343

קודם לכן, אלא שלא היה אז ילוד אשה, כי אם מלאך, ולכן נאמר: "פנחס – זה אליהו".

משמעות הדברים בעבודת ה' היא:

הרי הוסבר לעיל כי כל אחד נדרש לא לבדוק אחרי הזולת כי אם לבצע כל ענין הבא לידו. ונשאלת השאלה: מנין לקחת כח לכך? – באה, איפוא, התשובה: "פנחס – זה אליהו". מאחר שהקב"ה זימן לאדם דבר שעליו לעשותו במסירת־נפש, ניתנים לו כחות לכך, ויתכן אף שמתלבש בו ניצוץ של מי שאינו ילוד אשה.

ג. ההוראה שבדבר לאברכים שבדורנו היא שאין עליהם לערוך חישובים שפלוני מסוגל לעשות ופלוני " מסוגל לעשות – אלא שכל דבר הבא לידם – עליהם לדעת – חלקם הם, ויש להם כחות לכך, וצריכים הם לעשותו במסירת־נפש.

מסירת־נפש – כפי שאמר הרבי: אין משמעותה של מסירת נפש – לעלות " לגג ולקפוץ הימנו, ח"ו. מסירת נפש צריכה להיות בלי רעש ושאון, "לא ברעש הוי'"¹¹. מסירת נפש צריכה להיות בכל הפעולות היום־יומיות, "אוטם אזנו וגו' ועוצם עיניו"¹². אפילו לגבי למוד התורה דרושה מסירת נפש: לא לקחת את התורה אליו, כי אם לקחת את עצמו אל התורה... וכשיש רצון באמת – ודאי יושג הדבר.

וכשישנה מסירת נפש של פנחס הרי גם "פנחס – זה אליהו", שיבשר את הגאולה¹³, כלומר: כל ה"עבודה" העכשוית היא הכנה למשיח, לעשות את העולם – מקדש לו, יתברך.

(משיחת י"ב תמוז, תשי"ד)

ד. בפרשת השבוע מסופר אודות פנחס שקינא קנאת ה' צבאות. הכלל הוא: "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש"¹⁴. הדברים אמורים בתורה שבעל־פה, ואם כן בתורה שבכתב, שמכל אות שבה נלמדות הלכות שלמות – כל שכן שסיפור שלם, כהסיפור אודות פנחס, יש בו חידוש.

מה החידוש בספור זה? – הענין של

הלכה ואין מורין כן"¹⁵ ו"קנאין פוגעין בו"¹⁶. כלומר: ישנם דברים שכאשר באה אודותם שאלה לבית דין כיצד יש להתנהג בהם – ישיבו בשלילה, משום שכך כתוב בשלחן־ערוך, ועם זאת מופיעה באותו שלחן־ערוך ההלכה של

קנאין פוגעים בו", כלומר: כשהאדם לא בא לבית־דין כי אם עושה כהרגשתו הנובעת מפנימיות נפשו – עשה כפי ההלכה ("הלכה ואין מורין כן") וכיוון לרצון העליון.

תמיד, יש בכל דבר לשאול את פי בית־דין, אבל כשמדובר בקנאת ה' צבאות, הרי הדבר דוגמת הנאמר¹⁷ שכל השואל בעניני פקוח נפש הוא