124

עם מי פירות, שאז היא "באה לידי חימוץ", ואדרבה – ממהרת להחמיץ²¹].

ה. שני סוגי המצות הנ"ל מסמלים שתי דרכים בעבודת ה'

ההסבר לכל זה (על־פי פנימיותם של הענינים), יובן באמצעות הבהרת ההבדל התוכני שבין "לחם עוני" לבין "מצה עשירה" ביחס לעבודת ה':

"לחם עוני" נאספה מבצק העשוי רק מקמח ומים, שאין להם שום טעם. מצה עשירה, לעומת זאת, נאפית מעיסה שנילושה עם יין, שמן ודבש²², או מי פירות אחרים²³, המוסיפים טעם לעיסה.

ענינם בעבודת ה'²⁴ הוא כדלהלן: "לחם עוני" מסמל עבודה מתוך קבלת עול (ולא מתוך תענוג והנאה); למרות שבשכל אין שום הסברים (וכתוצאה מכך) אין גם תענוג לענינים אלקיים, בכל זאת עובד היהודי את הקב"ה מתוך קבלת עול. "מצה עשירה", לעומת זאת, היא עבודה מתוך "טעם ודעת", עבודה שיש בה "טעם", הנאה.

כאשר עבודתו של יהודי היא רק מתוך קבלת עול, ללא ה"טעם" של שכל ומדות (רגשות), הרי הוא שרוי במצב, שלפי שכלו ומדותיו יש אצלו מקום להתנהג אחרת, לעשות רע, אלא שבאמצעות הכח של קבלת־העול הוא מכניע את הרע ("אתכפיא" = כפיית הרע) והוא עובד את ה'. לעומת זאת, כאשר העבודה היא מתוך טעם ודעת, בשלימות, שוללים השכל והמידות את האפשרות לעשות את ההיפך מרצון ה', אין כל רע ("אתהפכא" = הפיכת הרע לטוב מוחלט).

ואכן, זהו הקשר בין שני סוגי המצה שנמנו לעיל [(א) מצה עשירה (ב) מצה העשויה מדברים שאינם באים לידי חימוץ] – בפנימיותם של הענינים. אחד מן הפרטים בא כתוצאה מן האחר: עבודה באופן של "מצה עשירה", בשלימותה – עבודה מתוך שכל ומדות – שוללת אפשרות של חימוץ ורע²⁵, כשם שמצה עשירה, כפשוטה, איננה יכולה לבוא, כרגיל²⁶, לידי חימוץ.