ר"ח שבט

38ר"ח שבט

א. "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו' הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"¹, ואמרו רז"ל² — הובא בפרש"י³ — "בשבעים⁴ לשון פירשה להם".

וצריך ביאור — בשביל מה הוצרך משה רבינו לפרש את התורה לישראל⁵ בשבעים לשון⁶?

בלבוש⁷ כתב "דחשש אולי אינם כולם בעלי לשון הקודש ולא הבינוהו כלום, דודאי עם רב כזו שהם יותר מששים רבוא יש בהם בעלי לשונות הרבה⁸ לכך אמר רש"י בשבעים לשון, כלומר כיון שחשש שמא יש בהם בעלי שאר לשונות. . ודאי הוצרך לפרש להם בכל השבעים לשונות דהי מינייהו מפקת שמא מאותו לשון שישאר שלא לפרש יש בהם והם לא יבינוהו".

אבל לכאורה פירושו צע"ג, דאם משה רבינו חשש מזה, למה המתין עד עתה, בסוף ארבעים שנה, לפרש את התורה בשבעים לשון, ולא עשה כן תיכף לאחרי מ"ת⁹? ועוד זאת, וכי מפני "חשש אולי אינם כולם בעלי לשון הקודש" הוצרך משה להטריח את כל בנ"י לשמוע פירוש כל התורה בכל שבעים לשון!

יש שכתבו¹⁰ "שמפני שראה משה רבינו ע"ה שישראל יגלו לבין שבעים אומות לפיכך באר אותה בשבעים לשון שבאיזה מקום שישראל יבואו ילמדו באותו לשון".

וגם תירוץ זה דורש ביאור, דכיון שדבר זה אינו נוגע לפועל עד שיגלו ישראל בין שבעים אומות — למה הוצרך משה רבינו ללמד כ"ז — כל התורה שבעים פעמים כל פעם בלשון אחרת ושרוב בנ"י ככולם לא הבינו אותן בכלל, וכמחז"ל שאפילו בסנהדרין רק אחדים¹¹ הבינום — ולא סמך על חכמי ישראל בדורות שיהי' צורך בכך.

39ב. ויש לומר הביאור בזה:

ידוע מ"ש הרמב"ן¹² אודות לשון הקודש, "שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. . הוא הלשון שהקב"ה. . מדבר בו"; ועפ"ז, כיון שענינה של תורה הוא — תורת ה', "אשר נתן לנו את תורתו"¹³, לכן, הי' צ"ל לכאורה לימוד התורה בלשון הקודש דוקא, הלשון "שהקב"ה. . מדבר בו".

ולא רק בנוגע לתורה שבכתב, שגדרה הוא — כשמה — הכתב, דיוק האותיות לא חסר ולא יתיר, כפי שניתנה מפי הגבורה (ועד שהקריאה בתושב"כ (אע"פ שאינו מבין) נחשבת לימוד התורה¹⁴), הרי ודאי שמקום לומר שקריאת תורה שבכתב היא דוקא בלשון הקודש¹⁵ (הלשון שבה ניתנה מפי הגבורה¹⁶).

אלא אפילו בנוגע לפירוש התורה וכללות תושבע"פ, הגם שלכאורה נוגע ההבנה (שלכן אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"¹⁷), מ"מ, הרי הרהור לאו כדיבור דמי¹⁸, ויש כמה דינים החלים על הדיבור בד"ת¹⁹ (גם בתורה שבע"פ), כמו האיסור לדבר בד"ת כשהוא ערום (משא"כ הרהור מותר)²⁰; פסק אדה"ז²¹ שאין מברכים ברכות התורה על הרהור בד"ת אלא רק על דיבור דת"ת, ועוד.

וכיון שגם תושבע"פ היא "מעם ה'"²², תורת ה' — מקום לומר, שהשם וגדר ד"דברי תורה" חל רק על דיבורים שהם בלשון שהקב"ה מדבר בו, היינו לה"ק²³.

וזו היתה פעולת משה רבינו, שע"י שהוא פירש את התורה בשבעים לשון — חל שם "תורה" על דברי תורה הנלמדים ע"י בנ"י בשאר לשונות²⁴. דהגם שאין זה 40הלשון שהקב"ה מדבר בו, מ"מ חל ע"ז הגדר דדברי תורה, וכשאדם מוציא מפיו עניני תורה בלשונות האומות²⁵, ה"ז מוציא מפיו "דברי תורה" (ואסור לדברם קודם ברכת התורה, וכו').

[ויש לומר, שמעין זה מצינו גם בתורה גופא, שיש בה מלשונות העמים, כמו²⁶: "יגר שהדותא", "טוטפות" ועוד — שהטעם שתיבות אלו נכללו בתורה (שהיא כולה "מפי הגבורה"), הוא כדי שתחול קדושת התורה על תיבות אלו, שעי"ז נעשו לשונות האומות מוכשרים "להעביר" על ידם דברי תורה²⁷, ומעין זה נמשך בכללות הלשונות כאשר לומדים בהם תורה].

והטעם שענין זה נעשה ע"י משה רבינו דוקא הוא, כי כל עניני תורה נמסרו לבנ"י ע"י משה דוקא, "משה קבל תורה מסיני"²⁸, ועד שאמרו חז"ל²⁹ ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני". וכן בענין זה, שחלות שם תורה על דברי תורה הנאמרים בשבעים לשון יכולה לבוא רק ע"י משה.

ג. עפ"ז יש לבאר עוד ענין שמצינו בנוגע לתרגום התורה בשבעים לשון — שלאחרי שפירש משה רבינו את התורה בשבעים לשון, צוה "משה³⁰ וזקני ישראל את העם. . ביום אשר תעברו את הירדן גו' והקמות לך אבנים גדולות גו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב", ואמרו רז"ל³¹ — והובא בפרש"י³² — "בשבעים לשון", והיינו שנוסף ע"ז שפירש להם התורה בשבעים לשון בעל פה, צוה³² שיכתבו את התורה בשבעים לשון.

וע"פ משנת"ל מובן הטעם ששניהם צ"ל: דהנה הרמב"ם³³ פי' שהכתיבה היתה "בכתיבת כל אומה מאלו האומות". ונמצא שאין החילוק בין הא ד"בע' לשון פירשה להם" וכתיבת התורה בע' לשון רק אם הי' זה בע"פ או בכתב, אלא גם כשהמדובר הוא רק בלשון האומות או 41רק³³ בכתב האומות. והם שני הענינים ד"פירשה להם" והכתיבה — שהם ב' פעולות, האחת שיהי' חל שם וגדר תורה על התורה הנלמדת בלשונות האומות, והשנית — שיהי' חל שם תורה על כתב האומות, שהספרים בעניני תורה שנכתבו בכתב האומות, ה"ה ספרי קודש³⁴ (שאסור לנהוג בהם מנהג בזיון³⁵ כו').

ד. והנה לפי פשוטו, מדבר כתוב זה ("הואיל משה באר את התורה הזאת") באמירת משנה תורה, שמזה מובן, שפירוש התורה ע"י משה רבינו "בשבעים לשון" תוכנו קשור עם החידוש דמשנה תורה.

וע"פ הנ"ל יש לבאר השייכות ביניהם, ובהקדם מרז"ל³⁶ "קללות שבמשנה תורה. . משה מפי עצמו אמרן" (ודלא כאלו שבתורת כהנים (פ' בחקותי), ש"משה מפי הגבורה אמרן"). וכבר נתבאר בכ"מ³⁷, שכלל זה נאמר לא רק לענין "קללות שבמשנה תורה", אלא כל ספר משנה תורה אמר משה "מפי עצמו".

ובפירוש הדברים האריכו במפרשים³⁸, דלכאורה איך אפ"ל על פסוק מחמשה חומשי תורה שמשה "מפי עצמו" אמרו (ולא "מפי הגבורה") — והרי הלכה ברורה³⁹ היא ש"האומר שאין התורה מעם ה'. . אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו ה"ז כופר בתורה". ומפורש ברמב"ם⁴⁰ לענין "שמונה פסוקים שבסוף התורה" — "שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם"?

ומבואר בזה ע"פ דברי התוס'⁴¹ "משה מעצמו אמרם — וברוח הקודש", כלומר, שגם (קללות שב)משנה תורה ברוה"ק נאמרו והוי בכלל תורה שנאמרה "מפי הגבורה", אלא שב"מפי הגבורה" יש כמה דרגות⁴² (ולגבי "פי הגבורה" שבד' ספרים הראשונים, הרי "רוה"ק" שבמשנה תורה בגדר "פי עצמו" ייקרא, וכדלקמן סעיף ה).

וצריך ביאור: כיון שגדרה של תורה שבכתב (חמשה חומשי תורה) הוא שכולה "מפי הגבורה" (ובזה שונה היא מנביאים וכתובים שגם הם נאמרו ונכתבו בנבואה או ברוה"ק, אבל אינם בכלל אותה דרגא של "מפי הגבורה" כמו תורת משה⁴³) — א"כ למה נכללו בתורה שבכתב גם דברי משה שנאמרו (רק) "ברוה"ק", ועד שלגבי ד' ספרים הראשונים הם בגדר "מפי עצמו"?

ויש לומר הביאור בזה:

42ידוע מה שאמרו רז"ל⁴⁴ "מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא", ופרש"י "ולא רמזה משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולם יש סמך למצוא מן התורה". ועפ"ז י"ל, שכשם שלתוכן הדברים שבנ"ך "יש סמך למצוא מן התורה", כך הוא בנוגע לאופן התגלות הדברים שבנ"ך, שכדי שיחול עליהם שם "תורה", צ"ל "יסוד" להתגלות כזו בתורת משה עצמו.

כלומר: הענינים שבספרי נביאים וכתובים (שנתגלו ע"י נבואה ורוה"ק) אינם רק בגדר "דברי נביא" (וכיו"ב), אלא הם "תורה". שלכן הציוויים שבהם, חייבים אנו לקיים (לא (רק) מצד החיוב לשמוע אל דברי הנביא, אלא) מצד חיוב התורה לקיים "דברי קבלה" (אלא שאין בהם אותו החומר כדברי תורה, חמשה חומשי תורה)⁴⁵. ויש לומר, שהיסוד לזה (שיחול על דברים שנתגלו ע"י נבואה או רוה"ק גדר "תורה") בתורת משה גופא, הוא משנה תורה, שנאמר (רק) "ברוה"ק", ומ"מ ה"ה חלק מתורת משה, "שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם".

ה. ובדרך זו יש לבאר גם דברי הזהר⁴⁶ שמשנה תורה נק' "תורה שבע"פ" והיא מקורה של תושבע"פ [וכמבואר בספר מגלה עמוקות⁴⁷ ש"עניין משנה תורה היא על סוד תורה שבעל פה שקיבלו ישראל בסוף מ' שנה בכניסתם לארץ", וזהו גם הרמז בכך ש"מ' דורות ממשה רבינו עד רבי⁴⁸ שסידר המשניות" — ע"ד "מ' שנה שהמתינו (ישראל) לקבל תורה שבעל פה"]:

השייכות של משנה תורה לתורה שבעל פה מובנת ע"פ המבואר בכמה מקומות⁴⁹ בחילוק בין "פי הגבורה" שבד' ספרים הראשונים ו"פי הגבורה" שבמשנה תורה, דספרים הראשונים נתגלו ע"י הקב"ה, אלא שהי' באמצעותו של משה, שהקב"ה שם את הדברים בפיו, ומשה הי' מעתיקן בכתב, באופן שלא התערבה דעתו והשגתו של משה במסירת הדברים; משא"כ במשנה תורה, אף שגם הדברים שבמשנה תורה נאמרו "מפי הגבורה", מ"מ התגלות הדברים היתה ע"י משה, שמשה הי' מדבר מעצמו את דברי ה' אשר השיג בדעתו. והיינו שדברי הקב"ה נתלבשו בדעתו של משה (ולכן מסרם משה לבנ"י כאילו הי' אומרם "מפי עצמו").

[ויתבארו עפ"ז דברי הראב"ן⁵⁰ שפי' הא דאמרו חז"ל⁵¹ ד"אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש" — "וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש". וי"ל דכוונתו היא, שבד' ספרים הראשונים 43שהקב"ה שם דבריו בפיו של משה (מבלי התערבות דעתו והשגתו של משה), אין הכרח דאיכא טעם בשכלו דמשה בסמיכות הדברים, ולכן לא דריש סמוכים. משא"כ במשנה תורה שהדברים וסדרן השיג משה בדעתו, ומעצמו הי' אומר את דברי ה' אשר השיג, א"כ בהכרח שסדר הדברים מובן ומושג, ואיכא למדרש סמוכים — "לא סידר אלא להדרש"].

וע"פ הנ"ל (ס"ד) יש לומר, שהטעם שהוצרך להיות ענין כזה בתורת משה (שהתגלות הדברים תהי' באופן שבתחלה נתלבשו בדעתו והשגתו של משה רבינו) הוא — כי זהו ה"יסוד" לגדר תורה שבע"פ.

דהנה בנוגע לתורה שבע"פ מצינו דבר והיפוכו: מחד גיסא, התגלותה (מלבד הענינים שהם הלכה למשה מסיני ובאו בקבלה) היא ע"י בני ישראל, שהם המגלים עניני תורה שבע"פ, ע"י לימודם. ובזה מוכרחת דעתו והשגתו של לומד התורה; אבל לאידך, כל תוכן לימוד תורה הוא לגלות דבר ה'. כלומר: ההלכה תלוי' (לא בהבנת האדם, אלא) שזהו רצונו ית', כי מהותה של תורה היא — חכמתו ית', אלא שהקב"ה מסר אותה לבנ"י שהם יגלו אותה ע"י הבנתם.

וכיון שכל הגדרים שבתורה צ"ל להם יסוד בתורת משה, לכן ענין זה — שיחול שם תורה ("תורת ה'") על דבר חכמה שנתגלה ע"י דעתו והשגתו של אדם נברא — בתורת משה, הוא במשנה תורה, שגם שם ישנם שני קצוות אלה, שהיא דבר ה' שנתלבשה בדעתו והשגתו של משה, ועי"ז שישנו גדר זה בתורת משה, נמשך כן גם בכללות תורה שבע"פ⁵².

וזהו גם הטעם, שביחד עם אמירת משנה תורה — "בשבעים לשון פירשה להם": כשם שע"י אמירת משנה תורה פעל משה שהשגת התורה של בן אדם (הלומד לפי כללי התורה) נעשית חלק מתורת ה' (וקודם שלומדים אותה חייבים לברך ברכת התורה, "אשר נתן לנו את תורתו") — כך הוא בענין הלשון שלומדים בה תורה, ש"בשבעים לשון פירשה להם" כדי שיחול גדר של תורה גם על לשון (שאינה לשון שהקב"ה "מדבר בו", אלא לשון) עם ועם, לשונות בנ"א, כנ"ל בארוכה.

ו. ענין האמור שייך במיוחד לכ"ק מו"ח אדמו"ר — אשר יום ההילולא שלו חל בעשירי ל"עשתי עשר חודש" (בעשירי בשבט) — שאחד מחידושיו בענין גילוי פנימיות התורה (שבדורות האחרונים נתגלתה בתורת החסידות בכלל, ובתורת חסידות חב"ד בפרט) הי', שהשתדל ביותר בענין תרגום ספרי ומאמרי פנימיות התורה בשבעים לשון⁵³, כדי שהמעיינות של פנימיות התורה יגיעו עד לחוצה ממש, גם לאלה שלא זו בלבד שאינם שייכים ללשון הקודש, אלא אפילו לא ללשון אידית⁵⁴.

שזו היתה נתינת כח ממנו, דגם כאשר מתרגמים עניני פנימיות התורה באותיות של לשון עם ועם, קדושים יהיו, ויש בהם המעלות של סתים דאורייתא, שמעוררים סתים דנשמתא, ומקשרים את האדם עם סתים דקוב"ה (כמבואר בזהר⁵⁵).

44ומכאן למדנו הוראה למעשה, בעמדנו בראש חודש שבט (אשר בו "הואיל משה באר את התורה הזאת" בשבעים לשון), ובקירוב ליום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהשתדל בתרגום עניני פנימיות התורה בשבעים לשון —

ואשר כאו"א מאתנו צריך לילך "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"⁵⁶ —

ובפרט שבשנה זו^* הוא ארבעים שנה להסתלקותו, והבטיחה תורה אשר בארבעים שנה⁵⁷ נותן ה' לכם "לב⁵⁸ לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע", וכמחז"ל⁵⁹ שאז קאים אינש אדעתי' דרבי',

לעסוק בהפצת התורה בכלל, ובהפצת פנימיות התורה במיוחד, גם לאותם הנמצאים בחוצה, עד שצריכים לפרש להם את התורה בשבעים לשון,

וע"י "יפוצו מעינותיך חוצה" קאתי מר דא מלכא משיחא⁶⁰, ויוליכנו קוממיות לארצנו — כניסה לארץ⁶¹, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ וארא — ר"ח שבט — תשכ"ו, תש"מ)