שיחה ב

134שיחה ב

א. תנן¹: העומר הי' מתיר במדינה (לאכול החדש בכל המקומות²) ושתי הלחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה²). אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר.

בטעם החילוק בין העומר ושתי הלחם — ד"קודם לעומר אם הביא פסול", ואילו "קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר"³ — מצינו (במפרשים) כמה סברות, התלויות בגדר ההיתר שע"י הקרבת שתי הלחם (ואיסור הבאת מנחה מתבואה חדשה קודם שתי הלחם) — שיש לבארו בשלשה אופנים⁴:

א) איסור חדש במקדש לפני שתי הלחם הוא אותו איסור חדש עצמו של קודם העומר⁵, אלא שלפני העומר הי' אסור בין לאדם ובין למזבח, ואחרי העומר הותר לאדם ונשאר עדיין באיסורו למזבח.

ולסברא זו, מה ש"קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר", הוא מפני⁶ דמאחר "שהותר מכללו אצל הדיוט"⁷, "נגרע⁸ כחו של איסור מאחר שלקח היתר בקצת, לגבי שלא יהי' חמור האיסור כמו מתחלה הלכך גם לגבוה אם הביא כשר".

ב) איסור חדש לגבוה (הניתר ע"י שתי הלחם) הוא איסור בפני עצמו (ואינו בכלל איסור חדש של הדיוט); ואיסור זה (לגבוה) הוא רק לכתחילה ואינו לעיכובא — כי גבי קדשים ישנו כלל⁹ דבעינן "שנה עליו הכתוב לעכב", וכאן גבי שתי הלחם לא מצינו ששנה עליו הכתוב.

[אלא ש"קודם לעומר" שאסור להדיוט, נפסל גם לגבוה (אפילו בדיעבד) — "משום דבעינן ממשקה ישראל"¹⁰ (היינו מן המותר לישראל), ומכיון ש"קודם לעומר" אסור להדיוט, ה"ה פסול גם למזבח¹¹].

135ג) עומר ושתי הלחם חלוקים בעצם גדרם: העומר הוא בגדר "מתיר", כלומר, התורה אסרה את החדש ואינו ניתר אלא בהקרבת העומר; משא"כ בשתי הלחם לא הטילה התורה איסור להקריב חדש קודם לשתי הלחם — דלא מצינו ע"ז איסור בקרא (כמו גבי עומר, שמפורש בכתוב¹² "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו גו'") — אלא ההקפדה היא ששתי הלחם יהיו "מנחה חדשה"¹³ (הקרבן הראשון מן התבואה החדשה), וזוהי הסיבה שאסור להקריב מנחה מתבואה חדשה קודם שתי הלחם, כי אז לא יהיו שתי הלחם "מנחה חדשה"¹⁴.

וזהו הטעם ש"קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר" — כי "אין הפסול בהקרבה שהקדימו רק שנעשה חסרון במצות שתי הלחם"¹⁴ (שהם לא יהיו "מנחה חדשה").

[ונפק"מ להלכה — שלפי אופן זה הג', אם עבר והביא מנחה מן החדש קודם שתי הלחם, יש לומר ששוב אין איסור להביא מנחה מחדש קודם שתי הלחם, מאחר שבלאו הכי לא יהיו שתי הלחם "מנחה חדשה"¹⁴].

ב. כלל אמרו חז"ל¹⁵, שכל דיעה (וסברא) שהובאה בתורה יש לה מקום, ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים". ואף שפסק ההלכה הוא רק כפי דיעה אחת, מ"מ יש מקום (בסברא) גם לשאר הדיעות.

ובעומק יותר: הכלל ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" מודיענו, שנוסף לזה שכל הדיעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן¹⁶, יש לכל דיעה מקום בעבודת ה' בפועל¹⁷. כי זה שנפסקה ההלכה כדיעה א' הוא רק לענין ההנהגה במעשה, שאא"פ לנהוג למעשה כשתי דיעות סותרות; אבל בנוגע לרוחניות המצות, יש מקום לכל הדיעות.

כלומר: כל סברא ודיעה בתורה, יש לה מסקנא גם בנוגע לעבודה רוחנית — וענין זה שבה אפשר (ולפעמים גם צריכים) לקיים גם אם בנוגע למעשה אין הלכה כמותה¹⁸.

וכן בעניננו — ששלש הסברות הנ"ל בנוגע לשתי הלחם — הרי הם שלשה אופנים בעבודה והנהגת הנפש¹⁹ [ובפרט שהמדובר בנוגע לקרבן, שענין עיקרי בקרבנות הוא כוונת ומחשבת האדם בעת הקרבת הקרבן²⁰, וכמ"ש החינוך במצות שתי הלחם²¹ ד"ענין הקרבן. . כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל ה 136דברים וע"כ כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה תתעורר לב האדם אליו יותר"].

ג. ויש להקדים החילוק בין "עומר" ו"שתי הלחם" בעבודת הנפש — הנובע מההפרש ביניהם בפשטות: עומר בא מן השעורים²² שהם מאכל בהמה²³, ושתי הלחם הם מן החטים²⁴, מאכל אדם:

וידוע הביאור בזה²⁵, שהעומר שמביאים בחג הפסח (זמן יציאת מצרים) מרמז על התחלת עבודת האדם (תיכף בצאתו ממצרים), כשהבהמה והרע שבנפשו עדיין בתקפו²⁶, שהבאת העומר מן השעורים, מאכל בהמה, מרמזת על הקרבת ה"בהמה" שבאדם (נפשו הבהמית) להשם, שצריך לזבוח יצרו ולכפותו לעבודתו יתברך.

וזהו תוכן עבודת ימי ספירת העומר, הבאים בהמשך להקרבת העומר, שבהם האדם מזכך ומברר את מדותיו הרעות ומטהר את עצמו מזוהמתו (כמו שאומרים בה"יהי רצון" לאחרי ספירת העומר, ש"צויתנו. . לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתינו. . כדי שיטהרו. . מזוהמתם").

משא"כ בחג השבועות הבא אחרי גמר ספירת העומר — מביאים שתי הלחם מחטים, מאכל אדם, כי מעתה הוא בדרגת "אדם", שקירובו לה' (אינו רק הביטול ובירור ה"בהמה" שבו, אלא) העלאת וקירוב ה"אדם" ("רוח בני האדם העולה היא למעלה"²⁷) שבו.

ומכיון שכבר עלה לעבודה בקדושה עצמה, אין (עיקר) עבודתו בביטול מציאותו, אלא בעבודה מסודרת ע"פ טעם ודעת דקדושה שתוכנה עליות בקדושה גופא (לימוד התורה וקיום המצוות).

וזהו גם הטעם ששתי הלחם באות חמץ — "חמץ תיאפנה"²⁸: בתחילת העבודה, כשה"בהמה" שבאדם היא בתוקף, אזי העבודה היא בדרך כפי' וקבלת עול, וזה נרמז ב"מצה" שהוא "לחם עוני"²⁹, שאין בו טעם³⁰; משא"כ לאחרי שהאדם מתעלה עד שעבודתו היא בקדושה גופא, ובמילא מתוך הבנה והשגה דקדושה, הרי יש בה "טעם" ותענוג³¹.

ד. עפ"ז מובן גם זה שהעומר מתיר חדש להדיוט, ושתי הלחם — למזבח:

הקרבת "ראשית קצירכם"³² של שעורים (מאכל בהמה) לה', שתוכנה ביטול ובירור ה"הדיוט" שבאדם — נוגעת למעשה הדיוט, היינו עניני רשות של האדם³³; דקודם שיוכל ליהנות מהתבואה החדשה לצרכיו צריך להקריב קרבן עומר מן השעורים [היינו זביחת ה"בהמה" שבו], שעי"ז נקבע בלבו שהתעסקותו ב"כל מעשיך" תהי' "לשם שמים"³⁴ (וע"ד 137החיוב להתפלל קודם ( — שזה מתיר) עשיית חפציו³⁵, החיוב לברך קודם שנהנים מעוה"ז³⁶ וכו');

משא"כ הקרבת שתי הלחם שייכת למזבח (גבוה) — היינו עבודת האדם בעניני קדושה, תומ"צ. דלאחר שנתעלה לדרגת "אדם" ועובד עבודתו ע"פ טעם ודעת, הנה כדי שעבודתו בקדושה גופא תהי' כדבעי, צ"ל ההקדמה דהקרבת שתי הלחם.

והביאור בזה:

יסוד³⁷ כל העבודה (גם עבודה דטעם ודעת) — ה"ה ביטול וקבלת עול, הקדמת נעשה לנשמע³⁸ [וכמבואר בכ"מ שזהו ענינה של ברכת התורה — שצ"ל "ברכו בתורה תחילה"³⁹, דלפני לימוד התורה בהבנה והשגה, צ"ל הברכה וההודאה ש"נתן לנו את תורתו", שזוהי תורתו של הקב"ה⁴⁰].

וזהו ענין הקרבת שתי הלחם, שאופן הקרבתם הוא שמביאים שני הכבשים ומניפים הכבשים עם הלחם יחד — התחברות הכבשים עם הלחם⁴¹: לחם הוא רמז על תורה, הבנת האדם; וכבש מורה על ביטול (כי כבשים "הם חלשים בטבעם. . ומורגש בהם טבע הביטול"⁴²) — וזהו תוכן הקרבת שתי הלחם עם שני הכבשים, להחדיר את תנועת הביטול בתוך הבנת והשגת האדם.

[וענין זה נרמז גם בהקרבת הלחם גופא — שמביאים "שתי הלחם" דוקא:

מבואר בזהר⁴³ ד"שתי הלחם" קאי על תושב"כ ותורה שבע"פ, אשר תורה שבע"פ עיקרה — הבנת האדם, וכפסק ההלכה דבתורה שבע"פ אם אינו מבין מה שלומד "אינו נחשב לימוד כלל"⁴⁴; משא"כ תושב"כ לא נתלבשה כ"כ בהבנת האדם [דבלי הפירוש דתורה שבעל פה אא"פ להבין תושב"כ לאשורה⁴⁵], שלכן מקיימים מצות ת"ת גם בקריאת תושב"כ אפילו אם הקורא לא ידע מאי קאמר (ומברך על קריאה זו)⁴⁶, ולכן בלימוד תושב"כ מורגש יותר הביטול לנותן התורה.

והקרבת "שתי הלחם" מורה על ההתחברות של שני חלקי התורה⁴⁷, שההבנה וההשגה של תושבע"פ צריכה להיות חדורה ע"י הביטול שבתורה שבכתב].

138ה. ע"פ הסברה זו בהחילוק שבין עומר ושתי הלחם יובן טעם ההבדל הנ"ל — ד"קודם לעומר. . אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר":

הקרבת העומר — ה"בהמה" שבו — שנוגע למעשה הדיוט של האדם, הו"ע לעיכובא. כי באם לא יקריב יצרו להשם, הרי לא זו בלבד שעניניו הגשמיים לא ייעשו לשם שמים, אלא אדרבה, הם יורידו⁴⁸ את האדם למטה, "רוח הבהמה היורדת היא למטה"²⁷;

וזהו הטעם ש"קודם לעומר. . אם הביא פסול", כי קודם שהאדם הקריב נפשו הבהמית לה', והרע שבו עדיין בתקפו, הרי גם בעבודתו בתומ"צ (עניני גבוה) מעורבת רע דנפשו הבהמית, ולכן, כשמדובר בענין חדש, תבואה חדשה — ויצרו (וטבעו) אקדמי טענתי'⁴⁹ — אסור לו להביא קרבן מזה, וה"ז פוסל את עבודתו בקודש (ע"ד מחז"ל⁵⁰ בנוגע ללימוד התורה — "זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו כו'").

משא"כ הקרבת שתי הלחם, הבאה לאחרי הקרבת העומר (אחרי שהאדם כבר הקריב את נפשו הבהמית לה'), וענינה בשביל העבודה וההעלאה בקודש גופא, שתהי' בשלימות (יותר, מתוך ביטול יותר) — אינו לעיכובא, אלא רק ענין של "לכתחילה", לשם שלימות העבודה. אבל גם אם חסרה שלימות הקדמה זו, אין בזה פסול, שהרי האדם הוא כבר בדרגא של קדושה.

ו. וג' האופנים הנ"ל בגדר שתי הלחם — י"ל שהם מכוונים לשלש דרגות בעבודת השם:

אופן הא' — שאיסור חדש לגבוה ואיסור חדש להדיוט הם איסור אחד — קאי בדרגא נחותה בעבודת ה', שאזי גם כשהאדם עוסק בעניני קדושה, יש מקום לחשש, שאם לא תהיינה אצלו ההקדמות וההכנות הדרושות, הרי לא רק שלא יעלה וילך מחיל אל חיל (בקדושה), אלא אדרבה, יפול ממדריגתו; כלומר: גם אם כבר הקריב העומר (ה"בהמה" שבו), מ"מ, אם תחסר אצלו הקרבת שתי הלחם (הביטול כדבעי) עדיין עלול שסו"ס יפול ממדריגתו כו'.

ובדרגא זו, שני איסורי חדש — להדיוט ולגבוה — הם גדר אחד, דהיינו חשש שהאדם יפול בענינים של היפך כו', והקרבנות — עומר ושתי הלחם — שניהם הם בגדר "מתיר", להתיר⁵¹ הקשר עם החומריות, להבטיח שהעבודה שלאח"ז תהי' ללא תערובת רע ופסול.

[אלא שבזה גופא יש הבדל בין עומר לשתי הלחם, דהקרבת העומר הו"ע לעיכובא, כי בלאה"כ הרי הרע שבאדם הוא בתקפו; משא"כ לאחרי הבאת העומר נחלש החשש שיפול ברע (ו"נגרע כחו של איסור"), ולכן אף שלכתחילה צריך להקדים הקרבת שתי הלחם (מפני החשש שבלי הקדמה זו יפול ממדריגתו) — מ"מ, מאחר שאין זה אלא חשש שישתנה טבע שני שלו (מפני שהוא "שני" ויש דאקדמי), אין זה לעיכובא לפסול ההקרבה].

139אופן הב' — שאיסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, ומלכתחילה הוא איסור קל, דלא שנה עליו הכתוב לעכב — קאי בדרגא עליונה יותר בעבודה, כאשר אין חשש שהאדם יפול למצב של רע ח"ו, אלא שהקרבת שתי הלחם נוגעת רק לשלימות והידור בעבודתו. דכאשר ישנה הקדמה זו של ביטול, אזי כל עבודתו שלאח"ז ה"ה בדרגא נעלית יותר; דכל שהאדם בטל יותר לגבי השם, הרי גם הבנתו בתורה היא בדרגא עליונה יותר, שמכוין יותר לאמיתתה של תורה⁵².

אבל גם לפי דיעה זו הרי שתי הלחם הם בגדר "מתיר", היינו שענינם הוא הקדמה להעבודה הבאה לאח"ז, שתהי' כדבעי.

אמנם הדרגא הכי עליונה בעבודת השם היא — שאיסור חדש לגבוה הוא רק כדי ששתי הלחם יהיו "מנחה חדשה". כלומר: הקרבן דשתי הלחם אין ענינו הקדמה להעבודה הבאה אח"כ אלא הוא ענין לעצמו, שזאת היא עבודתו, לחבר "שתי הלחם" (תושב"כ ותושבע"פ);

וכדי שעבודה זו תהי' כדבעי, אמרה תורה שתבוא בתור "מנחה חדשה", כי ראשית כל דבר הוא המובחר שבו⁵³, וגם, שבעשיית דבר חדש יש יותר חיות ותענוג⁵⁴. ולכן, כדי שעבודה נעלית זו דהקרבת שתי הלחם תהי' בתכלית השלימות, צ"ל שתהי' "מנחה חדשה".

(משיחות חג השבועות תשי"א, תשי"ד)