחבה,

– כל שכן עתה, שככל שתהא נחותה הדרגה בה נמצאים – הרי העבודה קלה בהרבה, כיון שנותרו פכים קטנים בלבד, ובמיוחד כשישנה נתינת כח לדבר ממתן תורה כאשר "עמד וביטל הגזירה" ואפשרית התחברות עליונים ותחתונים, ובמיוחד כשישנו ענין של התקשרות בין רבי לבין חסידים, והרבי – כ"ק מו"ח אדמו"ר – מקשר את בני ישראל עם עצמותו ית' – ודאי הדבר שבכוחו של כל איש ישראל לצאת ממעמדו ומצבו, ולהגיע לארץ טובה ורחבה, עד לירדן יריחו, גילוי המשיח "דמורח ודאין"¹⁴, תכלית המרחב.

ז. לפי זה יובן גם הקשר בין פרשיות מטות ומסעי לימי "בין המצרים", שהרי הקביעות היא כך שפרשיות מטות ומסעי נקראות תמיד בבין המצרים:

הדבר יובן לאחר הסברת הענין של

סותר על־מנת לבנות". כוונת הסתירה היא לשם הבנין, כדי לבנות אחר הסתירה בנין משובח יותר. כמאמר הבעל שם טוב לפסוק¹⁵ "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע": ע"י עת צרה עצמה תבוא הישועה, ודבר זה הוא התכללות של שני ענינים הפכיים. לפיכך נקראות פרשיות מטות ומסעי, כי הענין של מטות הוא – התכללות, כפי שהוסבר במאמר שנאמר לפני שעה, והענין של מסעי הוא – היציאה מ"בין המצרים", וההוראה שבכל דרגה בה עומד האדם אין לו להתרשם, ואדרבה: מתוך הצרה גופה תהיה הישועה, לבוא ל"ירדן יריחו".

– זה גם התוכן של "מנחם אב" לשון של נחמה, שכן, לאמתו של דבר, הכל לטובה כמשל האב המכה את בנו 354ומעונין בטובתו. וכשאדם מתבונן בדבר הוא רואה שזה טוב באמת, והוא רואה זאת לא רק בעיני שכל, אלא שמתוך כך בא הדבר לידי זה שרואים כך גם בעיני בשר – הוא הופך לטוב נראה ונגלה, דוגמת אלו שהיו בדרגת הכרה של "גם זו לטובה"¹⁶, "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד"¹⁷ – והדברים התבטאו גם בפועל. יש צורך, אמנם, ב"ורחץ ה' את צואת – בנות ציון"¹⁸, כפי שנאמר ב"תניא"¹⁹ משל ל"מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו", אך בכל זאת הדבר הוא בחסד וברחמים (כלומר: נוסף על כך שעצם הדבר לטובה – הרי גם היסורים גופם בחסד וברחמים) כפי שהוא מתבטא שם: "אביו הרחמן והצדיק וחסיד", היסורים הם בחסד וברחמים – והעיקר שבסופם של דברים הם מתבטאים בטוב הנראה והנגלה, והצרה עצמה נהפכת לצהר.

תוכן מהשיחה הנ"ל:

כתיב אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים, וידוע הדוק במה שנאמר מסעי לשון רבים, והרי המסע שיצאו מארץ מצרים הוא מסע אחד בלבד, המסע מרעמסס לסוכות, (כי שארי המסעות היו כבר אחרי היציאה ממצרים) ומהו מסעי לשון רבים? גם אינו מובן ענין המ"ב מסעות שהיו מארץ מצרים עד שבאו לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, דמאחר שבמסע אחד בלבד יצאו ממצרים, לשון מצרים וגבולים, הרי מיד באו למרחב, על ידי היציאה מהמיצר נמצאים במילא במקום המרחב –

אך הענין הוא, שהתורה היא נצחית, ובכל דור ודור, אצל כל אחד ואחת, צריך להיות היציאה ממצרים, לשון מצרים וגבולים, אל ארץ טובה ורחבה,

היציאה מן המיצר אל המרחב. אמנם גם כאשר פעל בעבודתו היציאה ממצרים, צריך לידע, שאין זה מספיק עדיין, כי לגבי מדריגה נעלית יותר, הנה המדרגה שנמצא בה עכשיו, שלפי מצבו היא בבחינת יציאת מצרים, וארץ טובה ורחבה, הרי לגבי המדריגה הנעלית היא בבחינת מצרים וגבולים, ולזאת צריך להיות עוד מסע, להסיע את עצמו גם מבחינה זו, ולעלות במעלה עליונה יותר, וכמו כן הוא מסע הג', הד', וכו'.

ההוראה מזה בעבודה בפועל, היא בשתים:

א) גם כאשר נמצאים במדריגה נעלית ביותר, צריך תמיד להתעלות עוד יותר. ואל יאמר האדם די ומספיק לי בעבודתי הקודמת – כי האדם תפקידו וענינו הוא להיות מהלך ולא עומד, ובכל יום ויום שנתן לו הקב"ה, צריך למלאות את תפקידו בעולם, כמ"ש ימים יוצרו ולא אחד בהם.

ב) גם כאשר נמצאים במדריגה פחותה ביותר, אין צריך להתייאש, כי על ידי עבודה, אפשר תמיד להתעלות במעלה עליונה יותר. ואל יאמר האדם, 355מאחר שאני נמצא במצב שפל כזה, לשוא כל עמלי – על זה הוא הלימוד מענין המסעות, שגם במסע אחד בלבד אפשר מיד לצאת ממצרים, ולהגיע אל ארץ טובה ורחבה (שלפי מדריגתו, ועל ידי זה, להתעלות אחר כך גם למעלה עליונה יותר). ומה אז שישראל היו מושקעים במ"ט שערי טומאה במצרים, והי' קודם מתן תורה, מכל מקום על ידי המסעות באו מיד אל ארץ טובה ורחבה, עכשיו על אחת כמה וכמה.

(משיחת ש"פ מטו"מ, תשט"ו)