344

שופך דמים, שכן הדבר צריך להשפיע עליו כל כך עד שיעשה את הפעולה מעצמו, מבלי לשאול בבית־דין. כך גם בשעה שמתעוררת קנאת ה', הכובשת את פנימיות נפשו – אין האדם פונה לבית דין לשאול. אז אין הוא מעונין לצעוד אך ורק על גשר של ברזל ולא לעשות דבר בלי שאלת בית־דין – שכן חבל על כל רגע. יתר על כן: אף כשידוע שבית־דין פוסק בנידון לשלילה – הרי "קנאים פוגעים בו", והדבר מתאים לרצון העליון שהרי "קנאים פוגעים בו" היא הלכה בשלחן־ערוך.

הסברת הדבר היא:

"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"¹⁸. יהודי כשלעצמו – כפי שאמר אדמו"ר הזקן – "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות", אלא שמשום רוח השטות, מחמת הבהמה שבקרבו, הנפש הבהמית, עלול הוא לעשות מעשה בהמה. לפיכך כשהוא מתעורר בקנאות, לא לכבודו או לכבוד בית אבא, כי אם "קנא קנאתי להוי'", והדבר משתלט עליו במדה כזו שאינו מהרהר אם עובר הוא עבירה בכך או לא, משום שכולו חדור קנאות להוי' – הרי סילק בכך את עצמו הוא לצדדים, וכשאדם מסלק את גופו ונפשו הבהמית לצדדים ונותרת רק הנפש האלקית, שהיא תמיד אמנה אתו, יתברך¹⁹ וממנה נובעת הקנאות בנפשו, ודאי הדבר שהנשמה לכשעצמה, ללא בלבולי הנפש הבהמית, מכוונת לרצון העליון.

לפיכך אנו רואים שע"י כך שפנחס הרג את זמרי – מיד "ותעצר המגפה". פנחס הציל כמה אלפים מישראל מעוון חמור ביותר, עוון "בעל פעור", שעליו נאמר במדרש²⁰ שהוא מקטרג תמיד על ישראל ומשה רבנו דוחה את הקטרוג – דבר שלא נאמר על שום עוון, ומעוון זה הציל פנחס את בני ישראל. לכן זכה ל"הנני נותן לו את בריתי שלום", ופנחס זה אליהו הבא לכל ברית מילה²¹ והוא יבשר את הגאולה.

ה. גם עתה זמן מגיפה, ר"ל, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שהקב"ה הצית את כתלי הגלות²². אין צורך להוכחות והסברות לכך, כי הדבר נראה באופן מוחשי. באופן מוחשי רואים שכמה וכמה מישראל בחוץ לארץ ובארץ הקדושה ת"ו נאבדים ליהדות. הם צועדים בדרך עקלתון המובילה אותם לידי כך שיהיו, ח"ו, למתנגדים להוי' ולתורתו. בזמן כזה, זמן של דליקה, זמן בו עלולים ילד או ילדה יהודים להיאבד מן היהדות – בזמן כזה אין צורך ללכת לבית־דין ולעיין בספרים אם מותר לבטל שעה של לימוד לשם כך אם לאו, ושאלות