342
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. בפרשת השבוע מסופר, כי בשעה שאירע מעשה זמרי, לא ידעו בני ישראל מה לעשות, למרות שהיו במקום משה ואלעזר וזקני ישראל. נענה פנחס, שהיה אז הצעיר שבחבורה1 (הגמרא2 מפרטת את הסדר בו לימד משה את התורה לבני ישראל: תחלה למד עם אהרן, לאחר מכן עם אלעזר ואיתמר, אחר – עם שבעים הזקנים, ואחרי כן עם כל ישראל. נמצא שפנחס למד תורה יחד עם כל ישראל) ואמר: "... קנאים פוגעים בו". אמרו לו: "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא"3 (=קריין האגרת הוא שיהא השליח)...
ההוראה מן האמור היא:
יש ענינים שהגדולים שבדור שותקים ביחס להם ואינם מגיבים עליהם. אין זו תמיד הוכחה שאין לעשות דבר, ולמצוא חשבונות ופלפולים להתחמק מכך. יש לדעת שהרואה את עצמו מסוגל לעשות בנידון – צריך לעשות, והעובדה שגדולים ממנו אין אומרים דבר – היא, אולי, "כדי שיטול פנחס את הכהונה"4, " כלומר: זה חלקו הוא המוטל עליו "לברר", ודוקא על־ידו – להגיע לשלימותו.
כשם שבגשמיות יש לכל אחד חלקו שלו ואין נוגע בפרנסתו של חברו5 – כך, וכל שכן וקל וחומר, ברוחניות – יש לכל אחד חלקו בתורה
– עליו נאמר: "ותן חלקנו בתורתך"6, שאין משמעותו רק בקשר להבנת תורה, כי אם גם בקשר לחידושי תורה, כפי שהגמרא מספרת במסכת מנחות7 שרבי עקיבא אמר דבר הלכה שאף משה רבנו לא ידע עליה –
וגם בקיום המצוות, המוטל על כל אחד לבצע, ואין אחד נוגע בפרנסתו של חברו. מה שכתוב8 "זכה – נוטל חלקו וחלק חברו" – אמור בקשר לגן־עדן, שהוא שכר המצוות, אבל במצוה עצמה, הנעלית משכרה, יש לכל אחד חלקו שלו. לפיכך יתכן שאחר אינו עושה זאת משום שהדבר מענינו הוא שעליו לעשותו.
ב. לגבי פנחס נאמר9: "פנחס – זה אליהו". ונשאלת הקושיא: הרי תחלה היה פנחס ולאחר מכן היה אליהו, והיה, איפוא, צריך לכתוב
אליהו – זה פנחס"? התירוץ לדבר הוא לפי הנאמר בזוהר10 שאליהו היה עוד
הערות
- 1. במדבר רבה פרשה כ, כה. תנחומא בלק, כא.
- 2. עירובין נד, ב.
- 3. סנהדרין פב, א.
- 4. במדבר רבה פרשה כ, כד.
- 5. על דרך אין אדם נוגע במוכן לחברו – יומא לח, ב.
- 6. אבות פרק ה משנה כ.
- 7. כט, ב.
- 8. חגיגה טו, א.
- 9. תרגום יונתן וארא ו, יח. ילקוט שמעוני ריש פ' פנחס. זהר חלק ב קצ, סע"ב. רלב"ג מלכים א יז, א.
- 10. חלק א מו, ב. עיין שם בהגהות דרך אמת ועוד.
במדבר רבה כ׳:כ״ה - הטקסט מספריא
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר (במדבר כה, ז), וְכֻלָּם לֹא רָאוּ וְהָכְתִיב (במדבר כה, ו): לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. (במדבר כה, ז): וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, מֵהֵיכָן עָמַד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר אִם הוּא חַיָּב מִיתָה אִם לָאו, עָמַד מִתּוֹךְ הָעֵדָה וְנִתְנַדֵּב וְלָקַח רֹמַח בְּיָדוֹ, נָטַל שִׁנֵּי בַּרְזֶל בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל הָעֵץ, שֶׁנִּתְיָרֵא מִפְּנֵי שִׁבְטוֹ שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָם אָמְרוּ לוֹ לָמָּה בָּאתָ, אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי בָּא לַעֲשׂוֹת צָרְכִּי, הִנִּיחוּהוּ וְנִכְנַס, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן לֹא הִנִּיחוּהוּ לִכָּנֵס, (במדבר כה, ח): וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, דָּקַר שְׁנֵיהֶם זֶה עַל גַּב זֶה לְתוֹךְ טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, וְקִנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשָׂה לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר נִסִּים, הַנֵּס הָאֶחָד, דַּרְכָּן לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, סָתַם פִּיהֶם הַמַּלְאָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְוְחוּ. הַשְּׁלִישִׁי, כִּוֵּן אֶת הָרוֹמַח כְּנֶגֶד הַקֳּבָה שֶׁלָּהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זַכְרוּתוֹ נִרְאָה בְּתוֹךְ הַקֳּבָה מִפְּנֵי הַנּוֹקְרָנִין, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים אַף הוּא נִכְנַס וְעָשָׂה צָרְכּוֹ. הָרְבִיעִי, הֶאֱרִיךְ הַבַּרְזֶל כְּדֵי שֶׁיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחֲמִישִׁי, נָתַן כֹּחַ בִּזְרוֹעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשִּׁשִּׁי, נָתַן כֹּחַ בָּעֵץ לִסְבֹּל אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשְּׁבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הַזַּיִן אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַשְּׁמִינִי, הֲפָכָן הַמַּלְאָךְ בְּרֹאשׁ הָרוֹמַח כְּתִקְנָן, לַרְאוֹת קְלוֹנָם לַכֹּל. הַתְּשִׁיעִי, לֹא הִטִּיפוּ דָם, שֶׁלֹא יִטַּמָּא פִּינְחָס. הָעֲשִׂירִי, שֶׁשָּׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחוֹתֵיהֶן שֶׁלֹא יָמוּתוּ וְיִטַּמָּא. הָאַחַד עָשָׂר, הִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ אֶת הַמַּשְׁקוֹף כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם בֵּין כְּתֵפָיו תְּלוּיִן לְעֵינֵי הַכֹּל. הַשְּׁנֵים עָשָׂר. כְּשֶׁיָּצָא עָמְדוּ בְּנֵי שִׁבְטוֹ לִפְגֹּעַ בּוֹ, יָרַד הַמַּלְאָךְ וְנָגַף בָּהֶם. כְּשֶׁרָאָה פִּינְחָס שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְכַלּוֹתָן, חֲבָטָן בַּקַּרְקַע וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל וְסִלְּקוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קו, ל): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כב): וְנָתַן בִּפְלִלִים וגו', וּכְתִיב (במדבר כה, ט): וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף, לְלַמֶּדְּךָ בְּכָל שָׁעָה שֶׁנּוֹפְלִים נִמְנִים, מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, אָמַר בַּעַל הַצֹּאן לָרוֹעֶה חֲשֹׁב כַּמָּה חָסְרוּ, לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הַזְּנוּת מְרַחֶקֶת, שֶׁזֶּה יָחִיד וְעַל יָדוֹ נָפְלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי טז, יד): חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה וגו', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר וְסִיעָה שֶׁל נְעָרִים עוֹמְדִים, וְקִלֵּל אֶחָד מֵהֶן אֶת הַמֶּלֶךְ, נִתְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם חֵמָּה, בָּא תּוֹשָׁב אֶחָד שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶם וְנָתַן מִשְׂטָר אֶחָד לְאוֹתוֹ שֶׁקִּלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, מִיָּד שָׁכְכָה חֲמָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ מִי גָרַם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁתָּשׁוּב חֲמָתוֹ וְלֹא נִתְכַּלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פִּינְחָס, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי סִרְחוֹן הֵם נִמְנִים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר, בִּמְהֵרָה אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
מדרש תנחומא, בלק כ״א - הטקסט מספריא
וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר. וְכֻלָּן לֹא רָאוּ. וַהֲלֹא כְּתִיב: לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, שֶׁהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה. מֵהֵיכָן עָמַד. אֶלָּא שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר אִם הוּא חַיָּב מִיתָה אוֹ לָאו. עָמַד פִּנְחָס בְּתוֹךְ הַקָּהָל וְנִתְנַדֵּב. וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. נָטַל שִׁנּוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְהֵנִיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהִתְחִיל מִסְתַּמֵּךְ עַל הָעֵץ, שֶׁנִּתְיָרֵא מִפְּנֵי שִׁבְטוֹ שֶׁהִקִּיפוּ אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלָם, אָמְרוּ לֵיהּ, לָמָּה בָּאתָ. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי בָּאתִי לַעֲשׂוֹת צְרָכַי. הֱנִיחוּהוּ וְנִכְנַס. שֶׁאִלְמָלֵא זוֹ, לֹא הֱנִיחוּהוּ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, זֶה עַל גַּב זֶה לְתוֹךְ טֻמְאַת שְׁנֵיהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: לֹא הָיְתָה שָׁם טֻמְאָה, וְקִנֵּא לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְנַעֲשׂוּ לוֹ שְׁנֵים עָשָׂר נִסִּים. וְאֵלּוּ הֵן, הַנֵּס הָרִאשׁוֹן, דַּרְכָּן לִפְרֹשׁ זֶה מִזֶּה, וְהִדְבִּיקָן הַמַּלְאָךְ. הַנֵּס הַשֵּׁנִי, סָתַם הַמַּלְאָךְ פִּיהֶם שֶׁלֹּא יִזְעֲקוּ. הַנֵּס הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁכִּוֵּן כְּנֶגֶד הַקֻּבָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זַכְרוּתוֹ נִרְאֶה בְּתוֹךְ הַקֻּבָּה שֶׁלָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַף הוּא נִכְנַס וְעָשָׂה צְרָכָיו. הָרְבִיעִי, הֶאֱרִיךְ הַבַּרְזֶל, כְּדֵי שֶׁיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם. הַחֲמִישִׁי, נָתַן כֹּחַ בִּזְרוֹעוֹ לְהַגְבִּיהַּ אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשִּׁשִּׁי, הָיָה כֹּחַ בָּעֵץ לִסְבֹּל אֶת שְׁנֵיהֶם. הַשְּׁבִיעִי, לֹא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח, אֶלָּא עָמְדוּ בִּמְקוֹמָן. הַשְּׁמִינִי, הִגְבִּיהָן הַמַּלְאָךְ בְּרֹאשׁ הָרֹמַח כְּדַרְכָּן, לְהַרְאוֹת קְלוֹנָן. הַתְּשִׁיעִי, לֹא הִטִּיפוּ דָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּמֵא פִּנְחָס. הָעֲשִׂירִי, שָׁמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחָם שֶׁלֹּא יָמוּתוּ. הָאֶחָד עָשָׂר, הִגְבִּיהַּ הַמַּלְאָךְ אֶת מַשְׁקוֹף הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם תְּלוּיִים לְעֵינֵי הַכֹּל. הַשְּׁנֵים עָשָׂר, עָמְדוּ כָּל בְּנֵי שִׁבְטוֹ לִפְגֹּעַ בּוֹ, יָרַד מַלְאָךְ וְנָגַף אוֹתָם לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה פִּנְחָס שֶׁמְּבַקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכַלּוֹתָן, חֲבָטָן בַּקַּרְקַע וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל סַלְקוּ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל וְגוֹ' (תהלים קו, ל), שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַדִּין. אֵין וַיְפַלֵּל אֶלָּא דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן בִּפְלִילִים (שמות כא, כב). וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, וְאַחֲרֵי כֵן, שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ. לְהוֹדִיעֲךָ בְּכָל זְמַן שֶׁנּוֹפְלִין, נִמְנִין. מָשָׁל לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, אָמַר בַּעַל הַצֹּאן לָרוֹעֶה, חָשֹׁב כַּמָּה חָסְרוּ. לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הַזְּנוּת מַרְחֶקֶת, שֶׁזֶּה יְחִידִי הָיָה וְעַל יָדוֹ נָפְלוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה עוֹבֵר וְסִיעַת נְעָרִים עוֹמְדִים לְפָנָיו. בָּא אֶחָד וְקִלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, נִתְמַלֵּא הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם חֵמָה. בָּא אֶחָד מֵהֶם וּסְטָרוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁקִּלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ, מִיָּד שָׁכְכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ. כָּךְ מִי גָּרַם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ וְלֹא יִתְכַּלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה פִּנְחָס. הֱוֵי, וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל יְדֵי סוֹרְחָן, הֱיִיתֶם נִמְנִין. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (הושע ב, א). בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
במדבר רבה כ׳:כ״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו (במדבר כה, ו), מָה רָאָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא חָלַק כָּבוֹד לֹא לַשָּׁמַיִם וְלֹא לַבְּרִיּוֹת, עָלָיו נֶאֱמַר (משלי כא, כד): זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. אָמְרָה לוֹ אֵינִי נִשְׁמַעַת אֶלָּא לְמשֶׁה, שֶׁכָּךְ צִוָּה אוֹתִי בָּלָק אַבָּא שֶׁלֹא לִשְׁמֹעַ אֶלָּא לְמשֶׁה רַבְּכֶם, שֶׁאָבִי מֶלֶךְ. אָמַר לָהּ הֲרֵי אֲנִי גָדוֹל כְּמוֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם אֲנִי אֲבִיאֵךְ, תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה, אָמַר לוֹ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי וְאוֹתָהּ שֶׁלָּקַחְתָּ מִדְיָנִית הִיא, מִיָּד נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנוּ הֲלָכָה, וְגָעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה, דִּכְתִיב (במדבר כה, ו): וְהֵמָּה בֹכִים, לָמָּה בּוֹכִים שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵיהֶם אוֹתָהּ שָׁעָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבַת מֶלֶךְ שֶׁנִּתְקַשְּׁטָה לִכָּנֵס לַחֻפָּה לֵישֵׁב בְּאַפִּרְיוֹן וְנִמְצֵאת מְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר, שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵי אָבִיהָ וּקְרוֹבֶיהָ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה חָנוּ עַל הַיַּרְדֵּן לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לג, מט): וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב, וְשָׁם נִפְרְצוּ בִּזְּנוּת וְרָפוּ יְדֵי משֶׁה וִידֵי צַדִּיקִים עִמּוֹ, וְהֵמָּה בֹכִים וְהוּא עוֹמֵד כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, (שמות לב, כ): וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְרָפוּ יָדָיו, אֶלָּא בִּשְׁבִיל פִּינְחָס שֶׁיָּבוֹא וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ. וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצֵּל (דברים לד, ו): וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ, מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁמְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים עַד כְּחוּט הַשַֹּׂעֲרָה.
משנה אבות ה׳:כ׳ - הטקסט מספריא
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.