שיחה א

45שיחה א

א. "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה"¹, ופרש"י "ועברתי" — "כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין". ומקור הפירוש הוא במכילתא², אלא ששם איתא רק "כמלך שעובר ממקום למקום", ורש"י מוסיף (ומפרש) — "ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין".

וצריך ביאור: א) איזה קושי בפשוטו של מקרא בא רש"י ליישב? ב) מהו פירוש המשל "כמלך העובר ממקום למקום"? ג) מהו פירוש דבריו "ובהעברה אחת כו'"?

ברא"ם³ מפרש, דכוונת רש"י לתרץ ייתור תיבת "ועברתי"⁴, וכוונת הדמיון למלך היא, "שמנהגו ללכת בדרך ישרה ואינו פונה מכאן ומכאן⁵ במבואות העיר כך הקב"ה עבר בארץ מצרים במבוי אחד בלבד ובאותה העברה לקו בכורי מצרים בין אותן שהיו באותו מבוי שעבר בו בין אותן שהיו במבואות אחרות".

ופירושו צ"ע, שהרי בפסוק הקודם⁶ פרש"י "הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט", וכן בפסוק שלאח"ז⁷ פירש "מדלג הי' מבתי ישראל לבתי מצרים שהיו שרויים זה בתוך זה", הרי משמע, שהקב"ה עבר מבית לבית, ואילו לפירוש הרא"ם הרי כל תוכן פרש"י זה הוא להיפך, שהקב"ה הלך רק "במבוי אחד בלבד", ולא בשאר מבואות, ופשיטא לא מבית לבית⁸.

יש מפרשים⁹, דקשה לי' מה שנאמר "בארץ מצרים" ולא "במצרים", דמשמע מזה שהקב"ה עבר בכל ארץ מצרים להכות "כל בכור בארץ מצרים", ש"דבר זה כביכול הי' צריך זמן רב ושהי' גדולה, ומשה אמר כחצות הלילה אני יוצא¹⁰ דמשמע דבאותו רגע הי' מכת בכורות (בכל ארץ מצרים). . וע"ז תירץ (רש"י) כמלך העובר ממקום למקום, שעובר בלי שהי' ועכבה כי אינו מתיירא מסכנת הדרכים בשדות ויערות. . כך הקב"ה בהעברה אחת וברגע אחד הכה כל בכור בארץ מצרים ולא הוצרך להתמהמה ולעבור רגע חצות הלילה ולכן 46נקט לשון ועברתי ל' העברה שמורה על המהירות"¹¹.

אבל גם פירוש זה לכאורה צ"ע, דמהי הקס"ד שהליכת הקב"ה "בכל ארץ מצרים" הוא דבר ש"צריך זמן רב ושהי' גדולה", הרי פשיטא שהקב"ה הוא למעלה מהגבלת מקום וזמן ויכול לעבור בכל ארץ מצרים ברגע אחד דחצות לילה. ולאידך, מה נתוסף ע"י המשל מ"מלך העובר ממקום למקום"? ראשית — הרי אין המשל דומה לנמשל, דסו"ס אין הליכת מלך בו"ד, גם כשעובר ממקום למקום במהירות גדולה, דומה כלל ל"ועברתי גו'" שהיתה ברגע אחד דחצות לילה, בכל ארץ מצרים. ועוד דמה מוסיף המשל.

זאת ועוד: אע"פ שהעברה מורה על מהירות ההילוך בלי שהיות, מ"מ הרי הענין ד"ברגע אחד כולן לוקין" לא יתכן במלך בשר ודם, שפשיטא שדורש זמן להכות ריבוי בני אדם ובהמה כו' שבכל הארץ, וא"כ הפירוש ברש"י אינו מתאים לכאורה¹².

ב. לכאורה יש לפרש שרש"י בא בפירושו לתרץ קושיא המתעוררת בכללות הפרשה: בפסוק זה נאמר "ועברתי בארץ מצרים גו' והכיתי גו'", דהיינו הקב"ה בעצמו, וכמפורש בסוף הפסוק "אני ה'" ובפרש"י "אני בעצמי ולא ע"י שליח". וכן משמע מפסוק שלאח"ז¹³ "ופסחתי עליכם", שהקב"ה מדלג על בתי ישראל כו', וכן בדברי משה לישראל נאמר¹⁴ "ועבר ה' לנגוף את מצרים"; אבל עה"פ¹⁵ "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" פרש"י "וה', הוא וב"ד", וכן נאמר כמ"פ בכתובים אלו ע"ד "המשחית", "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף"¹⁴ וכיו"ב, הרי שהמכה באה ע"י משחית. וכן מפורש בפרש"י עה"פ¹⁶ "ואתם לא תצאו", "מגיד שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע כו'".

וזהו שמפרש רש"י תיבת "ועברתי" — "כמלך העובר ממקום למקום", דכשמלך עובר ממקום למקום אינו הולך לבדו אלא עם פמליא דילי'¹⁷, שריו ועבדיו כו', ואף שהם עושים הכל לאפשר הליכת המלך ממקום למקום, הכל נקרא ע"ש המלך ולא ע"ש שריו וחייליו וכיו"ב; וכן הוא בעניננו, שאף שהקב"ה הי' עם ב"ד וצבא מעלה כו', מ"מ ה"ז הכל בכלל¹⁸ "ועברתי גו' והכיתי גו'".

דכאשר הקב"ה שולח שליח וכיו"ב, אף שאינו דבר התלוי ברצונו ובבחירתו של המלאך והשליח, מ"מ נקראים בשם " 47שלוחי השם"; משא"כ כאשר הם הולכים ופועלים ביחד עם ה"מלך", הקב"ה בעצמו, כשהוא ית' "עובר ממקום למקום", הרי הכל מתייחס להקב"ה¹⁹.

אבל, אף שפירוש זה אתי שפיר בלשון המכילתא "כמלך שעובר ממקום למקום"²⁰, קשה לבאר כן דברי רש"י, שמוסיף ומפרש "ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין", דלפי הנ"ל הרי העיקר חסר בפרש"י, דהול"ל שהולך עם שריו ועבדיו וחייליו (וכיו"ב), ואילו רש"י מדגיש ענין אחר, ש"בהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין"²¹.

ג. ויש לומר הביאור בזה:

הקושי בלשון "ועברתי" כאן הוא, דלעיל בדברי משה לפרעה ע"ד מכת בכורות נאמר²² "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה גו'", ואילו כאן (בדברי משה לישראל) נאמר "ועברתי בארץ מצרים".

וצ"ב הכוונה במ"ש שם "אני יוצא בתוך מצרים", דלכאורה, פעולות הקב"ה אינן מצריכות "יציאה" של הקב"ה²³. וכמו שהי' בשאר המכות, "הנה יד ה' הוי' במקנך גו'", "והפלה ה' בין מקנה ישראל גו'"²⁴, "ואך אותך ואת עמך בדבר גו'"²⁵ — ולא נאמר בכל אלו שהיתה "יציאה" של הקב"ה לתוך מצרים כדי להכותם. ופשוט, דמעשה הקב"ה הוא באופן ד"הוא אמר ויהי"²⁶, ולמה נאמר כאן "אני יוצא גו'"?

אלא דענין ה"יציאה" כאן פירושו מעשה מיוחד בשביל הצלת וגאולת ישראל, וכמ"ש²⁷ "וארד להצילו מיד מצרים", וזוהי גם מטרת "יציאת" הקב"ה "בתוך מצרים", כדי להצילם ולגאלם.

[ואף שגאולת ויציאת בנ"י ממצרים היתה "בעצם היום הזה", יום ט"ו בניסן²⁸, מ"מ, זמן הגאולה מצד למעלה 48התחיל מהלילה, כמפורש בכתוב²⁹ "ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה'", "הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך"].

וזהו גם מ"ש לאח"ז²² "(אני יוצא גו') ומת כל בכור בארץ מצרים גו'", ולא "והכיתי כל בכור"³⁰ וכיו"ב, כי זה ש"אני יוצא בתוך מצרים" לא הי' בשביל הכאת בכורי מצרים כ"א בשביל הצלת ישראל, אלא שבדרך ממילא "מת כל בכור בארץ מצרים".

אבל אינו מובן מ"ש "ועברתי³¹ בארץ מצרים גו' והכיתי כל בכור", שמשמעו שהקב"ה עובר בארץ מצרים³² להכות כל בכור, במיוחד בשביל מכת בכורות. ועוד זאת, שגם עבר מבית לבית (באופן שהי' צ"ל "פסיחה" על בתי ישראל), וכנ"ל ס"א.

ולכן פרש"י "כמלך העובר ממקום למקום", שאין זו הליכה מיוחדת בשביל³³ מכת בכורות, אלא "כמלך העובר ממקום למקום" בשביל ענין אחר³⁴. וכן בעניננו, שהליכת הקב"ה בארץ מצרים היתה בשביל הצלת וגאולת ישראל כנ"ל.

ואלו הן ב' הלשונות בכתוב — "אני יוצא בתוך מצרים", "ועברתי בארץ מצרים" — כי בחצות לילה, זמן מכת בכורות, היו כביכול שני ענינים מצד השם: גדר של יציאה בשביל הצלת ישראל, וגדר של העברה ביחס להכאת בכורי מצרים.

ד. אלא שעדיין צ"ע: בפסוק כאן ממשיך "והכיתי כל בכור גו'" (ולא "ומת", כמ"ש גבי "אני יוצא"), ומשמע לכאורה, שמיתת בכורי מצרים לא היתה בדרך ממילא אלא באופן של פעולה, ומ"ש "ועברתי גו' והכיתי גו'" היינו הליכה מיוחדת בשביל מעשה הכאה זו.

ולכן ממשיך רש"י "(כמלך העובר ממקום למקום) ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין": בזה מדגיש רש"י, שלשון "ועברתי" כאן מלמדנו לא רק אופן "הליכת" הקב"ה במצרים (שלגבי הכאת בכורי מצרים היתה "כמלך העובר ממקום למקום"), אלא גם אופן הכאת המצרים, דכיון שהכאת המצרים היא כאשר הקב"ה "עובר ממקום למקום", לכן גם גוף ההכאה היא בדרך העברה, באופן של "בהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין", לא הכאה באופן פרטי, כל מצרי ומצרי בפ"ע בהשגחה מיוחדת, אלא כולם הוכו כאחד³⁵.

49וזהו גם תוכן המשל מ"מלך העובר ממקום למקום": כאשר הליכת המלך היא בשביל להלקות, אזי נחשבת הכאת כל אחד כענין בפ"ע הבא בזמן בפ"ע, אבל כאשר ההליכה היא בדרך העברה ממקום למקום, ואגב ההעברה נעשית ההכאה, הרי ההעברה היא העברה אחת, ובמילא גם הא דלוקין נחשב כלוקין ברגע אחד. וכ"ה בנדו"ד, דכיון שהליכת הקב"ה בארץ מצרים היתה בשביל הצלת וגאולת ישראל, וביחס להכאת בכורי מצרים ה"ז "כמלך העובר ממקום למקום", לכן גם הכאת המצרים היא בהעברה בעלמא, שבהעברה זו — שהיא "העברה אחת וברגע אחד" — לקו כל הבכורות (כאחד).

ה. והנה, ע"פ הדגשה זו בפרש"י, שהכאת בכורי מצרים היתה "בהעברה אחת וברגע אחד", יש עומק חדש בכל הענין ד"ופסחתי עליכם":

אין פירוש הדברים (כפי שמשמע בשטחיות), שהקב"ה ירד ועבר בין בתי מצרים כדי להכותם, ובגלל זה נעשה עוד ענין, שהוצרך הקב"ה לפסוח על בתי ישראל, אלא שמלכתחילה, כל ירידה ויציאה זו בתוך מצרים לא היתה אלא בשביל הצלת ישראל, ואילו הכאת המצרים היתה דרך העברה בעלמא.

זאת אומרת, שבמכת בכורות גופא היו שני הגדרים ד"יציאה" ו"העברה": הכאת בכורי מצרים היתה באופן של "העברה", "בהעברה אחת. . כולן לוקין"; וביחד עם זה, כדי להציל את ישראל מן המשחית, "יצא" הקב"ה "בתוך מצרים", שירד והשגיח בבתי ישראל כדי להצילם, וכפרש"י עה"פ³⁶ "והי' הדם לכם לאות גו' וראיתי את הדם" — "הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם".

וזהו גם גודל הענין ד"פסח הוא לה'", דפרש"י (כנ"ל) "הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט", דלכאורה צ"ב, מדוע נחשב זה לענין עיקרי כ"כ, עד שהקרבן נקרא ע"ש פסיחה זו, וכמ"ש³⁷ "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל"?

אלא שבזה בא לידי ביטוי גודל מעלת וחביבות ישראל אצל הקב"ה, דבה בשעה שהקב"ה הכה את בכורי מצרים באופן של "העברה אחת. . כולן לוקין", הנהגה באופן של "העברה" בעלמא, הנה בענין זה גופא, בנוגע ישראל הי' גדר של "יציאה" בתוך מצרים, שהקב"ה "יצא" "בתוך מצרים" בכל המבואות, כדי להציל כאו"א מישראל, גם אלו הנמצאים בין בתי המצרים. וזו היתה התחלת גאולת ישראל, שהקב"ה בכבודו ובעצמו יצא להציל ולגאול את כאו"א מבנ"י ממצרים.

ו. ביאור החילוק בין שתי ההנהגות הנ"ל ד"אני יוצא" ו"ועברתי" ע"ד החסידות³⁸:

כללות ענין גאולת מצרים בא ע"י "הקב"ה בכבודו ובעצמו"³⁹, מהותו ועצ 50מותו ית', וכלשון הכתוב "אני יוצא", אני ממש, עצמותו ומהותו ית', שלמעלה מכל סדר השתלשלות.

וזהו גם הטעם הפנימי לכך שהכאת המצרים היתה בדרך ממילא, "ומת כל בכור גו'", ע"ד המבואר⁴⁰ בענין "הוא צוה ונבראו"⁴¹, לשון נפעל, כי מצד בחי' המקיף בא הכל לא בדרך פעולה ("ברא") אלא כמו בדרך ממילא ("נבראו"), וכן בנדו"ד, דכיון שמכת בכורות היתה מהקב"ה בכבודו ובעצמו, לכן היתה באופן של "ומת כל בכור".

ומטעם זה — "בהעברה אחת. . כולן לוקין", בדרך "העברה" בלי התחלקות (כנ"ל בארוכה), כי הקב"ה בכבודו ובעצמו, הרי שווה ומשווה קטן וגדול.

אמנם כ"ז הוא בנוגע לאומות העולם, משא"כ בנוגע לבנ"י הרי ידוע, שגם מצד בחי' המקיף, החיבה היא לבנ"י, ואדרבה, דוקא בזה מתגלה אמיתית חיבתם של ישראל. וכמבואר⁴² בענין "הלא⁴³ אח עשו ליעקב גו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", דגם מצד בחי' המקיף, ששם "כחשיכה כאורה"⁴⁴ ובמילא "אח עשו ליעקב", מ"מ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי". שזהו ענין בחירת הקב"ה בבנ"י לא מצד טעם, דאף שלכאורה מדובר בבחינה ששם לא ניכרת מעלתם של ישראל לגבי עשו (כי "כחשיכה כאורה"), מ"מ, "ואוהב את יעקב" דוקא.

ומצד חיבה זו "הניח⁴⁵ הקב"ה את העליונים ואת התחתונים. . בחר בישראל עמו והוציאם ממצרים ערות הארץ⁴⁶ מקום הזוהמא והטומאה לא ע"י מלאך⁴⁷. . אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו'", והיינו דחיבה זו של הקב"ה לבנ"י גרמה לכך שהקב"ה ירד ויצמצם את עצמו בעניני בני ישראל, עד להשגיח עליהם בהשגחה פרטית ולהצילם.

וזהו מ"ש "אני יוצא בתוך מצרים", שזוהי "יציאת" הקב"ה ממקומו ("הניח הקב"ה את העליונים") וירידתו "בתוך מצרים", וכ"ז כדי להציל את ישראל.

ז. והנה, ענין זה, שירידה זו של הקב"ה להציל את ישראל, היא מחמת האהבה של הקב"ה לבנ"י (מצד פנימיות המקיף), בא לידי ביטוי גם בפרטי הנס ד"ופסחתי עליהם", וכהובא בפרש"י⁴⁸ דגם כ"שהי' ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו ת"ל ולא יהי' בכם נגף", דלכאורה צע"ק, מהי הקס"ד שבשביל שהי' איש ישראל בבית מצרי "ילקה כמותו"⁴⁹?

אך הענין הוא, דמזה גופא שאיש ישראל זה נמצא בבית מצרי בלילה זה, מובן פחיתות מצבו הרוחני. לאחרי כל מה שעשו להם המצרים, ולאחרי כל המכות שקבלו המצרים, הנה איש זה עדיין בביתו של איש מצרי, ואימתי — בלילה זה שנצטווה להקריב הקרבן פסח (בשביל הצלתו), והוזהר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר"¹⁶!

51ולכן קס"ד ש"ילקה כמותו", כיון שלא ניכרת ההבדלה בינו ובין המצרי.

ואעפ"כ, מצד החיבה לכאו"א מישראל, הרי "ואוהב את יעקב" דוקא, ולא די שהקב"ה הציל גם איש ישראל זה (שזה אפשרי גם ע"י מלאך), אלא עוד זאת, שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד להצילו מיד מצרים. וכנ"ל בפירוש "אני יוצא בתוך מצרים", שהיתה ירידה והתלבשות⁵⁰ בתוך מצרים, ערות הארץ,

[שזהו אחד מהטעמים⁵¹ שלא הי' יכול להיות ע"י מלאך, כי מלאך לא הי' יכול לירד בטומאת מצרים].

ח. ומכאן הוראה בעבודת כאו"א מישראל בהתעסקותו לקרב לבן של ישראל לאבינו שבשמים: יש האומרים שמוכנים לעסוק בקירוב בנ"י לתומ"צ, אבל לא לרדת ממדרגתם בשביל זה. ולדוגמא, אדם העוסק בלימוד התורה, מוכן ללמוד תורה גם עם פשוטי עם, ואפילו עם איש ישראל שלע"ע רחוק מתורת השם, אבל במה דברים אמורים, כאשר הם מוכנים לבוא אל בית ה', לבית המדרש וד' אמות של תורה ללמוד עמו, משא"כ כשהוא צריך להפסיק מלימודו ולירד להתעסק עם אלה שאינם שייכים לע"ע להכנס לבית המדרש ללמוד, להיותם תינוקות שנשבו לבין העכו"ם, טוען הוא, שאין התעסקות זו שייכת אליו.

וע"ז היא ההוראה — "דיו לעבד שיהא כרבו"⁵², דכמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד⁵³ למצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה להוציאם משם, וגם לאיש כזה שנמצא בבית מצרי, וכ"ז כדי לקרבו אליו, ובקירוב ויחוד אמיתי ע"י התורה ומצות⁵⁴ — כן צריך כ"א מבנ"י "לירד" ממדריגתו להציל את בנ"י, גם תינוקות שנשבו מישראל, וגם אם בגלל ירידה זו מטנף לבושיו⁵⁵ (כמובן ופשוט, באופן המותר ע"פ הלכה).

ומה גם שלאחרי שהקב"ה אמר במ"ת "אנכי ה' אלקיך"⁵⁶ לשון יחיד⁵⁷, נעשה ה' כחך וחיותך של כאו"א מישראל⁵⁸ באיזה מעמד ומצב שהוא, וצריכים רק לגלות רצונו האמיתי והפנימי⁵⁹,

והרי גאולת כלל ישראל — דכאו"א מישראל, גם ראשיכם שבטיכם, וכן גאולת השכינה דשכינתא בגלותא — תלוי' בגאולתן של כל אחד ואחד, שהרי בגאולה זו דלעת"ל לא ישאר אף אחד בגלות, ועד דגם אותו הסוג שלא נגאלו ממצרים, יגאלו בגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו,

וכמדובר כמ"פ⁶⁰ בפירוש התשובה לבן רשע⁶¹ "אילו הי' שם לא הי' נגאל", 52דרק שם במצרים לא הי' נגאל, אבל בגאולתנו מגלות זה⁶² גם הוא יהי' נגאל,

ובהתעסקות של כאו"א מישראל לקרב את בנ"י לאביהם שבשמים, הקב"ה הולך עמו לסייעו בעבודתו זאת,

ועי"ז נגאלים בנ"י מהגלות, "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"⁶³, ע"י משיח צדקנו, שבונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל⁶⁴, תיכף ומיד ממש.

(משיחת ש"פ בא תשל"ו)