י"א ניסן
186י"א ניסן
ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א
לאנ"ש שיחיו שברכו אותו, י"א ניסן ה'תשמ"ז,
לאחרי תפלת ערבית
א. דער* אויבערשטער זאָל ממלא זיין משאלות לבבם לטובה של כל אחד ואחת מישראל בכלל, און אלו הנמצאים כאן במיוחד.
ובפרט אַז מ'האָט אויף דעם אַ כח מיוחד פון דעם זמן שגרמא:
מ'שטייט אין חודש ניסן, וואָס "ניסן" האָט צוויי נוני"ן, וואָס דאָס באַדייט אַז "נסי נסים נעשו לו"1.
און אין חודש ניסן עצמו — "ביום עשתי עשר יום", וואָס דעמולט איז דער "נשיא לבני אשר"2. וואָס זיין ענין איז — "הוא יתן מעדני מלך"3, דער ענין פון תענוג4 און אַזאַ דרגא אין תענוג וואָס ווערט אָנגערופן "מעדני מלך" — תענוג פון אַ מלך: אַ מלך איז בכלל רגיל אין אַלע ענינים טובים. איז פאַרשטאַנדיק אַז "מעדני מלך" מיינט אַ תענוג וואָס איז (ניט נאָר מערער פאַר מילוי החסרון5, נאָר) אַ תענוג וואָס איז מערער און בהוספה אפילו אויף הרחבה און שלימות הטוב אין וועלכע אַ מלך איז רגיל.
ב. ויש לקשר זה (דעם ענין פון חודש ניסן בכלל, "נסי נסים", און "ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר") מיט חג הפסח — דער תוכן כללי ונקודה עיקרית פון גאַנץ חודש ניסן:
דער קרבן פסח6 (און בזמן הזה — דעם אפיקומן7 וואָס איז אַ זכר לפסח) האָט מען געגעסן "בסוף כל הסעודה כדי שיהי' נאכל על השובע, דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה כדי שיהיו נהנין באכילתו. . דרך חשיבות וגדולה. . כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים"8.
ד. ה. אַז אויך פאַר אכילת קרבן פסח האָט מען "שובע", און דער פסח איז מוסיף אין דעם נאָכמער הנאה ותענוג — "מעדני מלך", "כדרך שהמלכים כו' אוכלים".
187ג. אין דעם קומט צו נאָך אַ נקודה, און אַ חידוש:
באַם אָנהויבס סדר של פסח איז מען מכריז: "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח", און מ'איז מסיים אַז אַלע אידן ווערן "בני חורין".
און לפני זה (אָנהויבנדיק פון שלשים יום קודם החג9) — גיט מען די עניי העיר ובכלל "מעות חטים".
דאָס הייסט10, אַז נוסף לזה וואָס מ'דאַרף אַליין עסן דעם פסח "על השובע" ("מעדני מלך"), דאַרף מען דאָס אויך געבן צו "כל דצריך". מ'דאַרף אים געבן ניט נאָר "די מחסורו" ("כל דכפין ייתי וייכול"), נאָר אויך "ייתי ויפסח", דעם פסח וואָס "נאכל על השובע", "כדרך שהמלכים אוכלים", "מעדני מלך" — ביז אַז מ'מאַכט פון אים אַ "בן חורין" אמיתי.
און דער טעם אויף דעם איז בפשטות — ווייל יעדער איד איז אַ בן מלך11, און בנו יחידו של מלך12, מלך מלכי המלכים הקב"ה.
ד. ועפ"ז יש לקשר זה מיט דעם קאַפיטל (מזמור) תהלים13 וואָס כמה הויבן אָן זאָגן14 בעשתי עשר יום דחודש ניסן בשנה זו:
דער קאַפיטל הויבט זיך אָן מיט "עני ואביון אני"15, און דערנאָך איז מען ממשיך16 "שמח נפש עבדך".
ויש לומר אַז דאָס זיינען די צוויי קצוות הנ"ל: מ'הויבט אָן דעם סדר מיט "כל דכפין כו' כל דצריך כו'" — "עני ואביון"; און מ'גיט זיי דעם פסח שנאכל על השובע, "מעדני מלך" — "שמח נפש עבדך", דער ענין פון שמחה וואָס איז נאָכמער פון מילוי החסרון בכלל, און נאָכמער אפילו פון תענוג בכלל, וואָרום שמחה איז פורץ כל הגדרים17.
188ה. און אין דעם גופא — קומט צו נאָכמער הדגשה בשעת מ'שטייט גלייך נאָך תפלת ערבית, ווען עס הויבט זיך אָן (ע"פ תורה ושו"ע)18 דער מעת-לעת פון "עשתי עשר יום" בחודש ניסן:
תפלת ערבית איז "רשות"19. ומבואר בחסידות20, אַז דאָס איז אַ העכערע המשכה פאַר די המשכה וואָס קומט דורך "חובה". ד.ה. אין עבודת האדם — ניט נאָר אַ המשכה פון "די מחסורו" (חובה), נאָר אַ המשכה פון "לעשרו" (רשות).
ויש לומר אַז דאָס איז איינער פון די טעמים פאַרוואָס דוקא יעקב תיקן תפלת ערבית21 — ווייל "נחלת יעקב" איז "נחלה22 בלי מצרים"23.
ולהוסיף, אַז אין יעקב זיינען אויך דאָ די צוויי קצוות: "יעקב" איז אותיות יו"ד עקב24. וואָס עקב (דער חלק הכי תחתון בגוף25) גייט אויף דער דרגא פון "עני ואביון". און אין בחי' עקב ("עני ואביון") ווערט נמשך דער יו"ד, מלמעלה מעלה (ווי דער צ"צ איז עס מבאר26) — ע"ד "שמח נפש עבדך", פריצת גדר (נחלה בלי מצרים), וואָס ווערט נמשך אויך צו דעם "עני ואביון".
ביז אַז נשמת יעקב ("ישראל סבא") "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם", כמבואר באגה"ק פון דעם אַלטן רבי'ן27.
ו. וואָס דעריבער איז אַ דבר המתאים — אַז שטייענדיק איצטער בתוך השלשים יום קודם חג הפסח (און בסמיכות צו פסח), ווען מ'האָט דעם חיוב פון געבן "מעות חטים" צו עניים,
און אין די שלשים יום גופא — "ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר", וואָס "הוא יתן מעדני מלך", 189און אין אַ יאָר ווען מ'הויבט אָן זאָגן דעם קאַפיטל "עני ואביון אני גו' שמח נפש עבדך",
און אין דעם טאָג גופא — גלייך ווי מ'טרעפט זיך צוזאַמען בתחלת היום, ד. ה. גלייך נאָך תפלת ערבית (רשות), ווען עס הויבט זיך אָן דער "ויהי ערב", וואָס דאָס איז די התחלה28 (און דאָס איילט) צו דעם "ויהי בוקר", ביז אַז עס ווערט אַ "יום אחד"29 (מיט אַלע פירושים שבדבר) —
זאָל מען געבן יעדערן אַ דאָלאַר, כדי מ'זאָל דאָס אָפּגעבן צו אַן "עני ואביון" בכדי אַז באַ דעם "עני ואביון" זאָל קענען זיין "נאכל על השובע" בכל הפרטים, און דורך דעם וועט ביי אים אויך זיין שמחה, "שמח נפש עבדך".
און אפילו אויב מ'האָט שוין יענעם פאַרזאָרגט — און זיכער האָט מען אים פאַרזאָרגט — אַז ביי אים זאָל זיין "שובע" אין אַלע פרטים, איז אין "שובע" קיין שיעור ניטאָ30, ס'קען אַלעמאָל זיין מערער און מערער, ובפרט ווען עס רעדט זיך וועגן דער געוויינהייט פון אַ אידן, אַ בן מלך, ובפרט אַ בן פון מלך מלכי המלכים הקב"ה.
און וויבאַלד אַז אַלע אידן זיינען מחוייב אין די מצוות פון פסח31, כולל אויך די הכרזה פון "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח" — איז דער ענין (פון געבן אַ דאָלאַר על מנת אַז מ'זאָל דאָס אָפּגעבן אַן "עני ואביון") שייך צו אַלע אידן, אנשים, נשים, ביז אויך תינוקות,
ואדרבה — תינוקות האָבן אַ שייכות מיוחדת מיט דעם "סדר של פסח"32 און פסח בכלל — כמבואר בכ"מ33 אַז באַ יציאת מצרים זיינען אידן געשטאַנען אין אַ דרגא פון "נער", ווי אַ קטן, און צוליב דעם איז געווען יציאת מצרים — מצד דער אהבה עצמית פון דעם אויבערשטן (מלך מלכי המלכים הקב"ה) צו אידן ווי זיי זיינען בבחי' "נער" — "נער ישראל (און דערפאַר) ואוהבהו"34,
בדוגמא ווי די אהבה גדולה ואהבה עצמית וואָס מ'האָט דוקא צו אַ "נער" 190כפשוטו, תינוקות בשנים35 — וכידוע די שיחה (מאמר) בזה פון דעם רבי'ן (מהורש"ב) נ"ע [וואָס איז געזאָגט געוואָרן בשמחת תורה]36.
ז. ויה"ר אַז כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות37 בגאולה זו (העתידה לבוא), און פּונקט ווי דער אויבערשטער האָט דעמולט אַרויסגענומען אַלע אידן פון מצרים (מצד זיין אהבה עצמית צו אידן), וועט ער אויך אַרויסנעמען אַלע אידן פון דעם גלות, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"38,
און אין אַן אופן פון זריזות, חפזון39 — לא עכבם אפילו כהרף עין40.
ובפרט אַז אידן טוען זייער עבודה איצטער (אין די לעצטע טעג פון גלות)41 אין אַן אופן פון זריזות וחפזון בכל עניני קדושה (וואָס זיינען אַלע אויך ענינים של שמחה42), ביז אין אַן אופן פון לא עכבם אפילו כהרף עין,
כולל אין דעם ענין הנ"ל, אַז גלייך באַ דער התחלה פון "ביום עשתי עשר יום" (גלייך נאָך תפלת ערבית, שתיקן יעקב) באופן פון "לא עכבם" — גיט מען יעדער אידן, מאַן, פרוי און קינד, אַ דאָלאַר אויף אַריינברענגען "שובע" און שמחה צו אַן "עני ואביון" (כנ"ל).
וואָס דאָס וועט נאָכמער צואיילן די זריזות וחפזון פון דער גאולה העתידה, ובאופן פון פריצת גדר הזמן (וויבאַלד אַז דאָס קומט דורך דער עבודה פון "שמח"), און "נחלה בלי מצרים", נחלת יעקב (שתיקן תפלת ערבית רשות),
צוזאַמען מיטן בנין בית המקדש השלישי, וואָס ווערט אָנגערופן "בית"43 (ווייל ער וועט זיין אַ בית נצחי44), כנגד יעקב [דער "בחיר שבאבות"45], כמאחז"ל46 "לא כאברהם שכתוב בו הר כו' ולא כיצחק שכתוב בו שדה כו', אלא כיעקב שקראו בית".
191ומעין זה — האָבן אידן נאָך אין די לעצטע רגעים פון גלות, כימי צאתך מארץ מצרים ווען "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם" נאָך זייענדיק אין גלות47,
און אין אַן אופן פון שמחה וטוב לבב, צוזאַמען מיט בני חיי ומזוני רויחי, רויחי48 וואָס איז כולל אויך דעם ענין התענוג,
און תענוג וכל ענינים אלו — בפשטות ובפשיטות למטה מעשרה טפחים, אַלס נשמות בגופים בזמן הגלות.
און דערנאָך גלייך גיין טאַנצנדיק צו די הכנות פון חג הפסח כשר ושמח49,
און צו "זמן חירותנו" — די גאולה האמיתית והשלימה — וואָס קומט נאָך פאַר פסח, ובמילא קומט דערנאָך צו אין דער חירות באופן פון הלך והוסיף ואור, ביז חירות דחה"פ,
ומתוך שמחה וטוב לבב, און אויך אין דעם — הלך והוסיף ואור.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכל אחד ואחת — אנשים נשים וטף — שטר של דולר ע"מ לתת אותו (או חילופו) לצדקה].
192ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א
לאנ"ש שיחיו שברכו אותו, אור ליום ג' פ' שמיני,
י"א ניסן ה'תשמ"ח
לפני תפלת ערבית
עס זאָל מקויים ווערן באַ יעדערן, בתוך כלל ישראל, הבטחתו של הקב"ה אַז "כל המברך מתברך"1 בברכתו של הקב"ה, וואָס "תוספתו מרובה על העיקר"2, און — "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"3, לכל אחד ואחת, בתוך כלל ישראל, בכל המצטרך לו,
ביז אין דעם ענין העיקרי (ווי דערמאָנט4) — די גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
ובפרט אַז דאָס (די גאולה) איז אַן ענין שהזמן גרמא,
סיי מצד החודש, חודש ניסן — כהבטחת תורת אמת ותורת חיים, אַז "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל"5;
סיי מצד השבוע — יום שלישי שהוכפל בו כי טוב6, וואָס די גאולה איז שלימות הטוב, ביז טוב כפול, טוב לשמים וטוב לבריות7, ווי זיי שטייען פאַראיינציקט אין אַ מציאות אחת (בכל רגע פון יום השלישי);
און סיי מצד השנה — שנת תש מח און ת ש?מ?ח, און אויך אַ שנת הקהל, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"8, וואָס שלימות השמחה און שלימות פון הקהל וועט זיין בגאולה העתידה — "שמחת עולם על ראשם"9, און "קהל גדול ישובו הנה"10.
וואָס די קביעות מאַכט דער זמן נאָכמער מוכשר אויף דער גאולה האמיתית והשלימה, און אַלע אידן גיין, "קהל גדול ישובו הנה", לארצנו הקדושה, און מ'גייט בזריזות — "לא עכבן אפילו כהרף אין"11, "עם ענני שמיא"12.
193און מ'האָט שלימות הארץ, צוזאַמען מיט "ירחיב ה' אלקיך את גבולך"13 — אַלע עשר ארצות ואומות (נוסף אויף די שבע, אויך די שלשה ארצות קיני קניזי וקדמוני),
צוזאַמען מיט שלימות עם ישראל, "קהל גדול" פון "האנשים והנשים והטף" (כנ"ל), און אין יעדער סוג באַזונדער — שלימות פון יעדער פרט און פרט שבפרט, אין פרטי פרטים, ולאידך: יעדערער14 אַלס פרט (בלייבנדיק אַ באַזונדער מציאות) ווערט אַ חלק פון דעם "קהל גדול", ביז נאָכמער — ווי דער בעש"ט15 זאָגט אַז העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו16.
און די שלימות (פון עם ישראל) פועל'ט אויך אין דער גאַנצער וועלט, וואָס אויך זי באַשטייט פון התחלקות, "מה רבו מעשיך"17, "מה גדלו מעשיך"18, ביז אַ התחלקות עד אין סוף19 — ווערט ביחד עם זה נתגלה לעין כל אַז די וועלט (און אַלע אירע פרטים) איז אַ רשות היחיד ליחידו של עולם, ובאופן פון "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"20, וכמבואר בספר תניא קדישא21.
ועוד והוא העיקר — ולא עכבן אפילו כהרף עין, תיכף ומיד ממש ממש.
[א' מרבני אנ"ש ברך את כ"ק אדמו"ר שליט"א בברכת כהנים, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
ולאחרי תחיית המתים, ווען עס וועט זיין "משה ואהרן עמהם"22, וועט יעדער איד און אַלע אידן — אַלס חלק פון דעם עצם פון אַ קהל גדול — הערן די אַלע ענינים וברכות — אַ ברכה גדולה23 — פון אהרן כהן גדול, בבית המקדש השלישי — אַ בית גדול24.
194ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לאנ"ש שיחיו שברכו אותו
מוצאי שבת קודש, אור לי"א ניסן ה'תשמ"ט,
לאחרי תפלת ערבית והבדלה
צום אַלעם ערשטן — כל המברך מתברך1 בברכתו של הקב"ה, וואָס "תוספתו מרובה על העיקר"2, ולמטה מעשרה טפחים, ותיכף ומיד — מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה3.
און עס זאָל מקויים ווערן באַ יעדער איד און ביי אַלע אידן, בתוך כלל ישראל, דער "שיר מזמור לבני קרח למנצח" (דער קאַפּיטל תהלים פ"ח המתאים לשנה זו4) — ווי גערעדט בארוכה פריער5: באַ יעדער איד ובכל עניניו, גשמיים און רוחניים — זאָל זיין "שיר מזמור", שיר בפה — וואָס איז כולל כל עניני הנשמה (ועל ידי הנשמה), און מזמור בכלי — וואָס איז כולל כל עניני הגוף (ועל ידי הגוף)6, ביז אויך חלקו בעולם — כל הנכסים של האדם7 (וואָס זיי זיינען בדוגמא צו אַ כלי וועלכע אַ איד נוצט צוליב דעם אויבערשטן),
און ביידע אופני עבודה ("שיר מזמור") זיינען "לבני קרח" — אין זיי ווערט אויפגעטאָן דער עילוי פון תשובה8, ביז תשובה עילאה, וואָס איז בשמחה רבה9,
ביז אויפטאָן דעם ענין פון "למנצח" — אַז ס'זאָל זיין אַ נצחון10 גמור פון יעדער איד, און פון אַלע אידן, און פון אַלע אידן צוזאַמען — דער נצחון פון אויספירן וואָס דער אויבערשטער וויל, און וואָס יעדער איד וויל11, און וואָס אַלע אידן ווילן,
ביז דעם ענין הכי עיקרי — אַז תיכף ומיד ממש, ולא עכבן אפילו כהרף עין12, זאָל קומען די גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא.
195ובפרט אַז איצטער איז מוצאי שבת קודש, זמן פון סעודתא דדוד מלכא
משיחא13 (וואָס קומט נאָך דעם זמן פון רעוא דרעוין בשבת14),
און במיוחד — מוצאי פון שבת הגדול עשירי בניסן, ווען ס'איז געווען דער "משכו וקחו לכם"15,
און מ'גייט דערפון גלייך אַריין אין דעם יום ראשון, און "ביום עשתי עשר יום"16 בניסן, וואָס דעמולט ווערט אויפגעטאָן בדוגמא פון "אותו17 יום נטל עשר עטרות"18 בראש חודש ניסן (וועלכער איז דאַמאָלס אויך געווען ביום ראשון), און דערצו (ביום עשתי עשר — אחד עשר19 בניסן20) — עטרה על גבי (עשר עטרות) עטרה21 ועל העטרות, נוסף צו דעם וואָס ער איז אַ המשך צו אַלע עשר עטרות,
און די ימים שלימים (פון חודש ניסן), און נאָכמער — שלימות העכער פון שלי-מות (עטרה על גבי עטרה)22 — ווערן די הכנה קרובה ומתאימה ובתכלית השלימות (און שלימות על גבי שלימות) צו דער גאולה האמיתית והשלימה, און מ'גרייט זיך שוין גלייך איצטער צו "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"23, און דערנאָך בעתו ובזמנו — "ונאכל שם" בפועל, בבית המקדש השלישי, מקדש אד' כוננו ידיך24.
אמן כן יהי רצון25.
[לאחרי שא' מהרבנים בירך כ"ק אדמו"ר שליט"א בברכת כהנים — אמר: עס זאָל זיין אַ פריילעכע וואָך26].
הערות
עמוד 186
- *. לפני שהתחיל הברכה — אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א לאנ"ש שברכו אותו: אין אייער ברכה איז זיכער אויך נכלל דער ענין שהזמן גרמא (שטייענדיק בתוך די שלשים יום לפני החג ווען עס הויבן זיך אָן די הכנות צו פסח) — דער וואונטש אויף אַ חג הפסח כשר ושמח. המו"ל.
- 1. ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י. חדא"ג מהרש"א שם. וראה מדרש לקח טוב עה"פ החודש הזה לכם (בא יב, ב): ניסן שבו נעשו נסים לישראל.
- 2. נשא ז, עב.
- 3. ויחי מט, כ.
- 4. כמרומז גם בשמו אשר — מלשון אושר ותענוג (ראה אוה"ת ויחי עה"פ (שפד, ב ואילך). לקוטי לוי"צ אגרות ע' שכה. תיט).
- 5. כמו "אתה מחוייב לעשרו" (ראה כתובות סז, ב) שהוא למעלה מ"די מחסורו" (ראה טו, ח. כתובות שם).
- 6. פסחים ע, ב. טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תעז. וברמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"ג: מצוה מן המובחר.
- 7. טושו"ע ודאדה"ז שם.
- 8. שו"ע אדה"ז שם.
עמוד 187
- 9. ראה רמ"א או"ח ר"ס תכט. שו"ע אדה"ז שם ס"ה.
- 10. ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 958 ואילך.
- 11. כמחז"ל (שבת סז, א. וש"נ. זח"א כז, ב. ועוד) כל ישראל בני מלכים הם. ויתירה מזה — כל ישראל מלכים הם (תקו"ז בהקדמה (א, ב). וראה ברכות ט, ב. שבת נט, ב. ועוד).
- 12. ראה כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות סקל"ג (וש"נ): יעדער איד איז טייער באַ דעם אויבערשטן ווי אַ יחיד וואָס איז געבאָרן ביי עלטערן לעת זקנותם, און נאָך טייערער.
- 13. פו.
- 14. ע"פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו — מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר בקובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק ע' 214. אגרות קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא.
- 15. פסוק א.
- 16. שם, ג.
- 17. ראה המשך שמח תשמח תרנ"ז (סה"מ תרנ"ז ע' רכג ואילך). ובכ"מ.
עמוד 188
- 18. ראה לקמן הערה 28.
- 19. ברכות ד, ב. כז, ב. רמב"ם הל' תפלה פ"א ה"ו. טור או"ח ר"ס רלה. שו"ע אדה"ז או"ח סק"ו ס"ב.
- 20. לקו"ת סוכות פ, סע"ג. שה"ש כד, ב. ביאורי הזהר לאדהאמ"צ יג, סע"ד ואילך, ולהצ"צ ע' פה ואילך. סה"מ תרס"ח ע' קע ואילך. וראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 155 ואילך. וש"נ.
- 21. ברי"ף לע"י שם (כו, ב) דהפלוגתא אם תפלות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום פליגי אי תפלת ערבית הוי רשות או חובה, דלמ"ד אבות תקנום הוי חובה ולמ"ד כנגד תמידין תקנום הוי רשות. אבל בחי' הצ"צ לברכות (אות ד. וש"נ) שגם למ"ד יעקב תיקן הוי רשות, וכמפורש בזח"א (קלג, א) "ומאי דאתקין יעקב. . איהו רשות" (וראה ביאוה"ז שבהערה הקודמת). וראה גם פנ"י ברכות שם ד"ה בגמ' אתמר וד"ה ומיהו. עיון יעקב לעין יעקב שם.
- 22. שבת קיח, סע"א ואילך.
- 23. ראה סה"מ תרס"ח שם. וראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ שם (יד, סע"ב ואילך).
- 24. ע"ח שער (ג) סדר אצילות למהרח"ו פ"ב. פרדס שער ערה"כ בערכו. תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.
- 25. עד שהוא המלאך המות שבאדם (אדר"נ ספל"א. וראה גם נזיר נא, א ובתוס' ופי' הרא"ש שם. שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סל"ד) — תכלית העניות.
- 26. ראה ס' הליקוטיםדא"ח צ"צ ערך יעקב ס"ד. וש"נ.
- 27. ס"ז.
עמוד 189
- 28. כי במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה (חולין פג, סע"א).
- 29. בראשית א, ה.
- 30. להעיר ממרז"ל רווחא לבסימא שכיח (עירובין פב, ב. מגילה ז, ב).
- 31. גם נשים — שאף הן היו באותו הנס — שעל ידם נגאלו (פסחים קח, ריש ע"ב ובתוס' ד"ה היו שם). וגם טף — כדלקמן בפנים.
- 32. שנקרא "הגדה" על שם "והגדת לבנך" (וראה הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים פיסקא "סדר הגדה"), ועושים כמה שינויים וכו' כדי שלא יישנו התינוקות וכדי שישאלו התינוקות (ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעב. סתע"א סי"דטו. סל"ח. ס"מ. ועוד). ולהעיר ששאלת התינוקות ("מה נשתנה") היא לאחרי אמירת "הא לחמא עניא כו' כל דכפין וכו'".
- 33. ראה סידור שער חג המצות רצ, ג ואילך. מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א (דרושים לפסח) ע' רצג. שכא. שלא. ועוד. וראה סה"מ שבהערה 36.
- 34. הושע יא, א.
עמוד 190
- 35. ולהעיר, שגם בזה נראה ב' קצוות הנ"ל: "נער", בדוגמא ל"עני ואביון" (שאין לו כ"כ גילויים דשכל ומדות כו'); ולאידך — דוקא אליו היא האהבה עצמית, "שמח נפש עבדך", והמשכת "מעדני מלך".
- 36. ד"ה כי נער ישראל ואוהבהו תרס"ו (תרס"ו הוצאת קה"ת ע' תקנ (בהוצאת תנש"א — ע' תקעד) ואילך). וראה גם סה"מ תרע"ח ע' קנט ואילך. תרפ"ב ע' מג ואילך. וראה לקו"ש חכ"א ע' 20 ואילך.
- 37. מיכה ז, טו. וראה אוה"ת נ"ך עה"פ.
- 38. בשלח יד, ח.
- 39. כמ"ש ביצי"מ — מכילתא ופרש"י בא יב, מא.
- 40. זריזות ביציאה מן הגלות, אבל הגאולה אח"כ תהי' באופן דבשובה ונחת תושעון (ישעי' ל, טו. וראה אוה"ת בא ע' שה. כרך ח ס"ע ב'תתקמא ואילך. המשך וככה תרל"ז בסופו).
- 41. שבזה תלוי' הגאולה (תניא רפל"ז).
- 42. ראה רמב"ם סוף הל' לולב.
- 43. ראה הנסמן בהערה 46.
- 44. ראה זהר ח"א כח, א. ח"ג רכא, א.
- 45. ראה ב"ר פע"ו, א. זח"א קיט, ב. קמז, ב. שער הפסוקים תולדות כז, כה.
- 46. פסחים פח, א. וראה חדא"ג מהרש"א ועיון יעקב לפסחים שם. — נתבאר בלקו"ש חט"ו ע' 231 ואילך.
עמוד 191
עמוד 192
- 1. ראה סוטה לח, ב. ירושלמי ברכות ספ"ח, הובא בתוד"ה ואברכה — חולין מט, א.
- 2. ב"ר פס"א, ד.
- 3. ברכה השלישית דברכת המזון.
- 4. בברכת אנ"ש.
- 5. ר"ה יא, א. וראה שמו"ר פט"ו, יא.
- 6. פרש"י בראשית א, ז. מב"ר פ"ד, ו.
- 7. קדושין מ, א. וראה אוה"ת בראשית לג, א ואילך. משפטים ע' א'קכז. ועוד.
- 8. וילך לא, יב.
- 9. ישעי' לה, י. נא, יא.
- 10. ירמי' לא, ז.
- 11. מכילתא ופרש"י בא יב, מא.
- 12. דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.
עמוד 193
- 13. ראה יב, כ. שופטים יט, ח. ובספרי ופרש"י שם.
- 14. ראה בארוכה בהשיחה (דאור לי"א ניסן) שלאחרי תפלת ערבית. מכתב די"א ניסן (לקמן ע' 214).
- 15. כתר שם טוב הוספות סקט"ז. וש"נ.
- 16. היינו שגם בתור מציאות בפ"ע (ולא בתור חלק מהקהל) — הרי הוא תופס כל העצם.
- 17. תהלים קד, כד.
- 18. שם צב, ו.
- 19. ראה ד"ה מים רבים תשי"ז (סה"מ מלוקט ח"א ע' נא ואילך) ס"ט. ובכ"מ.
- 20. ישעי' ל, כ.
- 21. פל"ו.
- 22. ראה תוד"ה אחד — פסחים קיד, ב. יומא ה, ב.
- 23. כי היא ברכה של הכהן גדול, שלמעלה מ(ברכת) שאר הכהנים — ראה ברכת ערב יוהכ"פ (להתלמידים שיחיו) תשמ"ז בתחלתה ובהערות שם.
- 24. כמש"נ גדול יהי' כבוד הבית גו' (חגי ב, ט) כפשוטו קאי על ביהמ"ק הג' (זח"א כח, א).
עמוד 194
- 1. ראה סוטה לח, ב. ירושלמי ברכות ספ"ח, הובא בתוד"ה ואברכה — חולין מט, א.
- 2. ב"ר פס"א, ד. ועוד.
- 3. ברכה השלישית דברכת המזון.
- 4. ע"פ המנהג לומר בכל יום הקאפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר — אגרות קודש ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא).
- 5. בהתוועדות היום — שבת הגדול, יו"ד ניסן (סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 394 ואילך).
- 6. ראה בכ"ז לקו"ת ברכה צח, גד. (סידור (עם דא"ח) שער החנוכה רעז, גד. אוה"ת וישב תתקו, א. ועוד.
- 7. שזהו חלק מעבודת האדם, ויש שם ניצוצין קדושים השייכים לשרש נשמתו וכו', ולכן התורה חסה על ממונם של ישראל (כתר שם טוב סרי"ח) — ראה שיעור היומי ברמב"ם — סיום ספר הפלאה. התיווך עם דברי אדה"ז (אגה"ת פ"ג. אגה"ק סוס"י) שנותנים צדקה יותר מחומש כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו — נתבאר בהתוועדות ביום (סה"ש שם ע' 392 ואילך).
- 8. ראה סנהדרין קי, סע"א. תנחומא קרח יא: מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה. וראה חדא"ג מהרש"א שם, שאמרו שירה הוא בתהלים פ"ח כו'.
- 9. אגה"ת פי"א.
- 10. ראה מפרשי תהלים ד, א.
- 11. רצונו האמיתי — רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 12. מכילתא ופרש"י בא יב, מא.
עמוד 195
- 13. סידור האריז"ל (לר"ש מרשקוב).
- 14. ראה זח"ב פח, סע"ב. המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמה).
- 15. בא יב, כא — בעשור לחודש (שם, ג).
- 16. נשא ז, עב.
- 17. שבת פז, ב. וכ"ה בתו"כ ר"פ שמיני. פרש"י שם. נשא ז, יב (מסדר עולם (רבא — פ"ז)).
- 18. שעטרה הראשונה היא "ראשון למעשה בראשית", והאחרונה — "ראשון לחדשים". ושניהם (הכוללים כל העטרות ביניהם) שייכים גם ליום ראשון זה (י"א ניסן), שהוא ראשון למע"ב, וראשון לחדשים (חודש ניסן) [וראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 335 ואילך, ביאור השייכות דעטרה הראשונה ועטרה האחרונה לענין המשכן (תוכן של שאר העטרות)]. וגם הענין ד"ראשון לנשיאים" שבר"ח ניסן — יש לומר, שבכל יום, הנשיא של יום זה הוא ה"ראשון", ה"שער" שעל ידו נמשכים כל הענינים, גם דהנשיאים שלפניו ושלאחריו. ועד"ז י"ל בנוגע לשאר העטרות.
- 19. ראה בארוכה השיחה בהתוועדות ביום (סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 389 ואילך) — שענין אחד עשר מורה (על דרגא שלמעלה מע"ס, ו)על זה שלמעלה מכל גדר התחלקות, וכדי לא להכנס לשקו"ט קראו "אחד עשר" — שרק מציין שבא לאחר עשר.
- 20. שענינו "נסי נסים" (ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י. וראה סה"ש שם ע' 370 ואילך) — כתר ועטרה שלמעלה ממדידה והגבלה.
- 21. ויש לומר, שנשיאים מלשון התנשאות (דוגמת מלוכה) הם בחינת עטרה. ובהם גופא — מעלה מיוחדת בהנשיא דיום האחד עשר, כמבואר במ"א.
- 22. עד לזה שלמעלה מכל גדר ותואר של שלימות (ראה השיחה ביום — סה"ש שם ע' 389 ואילך).
- 23. הגדה של פסח ברכת "אשר גאלנו", מפסחים קטז, ב במשנה.
- 24. בשלח טו, יז ובפרש"י.
- 25. ראה רמב"ם (הל' פרה אדומה ספ"ג. וראה לקו"ש חכ"ח ע' 135 ואילך) שצ"ל אכי"ר בקשר לגאולה.
- 26. שמחה — בטול ההגבלה ביום א' ביום ב'.
משנה תורה, הלכות קרבן פסח ח׳:ג׳ - הטקסט מספריא
מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצות עשה שנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו:
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
פסחים ק״ח ב - הטקסט מספריא
שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. שְׁתָאָן חַי — יָצָא. שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת — יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ — יָצָא.
שְׁתָאָן חַי יָצָא, אָמַר רָבָא: יְדֵי יַיִן — יָצָא, יְדֵי חֵירוּת — לֹא יָצָא.
שְׁתָאָן בְּבַת אַחַת, רַב אָמַר: יְדֵי יַיִן — יָצָא, יְדֵי אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת — לֹא יָצָא. הִשְׁקָה מֵהֶן לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ — יָצָא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְהוּא דְּאִשְׁתִּי רוּבָּא דְכָסָא.
מֵיתִיבִי: אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶן כְּדֵי רְבִיעִית, אֶחָד חַי וְאֶחָד מָזוּג, אֶחָד חָדָשׁ וְאֶחָד יָשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֵה יַיִן. קָתָנֵי מִיהַת כְּדֵי רְבִיעִית, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוֹס יָפֶה!
אָמְרִי: אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא, מַאי ״כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה״ דְּקָאָמַר — לְכׇל חַד וְחַד, דְּהָוֵי לְהוּ כּוּלְּהוּ רְבִיעִית.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ טַעַם וּמַרְאֶה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּכְתִיב: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל חַיָּיבִין בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים, וְאֶחָד תִּינוֹקוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי מָה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לְתִינוֹקוֹת בְּיַיִן? אֶלָּא מְחַלְּקִין לָהֶן
As they too were included in that miracle of the Exodus, they are therefore obligated to participate in the celebration.
Rav Yehuda said that Shmuel said: These four cups must contain enough undiluted wine to allow for diluting a significant cup. In talmudic times, people would not drink pure wine. They would dilute it with water, generally adding three times as much water as wine. If one drank them undiluted, he has fulfilled his obligation. If one drank them all at once, i.e., he poured all four cups of wine into one large cup and drank it, he has fulfilled the obligation. If one gave his sons or the members of his household to drink from them, he has nevertheless fulfilled the obligation.
The Gemara now addresses each of these rulings of Shmuel in turn. Shmuel said that if one drank them undiluted he has fulfilled his obligation. Rava said: He has fulfilled the obligation to drink the four cups of wine, but he has not fulfilled the obligation to drink in a way that expresses freedom, which is the preferable way to fulfill the mitzva, as aristocrats do not drink undiluted wine.
If one drank the four cups all at once, Rav said that he has fulfilled the obligation to drink wine as an expression of rejoicing on the Festival, but he has not fulfilled the obligation to drink four cups, which requires four distinct cups, each drunk separately. Shmuel also stated that if one gave his sons or the members of his household to drink from them, he has nevertheless fulfilled his obligation. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And this is the case only if he himself drank the majority of the cup.
The Gemara raises an objection to the above rulings from a baraita: These four cups must contain one quarter-log, whether the wine is undiluted or diluted, whether it is new or aged. Rabbi Yehuda says: It must have the taste and appearance of wine. In any event, this baraita is teaching that each cup must contain at least the amount of one quarter-log, and yet you said that each must contain enough for diluting a significant cup.
They say in response that this and that are one and the same measure. The Gemara explains: What is the meaning of the expression: Enough for diluting a significant cup, which Shmuel said? He meant that there must be enough undiluted wine for each and every one of the cups, i.e., one quarter-log of diluted wine. This amounts to one quarter-log of undiluted wine for all of them combined. A significant cup contains one quarter-log. This quarter-log is comprised of one quarter undiluted wine and three quarters water. Therefore, each cup must contain at least one quarter of one quarter-log of undiluted wine, so that one consumes a full quarter-log of liquid from each cup.
The baraita stated that Rabbi Yehuda says the cup from which one drinks must have the taste and appearance of wine. Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? As it is written: “Look not upon wine when it is red” (Proverbs 23:31). This verse proves that the appearance of wine and not only its taste is important.
The Sages taught in a baraita: All are obligated in these four cups, including men, women, and children. Rabbi Yehuda said: What benefit do children receive from wine? They do not enjoy it. Rather, one distributes to them
בראשית רבה ע״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב, ח), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן, שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִתְיָרְאוּ, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת וְהַבָּחוּר שֶׁבַּנְּבִיאִים, הַבָּחוּר שֶׁבָּאָבוֹת זֶה יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלה, ד): כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כח, טו): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּבַסּוֹף נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּירָא יַעֲקֹב. הַבָּחוּר שֶׁבַּנְבִיאִים זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, יב): כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ, וּלְבַסּוֹף נִתְיָרֵא (במדבר כא, לד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֵינוֹ אוֹמֵר אַל תִּירָא אֹתוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּתְיָרֵא. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשֵּׁם רַבִּי נָתָן רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה בִּימֵי הָמָן, אִלּוּלֵי שֶׁנִּסְמְכָה דַעְתָּן עַל דַּעַת הַזָּקֵן אֲבִיהֶם, אָמְרוּ מָה אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, נִתְיָירֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם (ישעיה נא, יג): וַתִּשְׁכַּח ה' עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, אֲמַר לְהוֹן אַנְשִׁיתוּן מָה אָמַר לְכוֹן (ירמיה לא, לו): כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ הַשָּׁמַיִם מִלְּמַעְלָה, אִם רְאִיתֶם שָׁמַיִם שֶׁמָּטוּ וְהָאָרֶץ מִתְמוֹטְטָה מִנְטִיַּת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא הָיָה לָכֶם לִלְמֹד אֶלָּא (ישעיה נא, יג): וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל הַיּוֹם.
בראשית רבה ס״א:ד׳ - הטקסט מספריא
וּשְׁמָהּ קְטוּרָה (בראשית כה, א), רַב אָמַר זוֹ הָגָר, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה וְהָכְתִיב (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף, אֲמַר לֵיהּ עַל פִּי הַדִּבּוּר נְשָׂאָהּ, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה ח, ה): וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב: וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. אֲמַר לֵיהּ שֶׁמְקֻטֶּרֶת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב (בראשית כה, ו): וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, אֲמַר לֵיהּ פִּלַגְשָׁם כְּתִיב. (בראשית כה, ו): בְּעוֹדֶנּוּ חַי, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אַף עַל גַּב דְּאַתְּ אָמַר (בראשית כא, יד): וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר וגו', תֹּאמַר שֶׁנֶּחְשַׁד עָלֶיהָ בִּרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (בראשית כה, א): וּשְׁמָהּ קְטוּרָה, מִן קְטַר, כָּזֶה שֶׁהוּא חוֹתֵם גַּנְזַכָּה וּמוֹצִיאָהּ בְּחוֹתֶמֶת קְשׁוּרָה וַחֲתוּמָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר תּוֹסַפְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבָּה עַל הָעִקָּר, קַיִן עִקָּר וְהֶבֶל עַל יְדֵי שֶׁהוּא תּוֹסֶפֶת, דִּכְתִיב (בראשית ד, ב): וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, נוֹלַד הוּא וּשְׁתֵּי תְּאוֹמוֹתָיו. יוֹסֵף עִקָּר, וּבִנְיָמִין עַל יְדֵי שֶׁכָּתוּב בּוֹ תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה, דִּכְתִיב (בראשית מו, כא): וּבְנֵי בִנְיָמִין בֶּלַע וָבֶכֶר וגו'. עֵר עִקָּר, וְשֵׁלָה עַל יְדֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא מַעֲמִיד עֲשָׂרָה בָּתֵּי דִּינִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (דברי הימים א ד, כא כג): בְּנֵי שֵׁלָּה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ וגו'. עִקַּר שָׁנָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, נִתּוֹסַף לוֹ מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, דִּכְתִיב (איוב מב, טז): וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. עִקַּר מַלְכוּתוֹ שֶׁל יְחִזְקִיָּהוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְנִתּוֹסַף לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, ה): הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. יִשְׁמָעֵאל עִקָּר וּבְנֵי קְטוּרָה עַל יְדֵי שֶׁהֵן לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת (בראשית כה, ב): וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וגו'.
שמות רבה ט״ו:י״א - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים לג, יב): אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו, מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז, טו): כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, ז): מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת. מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קז, יד): וַיּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, לד): גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ד): וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ.
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
רש"י על דברים י״ט:ח׳ - הטקסט מספריא
ואם ירחיב … כאשר נשבע. לָתֵת לְךָ אֶרֶץ קֵינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי:
ואם ירחיב … כאשר נשבע AND IF [THE LORD THY GOD] ENLARGE [THY TERRITORY], AS HE HATH SWORN [UNTO THY FATHERS] to give thee the land of the Kenite, the Kenizzite and the Kadmonite (Sifrei Devarim 184:3).
תניא, אגרת התשובה ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת; דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְאוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא; כְּגוֹן הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ״ל הֵן פ״ד תַּעֲנִיּוֹת, וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל – צָרִיךְ לְהִתְעַנוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ״ד, וְכֵן לְעוֹלָם, דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם.
וְיֵשׁ מְדַמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִילוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה – מִתְכַּפֵּר בְּעוֹלָה אַחַת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים.
וְהַכְרָעָה הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה, לְהִתְעַנּוֹת ג׳ פְּעָמִים כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה, דְּהַיְינוּ, רנ״ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת. וְהַטַּעַם הוּא, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ: ״כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ כוּ׳, זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא כוּ׳״. לְכָךְ – צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן ג׳ פְּעָמִים וְכוּ׳.
אָכֵן, כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מֵיחוֹשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת אֲפִילוּ עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל.
כִּי אֲפִילוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים – לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא הַבְּרִיאִים, דְּמָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשַׁיְיהוּ; וּדְלָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ וּמִתְעַנֶּה – נִקְרָא ״חוֹטֵא״ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְתַעֲנִית, וַאֲפִילוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב עֲשֵׂה וְכוּ׳.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי.
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כְּדִכְתִיב: ״וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק״; וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה – עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וְכוּ׳, וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן־אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית:
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה׳, לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל ה׳ בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר – יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד, כְּגוֹן לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ״ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד, אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הַפ״ד צוֹמוֹת בְּט׳ שָׁנִים, אוֹ יוֹתֵר – כְּפִי כֹחוֹ (וְגַם, יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּג׳ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן).
וּלְתַשְׁלוּם רנ״ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – יִתְעַנֶּה עוֹד ד׳ פְּעָמִים פ״ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, דְּמִיחְשַׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי, וּב׳ חֲצָאֵי יוֹם נֶחְשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֲשֶׁר כָּל ״לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ״, וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ:
אָכֵן, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ״ב וּכְהַאי גַּוְנָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, יִפְדֶּה כוּלָּן בִּצְדָקָה עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (וְרוּבָּם נִזְכָּרִים בְּ״מִשְׁנַת חֲסִידִים״ בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה) – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים, אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ״אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְנָא, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים. וְלָא גָרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו.
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה׳, לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר, דְּלָא מָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא תָמְנוּ״):
מדרש תנחומא, קרח י״א - הטקסט מספריא
דָּרַשׁ רַבָּא, מַאי דִּכְתִיב: שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה (חבקוק ג, יא). מְלַמֵּד, שֶׁעָלוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לַזְּבוּל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם, נֵצֵא. וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא. עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ (שם). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם. וְהָאִידְנָא עַד דְּמָחוּ לְהוּ לָא נַפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'. אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִבְרָא גֵּיהִנָּם, מוּטָב. וְאִם לָאו, יִבָּרֵא. לְמַאי, אִילֵימָא לְמֶהְדַּר לְמִבְרָיֵיהּ מַמָּשׁ, הָא כְּתִיב אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת א, ט). אֶלָּא לְאַקְרוּבֵי פִּתְחָא. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא). תַּנָּא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ, מָקוֹם נִתְבַּצֵּר בַּגֵּיהִנָּם וְיָשְׁבוּ עָלָיו. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, זִימְנָא חַדָּא אֲזִילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא, תָּא אַחְזֵי לָךְ בְּלֻעֵי דְּקֹרַח. אָזְלִי, חַזָּאִי תְּרֵי בִּזְעָא דַּקָּא נָפַק קוּטְרָא מִינֵיהּ. הָא שָׁקִיל גַּבְּבָא דְּעַמְרָה וְאַמְשַׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתִבֵיהּ יַתֵיהּ בְּרֵישׁ רוּמְחָא עִילַוֵיהּ, וְאִיחֲרוּךְ וְנָפַל. וְאָמַר לִי, אֲצֵית מַאי שָׁמְעַת. שָׁמְעִי דַּהֲווּ קַאָמְרֵי, מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. אָמַר לִי, כָּל תְּלָתִין יוֹמִין הֲוָה מְהַדֵּר לְהוּ גֵּיהִנָּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכִי, מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין. וְלֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהוֹצִיאָן. וַעֲלֵיהֶן אָמְרָה חַנָּה, ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל (ש״א ב, ו).
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
רש"י על תהילים ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת. מִזְמוֹר זֶה יָסַד דָּוִד, שֶׁיֹּאמְרוּהוּ בְּנֵי לֵוִי הַמְנַצְּחִין בִּנְגִינוֹת בְּשִׁיר עַל הַדּוּכָן. לְשׁוֹן נִצּוּחַ נוֹפֵל בַּמִּתְחַזְּקִים בָּעֲבוֹדָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַמְדוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה׳״ (עזרא ג:ח):
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ג׳ - הטקסט מספריא
אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אלא מחוץ למחנה ובהר המשחה היו שורפין אותה וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה ותחתיו בנוי כפין כיפין וכיפה על כל ב' כיפין כדי שיהיו ב' רגלי הכיפה על גג ב' כיפין שתחתיה כדי שתהיה תחת הכל חלול מפני קבר התהום אף מקום שריפתה ומקום הטבילה שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול מפני קבר התהום והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה יוצאין מהר הבית להר המשחה ע"ג כבש זה:
כיצד שורפין אותה זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה ובית טבילה היה שם וכהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש ובאין להר המשחה ומטמאין את הכהן וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים לו טבול אחת ואם היה כ"ג אומרים לו אישי כ"ג טבול אחת ירד וטבל ועלה ונסתפג ועצים מסודרים היו שם ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ומראה המערכה במערב וכופתין את הפרה בחבל של מגג ונותנין אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב הכהן עומד במזרח ופניו למערב שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים על כל הזאה טבילת אצבע בדם ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה והצית את האש בעצים קטנים והכניסן תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצת את האור ברובה ותקרע בטנה ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה אזוב זה אזוב זה אזוב זה שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה שלש פעמים על כל אחד ואחד והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד:וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן ומיני אזוב ארבעה והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות האזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה שנאמר והשליך אל תוך שריפת הפרה ואינו משליך קודם שיצית האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר ואם השליך פסולה שנא' אל תוך שריפת לא קודם שיצת האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר בין שהשליך שלשתן כאחת בין שהשליך זה אחר זה בין שהשליך לתוך גופה או לתוך שריפתה בין שנקרעה מאליה ואח"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשירה:
נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן וכוברין את הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש:
אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה שנאמר והניח מחוץ למחנה ושלשה חלקים היו חולקין את כל אפרה אחד ניתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשין ממנו וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מלמד שמצניעין ממנו וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין בחיל ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר:

