349

למטה, ואילו תפלה – עבודת האדם מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה⁴, שדרכו עולים מלמטה למעלה, יוצאים ממקום המיצר אל מקום המרחב.

וידוע שישנן בתפלה עליות רבות, ובכל עליה מתרומם האדם ממצבו הקודם, ועם זאת אין די בכך, ועליו להתקדם מעלה מעלה.

העבודה הראשונה היא ההכנה לתפלה: הרי התפלה היא לפני הקב"ה שהוא "בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית", ואילו האדם שרוי בתוך גוף ל ונפש בהמית, וביחוד כשהוא מלוכלך ע"י חטאיו – כיצד, איפוא, יעמוד בתפלה? – משום כך עליו להשתחרר תחלה מכל עניניו ומכל מציאותו, ואז – לגשת לתפלה.

העמידה לתפלה בלבד, עוד לפני עצם התפלה, עוד בטרם החל באמירת "הודו" או "מה טובו", רק חגירת האבנט וההתיצבות לתפלה – כבר מוציאה את האדם מעניניו, והוא נעשה " בכך מזוכך. כלומר: הוא יוצא ע"י כך מן המיצרים והגבולות שלו.

[כך יובן הנאמר גם בחלק הנגלה שבתורה ש"קודם התפלה יפנה ויטול ידיו"⁵. "יפנה" – השתחררות מפסולת גלויה ושבפנימיות, "יטול ידיו" – השתחררות מטומאה, שאינה אלא ענין של "מקיף" (=שטחי), למרות שבפנימיות אין כאן כלום⁶ – יש להפטר גם מכך לפני התפלה].

למרות זאת אין האדם יוצא ידי חובתו בעליה זו. עתה עליו להתחיל בתפלה, לפתוח באמירת "הודו", ובכך הוא משתחרר גם ממציאותו כפי שהיתה לאחר ההכנה לתפלה, שלגבי דרגה נעלית יותר היא נחשבת עדיין למיצר וגבול. יוצא הוא, איפוא, גם מ"מיצר" זה אל מקום המרחב.

כך גם בתפלה עצמה מצויות עליות רבות, המתחלקות באופן כללי

"ארבע שליבות"⁷ (והעליות הן על ידי שם מ"ב, כידוע), וכל דרגה נחשבת לגבי העליונה ממנה – כמיצר וגבול.

עד לתפלת שמונה עשרה, תכלית העילוי, בה משתחרר האדם לגמרי ממציאותו (באיזו דרגה שתהיה, ואפילו ממציאות שזוככה על ידי עבודתו בכל הדרגות הקודמות) והוא עומד בהתבטלות המציאות "כעבדא קמי' מארי'" שאין לו מציאות כלל, ואומר:

אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", אתה ה', פתח שפתי ואני רק אענה אחריך⁸.

ג. לפיכך אנו מוצאים לגבי תפלת שמונה עשרה שני ענינים הפכיים: א) התבטלות בתכלית. אין