136

דברים וע"כ כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה תתעורר לב האדם אליו יותר"].

ג. ויש להקדים החילוק בין "עומר" ו"שתי הלחם" בעבודת הנפש — הנובע מההפרש ביניהם בפשטות: עומר בא מן השעורים²² שהם מאכל בהמה²³, ושתי הלחם הם מן החטים²⁴, מאכל אדם:

וידוע הביאור בזה²⁵, שהעומר שמביאים בחג הפסח (זמן יציאת מצרים) מרמז על התחלת עבודת האדם (תיכף בצאתו ממצרים), כשהבהמה והרע שבנפשו עדיין בתקפו²⁶, שהבאת העומר מן השעורים, מאכל בהמה, מרמזת על הקרבת ה"בהמה" שבאדם (נפשו הבהמית) להשם, שצריך לזבוח יצרו ולכפותו לעבודתו יתברך.

וזהו תוכן עבודת ימי ספירת העומר, הבאים בהמשך להקרבת העומר, שבהם האדם מזכך ומברר את מדותיו הרעות ומטהר את עצמו מזוהמתו (כמו שאומרים בה"יהי רצון" לאחרי ספירת העומר, ש"צויתנו. . לספור ספירת העומר כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתינו. . כדי שיטהרו. . מזוהמתם").

משא"כ בחג השבועות הבא אחרי גמר ספירת העומר — מביאים שתי הלחם מחטים, מאכל אדם, כי מעתה הוא בדרגת "אדם", שקירובו לה' (אינו רק הביטול ובירור ה"בהמה" שבו, אלא) העלאת וקירוב ה"אדם" ("רוח בני האדם העולה היא למעלה"²⁷) שבו.

ומכיון שכבר עלה לעבודה בקדושה עצמה, אין (עיקר) עבודתו בביטול מציאותו, אלא בעבודה מסודרת ע"פ טעם ודעת דקדושה שתוכנה עליות בקדושה גופא (לימוד התורה וקיום המצוות).

וזהו גם הטעם ששתי הלחם באות חמץ — "חמץ תיאפנה"²⁸: בתחילת העבודה, כשה"בהמה" שבאדם היא בתוקף, אזי העבודה היא בדרך כפי' וקבלת עול, וזה נרמז ב"מצה" שהוא "לחם עוני"²⁹, שאין בו טעם³⁰; משא"כ לאחרי שהאדם מתעלה עד שעבודתו היא בקדושה גופא, ובמילא מתוך הבנה והשגה דקדושה, הרי יש בה "טעם" ותענוג³¹.

ד. עפ"ז מובן גם זה שהעומר מתיר חדש להדיוט, ושתי הלחם — למזבח:

הקרבת "ראשית קצירכם"³² של שעורים (מאכל בהמה) לה', שתוכנה ביטול ובירור ה"הדיוט" שבאדם — נוגעת למעשה הדיוט, היינו עניני רשות של האדם³³; דקודם שיוכל ליהנות מהתבואה החדשה לצרכיו צריך להקריב קרבן עומר מן השעורים [היינו זביחת ה"בהמה" שבו], שעי"ז נקבע בלבו שהתעסקותו ב"כל מעשיך" תהי' "לשם שמים"³⁴ (וע"ד