139

אופן הב' — שאיסור חדש לגבוה הוא איסור בפני עצמו, ומלכתחילה הוא איסור קל, דלא שנה עליו הכתוב לעכב — קאי בדרגא עליונה יותר בעבודה, כאשר אין חשש שהאדם יפול למצב של רע ח"ו, אלא שהקרבת שתי הלחם נוגעת רק לשלימות והידור בעבודתו. דכאשר ישנה הקדמה זו של ביטול, אזי כל עבודתו שלאח"ז ה"ה בדרגא נעלית יותר; דכל שהאדם בטל יותר לגבי השם, הרי גם הבנתו בתורה היא בדרגא עליונה יותר, שמכוין יותר לאמיתתה של תורה⁵².

אבל גם לפי דיעה זו הרי שתי הלחם הם בגדר "מתיר", היינו שענינם הוא הקדמה להעבודה הבאה לאח"ז, שתהי' כדבעי.

אמנם הדרגא הכי עליונה בעבודת השם היא — שאיסור חדש לגבוה הוא רק כדי ששתי הלחם יהיו "מנחה חדשה". כלומר: הקרבן דשתי הלחם אין ענינו הקדמה להעבודה הבאה אח"כ אלא הוא ענין לעצמו, שזאת היא עבודתו, לחבר "שתי הלחם" (תושב"כ ותושבע"פ);

וכדי שעבודה זו תהי' כדבעי, אמרה תורה שתבוא בתור "מנחה חדשה", כי ראשית כל דבר הוא המובחר שבו⁵³, וגם, שבעשיית דבר חדש יש יותר חיות ותענוג⁵⁴. ולכן, כדי שעבודה נעלית זו דהקרבת שתי הלחם תהי' בתכלית השלימות, צ"ל שתהי' "מנחה חדשה".

(משיחות חג השבועות תשי"א, תשי"ד)