ויאמר גו' לך לך

פ, א(א) ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' עד הארץ אשר אראך. הנה ביאור פרשה זאת יש בה כמה אופנים שונים עפ"י דרכי הסוד. ובזהר מבואר אופן ביאור פ' זו וגם בספ' לק"ת והמה בחילוקים שונים. אך עיקר כוונה הכללית בפסוק זה ובמה שמסיים אל הארץ כו' שכולל כל האופני' הוא כך דפי' אברם היינו אב רם אב הוא בחי' אור החכ' שנק' אור אבא דאצי' כידוע ופי' אב רם הוא בחי' החכמה עלאה שבבחי' הרוממות דחכמה והוא בחי' ח"ס דא"א כו' ובל' הגאונים נק' בשם שכל הנעלם מכל רעיון וגם נק' שכל מופלא בחי' פלאות חכמה כו' כמובא בפרדס בכמה מקומות וזהו תיבת רם שמורה על בחי' רוממות החכמה כמו שהיא בבחי' העלם וסתימות עדיין שלא בא לגלוי לעולם (דפלא ל' הפלאה וכסוי כמו (דברים יז, ח) כי יפלא ממך דבר כו' כידוע) ולכך נק' שכל הנעלם מכל רעיון דהיינו שנעלם ואינו נתפס בשום השגה במחשבה ורעיון להיותו בבחי' האין וההעלם כמ"ש (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא ועל זה אמ' מה פשפשת מה ידעת כו' משא"כ כאשר החכמה באה מאין ליש שזהו שאמר מאין תמצא במציאות חכמה אזי יבא גם ברעיון והשגה בבינה ונק' תרין ריעין דלא מתפרשין כידוע. וזהו חכמה דמע"ב דאבא אמר לאימא והוא קוץ (וזהו אלף ל' אולפנא הפך פלא והיינו ב' הפירושים דחכמה א' כח מה בלי מהות כמו מה פשפשת כו' וכמו ונחנו מה (שמות טז, ז. ח) בבחי' אין. והב' מה ל' מהות כשבא בבחי' יש כנ"ל) (והן ב' קוצין די' קוץ העליון בבחי' הכתר דחכמה וקוץ התחתון בבחי' התפשטות דחכמה לבינה ונקודה די' עצמו הוא הממוצ' מן ההעלם לגלוי וכמשי"ת):

(ב) וזהו כללות ענין פ' זו במ"ש ויאמר ה' אל אברם שהוא בבחי' ח"ס דא"א לך לך מארצך (ארץ עלאה בחי' בינה דא"א) אל הארץ כו' דהיינו שיצא אורו הנעלם לבחי' גלוי שהוא הארץ אשר אראך בחי' המל' שהיא עלמא דאתגלייא שהיא א"י כידוע זהו הכוונה הכללית. ולהבין פרטי עניינ' יש להקדים תחלה בענין מ"ש ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם בה"א נוספת. וזהו דוקא כשמל א"ע אז אמר לו והיה שמך אברהם מטעם שמפרש כי אב המון גוים נתתיך כו' אבל בכאן קודם שמל א"ע נק' אברם רק שצוה לו לילך מארצו אל הארץ כו'. והענין הוא להיות ששרש בחי' ח"ס שנק' שכל הנעלם מכל רעיון הנ"ל הוא בחי' החכ' שבהעלם כנ"ל היינו שהוא בהעלם עצמות המאציל שנק' חכים ולא בחכמה ידיעא כו' וידוע שאין ערוך כלל בין האצילות לעצמות המאציל כמו שאין ערך לנברא לגבי הבורא כו' מאחר שאין האצי' רק הארת אור וזיו בעלמא כמו ויאצל מן הרוח כו' (במדבר יא, כה) ולזאת כדי שיהי' מקור ושרש לנאצלים בבחי' או"כ אין זה אלא ע"י בחי' ממוצע שהוא בחי' א"א שנק' ראש ומקור לנאצלים והוא בחי' אחרונה שבעצמות כידוע. וזהו בחי' ח"ס דא"א שנק' שכל הנעלם מכל רעיון הנ"ל שלמעלה עדיין מהיות גם מקור להשתלשלות דאו"כ דאצילות וממילא אין מקום להתפשטות השפע מאצי' לבי"ע להיות התהוות הבריאה מאין ליש כו':

פ, ב(ג) והנה הגם שכבר קודם שבא אברהם לעולם נמשך סדר ההשתלשלות דאבי"ע ממקורא דכולא שלפני האצי' כו' עד י' מאמרות שנבראו כל הנבראים מאין ליש כידוע. אך הנה ידוע שתכלית כוונת המאציל ב"ה היה שיהי' חבור וקשר מאור פנימי' עצמות א"ס ב"ה בהשתלשלות העולמות עד גם בבי"ע בסוף כל המדרגות יוכל להיות גילוי עצמות אא"ס ב"ה ממש בגלוי זיו השכינ' בג"ע העליון ותחתון ובגלוי שכינה בהיכל ק"ק בבה"מ ובנביאים כו' שזהו נק' דירה בתחתונים בהשראת גלוי אלקות למטה כמו למעלה ממש בבחי' פנימי' גלוי האור וכמו שיהי' לע"ל וגם עכשיו ע"י יחודים עליונים דתו"מ כו' ואע"פ שכבר הי' אופן ההשתלשלות דאבי"ע בדרך עו"ע מעליון לתחתון שכל עלול בטל מיש לאין לעילה שלו וכן עד רום המעלות כידוע עד שגם במדרגות התחתונות דעולם העשיה יש בחי' בטול היש לאין כצבא השמים וכה"ג. אך הנה כ"ז היה בבחי' צמצום דמאמר קו המדה באיכות אופן ההשתלשלות מעילה לעילה כו' שלפ"ע זה נמצא בחי' בטול היש לאין בכלל* עולם ועולם דהיינו אופן התהוות מציאותו בבחי' יש ואיכות בחי' ביטול היש כו' שנמצא לפ"ז לא היה יכול להיות בחי' גלוי אור מהעלם העילה לעלול יותר מכפי המדה וצמצום הראשון שאם הי' מעט ביתר מכפי המדה היה מתבטל ממציאותו לגמרי כענין הושיט אצבעו כו' (סנהדרין לח, ב) וע"כ מה שיש בו בחי' הבטול מיש לאין ליכלל בעילתו גם זה בא במדה דוקא כמו מה שהוא בבחי' יש הוא ע"י הצמצום והסתר במדה כו' וכך הוא עד רום המעלות גם מעצמות המאציל לאצי' כו' כי לא היה עדיין למעלה דרך ומעבר להיות בחי' התקשרות וחבור מן המאציל לנאצלים ומאצי' לבריא' ומבריאה ליצירה כו' רק בצמצום ומדה דקו המדה שכל א' על מקומו ומדרגתו בהעלם עצמותו ולא היה נעשה ונמשך עדיין מן ההעלם לגלוי מעילה לעלול יותר מכפי המדה וצמצום הראשון דקו המדה כו'. עד שבא אברהם לעולם שהמשיך ביחודא עלאה שלו ובדביקות עבודתו באהבה רבה ונפלאה לעצמות אא"ס ממש שיוכל להיות ע"י חבור וקשר המשכת פנימית האור הנעלם בעצמות המאציל שיבא מן ההעלם לגלוי באבי"ע ביתר מכפי המדה וצמצום הראשון דקו המדה שהיה בתחלת ההשתלשלות עד שיהי' בחי' בטול היש לאין למטה כמו למעלה להיות לו דירה בתחתונים ממש (כמו שהי' קודם חטא אדה"ר בעה"ד רק בג"ע כו') וע"י אברהם נמשך גם בכל העולם וביותר מכפי המדה הראשונה בצמצום הראשון דקו"ח כו':

(ד) וזהו שאמר לו ה' לאברם לך לך מארצך כו'. שזהו בבחי' הממוצע דבחי' ח"ס דא"א שהוא בבחי' ההעלם דעצמות המאציל שיבא לידי גלוי מן ההעלם ביתר מכפי המדה הראשונה בצמצום הראשון מעצמות המאציל לאורות דאצילות כו' וממילא יהיה קשר וחבור מאצי' לבריאה ומבריאה ליצירה כו' עד סוף העשי' ג"כ ביתרון האור מן ההעלם דעליון לתחתון ביתר מכפי הצמצום הראשון כו' ואע"פ שצ"ל בצמצום והסתר כדי שלא יתבטל ממציאותו כנ"ל. אבל הנה זהו שאמר לו לך פ, גלך כו' והוא אל הארץ אשר אראך שהוא א"י עלמא דאתגלייא שיוכל להיות שם גלוי אור העצמות ממש וגם זה צריך שיהיה בבחי' ממוצע בצמצום והתפשטות להעלים האור שיוכל להיות בבחי' יש ושיהי' בחי' בטול היש אבל יוכל להיות בו גלוי אור העצמות עי"ז וזה היה במ"ת שקבלו התו"מ שעי"ז נעשה לו דירה בתחתונים ממש כידוע שכל המצות הוא להוסיף אורות באצילות מפנימית ועצמות המאציל דוקא וע"י אברהם היה התחלת התעוררות הדבר הזה והוא במ"ש לך לך כו' ועיקר גלוי ההעלם דעצמות היה כשמל א"ע דוקא שאמר לו והיה שמך אברהם בה"א כו' והענין הוא בדרך כלל בה"א זה דאברה' שהוא בחי' ה"ח הראשונים שבעצמות המאציל שנמשך ומתגלה בבחי' יסוד דוקא ע"י המילה ופריעה (כמשי"ת) שיהיה עי"ז בחי' גלוי האור דעצמות ופנימית מן ההעלם לגלוי בכל ההשתלשלות כנ"ל (וכנ"ל דבחכמה יש ב' מדרגות בחי' ההעלם דמה פשפשת כו' ובחי' הגלוי מן ההעלם שהוא בחי' יסוד אבא בכלל כו') והנה בהיות אברהם בן צ"ט שנה קודם שהוליד את יצחק צוה לו ה' שימול א"ע וענין מצות מילה ידוע בס' הקבלה בכלל שזהו בחי' גלוי אור החסדי' הפנימיים שמתגלי' בפומא דאמה ע"י הפריעה דוקא שהוא עיקר הגלוי כו' והיינו שנק' אז אברהם בה"א שהן ה"ח הנגלים בפי יסוד כו'. ובאור הדבר יובן עפ"י הנ"ל דעצמות ופנימית אור המאציל גנוז ונעלם בעצמותו כמו בחי' שכל הנעלם מכ"ר הנ"ל ולא היה חבור והתקשרות להאיר לנאצלים מפנימיות האור העצמו' רק ע"י צמצום דקו המדה והוא בבחי' יסוד דח"ס דא"א שהוא בחי' התקשרות המשפיע להשפיע לנאצלים מן ההעלם לגלוי במדה ושיעור מצומצם ואמנם כדי שיומשך מהעלם עצמות המאציל ביתר מכפי המד' בבחי' יסוד דא"א לנאצלים כו' צריך שיהי' המעורר למשפיע זה מלמעלה הימנו שיבא לידי בחי' התקשרות השפעה זו שביסוד מן ההעלם לגילוי אור כו' הנה זהו בחי' ה"ח העצמיים שבעצמות המאציל דוקא שמעוררים למשפיע שהוא בחי' א"א לצאת מהעלם העצמות ופנימית ביתר מכפי המדה כו' והוא בחי' ה"א דאברהם שמתחלה נק' אברם בהעל' וסתימות וה"א זה הן ה"ח הנגלים בפומא דיסוד לאחר שמל א"ע שמזה הטעם נק' אברהם כנ"ל ועי"ז היה התקשרות וחבור מפנימית העליון בתחתון גם מאצי' לבי"ע ע"י בחי' יסוד ז"א במלכות וז"ש באברהם והוא יושב פתח האהל כו' שהוא להשפיע במלכות שנק' פתח האהל ומשם יבא לידי גילוי אור הפנימית גם בבי"ע כמו בג"ע העליון ותחתון כנ"ל וכ"ז מבחי' ה"א דאברהם הנ"ל אבל בלא ה"א זה שהי' נקרא אברם פי' רם ברוממות והבדלה בערך מהיות משפיע באצי' רק ע"י צמצום גדול כנ"ל וד"ל:

(ה) והטעם שאחרי המילה דוקא. ידוע לפי שהערלה החופפת על הברית היא בחי' קליפ' נוגה שמסתיר על האור כו' והערלה דבוקה בברית הרי הי' גם ק"נ מקבלת השפע הפנימית דה"ח הנ"ל הנגלים מעצמות כו' ולזה הוצרך לבחי' הצמצום דקו המדה הנ"ל לצמצם האור הפנימית מאד ורק להשפיע בצמצום ומדה כפי הראוי לבד כדי שלא פ, דיגיע השפע לק"נ אך בהסיר הערל' לגמרי והובדלה ק"ן מן הקדושה אז נגלה בחי' ה"ח הפנימיים בבחי' גלוי אור רב הגנוז ונעלם בעצמות (וזהו אחר חטא עה"ד שנתגברו מאד יניקות החצונים אבל קודם חטא עה"ד לא היה מקום לק"נ כלל וע"כ לא נצטוה אדה"ר על המילה עד אברהם כמ"ש במ"א) ובבחי' גלוי אור הפנימית ביסוד מרב טוב העליון נתבררו ונתעלו כל הניצוצות דקדושה שנפלו בק"נ והן הנשמות הגבוהות שהיו מושקעות בע' שרים שנקבצו ובאו לשרשם וכהמשכת הנר בפני האבוקה הגדולה כו' וז"ש והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך שזהו כאשר מל א"ע דוקא נק' אב המון גוים לפי שנתגלה פנימי' האור דעצמו' באבי"ע ביתר מכפי צמצום הראשון כנ"ל במילה ופריעה דאברהם בה"א כנ"ל ע"כ נכללו הניצוצו' שבע' שרים דנגה בקדושה ונק' אב המון גוים וכמו הדוגמא שא' (פסחים ח ע"א) שצדיקים בפני השכינה כנר בפני האבוקה שזהו גלוי מלכות דאצי' בג"ע שנכללים הנשמות בזיו השכינה שנעשה ע"י לבריאה כו' כך נכללים כל הניצוצות שנתפזרו בע' שרים ונמשכים בבחי' המלכות שנק' פתח האהל כאשר מל אברהם א"ע שנתגלה בחי' ה"ח הנ"ל שהוא ענין תוספת גלוי אור הפנימי דוקא כנ"ל ולא מקודם שמל א"ע שהי' פנימי' אור המאציל בהעלם החכמה עדיין שנק' אברם כנ"ל וד"ל:

(ו) והנה כל זה הוא בחי' ה"א דאברהם שהיה זה בשעה שמל א"ע דוקא מטעם הנ"ל אך א"כ יש להבין מהו זה שאמר לו ה' לך לך מארצך כו' זמן רב קודם המילה שהוא זמן כ"ד שנה כי לא היה אברהם רק בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ומע"ה עד צ"ט הוא כ"ד שנה כו'. הענין הוא שהיה צווי זה להיות בו התעוררות להתחלת הענין הזה גם קודם לזמן המילה שיתעורר בעצמו לצאת מבחי' ההעלם דחכמה שנק' חכמה סתימאה כנ"ל לבא לידי גלוי במל' דאצי' שהוא א"י למטה שצריך שיצא תחלה מארצו ומולדתו כו' ולבא לא"י ששם הוא המקום שבו יבא גלוי אור הפנימית והעצמות (משום דנעוץ תחילתן בסופן כו' כידוע דבחי' המל' היא בקו האמצעי דת"י שעולה עד פנימית הכתר דוקא וכל ענין הנ"ל הוא רק שיתגלה בחי' פנימית אא"ס שבפנימית הכתר בכלל וכמ"ש בפרדס בשער הצנורות דהתחלקות ג' קוין דאצילות חח"ן בג"ה דת"י הוא רק מחצוניות דחכמה שבכתר ועיקר גלוי הפנימית דכתר שיבא בגלוי גמור גם בג' הקוין דאצי' הוא מפנימית דח"ס ע"י האבות שהראשון היה אברהם שע"י נגלו ה"ח הפנימים ע"י המילה שיוליד את יצחק כשהוא מהול כמשי"ת שיהיה הכנה לתו"מ כו'). רק כשמל א"ע הוא שבא לידי גלוי בפועל ע"י הפריע' ועתה נצטווה רק על ההתעוררות הגלוי הזה לבד והוא מ"ש לו לך לך (לך בשבילך דוקא ששם דוקא יקרא אברהם ע"י המילה ולא כאן גם כשהיה מל א"ע כו') ופי' מארצך וממולדתך כו' היינו שיצא משרשו ומקורו הנעלם (שהוא בחי' מלכות דא"ק שנעשה שרש ומקור לכתר דא"א וע"י כידוע) ששם הוא נק' אברם בבחי' העלם החכמה עדיין לבלתי יתגלה כלל שאין החכמה רק בבחי' נקודה א' דבחי' אין שבכתר פא, אכנ"ל ונצטוה להתעורר לצאת מארצו כו' לבא לידי גלוי בהתפשטו' אורך ורוחב בכל האצי' עד בחי' המל' דאצי' סופא דכל דרגין וז"ש אל הארץ אשר אראך כי מצד רוממות העלם החכמה דא"א הנ"ל לא נודע שם בחי' המל' כלל בבחי' מציאות דבר מה (כבטול אותיות הדבור במקור כח השכל הנעלם כו') וז"ש אשר אראך שיגלה לו הארץ שהוא א"י בחי' עלמא דאתגלייא עולם הדבור כידוע וד"ל. ופי' השני באראך זה לא כפשוטו דקאי על הארץ אלא קאי על אברהם והוא שאמר אל הארץ אשר אראך כלומר אשר אראה ואגלה אותך שם במהותך ועצמותך כמו שאתה ממש למעלה בבחי' ההעלם דח"ע לבא למטה בבחי' גלוי אור ממש ולא תהיה שם בבחי' ההעלם כעכשיו והטעם הוא לפי שהמקום גורם שהארץ הזאת היא בחי' עלמא דאתגלייא כנ"ל. וזהו אל הארץ שהוא בחי' מלכות דאצי' שנק' פתח האהל כנ"ל שנגלה האור האלקי מאצי' לבריאה כו' להיות התהוות יש מאין ממש כידוע. ויש עוד פי' בארץ הזאת שהוא בבחי' בינה דאצי' (שהיא ה"א ראשונה דשם הוי' כו') שנק' ג"כ עלמא דאתגלייא לגבי בחי' ההעלם דחכמה דפנימית אבא כידוע שבחי' החכמה בכלל נק' אין והבינה נק' יש שהיא בבחי' השגה והבנה ובחי' נקודה דחכ' בהעלם מתגלה בבינה כמו (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן כו' שזהו בחי' בינה שנק' נהר כמו הנהר שמתגל' מהעלם המעיין כו' שיוצא מהעלם העדן דחכמה כו'. וזהו אל הארץ שהוא בחי' בינה עלאה ששם אראך אגלה אותך להיות בבחי' הגלוי בהשגה ממש כמו העוה"ב שנתגלה מפנימית והעלם דחכמה בהשגה במורגש כמ"ש (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש יש ממש ושני הפירושים הללו הכל א' ושניהם אמת ועולים לענין א' שבחי' ההעלם הוא שבא לידי גלוי מאין ליש בבחי' עלמא דאתגלייא בבינה או במלכות שם אראך בגלוי והוא בזמן המילה שנק' שמו אברהם בה"א נוספת מטעם הנ"ל ולכך אמר לו אשר אראך לעתיד (והוא בהיות בנ"י בא"י בקיום התו"מ שזהו שלימות הגלוי הזה כו') וכפשוטו קאי על הארץ אשר אראך לארץ הזאת ועתה לא גילה לו כי לא יוכל לגלות לו עד שיבא לא"י דוקא ויעשה שם יח"ע בעובדו' שלו מטעם שית' כי עתה לא נצטווה רק על העתיד כנ"ל וד"ל:

(ז) אך הנה לפי כל הנ"ל יש להבין באמת מהו זה שצוה לו ה' לצאת מהעלם דחכמה כו' וע"כ נק' אברהם בה"א שלפי הנ"ל ה"ז ירידה גדולה מאד לאברם שהוא בבחי' הרוממו' בהעלם העצמות ממש לבא בגלוי למטה בבי"ע ג"כ שבודאי אין ערוך כלל בין סדר כל ההשתלשלות דאבי"ע לגבי פנימית ועצמות המאציל כידוע וא"כ השם דאברהם הוא בחי' שפלות המדרגה לגבי שם דאברם ומשמעות הכתוב שאמר ולא יקרא עוד כו' והי' שמך אברהם בה"א שזהו לו למעלה ומדרגה יותר גבוה ונעלה משמו הקדום אברם ולפי הנ"ל נהפוך הוא שירידה גדולה היא להיות מאברם אברהם כו'. אך תירוץ לקושיא זו בדרך קצרה היינו שגם שיורד האור הנעלם לגלוי בה"א דאברהם יש יתרון מעלה בזה הרבה יותר משם אברם כשהוא בבחי' העלם החכמה בעצמות ממש לפי שבחי' כח פא, בההתגלות הזאת בה"א דאברהם באה ונמשכת ממקום ומדרגה גבוה ונעלה יותר מגופו של אור הנעלם דח"ס הנ"ל וד"ל:

(ח) ולהבין זה יש להקדים הקדמה אחת והוא ביאור המאמר בזהר ע"פ (במדבר יח, כג) ועבד הלוי הוא דא הוא עתיקא. דיש להפליא בזה המאמר דהלא תיבת הוא היינו בחי' בינה כידוע ואיך ידלג בדלוג המדרגה לומר דהוא זה הוא בחי' ע"י ולא בבחי' החכמ' שלמעלה מבינה ואם מפני ששרש הלוים הוא בבינה בקו השמאל כידוע וע"כ אמר ועבד הלוי הוא בשיר הלוים שהוא בבחי' גבורות דבינה כמ"ש (משלי ח, יד) אני בינה לי גבורה כידוע אבל מה ענין עתיקא שהוא בחי' פנימית הכתר שיאמר עליו שהוא בבינ' ולא בחכמה הלא החכמ' נק' מעיין ובינה נהר כידוע וזהו שהחכמה נק' אין ובינה יש ואיך באפשר שבחכמה שמאין ממש אין זה בחי' הכתר ובבינה דוקא אמר דא הוא עתיקא כו'. ואמנם הענין הוא דמ"ש דא הוא ע"י הכוונה דעיקר בחי' ההתגלות דע"י הוא בבינה שנק' הוא דוקא ולא בחכמה שאינה רק נקודה אחת בהעלם (וכמו שידוע בענין העוה"ב שהוא בבינה דוקא כמ"ש (שם, כא) להנחיל אוהבי יש וכמו הנשמות שנהנין ומרגישין התענוג בהשגה בג"ע אע"פ שביו"ד דחכמה נברא העוה"ב אבל בנקודה די' דחכמה הרי הוא בהעלם עדיין ובבינה בא לידי גלוי בהתפשטות אורך ורוחב. וז"ש (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה אנא זמין לאתגלאה כו' שהוא בחי' פנימית הכתר שמאיר ומתגלה בבינה דוקא שהוא העוה"ב):

(ט) ובאור זה הנה ידוע במ"ש (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן כו' שזהו בחי' התענוג שבחכמה שנקר' עדן (והוא ענג המורגש בחכמה שנקר' עתיקא קדישא בחכמה שנק' קדש כו'. אבל בחי' ענג הנעלם שבלתי מורכב כלל בחכמה נק' עתיקא סתימאה והוא עדן סתימאה שנתגלה בעוה"ב כמו שאמר אנא זמין לאתגלאה שהוא שם אהיה הב' כמשי"ת). והנה ידוע שבחי' התענוג העליון עצמו הרי הוא בעצם מהותו למעלה מן החכמה לגמרי (רק הוא מתאחד עם הרצון שגם הוא למעלה מן החכמה והטעם שאין טעם לרצון כלל ומה שיש טעם לרצון הוא בחי' הענג שנק' טעם כטעם הפרי שנק' ענג מורגש ברצון שלמעלה הרבה מענג המורגש בשכל) אך אפס קצה ההארה מבחי' התענוג העצמי הוא שמתלבש ומאיר בשכל וחכמה ונק' תענוג מורכב כו' וכנראה בחוש שהאדם מתענג בנפשו באיזה שכל וחכמה שמחדש לפי שחדוש השכל הזה בא מבחי' אין ובהגלות השכל מאין ליש יתלבש ויאיר בו הארת הענג (וזהו חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח, א) בבחי' הארת תרין תפוחין כו' כר"א שצהבו פניו כשמצא תוספתא חדתא כו') אבל הארת אור וגלוי הענג הזה בחכמה הוא בבחי' צמצום גדול ובשנוי המהות ואין לו ערך כלל לגבי עצמות התענוג הפשוט כמו שהוא בעצם שבלתי מורכב בדבר מה כו' (אף לא ברצון כו') שנק' מקור כל התענוגים שמתפשטים בגלוי בדבר מה כו' אלא שקצתו נתגלה ומורכב ומורגש בחכמה כו' (וזהו ההפרש בין מ"ת שבאור פניך דחכמה נתת לנו כו' בבחי' ענג המורגש בח"ע כו' בין העוה"ב שהוא פא, גגלוי עצם התענוג הפשוט שנק' עדן סתימאה שבא גם הוא במורגש דוקא כמשי"ת). והנה ידוע שהחכמה מצד עצמה כמו שבאה ממקורה אינה רק נקודה אחת לבד כנקודה די' ואח"כ מתפשט אור החכמה בבינה שהיא ההשגה באורך ורוחב וזהו כמו דבר והפוכו ממש איך יהיה מנקוד' די' התפשטות אורך ורוחב בצורת ה"א דבינה. ויובן זה במה שאנו רואים בבחי' הברקת אור השכל שמאיר רק כנקודה אחת והוא רק בבחי' התמצית של ההשכלה שמבריק כמו ברק בעלמא (בל"א עס בליצט דער שכל) ונק' בעל הבנה והתחכמות שנמשך ממוח החכמה שהוא קר ולח בבחי' לחלוחית רוחניות שנובע משם כל השכלות (בל"א עס קוועלט כו') ועדיין אין בו ציור השגה ותפיסה להסביר הדברי' באופן שא"א לו עדיין להביא הדבר בהסבר דברים להבינו ולהשיגו גם לעצמו וכ"ש לזולתו בדבור. ואמנם אח"כ הוא בא לידי גלוי אור בהשגה והבנה גמור' בהסבר וטוב טעם להטעים הענין גם בדבור לזולתו שהוא הנק' בינה כידוע ואז מסתתרת אור התמצית ונקודה דחכמה בתוך אורך ורוחב התפשטות ההשגה וההסבר דבינה ונק' נקודה בהיכלא בהיכל דבינה כידוע. וענין ההיכל הזה היינו שבחי' התפשטות ההשגה והסבר דבינה היא המקפת וסובבת את בחי' נקודה דחכ' מכל צד כמו היכל ומוסתר בה הנקודה דחכמ' מאד (שהרי ברוב הסבר השכל לא נודע כלל תמצית נקוד' השכל שהוא אמיתת נקודת השכל כמו שהוא בעצם כמו שבא מאין כו') ונמצא דאע"פ שהבינ' מקבלת מן החכמה עד"מ בחי' התגלות מאין ליש כמעיין הנובע בנהר כו' שאין כל חדש בהשגה רק שנמשך מהעלם דנקודת השכל לגלוי כנ"ל אבל אחר שנתגלה נקודת השכל דחכמה בבחי' ההשגה באורך ורוחב דבינה הרי בחי' היכל דבינה מקפת וסובבת לנקודה זו מכל צד שזהו כמ"ש (ירמי' לא, כא) נקבה תסובב גבר שזהו הפוך גמור לבחי' נקודה דחכמה שאין בה בחי' התפשטות כלל וכלל כמו הנקודה ממש שאין בה אורך ורוחב כלל כו' (וא"כ אין התפשטות זו באה מכח הנקודה דחכמה רק מכח הבינה עצמה שבזה יתרון מעל' הבינה על החכמה כמשי"ת):

(י) והנה כמ"כ יובן בענין התלבשות והרגשת הענג בחכמה שבנקודה דחכמה שהיא בהעלם בלי התפשטות השגה כנ"ל גם התענוג שבה הוא בבחי' ההעלם ותמצית בבחי' נקודה לבד (וזהו כמו התענוג שבשיר ונגון שבבינה התמצית של השכל קודם בואו להשגה והוא הרכבת שיר פשוט דעצמו' התענוג שבנשמה בנקודה דחכמה כו') ובבא ההארה דחכמה בהתפשטות ההשגה דבינה אז ממילא מתרחב ומתפשט בהשגה זו גם הענג העליון שנק' עתיק' כפי מרחב התפשטות דהשגה דבינה כמו בג"ע שנשמות משיגים ונהנים ומרגישים הענג ביותר מכמו שהיה הענג בהעלם דנקודת השכל והשגה כו' וכמו שאדם מתענג במורגש הרבה בהשגתו את השכל החדש בטוב טעם והסבר והתפשטות אבל כאשר היה השכל רק בהברקה בעלמא כנקודה לבד לא היה בו ענג מורגש כ"כ עד שישיגנו בטוב וכמו כן בהתפעלות הנשמה בענג האלקי שבה בתפלה שנק' שיר אל הוא בא בהשגה אלקית במורגש פא, דדוקא כו' וזהו עיקר ענין הנ"ל בפי' ועבד הלוי הוא שהוא ענין התגלות ענג דע"י בבינה דוקא ולא בחכמה הגם שהחכמה קדמה לבינה והוא מקורה מאין ליש אמנם עיקר גלוי והתפשטות דתענוג העליון באורך ורוחב אינו אלא במרחב התפשטות דהשגה דבינה דוקא שנק' הוא ולא בחכמה מטעם הנ"ל וד"ל:

(יא) אך הנה עדיין יש להבין שאין כל זה מתיישב בל' המאמר דלעיל שהרי אמר ועבד הלוי הוא דא הוא עתיקא ממש דל' זה משמע דבחי' בינה שנק' הוא היינו בחי' הכתר שנק' ע"י ולא מצד בחי' ההתגלות שלו בלבד שמתגלה אורו יותר בבינה מבחכמה שמחמת זה עדיין אין הוכחה לומר שהבינה היא בחי' עתיק ממש שהרי אין זה הגלוי דענג בבינה בא רק מכח הענג הנעלם שבחכמה תחלה כמו שעצם נקודת השכל הוא בהעלם ואח"כ בא לידי גלוי כנ"ל. אבל הענין הוא דבאמת הבינה במאמר זה דדא הוא ע"י כו' דבינה דוקא הוא ע"י ממש ומה שמתגלה אורו בבינה הרבה יותר מבבחי' החכמה אינו אלא הוראה ומופת לזה בלבד לא מצד ההתגלות לבד (וזהו אמיתת הענין דאהיה אשר אהיה דאנא זמין לאתגלאה בעוה"ב שזהו מפני שאהיה דבינה הוא שם אהיה דפנימית הכתר ממש שהוא גלוי התענוג הפשוט בהשגה דבינה דוקא בבחי' יש כמשי"ת). ולהבין באור זה יש להקדים ענין כלל א' הידוע דכל הגבוה גבוה יותר יותר יכול לבוא למטה ביותר וכל שירידתו למטה ביותר בזה ניכר ערך עוצם רוממות מעלתו ברום המעלות לפי שלפי ערך הרוממות במעלה כך הוא ממש ערך כח ירידתו להתלבש בלבושים והעלמות רבות למטה מטה ביותר והטעם הוא לפי שכל הגבוה גבוה יותר א"א לו לבא בגלוי אור עצמותו כמו שהוא כ"א בלבושים היותר נמוכים דוקא שמלבישים ומעלימים את האור בהגשמה יותר מפני שלא יושג אורו ברוחניות ודקות בהיותו מובדל ומרומם מהכל וכל שהוא מרומם ומובדל בערך ביותר צריך לבא למטה מטה ביותר להתלבש בלבושים נמוכים ביותר וכל שאינו גבוה כ"כ א"צ לבא בירידת המדרגה שבלבושים נמוכים כ"כ כו' וד"ל:

(יב) ויובן זה ממה שמצינו בחכמים הגדולי' כחכמת שלמה שהיתה עמוקה ביותר הוצרך להלביש החכמה העמוקה במשלים וחידות פשוטים מאד לפי שמעוצם עומק החכמה לא יוכלו להשיגו בשכל וסברא כ"א במשלים דוקא שהם לבושים נמוכים וגסים שמסתיר ומעלים ביותר לאור השכל אבל שכל וחכמה שאינה עמוקה כ"כ א"צ להלבישו במשלים כי יכול להביאו בדבור וא"כ זהו הוראה על עוצם רוממות החכמה שנצרך להלבישה במשלים וכל שהחכמה עמוקה ביותר צריך להורידה בכמה ירידות המדרגות במשל למשל עד ג' אלפים משל כמ"ש (מ"א ה, יב) וידבר שלשת אלפים משל כו'. וכן ר"מ שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו (ערובין יג, ב) היה מלביש עומק חכמתו במשלי' והן ג' מאות משלים כידוע (בסנה' לח ע"ב) וא"כ נמצא בירידת אור החכמה בלבושים והעלמות יותר בזה ניכר שיש בה עומק יותר לפי שכל הגבוה יותר יכול להשפיל החכמה בלבוש היותר נמוך דהא בהא פב, אתליא כנ"ל וד"ל:

(יג) ומזה יובן ג"כ בענין וטעם התלבשו' התענוג העליון בבינה יותר מבחכמה כנ"ל דאע"פ שהחכמה בבחי' אין כנקודה די' ובינה בבחי' יש בהשגה ותפיסה ומקבלת מחכמ' כנ"ל הנה אדרבה היא הנותנת דבחי' אור התענוג העליון שלמעלה מן החכמה מתלבש בבינה דוקא להיות שבאמת מה שמבחי' נקודה דחכמה בא לידי גלוי בהשגה לאורך ורוחב אין זה בא מכח נקודה זו שא"א לה להתפשט בהשגה כלל אלא מה שבבינה מתפשט לאורך ורוחב הנה זהו מכח הבינה עצמה וכח הזה שיש בבינה להביא המושכל להתפשטות דהשגה באורך ורוחב בבחי' יש אע"פ שהוא מסתיר על נקודה דחכמה כנ"ל זה עצמו הוראה גדולה ומופת חזק על עצם שרש כח הבינה למעל' בבחי' הכתר למעלה וגבוה יותר משרש ומקור מנקודה דחכמה הבאה מאין דכתר ממש כי מאחר שיש ביכולת כלי הבינה להבין ולהשיג בהשגה גמורה (כי השגה זו זהו כמשיג ותופס ביד שזהו הגשמה ממש) בלבוש מסתיר שאין זה בכח החכמ' דנקודה די' כלל הרי ביריד' והתלבשו' הזאת מובן שיש לה שרש וכח עליון בפנימית הכתר ביותר מן השרש דחכמה בכתר דהיינו מעומק הכתר יותר ע"כ תוכל לירד למטה כ"כ להביא כל שכל בלבוש ההשגה והתפיסה הגשמית וזהו שאחר גלוי נקודה דחכ' (שמבריק כברק כנ"ל) מתפשט אור הבינה לאורך ורוחב ומקפת וסובבת לנקודה זו מכל צד שזהו כמ"ש (ירמי' לא, כא) נקבה תסובב גבר שזהו מצד שרשה בכח עצמה שהוא למעל' מן שרש נקודה דחכמה דהגם שהחכמה מאין תמצא הרי אין בכחה להביא בלבוש השגה רק היא בנקודה די' כו' ובבינה יש כח זה (אע"פ שמקבלת מחכמה היינו שאותו נקודת השכל הוא שמביא לידי השגה אבל כח זה עצמו מה שיכול להביאו להשגה שרשו בעומק פנימית הכתר יותר משרש דנקודת חכמה מאין דכתר (וז"ש בס"י הבן בחכמה וחכם בבינה דהבן זה היינו בחי' כח דבינה להביא נקוד' דחכמה להתפשטות בהשגה גמורה שהוא למעלה מהחכמה עצמה וזהו דנבונים לא אשכח כו' (ערובין ק, ב) שהוא המבין דבר מתוך דבר שזהו בא ג"כ מכח הבינה דוקא שאין זה בכח נקוד' דחכ' שאינה אלא הברקת הנקודה כמו שהיא באה מאין כו' ולא שיוכל להבין מזה דבר אחר כו' שזהו אינו בא רק מכח ההסבר שבבינה שנק' פנים מסבירות שיותר גבוה מפנים מאירות דנקוד' חכמה שמאיר מן ההעלם שנק' כח המוליד את השכל שאין בו תוס' רק כמו שהוא משא"כ בכח ההסבר שיבין דבר כו' לפי ששרשו בהעלם דכתר בעומק יותר כו' וד"ל):

(יד) ומעתה הנה יובן שבחי' התגלות הזאת בהשגה דבינה אין זה רק הוראה ומופת על עצמות רוממות מעלתה בבחי' הכתר הנק' עתיקא וז"ש במאמר דלעיל דא הוא עתיקא ממש לפי שכח זה דבינה היינו בחי' הכתר עצמו ממש שלמעלה מכח השפע דחכמה שבא מאין דכתר (ויובן זה בנפש האדם בשמחה שבשיר ונגון שנק' שיר פשוט שבעצמות הנפש ממש הוא בא דוקא בשמחה שבשיר הבא בבינה פב, בשבהשגה כמו (תהלים פד, ג) לבי ובשרי ירננו כו' (שם קלב, ט) וחסידיך ירננו ואמר בזהר לויך מבעי לי' כו'. וזהו ענין הפסוק הזה ועבד הלוי בשיר להוא דבחי' עתיקא ממש שהוא גלוי התענוג הפשוט שיבא במורגש בהשגה דבינה מטעם הנ"ל והוא העוה"ב אשר אהיה דאנא זמין לאתגלאה ממש כמו שהוא בהשגה בבחי' יש מורגש דוקא כנ"ל וד"ל). ועם ביאור ענין זה יובן ג"כ עוד ענין א' המובא בפרדס בענין ג' קוצין שבי' שקוץ העליון הוא בחי' הכתר וגופו של יו"ד הוא נקודה דחכ' והקוץ התחתון שבה הוא הנמשך ומתפשט לעשות לצורת אות הה"א באורך ורוחב כי מקוץ התחתון דוקא שנוטה להלאה מן הנקודה הוא שנמשך ההשגה דבינה לאורך ורוחב כנ"ל. שזהו כח הבינה להבין ולהשיג בלבוש המסתיר ומגשם כו' (והוא מ"ש הבן בחכמה כנ"ל) אבל נקודה דחכמה עצמה אין בה רק כמו שהיא בנקודה אחת ואין בה כח זה להביא לידי השגה ממש לפי שאין לו שרש גבוה בכתר כ"כ בעומק ורוממות העצמות עד שיוכל לבא לידי ירידה והתלבשות כ"כ כפי כלל הנ"ל דכל שאינו גבוה כ"כ לא יוכל לבא למטה כ"כ אבל בחי' קוץ התחתון דיו"ד יש ביכולתו להתפשט בהשגה ולעשות מיו"ד ה"א לפי ששרשו היינו בחי' קוץ העליון ממש הפונה למעלה ע"ג היו"ד שהוא בחי' הכתר עצמו כידוע (שנקרא כתר שבכתר שלמעלה מחכמה שבכתר) שהוא גבוה יותר יותר יוכל לבא למטה שהוא בהשגה דוקא המלביש ומסתיר לנקודה דחכמה וכנ"ל דכל הגבוה יותר א"א לו להתלבש כ"א בלבוש היותר תחתון וכמו משלי שלמה וכה"ג ונמצא דבחי' קוץ העליון שביו"ד שהוא בחי' הכתר היינו מ"ש ועבד הלוי הוא שהוא בחי' בינה שזהו קוץ התחתון דיו"ד שעושה מיו"ד ה"א והוא מ"ש בזהר דדא הוא עתיקא ממש שאין זה בא אלא מכחו של עתיק ממש שהוא קוץ עליון דיו"ד שלמעלה מן החכמה שמלובש בקוץ התחתון דוקא כנ"ל וד"ל:

(טו) והנה בכל הנ"ל מתורץ היטב הקושיא הנ"ל בה"א דאברהם שמשמעות הכתוב ששם זה בה"א נוספת הוא למעלה גדולה ושבח גדול משם הראשון דאברם ע"כ אמר ולא יקרא עוד שמך אברם כו' (וכל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו כו') (ברכות יג ע"א) אעפ"י שבחי' ה"א זה הן בחי' ה"ח הנגלים ביסוד כנ"ל הוא בחי' ירידה גדולה לבא מן ההעלם מלמעלה למטה מטה בגלוי גמור ובאמת לפי הנ"ל בענין ועבד הלוי הוא דא הוא ע"י כו' הרי מזה יובן דבאמת שם זה דאברהם גדול במעלה הרבה משם דאברם לפי שבה"א דאברהם ה"ז בחי' התגלות ממש מן ההעלם דנקודה דחכמה שאין זה בכח דנקודה דחכמה עצמה אלא בבינה דוקא שזהו בחי' ה"א עלאה שהוא ה"א דאברהם ששרשו בבחי' עצמו' דאור הכתר שהוא גבוה הרבה מבחי' חכמה שבכתר שנק' אברם בחי' נקודה דחכמה הנ"ל וע"כ אמר והיה שמך אברהם בה"א שהן בחי' ה"ח שמתגלים מבחי' פנימית הכתר כו' כנ"ל. וזהו דוקא בשעת מילה ופריעה שאז דוקא היה בכחו של אברם לצאת מן ההעלם הפנימית לידי גלוי בה"ח פנימיים הנ"ל ואין זה מצד כח אברם עצמו דאדרבה נק' שכל הנעלם מכ"ר אלא פב, גמצד פנימית אור הכתר שהוא ע"י כח דבינה דוקא לפי ששרש הבינה בכתר למעלה מן החכמה כנ"ל וע"כ בה"א זה דבינה דוקא הוא שבא מן ההעלם לגלוי ע"י המילה ופריעה משום דה"א זה שרשו בכתר עצמו ולזה אמר לו והיה שמך אברהם בה"א כשנמול שאז נתגלו ה"ח הפנימיים למעלה ולשבח גדול יותר משמו הקדום דאברם ודוקא מצד כח הירידה דה"א לקבץ כל הנצוצות דע' שרים וכמ"ש כי אב המון גוים כו' שהיה זה בשעת מילה דוקא והכל מטעם כלל הנ"ל דכל הגבוה יותר יותר יש בכחו לירד למטה מטה ביותר וכענין קוץ העליון דיו"ד שמלובש בקוץ התחתון לעשות מיו"ד ה"א כו' שזהו המורה על מעלת הבינה יותר על החכמה כנ"ל וד"ל:

(טז) אך לפי כל הנ"ל בענין לך לך מארצך שהוא הצווי לצאת מן ההעלם לגלוי כו' עדיין אין מתיישב מה שצוה לו ה' לאברם טרם שנק' אברהם בה"א שזה היה בשעה שמל א"ע דוקא ומטעם הנ"ל אבל בהיותו בשם אברם הוא להיפך שנק' שכל הנעלם מכ"ר והוא בחי' נקודה דחכמה שאין בכחה להתפשט למטה כלל כנ"ל באורך ואם מצד שצריך הכנה לזה מזמן קדום וצווי זה הוא על התעוררות הדבר לבד שיתעורר בעצמו לצאת כנ"ל זה אינו מובן דמאין יהיה לו כח זה בלא ה"א דאברהם כנ"ל. והנה תחלה צריך להקדים עוד ענין אחד שאנו מוצאים שהוא בדוגמא דענין ה"א דאברהם הנ"ל והוא בענין התורה ומצות. דהנה ארז"ל ג' נובלות הן נובלות חכמה ש"מ תורה (ונובלות בינה של מעלה שכינה) וז"ש (נדה מה, ב) בינה יתירה ניתנ' באשה שהוא בתשבע"פ יותר מבאיש שהוא תשב"כ שנק' נובלות חש"מ גם בבחי' הנובלו' כמ"ש במ"א באריכות (ונובלות אורו ש"מ גלגל חמה) דהנה באמת יש להפליא על מאמר זה למה נק' התור' רק נובלות חש"מ הלא אמרו דאורייתא מח"ע נפקת שהוא מ"ש חכים ולא בחכמה ידיעא כו' וידוע דבחי' חכמה ש"מ היינו בחי' חכמה שבעצמו' המאציל שהוא בחי' ח"ס דא"א הנ"ל שנק' שכל הנעלם מכ"ר ונק' פלאות חכמה כנ"ל וכמ"ש ולא בחכמה ידיעא כלל וא"כ לכאורה יש להבין איך אמר דאורייתא מח"ע נפקת דפי' נפקת היינו שיצאה לחוץ בגלוי מן ההעלם דח"ס שנק' תעלומות חכמה דאיך אפשר שיצא לגלוי אור מהעלם דנקודה דח"ס הנ"ל אחר שנק' שכל הנעלם מכ"ר שא"א לבא בגלוי השג' כלל ואם אוריית' מח"ע נפק' איך באה לנו בגלוי באותיות תושב"כ במצות המפורשות בתושב"כ וגם בדינין והלכות דתשבע"פ וכמ"ש (דברים כט, כח) והנגלות כו' לעשות אחר שבחי' ח"ע נק' שכל הנעלם מכל רעיון ממש כנ"ל וד"ל:

(יז) אך הנה התירוץ לזה הוא עצמו ענין המאמר דלעיל דנובלות חש"מ תורה דאין התורה רק בחי' הנובלות דחש"מ לבד ולא מגופה של ח"ע וא"כ הגם שגוף אור דח"ע הנ"ל איננה באה לידי גלוי כלל מהעלמה אבל בחי' הנובלות שנובל ממנה בבחי' חצוניות שבה הוא שיוכל לבא לידי גלוי בטנת"א דתשב"כ ובמצות הנגלות לנו וז"ש דאורייתא מח"ע נפקת שיצאה מבחי' הנובלות דחש"מ שהיא התורה הנגלית לנו שבאה פב, דבהתלבשות בעה"ד טו"ר לברר כו' כידוע דבחכמה אתברירו רפ"ח כו' (אבל בחי' פנימית דח"ע הן הנק' נסתרות לה' אלקינו בלתי יוכלו לבא למטה כלל גם לברר לעה"ד ונק' עה"ח כידוע וזהו פלאות חכמה שנק' שכל הנעלם מכ"ר כנ"ל). אך עדיין יש להבין דהגם שיש בחי' חצונית ואחוריים גם בחש"מ (וכמו המגלה כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב, י) זהו כשבאה לכלל התפשטות והמשכה למטה אבל בהיותה בלתי התפשטות כלל למטה כנקודה די' ואינה בגדר וסוג דבחי' התגלות כלל וכלל איך ימצא ממנה בחי' הנובלות כלל דאין נובלות אלא מצד רבוי ההתפשטות שיצא גם מותרות ונובלות אבל בבחי' ההסתר והעלם לגמרי לא שייך בחי' נובלו' כלל. אך שרש הענין הוא דנובלות הללו אינן באין כלל מצד עצמות הח"ע כי הוא שכל הנעלם לגמרי ונק' ח"ס מצד עצמו שלא שייך בו ענין התפשטות כלל שימצא בזה ענין הנובלות כנ"ל אלא הנובלות באים מצד כח העליון יותר מגופו דח"ע והוא בחי' עצמות אור הכתר שלמעלה מח"ע שאינה רק חכמה שבכתר כנ"ל והיינו ע"פ כלל הנ"ל דכל הגבוה יותר יותר יורד ובא למטה וא"כ נובלות הללו מאחר שהן בבחי' חצונית ביותר ודאי הן באין מכח העליון ביותר שהוא אור הכתר עצמו שלמעל' מן הח"ע הוא שימציא מציאות הנובלות מח"ע זו לפי שא"א שיתלבש עצמות אור הכתר בחכמה עצמה כ"א בבחי' החצונית ביותר שהוא הנובלות כנ"ל בענין משלי שלמה וכה"ג להיות שגם נובלות הללו הן רק בחי' ירידת אור השכל ביותר עד שבא בהתלבשו' בענינים חצונים ופשוטים מאד כמ"ש (סוכה כא, ב) שיחת ת"ח צריכה למוד שנא' (תהלים א, ג) ועלהו לא יבול דמצד תוקף כח חכמתו ביותר נמצא גם בדברים הפשוטים שלו שנק' שיחה בעלמא חכמה גדולה שצריכה למוד משא"כ מי שאינו חכם כ"כ לא ימצא בדברים הפשוטים שלו שום שכל וחכמה רק דברים בטלים הם ואע"פ שבאמת אין ערך כלל לבחי' הנובלות חכמה דשיחת ת"ח לגבי עצמו' חכמתו במושכלות עמוקו' כשמדבר דברי חכמה עכ"ז יוכלו להכיר בעומק החכ' שבו שלמעל' גם מדברי חכמה שלו בשיחת חולין שלו דוקא לפי שהגם שהחכמה שבשיחה שלו מעט מזעיר היא (כמו מילתא דבדיחותא שנק' גלייך ווערטיל) מאד בבחי' הקטנות אבל בזה דוקא לעומק כח תוקף חכמתו בעצם כח המשכיל שא"א שיבא בגלוי בכלי שכלו בדברי חכמה לפי שכל הגבוה יותר בעצם כח החכמ' ימצא יותר בחי' חכמה בנובלות שבשיחה שלו וכל שאינו גבוה כ"כ אין חכמה ושכל שבשיחתו כ"כ א"כ בנובלות דוקא ניכר רוממות מעלת העצמות יותר מגופ' של חכמה שבו והוא מטעם הנ"ל בהתלבשות עומק השכל שא"י לבא בדבור רק במשלים וחידות דוקא כו' וגם בנובלות דשיחה בטלה אינה באה סבת ירידה העצומ' הזאת רק מכחו של עצם רוממו' המעלה שהוא בבחי' הכתר עצמו שלמעלה ממה שנמשך מכח שכלו להשכיל מושכלות כו' והיינו כשמאיר מעצמות אור הכתר בחכמה נמצא בחי' הנובלות דוקא ולא מצד כח דחכ' עצמה וכמובן מכלל הנ"ל וד"ל. (וכמו העלה שצומחת בחצונית והיא שומר לפרי לפי ששרשה היה קודם לצמיחת הפרי כו' פג, אע"כ יצאה בבחי' חצונית ומותרות כו' וראי' יותר ממה שאנו רואים בבחי' מותרי מוחין שנק' ג"כ נובלות שכל זמן שאין מותרות במוחין כבן ה' שנה אינו ראוי להוליד מזרעו נפש השכלית בדומה לו אך כשהוא בן ט' שיש בו מותרי מוחין ראוי להוליד כו' שמזה הוראה גמורה שיש בבחי' המותרות דמוחין מעצמות הנפש שיוליד בדומה לו משא"כ במוחין עצמן כו' לפי שסבת יציאת המותרות באים מתגבורת כח העצמות דוקא שלא יכילו המוחין כו' וכמשל חבית מלאה ביותר שמצד המלוי ביתר מכפי מדתה הוא שיוצא המותרות הנופל לארץ או כמשל האבוקה הגדולה שמאירה למרחוק ביותר שאור המעט דשם בא מכחה הגדול של אבוקה דוקא וד"ל:

(יח) וא"כ הרי מובן במאמר הנ"ל דנובלות חש"מ תורה שזהו למעלה ושבח דוקא משום דבחי' הנובלות באים מכח העליון יותר מגופה של ח"ע שנק' חש"מ שאין בכחה להתלבש למטה כ"כ והיינו מבחי' פנימית ועצמות דאור הכתר שנק' תר"ך עמודי אור שהן תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן כו' שהמצות באו למטה בחצונית דוקא בבחי' דצח"מ גשמיים לפי ששרשם מבחי' הכתר עצמו וגם בחי' הנגלה שבתורה הניתנה לנו לשמו' ולעשות גבוה יותר בשרשה מבחי' הפנימית דח"ע שבה שנק' נסתרות שאינו בא בגלוי כלל מטעם כלל הנ"ל דמטעם זה בחי' הנובלות שרשן למעלה מגוף אור דח"ע (וכמו שבמ"ת אע"פ שבאור פנימית דח"ע שנק' חש"מ היה מאיר בי' הדברות מ"מ העיקר היה בחי' הנגלה שבכל דבור שהן באין בדברים גשמיים לברר לעה"ד בסור מרע ועשה טוב בפ"מ שהן כללות דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שבאים בכללות באנכי ולא יהיה לך כידוע) וכמ"ש במ"א ע"פ כי טובים דודיך מיין (ע"ז לה, א) ערבים עלי ד"ס יותר מיינה של תור' כו'. (וכמ"ש למעלה (בפ' נח) דגופי המצוה למעלה מן טעמי המצות שיתגלו לע"ל והוא העוה"ב שמן המצוה בפ"מ שע"ז אמר אשר אהי' אנא זמין לאתגלא' שהוא עדן העליון בחי' פנימית הכתר בכלל) (והן בחי' י"ג חוורתי דגלגלת' כו' שלמעלה מחכ' כו'). והנה מזה הטעם יובן מה שהתורה נתנה לנו בהשגת השכל וטעם גשמי ובדברים גשמיים כמו מצות טלית בצמר דכבשים ותפלין בקלף עור בהמה גשמית וכה"ג במצות סכה בסכך גשמי וכן תרומות ומעשרות וצדקה וקרבנות הכל בדברים גשמיים דוקא הגם שאמרו דאורייתא מח"ע סתימאה נפק' שבחי' ח"ע זו היא בבחי' ההעלם לגמרי ולא יוכל האור לבא למטה כלל אך התורה שבאה לנו בענינים דדצח"מ גשמיים זהו הוראה על היות שרשה בעוצם הרוממות בבחי' כתר עליון עצמו דוקא שלמעלה מבחי' ח"ס הנ"ל שבכחו דוקא לירד ולהתלבש למטה בענינים גשמיים דדצ"ח דוקא והוא ענין שאמרו דנובלות חכמה ש"מ תורה שהנובלות באים מכחו של בחי' עצמות הכתר דוקא כנ"ל וד"ל:

(יט) ובכ"ז הרי יובן דרך כלל עכ"פ דבתו"מ בגשמיות שם שורה וגנוז ומלובש מבחי' עצמות אא"ס ממש שמאיר בבחי' פנימית הכתר בדרך כלל והוא בחי' מל' דא"ס שבכתר דע"י וא"א ולפ"ז יובן ג"כ דרך פרט בכל מצוה כמו פג, במצות תפילין בד' פרשיות שהן ד' מוחין דחו"ב וחו"ג כידוע הרי בחי' גלוי אור דח"ע בפ' קדש דלפי שפ' קדש כתובה על קלף גשמי הרי מאיר בה מבחי' עצמות החכמה הקדומה שבעצמות א"ס שלמעלה הרבה מגוף האור דח"ע דאצי' וגם למעלה מבחי' ח"ס דא"א הנ"ל לפי שבמצוה זו דתפלין מאיר מבחי' אור פנימית הכתר ששם שורה עצמות אא"ס ממש (כמ"ש בר"מ דאור א"ס מלגיו וכתרא עלאה מלבר) שהוא היורד ומתלבש למטה מטה דוקא כנ"ל (כמו העמוד המחבר מעלה ומטה יחד כידוע) (ועד"ז גם במצות העליונות דז"א דאצי' כמו שאמרו שהקב"ה מניח תפלין כו' (ברכות ו, א) מאיר בד' פרשיות מבחי' החכמה ומוחין שבעצמות שלמעלה הרבה מאור דח"ע דאור אבא שבמוחין דז"א כו' וכן מצות טלית למעלה שז"ש שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' (ר"ה יז ע"ב) שנא' (תהלים קד, ב) עוטה אור כשלמה או (דניאל ז, ט) לבושה כתלג חור כו' הוא בחי' מקיף דציצית שהן ל"ב נ"ח כו' וכן מצות צדקה עליונה שהוא בחסד דרוע' ימינא כו' (וכמשי"ת). וזהו שגם התורה בשרשה הראשון שנק' תורה של מעלה נק' (ש"א כד, יג) משל הקדמוני או עוטה אור כשלמה בבחי' לבוש שהוא חצוני ועליון יותר מגופו של אור חכמה של מעלה שנקרא ים הקדמוני או אור החכמה מטעם הנ"ל):

(כ) ועם כ"ז יובן ג"כ הטעם למה נעשו כל יח"ע באו"כ דאצי' הכל ע"י מצות מעשיות שנעשו בדברים גשמיי' דנוגה בעה"ז דוקא וכמ"ש בע"ח דכל עיקר ענין המצוה בפ"מ אינו אלא להוסיף אורות באצי' וע"ד דוגמ' במצו' צדקה שלמטה ששרשה ידוע בספרי הקבלה שע"י שנותן לדל דלית ליה מגרמי' כלום כסף גשמי להחיות רוח שפלים ע"י זה נעשה למעלה בחי' יחוד עליון דזו"נ דאצי' דהיינו מה שנמשך עי"ז למעלה באצי' המשכת חסד ושפע לבחי' המלכות שנק' דל דלית לה מגרמה כלום כמ"ש בזהר ע"פ אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) והיא השכינ' שנק' דל כמ"ש (שם קיג, ז) מקימי מעפר דל מעפר דעולם הבריאה וזהו ענין חסד ח"ס דלי"ת וגימ"ל גומל דלים כו' וכאשר בחי' המלכות מקבלת שפע החסד מז"א אזי נעשה מדלי"ת ה"א דוי"ו שנתוסף בדלי"ת נעשה צורת ה"א והוי"ו הזה נמשך מז"א כידוע בענין ו"ה דשם הוי"ה וז"ש בזהר דעד דלא קבילת שפע דדכורא נק' המלכות נער חסר ה"א וכשקבלה השפע מז"א נק' נערה בה"א וכ"ה ג"כ בענין הצדקה שע"י הצדקה שלמטה נק' המל' צדקה בה"א כמ"ש (שם יא, ז) כי צדיק ה' צדקות אהב שבחי' צ"ע דהיינו יסוד ז"א משפיע למל' שנק' צדק נעשה בתוס' ה"א ונק' צדקה בה"א לפי שתחלה נקר' המל' צדק דאיהו דין כו' וכאשר נמשך בה ה"ח שהוא ע"י הוי"ו נעשה הדלי"ת ה"א כנ"ל בענין נער ונערה כו' וד"ל:

(כא) ובאמת זהו פלא גדול איך יתכן שע"י מצות הצדקה בגשמיות שהוא נתינת הכסף הגשמי לעני יעורר למעלה בחי' יח"ע דז"א במל' להשפיע במל' דאצי' עצמה ה"ח דזהו גבוה הרבה גם מבחי' הענג העליון דמל' משפיע לנשמות בג"ע כאשר נעשי' עתיק לבריאה דודאי מה פג, גשהמל' מקבלת בעצמה תחלה בעודנה בבחי' האצי' ממש גבוה הרבה ממה שנעשית ראש לשועלים בירידתה בבי"ע כידוע ואיך נעשה יח"ע זה ע"י ענין דמעשה גשמית דנתינת הכסף לעני כמצות הצדקה עפ"י תורה הנגלית לנו דוקא. אך הענין הוא מטעם הנ"ל דלפי שהמצות נתלבשו למטה בדברים גשמיים דוקא מזה הוראה על בחי' אור פנימית הכתר שמאיר בהן כנ"ל דפ' קדש שגנוז בה מעצמות דחכמה דמאציל שלמעלה הרבה מאור חכמה דאצי' כו' מצד אמצעות דבחי' הכתר שבמצות תפלין שנק' תר"ך עמודי אור כו' ומזה יובן ג"כ בכל המצות מעשיות שהן בדברים גשמיים כמו הצדקה גשמית שע"י יהיה בחי' יח"ע מאד להוסיף אורות באצי' שזהו דוקא מצד ירידת אור הכתר בלבושים דמצות בחצונית יותר מטעם כלל הנ"ל וא"כ גם במצות צדקה לפי שהיא במעשה גשמית דוקא עי"ז מתעורר שיהי' שפע אור דחסד דז"א במל' דאצי' שנק' יחוד דזו"נ כנ"ל וד"ל:

(כב) (ודרך כלל הרי מכל מעשה המצות נעשה יח"ע שנק' יחוד קודב"ה ושכינתיה שהוא בחי' יחוד דזו"נ דאצי' והכל מטעם הנ"ל שבמצות שורה מעצמות אא"ס שבפנימית הכתר דוקא כנ"ל) וכמו"כ במצות אתרוג עם לולב ומיניו דידוע שהאתרוג הוא בבחי' המל' ולמטה הוא אתרוג גשמי ולמעלה גורם ע"י מצוה זו דלקיחת אתרוג ולולב שיושפע במל' דעת מז"א כידוע שזה ודאי בא ממקום ומדרגה עליונה ביותר במל' דאצי' שלא היה אור כזה עדיין מז"א למלכות בכל היחודים שלהם שמקבלים מוחין מאו"א כו' לפי שנטילת לולב ואתרוג מצוה היא ששרשה בבחי' פנימית הכ"ע כנ"ל וירדה ונתלבשה למטה בלולב ואתרוג הגשמיים הרי יורד גם בחי' אור דכ"ע שהוא שרש כל המצות למעלה שהן בחי' תרי"ג ארחין דגלגלתא כו' ונתלבש במעשה המצוה הזאת דלולב ואתרוג והוא הגורם בחי' תוס' אורות העליונים במל' שתקבל מז"א ע"י הלולב כו' וכך יובן בכל המצות שנעשים בגשמיו' שנעשה עי"ז יח"ע באצי' מטעם הנ"ל (ואפי' במצות ת"ת נמשך בחכמה מעצמותו ית' והוא לשמה לשם התורה הקדומה וע"י עסק גשמית התורה שלמטה וכן במצות ק"ש ביחוד דע"ס נמשך יחוד עליון יותר מיחוד העליון שכבר הוא בע"ס דאצי' כו' וד"ל:

(כג) והנה אע"פ שנתבאר למעלה שע"י התו"מ בפ"מ דוקא נעשה יח"ע באצי' עד רום המעלות מטעם הנ"ל מ"מ עיקר סבת גלוי אורות עליוני' ויח"ע ע"י המצות הוא שעשו האבות אברהם יצחק ויעקב הכנה רבה לזה ע"י העובדות שלהם ונסיעתם בא"י שזהו כל עיקר ענין ספורי מעשיות דס' בראשית מלך לך עד סוף ויחי שכל הספורים הן באבות ושבטים ויוסף שמהם היה הכנה להיות יח"ע במצות שקבלו ישראל לעשותם בגשמיות וע"כ נק' ספר בראשית ספר הישר (וכמשי"ת) ואם לא היה קדימת מעשה האבות ביחודי' עליונים שעשו בעובדות שלהם קודם מ"ת לא היה יח"ע כלל במעשה המצות הגשמיים שלא היה יח"ע תלוי במעשה התחתונים כלל שהרי אין ערך כלל לנברא בע"ג פג, דלגבי הבורא יש מאין וכ"ש לגבי בחי' האצי' עצמו. ולהבין שרש וטעם הדבר הזה הנה יש להקדים ענין אחד דלכאורה יש להבין במה שאנו מוצאים בספורי מעשה האבות דידוע ששרש אברהם היה בבחי' החסד עליון והיה מרכבה לבחי' חסד דאצי' ע"כ היו כל מעשיו רק להתחסד עם הבריות יהיה מי שיהיה היה מאכיל זן ומפרנס לכל גם לערביים כו' וכמ"ש בזהר דהוה עביד טיבו יתירא עם ברייתא וא"כ יש להבין למה לא סיפר בתורה מעובדות ומעשים של חסד שעשה אברהם בהיותו באור כשדים עד היותו בן ע"ה שנה ולא התחיל להזכיר חסד וצדקה דאברהם בזריזותו להאכיל אורחים רק כשבא לא"י (ואחר שמל א"ע דוקא) והיה יושב באלני ממרא דכתיב והוא ישב פתח האהל וגו' וירא והנה שלשה אנשים וגו' וירץ כו' וביקש והפציר בם שיאכלו בביתו ומספר בזריזותו וכמ"ש ואל הבקר רץ אברהם כו' וכי לא היה לו מדה זאת קודם לכן עד שבא לא"י שכבר היה באור כשדים מאכיל וזן לכל בחן וחסד גדול ובזריזות יתירה כו'. אך הענין הוא דזהו ההפרש בין הצדקה וחסד שעשה אברהם בעודנו בח"ל (וקודם שמל א"ע) דאע"פ שעשה כוונות ויח"ע במס"נ באה"ר ודביקות נפלאה בהשפעת כל עצמות שלו ובכל הכוונות העליונות ששייכים למצות צדקה וחסד לא היה פועל עי"ז רק להוסיף אורות עליונים בחסד עליון דאצי' לבד אך לא היה פועל שיומשך מאצי' לבריא' ומבריאה ליצירה כו' עד העוה"ז בחי' תוס' אור אלקי להיות למטה כמו למעלה אלא רק כפי סדר ההשתלשלות דאבי"ע עפ"י מאמר קו המדה לבד וע"כ נשאר היח"ע באצי' לבד כי לא היה עדיין למעלה קשר וחבור ודרך ומעבר להיות הארת אור המאציל לנאצלים ומאצי' לבריאה כו' ביתר מכפי המדה וצמצום הראשון כלל (כמ"ש למעלה) אלא כל אחד על מקומו ומדרגתו ומה שנמשך מעילה לעלול הכל במדה וצמצום ולא נעשה ונמשך מהעלם העליון לגלוי בתחתון יותר מכפי המדה הראשונה בתחלת ההשתלשלות מעצמות המאציל אפילו כמלא נימא כו' וכנ"ל ולזאת הגם שעשה אברה' עובדות גדולות בצדקה וגמ"ח וגלוי אלקות בגלותו אחדות ה' לכל העולם ונתגיירו רבים מעמי הארץ כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן ולא נזכר בתורה כלל ממעשיו והילוכו עד שהיה בן ע"ה שנה רק כשבא לא"י אע"פ שע"י עובדו' שלו בכל יום היה גורם יח"ע למעלה באצי' כי רוח אייתי רוח כו' והוא היה דבוק רק למעלה באה"ר כמ"ש התהלך לפני ממש כו' אבל באמת בחי' יחודים הללו היה הכל בכל מדרגה ומדרגה דע"ס דאצי' בכאו"א כפי מה שהיה תחלת ההשתלשלות ע"פ מאמר קו המדה בלי תוספת ובלי מגרעת על מדה הראשונה וכך לא היה גלוי ההעלם מעליון לתחתון רק כפי מדה וצמצום הראשון ואע"פ שהוסיף אור בחסד דאצי' היה נשאר האור באצי' ולא הגיע המשכה נוספת על המדה בבריאה רק כפי צמצו' שבין אצי' לבריאה וכן מבריאה ליצי' כו' וכן ענין גלוי אלקות ביח"ע ויח"ת דבחי' המל' ע"י עבודתו במס"נ בהתגלות שלו לכל העולם היה ג"כ עד"ז שלא היה רק כפי המדה בסדר ההשתלשלו' דאבי"ע פד, אמעילה לעילה כו' אך כאשר אמר לו ה' לך לך מארצך (ולך בשבילך) הענין הוא שיצא מבחי' ההעלם דכתר באברם בחי' ח"ס הנ"ל לגלוי יותר מכפי המדה וצמצום הראשון אל הארץ אשר אראך א"י שנק' עלמא דאתגלייא ששם הוא המקום שיתגלה שם כל יח"ע מהעלם לגלוי והיינו מה שנעשה מי' דחכמה ה"א כנ"ל באריכות בענין ה"א דאברהם כו' ואזי נעשה בחי' דרך ומעבר להיות חבור וקשר מן עצמות המאציל לנאצלים וכן מאצי' לבריא' כו' להאיר בתוס' אור מרובה ביתר מכפי המדה ע"י העלאת מ"ן במעשה התחתונים שז"ש ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' שיתעורר לצאת מהעלמו לגלוי כנ"ל וזה היה ההתחלה ממקור הראשון דבחי' ח"ס שיצא אח"כ מן ההעלם לגלוי ע"י מעשה התחתונים בבחי' יח"ע שבכל ע"ס דאצי' בתוס' אור מרובה להאיר למטה דוקא כי רוח אייתי כו' דלאחר שכבר נעשה קשר וחבור ודרך ומעבר מלמעלה למטה מן המשפיע למקבל מעצמות המאציל לנאצלים ומאצי' לבריאה כו' כך ממש נעשה בחי' קשר וחבור מלמטה למעלה מן המקבל אל המשפיע דהיינו מה שיש בכח מעשה התחתונים בעובדות שלהם במס"נ לגרום גלוי אור דיח"ע בתוס' מרובה מכפי מדה הראשונה להאיר ולהמשיך למטה ממש כנ"ל וד"ל:

(כד) ובכ"ז יובן סדר דברי פרשה זו במ"ש ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' שזהו ענין ההתעוררו' של עצמות המאציל להיות דרך ומעבר וקשר וחבור מפנימית העלם העצמות לבא לידי גלוי בתוס' אור מכפי צמצום הראשון מלמעלה למטה מן המאציל לנאצלים וכנ"ל וז"ש לו לאברם בחי' ח"ס לך לך כו' שיתעורר לזה לצאת מהעלם העצמות שלו לגלוי בנאצלי' ומאצי' לבי"ע כו' וזהו אל הארץ אשר אראך שהוא בחי' המל' כו' דנעוץ תב"ס דוקא ואח"כ אמר ואעשך לגוי גדול דקאי על א"י דוקא ששם יהיה לגוי גדול ע"י שיהיו ישראל מקיימים תו"מ בא"י בשלמות הברורים דרפ"ח נצוצות שנפלו בז' אומות שהיו אז בא"י עד בימי דוד ושלמה דקיימא סיהרא באשלמותא כמ"ש בזהר שהאיר בכל ע"ס דמל' מפנימי' הכתר בגלוי שכינה בהיכל ק"ק ובקרבנות כו' וז"ש ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה להתברך ממך כל הע' שרים העליונים וכמ"ש ונברכו בך כל משפחות האדמה וד"ל. וכ"ז הוא שנעשה ההתעוררות מלמעלה למטה במאמר הזה שא"ל לך לך מארצך עד ונברכו בך כו' ואח"כ ממילא נעשה דרך ומעבר וקשר וחבור מלמט' למעלה שיוכל התחתון לעלות למעלה ביתר מכפי כחו הראשון והוא מ"ש מיד וילך אברם כאשר דבר אליו ה' שהיה יכול להלוך מארצו כו' להיות בא מן ההעלם לגלוי כאשר דבר אליו ה' בהתעוררות מלמעלה למטה כו' עד ויבאו ארצה כנען שהוא א"י שא"ל אל הארץ (עם שרי אשתו ולוט שהיא אחוריים דשם מ"ה דאברם כמשי"ת) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם העברה זאת היא בבחי' העלאה מלמטה למעלה מטעם שכבר נעשה דרך ומעבר מלמעלה למטה במ"ש לו לך לך מארצך כו' וזהו שע"י העברה שלו בארץ עד מקום שכם מיד וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן כו' פד, בשיומשך על ידם שלמות הגלוי הזה מן ההעלם ע"י קיום התו"מ בארץ הזאת דוקא. וזהו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו פי' הנראה אליו מהעלם העצמות דא"ס ב"ה בז"א דאצי' שהוא שם הוי"ה סתם בתוס' אור מרובה מכפי המדה הראשונה וזהו הנראה אליו עכשיו בא"י שלא היה זה בהיותו באור כשדים אע"פ שא"ל לך לך כו' ע"כ עשה מזבח בא"י דוקא לה' הנראה אליו שם דוקא מטעם הנ"ל דעיקר גלוי ההעלם שבעצמות ממש הוא בא"י דוקא ואבות סימן לבנים כו' מפני שא"י היא בחי' המל' שמקבלת מפנימית הכתר ולכן נקראת א"י ארץ חפץ כו' וד"ל:

(כה) ואח"כ אמר ויעתק משם ההרה שחזר להיות עולה במעלות דא"י שהיא בחי' המל' למעלה שכלולה מע"ס ושכם הוא בחי' אחוריים וחצונית המל' ונעתק משם לעלות ההרה בבחי' כתר מלכות שהוא מקדם לבית אל דאל נהירו דחכמתא והחכמה מאיר בבינה דבחכמה יבנה בית והוא בי"ת דבינה כו' ויט אהלה בה"א שהוא בחי' אהל ה"א דמל' שיאיר בה ממקורא דכולא כו' וזהו ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם הוי"ה להמשיך מלמעלה למטה ולהעלות הכל מלמטה למעלה וז"ש ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה לבחי' החסד שבדרום שבמקור הראשון שהן בחי' ה"ח הראשוני' שנק' חפץ חסד (מיכה ז, יח) שמחמתו חפץ לבא מן ההעלם לגלוי בדרך ירידה גדולה שלא לפי סדר ההשתלשלות כנ"ל וזהו הלוך ונסוע ואמ' בזהר מדרגא לדרגא ובזה יש ב' אופנים אחת מלמטה למעלה בדרך עלייה וב' בדרך ירידה מלמעלה למטה ושניהם אמת שזהו בחי' רו"ש כידוע בכל נסיעה יש עלייה וירידה שהיא הנסיע' והחני' ובזה ילך ויתותב ממקום למקום כו' ודרך כלל היינו שהיה עושה קשר וחבור בהלוך ונסיעה זו בא"י בכל מקומות שבה להיות עלייה מבי"ע לאצי' מלמטה למעלה וירידה והמשכה מאצי' לבי"ע תמיד והיה זה הכנה לביאת בניו לא"י שיהיה ע"י המצות שיעשו בא"י העלאה והמשכה מאצי' לבי"ע כו' (כמשי"ת) וכ"ז נעשה ע"י שאמר לו ה' לך לך מארצך כו' שנעשה בחי' דרך ומעבר מלמעלה למטה שעי"ז היה אברהם יכול לעשות קשר וחבור ממקורא דכולא מלמעלה למטה וגם להעלות כל הניצוצות מלמטה למעלה משא"כ קודם לכן שלא היה קשר וחבור לעליונים עם התחתונים כו' כנ"ל וד"ל:

(כו) וזהו שאחר שהיה אברם עם אשתו במצרים ועלה משם בשלום כמ"ש ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו כו' וילך למסעיו מנגב עד בית אל פי' לפי שעלה ממצרים שהיפך חשוכא דנ' שערי טומאה דמצרים לנהורא שעי"ז יבא יתרון האור מן החשך כידוע. ואבות סימן לבנים שגם ישראל זכו ע"י יצ"מ למ"ת פב"פ כו' ואז וילך למסעיו הראשונים שהיה עושה קשר וחבור מלמעלה למטה ע"י הכח העליון שא"ל ה' לך לך מארצך כו' וע"כ אחר שעלה ממצרים היה עולה במעלות דא"י למסעיו הראשונים מנגב עד בית אל עד המקום אשר היה אהלה בה"א בתחלה שהן ה"ח הראשונים עד"מ באותו האורח ושביל שבו עוברי' מעיר לעיר יכולים פד, גלחזור באותו שביל עצמו בחזירתו וכך באותו דרך ומעבר שכבר נעשה מלמעלה למטה כנ"ל עי"ז היה יכול לילך למסעיו הללו מלמטה למעלה בבחי' או"ח בהעלאת כל הבירורים דרפ"ח כו' שהעלה ובירר ממצרים כו' וזהו מנגב חסד דמל' שרש אברהם עד בית אל בחי' מל' דבינה שבה אור אבא שנק' אל כנ"ל שהוא הה"א שנעשה מקוץ התחתון די' כנ"ל לפי שנסע במסעיו הראשונים שנסע מלמעלה למטה עד המקום כו' אל המזבח ויקרא שם אברם בשם ה' בתוספת אור מרובה משם ה' שקרא בראשונה מצד יתרון האור מן החשך בעלותו ממצרים וד"ל:

(כז) ומעתה יתורץ הקושיא הנ"ל למה לא ספרה התורה במעלת הצדק' וחסד שהיה אברהם עושה עד בואו לארץ כנען בכוונות ויח"ע כל ימיו עד שהיה בן ע"ה שנה הטעם הוא כי שם לא אמר לו עדיין לך לך מארצך כו' שיצא מן ההעלם לגלוי לחבר ולקשר מעצמות המאציל באבי"ע כנ"ל שמפני זה לא היה נמשך יחודים הללו למטה כנ"ל אבל אחר שאמר לו ה' לך לך מארצך כו' שנעשה דרך ומעבר מעצמו' המאציל באבי"ע כנ"ל ובא לא"י שהוא המקום משכן לגלוי אור המל' דאצי' למעלה ולמטה כו' ובמקום המובחר שבה שהוא מקדם לבית אל כו' ע"כ שם בנה מזבח לה' הנראה אליו כנ"ל (ואחר שנצטוה על המילה בהיותו בן צ"ט שנה ונימול הוא וכל ביתו) אזי ספרה תורה בפרטי מעשה הטוב דאברהם והוא במ"ש וירא אליו ה' כו' והוא יושב פתח האהל כו' שמספר בזריזות צדקתו וחסדו בהכנסת אורחים שמיד שראה את האנשים רץ לקראתם ויאמר אם נא מצאתי חן כו' ואקחה פת לחם כו' וימהר אברהם האהלה כו' מהרי שלש סאים קמח כו' ואל הבקר רץ כו' שנראה מכ"ז טוב חסדו עם הבריות למטה שעי"ז עשה למעלה גלוי אור א"ס בתוס' אור מרובה ביח"ע בע"ס דאצי' מעצמות המאציל שיומשך גם למטה מטה מה שלא היה כן בעודנו באור כשדים מטעם הנ"ל וד"ל:

(כח) ואחר כל זה יובן ענין הנ"ל ג"כ דהגם שמצד התלבשו' התו"מ בעניני' גשמיים דוקא הוא שנעשו למעלה כל יח"ע ע"י פנימית ועצמות אור הכתר ששם שורה מהו"ע א"ס ב"ה ממש מטעם הנ"ל מ"מ עיקר הסבה לזה עצמו שיוכל להיות יח"ע ע"י המצות הגשמיות הוא דוקא ע"י מעשה האבות שקדמו למ"ת וכמ"ש באברהם עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כו, ה) ואע"פ שלא קיים כל רמ"ח מ"ע היה כולל כל רמ"ח מ"ע במ"ע זו דצדקה וחסד שהיה איש החסד למטה שעי"ז היה מקשר ומחבר ע"י בחי' ה"ח שבעצמו' המאציל לבא מן ההעלם לגלוי לאצילות ומאצי' לבי"ע ע"י שא"ל לך לך מארצך כנ"ל הנה ע"י קשר וחבור הזה שעשה כל ימיו מלמעל' למטה ומלמטה למעלה הרי זהו שרש כל היח"ע שנעשו בכל הרמ"ח מ"ע בכאו"א מישראל שעושה מצות שנעשה יח"ע כנ"ל מזמן מ"ת עד ימות המשיח והעוה"ב (וכן יצחק בעובדות שלו במדת היראה ופחד אלקים ע"י חפירת בארות (כידוע ומבואר פד, דבמ"א) וכן יעקב בעובדות שלו במדת הת"ת שהן ג' קוין דאצי' בכללות כמשי"ת) ואם לא האבות לא היו נעשה בחי' יח"ע למעלה ע"י המצות הגשמיות שנעשו למטה כי לא היה יח"ע הרוחניים תלוים במעשה התחתונים כלל כי אין חבור וקשר כ"כ לעליונים עם התחתוני' רק ע"י כמה מסכים והעלמו' וצמצומים עבים מאד שע"י הצמצום הראשון דמאמר קו המדה כנ"ל עד שכל מדרגה ומדרגה גם בע"ס דאצי' כל א' על מקומו ומדרגתו היה בא ולא נמשך מעילה לעלול רק במדה ושעור בלי תוספת ובלי מגרעת כלל כנ"ל וד"ל:

(כט) ועם כ"ז יובן שרש ענין כל ספר בראשית שקדם לספר שמות ושאר הספרים לפי שס' זה הוא השרש הראשון לכל המצות שנכתבו בספרים האחרים וע"כ נק' ס' בראשית בשם ספר הישר כמ"ש (יהושע י, יג) הלא היא כתובה על ספר הישר שהוא ספר בראשי'. והטעם הוא לפי שעיקר ספר בראשית הוא בספור תולדות האבות והשבטי' וע"כ הוא מספר ומאריך יותר בפרטי מעשיהם וכל קורותם להיות' שרש ומקור למצות שיכתבו בס' שמות ושאר ספרים כו' להיות מבואר למעלה שאם לא האבות במעשיהם שעשו קשר וחבור מעצמות המאציל לנאצלים בג' קוין דאצי' ימין ושמאל ואמצע (אברהם בקו הימין חח"ן ויצחק בקו השמאל בג"ה ויעקב בקו האמצעי דת"י) לא היו נעשים יח"ע ע"י המצות כלל:

(ל) וז"ש (תהלים עח, ה) ויקם עדות ביעקב כו' דהנה התורה שנתנה לישראל באה להם ע"י האבות שקדמו למ"ת כי האבות היו מרכבה לחג"ת דאצי' כנ"ל ואבות הן סימן לבנים (וגם עכשיו הרי ג' הרגלים פסח ושבועות וסכות הן כנגד ג' האבות פסח בבחי' החסד דאברהם ושבועות בבחי' גבורה דיצחק וסכות בבחי' ת"ת דיעקב וגם בכל יום ג' תפלות האבות תקנום אברהם תקן תפלת שחרית כו' כידוע ובכל תפלה ג"ר שבה הן לנגד האבות כידוע ותחלת כל תפלה או' אלקי אברהם כו'):

(לא) ויובן זה עד"מ האב שמוריש לבנו מכל אשר לו הנה האב הכין הכל ביגיעתו ועבודתו כל ימיו בכל אשר עשה בכל רכושו בכל הדברים במזון ומלבוש ודירה וכסף וזהב וכל הצריך לבנו הכל הכין האב כמו שהכין דוד לשלמה לבנין ב"ה כל מה שצריך עצים ואבני' וכסף וזה' ונחשת לכל מלאכת הבית כמ"ש (דה"א כט, ב) ובכל כחי הכינותי כו' ולא היה צריך שלמה למצוא הדברי' שצריכים לבנין הבית רק לעשות ולבנות בלבד וכ"ה ענין הירושה לבן מאביו שהכל הניח האב במותו במזומן ובא הבן ויורש כל הדברים המוכנים ועומדים ברשות האב שהכין לו כל ימי חייו ואם לא האב שהכין הכל לא היה לבן כלום מצד עצמו וא"צ הבן רק לשמור ולעשות בכל הדברים שירש כפי הנאות ונצרך לעסוק בהם בלי תוספות ובלי מגרעת אחר שכבר הכל מן המוכן ועומד מכבר כו' וד"ל:

(לב) וכך יובן הנמשל מזה באבות העולם שאין קורין אבות אלא לשלשה (מ"ש פ"א הי"ד ברכות טז, ב) פה, אאברהם יצחק ויעקב כידוע שזהו מפני שהאבות הן הן המרכבה לג' קוין דאצי' כנ"ל. וע"כ נקראו אבות העולם (שעליהם העולם דאצי' עומד בג' קוין חח"ן כו' שהוא תורה ועבודה וגמ"ח תורה בקו האמצעי דיעקב איש תם יושב אהלים תשב"כ ושבע"פ כמ"ש ויקם עדות ביעקב דוקא ועבוד' בקו השמאל דירא' ופחד יצחק וגמ"ח בקו הימין דחסד דאברהם) והן חח"ן בג"ה ודת"י כו' שיומשך בהן מעצמות המאציל למעלה מצמצום דקו המדה כנ"ל וע"כ האבות הללו היו סימן לבנים דהיינו שהיו מכינים בעבודת' בדביקות והתקשרו' האמיתית לעצמות אא"ס ב"ה ממש בכל ימי חייהם להוסיף אורות עליונים באצי' והכל היה מן המוכן על ידם בעולם האצי' בשביל בנ"י לצורך קיום התו"מ למטה בעוה"ז כל הצריך להם בכל פרטי מעשה המצות ועד"מ הנ"ל בהכנת האב לבנו כל הצריך לבנין בית כו' או שכבר הכין כל טוב והון ועושר בביתו בכל הדברים הצריכים למזון ומלבוש ובנין בית וגם הכין עוד שאר פרטי דברים יקרים דוקא כפי המצטרך לג' אלה מזון ולבוש ודירה וכה"ג והכל מוכנים ועומדים ומונחים באוצרותיו וכשיבא הבן יקח הכל מן המוכן וא"צ הבן רק לעשות הלבוש והבנין ולתקן המאכלים כו' וא"צ לטרוח ולמצוא תבואות ומאכל וצמר ללבוש ועצים ואבנים לבנין כי הכל יש מן המוכן בידו כו' וכך יובן הנמשל למעלה באבות העולם שהם הכינו כבר בעובדות שלהם במס"נ שעשו יח"ע למעלה באצי' בג' הקוין חח"ן כו' אברהם בקו הימין בשרשו בבחי' החסד שבעצמות ויצחק בקו השמאל בבחי' הגבורה שבעצמות כו' (כידוע בענין הגדול בה"א הידיעה שזהו ע"י החסד דאברהם וכן הגבור כו') שזה הכל היה הכנה רבה שכבר הוכן המשכות עליונות מעצמות המאציל באצי' לענין היחודים שעתיד להיות ע"י מעשה המצות שיעשו ישראל למטה בפ"מ עד שאינם רק כמו הבן שעושה בירושתו שכבר הוא מן המוכן בידו כנ"ל וכמו שמבואר למעלה בענין החסד שעשה אברהם למטה בבואו לא"י שעשה עי"ז יח"ע מעצמות המאציל באצי' מלמעלה למטה וממטה למעלה בבחי' קשר וחבור אחד עד שעי"ז נעשה הכנה למעל' בכל זמן שיעשו ישראל למטה מצות הצדקה וחסד גשמי שיהיה עי"ז יח"ע באצי' בזו"נ ואו"א (כנ"ל בענין צדקה בה"א שהוא המשכת תוס' אור החסד מז"א למל' ממקור כל החסדים העליונים שבעצמות ממש) מפני שאברהם היה מרכבה להוסיף אור החסד שבעצמות א"ס ממש בקו הימין חח"ן דאצי' כו' וכה"ג בכל המצות שהן בבחי' החסד נעשה יח"ע באצי' ע"י ישראל שעושין למטה הכל מצד ההכנה שהיה לזה ע"י עובדא דאברהם איש החסד ואם לא הכנת אברהם בכל מה שעשה כל ימיו לא היה יח"ע דאצי' תלוי כלל במצות הצדקה וכה"ג בשאר מצות שהן בקו הימין שעושין למטה בגשמיות וא"כ ה"ז ממש כמשל הנ"ל באב שהכין לבנו העצים ואבנים לבנין וכן ללבוש ומזון והבן אינו אלא בונה ולובש ואוכל ממה שכבר הכין האב כו' וכך א"צ ישראל רק לעשות מצות הצדקה בפ"מ בלבד (ודוקא ישראל מצד קבל' התו"מ ויש להם ירוש' מאבות משא"כ חסד לאומים כו') וכבר פה, בהוכן למעלה שיהיה בזה בחי' יח"ע בחסד העליון שבעצמות ממש בכל הע"ס דאבי"ע כו' וכה"ג בשאר פרטי המצות שבבחי' החסד בבחי' המשכת גלוי אלקות מלמעלה למטה (וכן בהתפעלות האהבה ודביקות בכאו"א כמשי"ת) וכה"ג בקו השמאל בבחי' גבורה ופחד יצחק היו כל עובדות דיצחק הכנה רבה באצי' להיות יח"ע בקו השמאל בג"ה ע"י המצות שיעשו ישראל למטה שהן בבחי' העלאה מלמטה למעלה כמצות הקרבנות ותרומות ומעשרות (ומצות היראה ולבער הרע בבחי' גבורות) וע"י העובדות דיעקב שנק' בריח התיכון כו' קו האמצעי הוא הכולל כל ב' מיני מדרגות דאברהם ויצחק וכמ"ש (בראשית לא, מב) אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי ששניה' כלולים בו וע"כ אמר ויקם עדות ביעקב דוקא שע"י יעקב וישראל בחיר שבאבות הוקם ונבנה כל שלמות הבנין דתו"מ שישראל עושים בכל הצריך בפרט להיותו כולל ב' הקוין דאצי' שזהו התורה הכלולה מה"ח וה"ג דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כמ"ש (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו ע"כ אמר ויקם עדות שהוא קו האמצעי דתורה ביעק' דוקא וד"ל:

(לג) (וזהו שגם עכשיו אמר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כו'. אמת היא התורה שהיא בקו האמצעי דת"י שכולל ב' הקוין כנ"ל וחסד לאברהם בקו הימין חח"ן כו'. לפי שכבר נשבעת לאבותינו מימי קדם דהיינו שכבר נעשה כריתו' ברית ושבועה לאבותינו שהן המרכבה העליונה לחג"ת דא"א וע"י מימי קדם שיומשך על ידן תמיד מימי קדמונו ש"ע ממש כנ"ל) וע"כ בכל ג' רגלים הן לנגד האבות דוקא וגם בכל יום בג' תפלות וכידוע דגם אוי"ר שהן שרש רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת נמשך בכאו"א מאברהם ויצחק בכל יום וכמ"ש במ"א ע"פ (ישעי' סג, יז) למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך כו' שהוא אהבה דאברהם אוהבי רחימא דמלכא בכל ימיו היה הכנה להיות אהבה זו ירושה לישראל בכאו"א מיד שיתעורר לבו יבא להתפעלות אהבה כבן היורש מן המוכן כנ"ל והוא שרש לקיום רמ"ח מ"ע וכן יראה ופחד יצחק שהיה בעבודתו כל ימיו נמשך ירושה לישראל בכאו"א להיות פחד אלקים בלבו. להיות סור מרע בפ"מ שהוא השרש לשס"ה ל"ת וכן בחי' הרחמים דיעקב שכלול מאוי"ר ירושה לכאו"א לעורר ר"ר על נפשו כו' שהוא הכולל להעלות כל המצות שנעשים באוי"ר כו' וזהו למה תתענו ה' מאהבה דאברהם שנק' דרכיך ותקשיח לבנו מיראתך דפחד יצחק שוב למען עבדיך שבטי כו' וזהו ע"י ספר בראשית שנק' ספר הישר לעורר ולהזכיר חסדי אבות לבנים להיות מאיר מן ההעלם דעצמות לגלוי בכאו"א שיוכל לקיים תו"מ באוי"ר בכל דור ודור וע"כ קדמו משה לכתוב לספר בראשית קודם לשאר הספרים (וכמשי"ת):

(לד) וזהו שרש ענין ספר בראשית שקדמו משה לכתוב לפני שאר הספרים ולכאורה למה קדם משה לכתוב ס' בראשית שהוא ספורי מעשיות וסדר תולדות הדורות וקורותיהם שאין בהם תועלת ולמה קדמו לעיקר התורה שהן ס' שמות ושאר הספרים שכותב ומספר בפירוש מעשה פה, גהמצות שזהו עיקר הספר ואיך קדם הטפל לעיקר. אלא הענין הוא דודאי ס' בראשית הוא עיקר הספר ולכך קדם לשאר הספרים כי הנה עיקר ענין ס' בראשית אינו אלא מה שמספר והולך תולדות האבות ומעשיהם בפרטות וכל קורותיהם באריכות. ואגב התחיל במע"ב ובתולדות אדה"ר וכל הדורות שאחריו עד אברה' ותחלת הספור הוא באברהם בתולדתו ובסדר כל פרטי מעשיו וקורותיו ונסיעותיו וכל אשר דבר עמו ה' עד שנצטוה על המילה והוא כל ספורי מעשיות שבפ' לך לך עד וירא וכל פ' וירא אחר שמל א"ע וגם כל סדר פ' חיי שרה עד וימת אברהם כו' ומתחיל בפ' תולדות לספר מתולדות יצחק בן אברהם ועד פ' תולדות נשלמו ספורי מעשיות דאברהם מתחלתו לסופו דהיינו מה שנשלם כל ההכנה העליונה שנעשה ע"י אברה' למעלה בבחי' קו הימין חח"ן דאצי' כנ"ל ואח"כ מתחיל לספר בסד' תולדו' מכל פרטי מעש' יצחק בחפיר' בארות וקורותיו וברכותיו כו' והיינו מה שעשה יצחק ההכנה העליונה בעולם האצי' השייך לחלקו ומדרגתו בבחי' קו השמאל בג"ה כו' והוא ע"י עובדות שלו בחפירות בארות וכה"ג כו' ואח"כ בפ' ויצא מספר בתולדות יעקב ונסיעותיו וכל פרטי עניניו וכל מעשיו והנהגותיו עם לבן ועשו עד סוף פ' וישלח ולהיות יעקב בחי' קו האמצעי שכל מעשיו ועניניו היה עושה הכנה למעלה בקו האמצעי דת"י שכולל ב' הקוין דימין ושמאל (שהוא עיקר התור' כנ"ל במ"ש ויקם עדות ביעקב כו') ע"כ האריך בספורו יותר לפי שהוא העיקר הכוללם יחד כו' וד"ל ואח"כ בפ' וישב יעקב מתחיל לספר בתולדו' יוסף בן יעקב וכל קורותיו ומעשיו עם השבטים וכל פרטי תולדותיהם שגם הם אע"פ שלא נק' אבות הם נק' שרשים הכלליים לגבי הענפים שנסתעפו מהם רק לגבי האבות נק' שבטים כידוע והאריך בספורים דיוסף יותר מיעקב לפי שהוא בבחי' יסוד ז"א כו' (ויעקב בחי' ת"ת וגוף וברית חשבינן חד כו') וכמ"ש אלה תולדות יעקב יוסף כו' והשבטים קבלו ממנו ועל ידו כידוע בענין החלום שלו שאמר והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה קמה אלמתי כו' וכמ"ש הנה נתתי לך שכם כו' ע"כ מאריך בספורו יותר להיותו עיקר המשפיע סוף וגמר כל שפע העליונה בג' הקוין דאבות להשפיע למל' וכל זה שמספר שנעשה ביוסף ושבטים היה הכנה למעלה באצי' להשפעת התו"מ לישראל בגשמיות עד תשלום פ' ויחי שמספר במיתת יוסף ואשר אמר פקד יפקד אלקים כו' עד וימת יוסף כו' שזהו תשלום כל ההכנה של האבות ויוסף ושבטים שעשו למעלה בעולם האצי' וד"ל. ונמצא שכל ס' בראשית הוא מקור ושרש להיות קיום התו"מ ושיהי' עי"ז הסתעפות מ"ת לישראל בהר סיני ושיהי' נעשה כל יח"ע ע"י מעשיהם שזהו שמספר אחר ספר זה בספר שמות שבאו למצרים ע' נפש ויצאו משם ע"י משה ואהרן ועמדו בה"ס לקבל תו"מ במעשה גשמי' ומפרש והולך בשאר הספרים פרטי מעשה המצות כולן כו' וכל זה שמספר בס' שמות ושאר הספרים תלוים בעיקר ושרש של התו"מ שמספר והוא ס' בראשי' פה, דשמספר בתולדות האבות ומעשיה' מטעם הנ"ל ולזה הטע' קדם משה לכתוב ס' בראשית לשאר הספרים שאחריו כי הוא העיק' ושרש להם כמובן מתוך המשל דירושה הנ"ל וד"ל:

(לה) אך הנה עדיין יש להבין למה נק' ס' בראשית בשם ס' הישר דוקא כנ"ל. וגם יש להבין דלכאורה יש סתירה גמורה לכל הענין הנ"ל באבות שהן מקור ושרש לתו"מ שקבלו ישראל שהרי מקרא מפרש ואומר וארא אל אברהם כו' באל שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם והקושיא ידוע איך אמר ושמי הוי"ה לא נודעתי כו' הרי כמה פעמים הזכיר שם הוי"ה בהגלותו אל אברהם כמו בפ' וירא אליו הוי"ה וגם קודם שמל א"ע בהיותו בן צ"ט שנה אמר וירא הוי"ה אל אברה' וכן ליצחק וליעקב כמה פעמים וצ"ל דמפני שלא קבלו האבות תו"מ בפ"מ שבהן מלובש שם הוי"ה ממש שנק' תורת הוי"ה מצות הוי"ה ע"כ אמר ושמי הוי"ה ממש לא נודעתי להם וא"כ איך יתכן שעל ידם היה שרש ומקור לתו"מ ואם מפני שבהכרח צריך לומר שאבו' קיימו התו"מ ברוחניות עכ"פ שהרי אמר עקב אשר שמע אברהם כו' וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי וארז"ל (יומא כח ע"ב) קיים א"א ע"ה אפי' ע"ת כו' וכי אפשר שקיים מצו' התלויות בא"י וביצ"מ בפסח וסכות וכה"ג אלא צ"ל שקיים כל התו"מ ברוחניות דהיינו כמו שהמצות הן למעלה ברוחני' באורות עליונים דאצי' וכמו עובדא דמקלות שעשה יעקב היה ממש כמו מצות תפלין שלנו כמבואר בזהר וכך היה כל עובדות דאברהם ויצחק כו' ואמנם עדיין אין זה מתיישב דהלא מבואר למעלה דמצות שנתלבשו בגשמיות שרשן למעלה יותר לפי שכל הגבוה יותר יותר מתלבש למטה וא"כ מצות הגשמיות יותר גבוה ממצות הרוחניות ולז"א באבות ושמי הוי"ה לא נודעתי להם לפי שלא קיימו תו"מ בגשמיות אלא ברוחניו' לבד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר שמעשה האבות היה מקור ושרש לתו"מ שיעשו ישראל למטה כנ"ל אחר ששרש המצות בגשמיות יותר גבוה מעובדות שלהם ומחמת זה אמר ושמי הוי"ה לא נודעתי להם כנ"ל וד"ל:

(לו) אך הנה תחלה יש להבין הטעם שנק' ספר בראשית ספר הישר ובזה יתורץ גם קושיא זו. ויש להבין תחלה בטעם ספורי מעשיות שבס' בראשית שנכתבו באריכות מאד וגם כמה מעשיו' הוכפלו בכתוב כמו מעש' דאליעזר עבד אברהם הוכפלו דבריו בתורה וע"כ ארז"ל (בב"ר פ"ס, ח) יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי כמה גופי תור' ומצות נכתבו ברמז ובקצר' כמו בפ' בסכות תשבו (ויקרא כג, מב) וכן וקשרתם וכתבתם שצריכים פירוש איך לעשות סכה ותו"מ ודברי אליעזר הוכפלו וזהו פלא גדול למה יהיה שיחתן של עבדי אבות גדול יותר מתורתן של בנים ועוד דהרי יש כמה ספורי מעשיות שאינן שייכים לאבות כספור מלחמה באריכות באמרפל מלך שנער כו' עד שאמר ומלכי צדק כו' וכה"ג ספורי מעשיו' דדור הפלג' וסדר תולדו' הדורות מאדה"ר עד נח ומנח עד אברהם וגם בספורי עניני האבות נכתבו באריכות מאד כו' וגם מספר בתולדות פו, אהגוים כמו בתולדות חם ויפת ותולדו' עשו וישמעאל עד ואלה המלכים אשר כו'. אך הנה יש להקדים כלל א' אשר כל הספורי מעשיות שבס' בראשית הוא מדבר בבחי' ומדרגה עליונה ביותר עד שהוא גבוה הרבה מכל הספרים האחרי' שמדבר במעשה המצות כמו ספור יצ"מ ומ"ת וכל המופתים וקי"ס ומצוה ראשונה דהחדש הזה לכם כו' וכל המצות שנכתבו בספר שמות וס' ויקרא ובמדבר עד ס' דברים שבאר משה את התורה כו' הכל הוא נמשך ומסתעף רק מס' בראשית מכל אשר נכתב בספר זה מהתחלתו במע"ב ותולדות אדה"ר ודורות שאחריו וכל ספורי עניני האבות ואמהות עד סוף ויחי שמסיים וימת יוסף בן מאה כו' וע"כ אמר על ספר זה שהוא ס' בראשית זה ספר תולדות אדם פי' זה הספר דבראשית נק' ספר תולדות אדם ונק' ג"כ ספר הישר כמו הלא היא כתוב' על ספר הישר והוא מקור ושרש לספרי' האחרים שנק' תורת האדם וכמ"ש (ש"ב ז, יט) וזאת תורת האדם כו' וע"כ אמרו דיפה שיחתן של עבדי אבות כו' כי גם בס' בראשית עיקר הספור באריכו' יותר הוא במעשה האבות ותולדותם ודרך אגב מספר גם בתולדות זולתם והכל הוא בבחי' ומדרגה עליונה הרבה יותר מגופי תו"מ שבספרים שאחריו. ושרש הענין הוא כידוע ומבואר במ"א ע"פ (איוב כח, כז. כח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמ' לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה פי' אז מקדמת דנא כמו (תהלים צג, ב) נכון כסאך מאז כו' והיינו בבחי' מהו"ע המאציל ממש דע"ז אמ' גליף גליפו בטה"ע והוא מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל בקו"ח ואבי"ע וזה השיעור בעצמו היה עפ"י קו המדה איך וכמה דהיינו איך יהיה הרצון והחכמה ומדות בהעל' ובגלוי בלי נטייה לימין ושמאל שלא יהיה נטיה לימין ביותר ולא לשמאל ביותר אלא כפי היושר וזה נק' קו הישר כקו המשקולת ששוקל בשוה לימין ושמאל להיותו עיקר המכריע ביניהם כו' וזהו אז ראה ויספרה שזהו ע"י התורה שקדמה לעולם ששקל בה כל אופן השעור גם בעצמו בכח ובהעל' בע"ס הגנוזות בעצמות מה שעתיד להיות בגלוי ובפועל בע"ס דקו"ח כו' וזהו ראה בחכמה דתורה הקדומה ויספרה בספר שנק' ספר תולדות אדם וזהו שנק' ספר הישר שהוא ס' בראשית ואח"כ הכינה וגם חקרה להביאה מן ההעלם שבעצמות לגלוי במחשבה ובדבור במחש' ורעותא דלבא היינו כמו במצות הרוחניו' למעלה שזהו היה עובדות דאבו' למטה וגם חקרה בדבור שזהו מ"ת בי' הדברות שבאה למטה בהתלבשו' בעניני' גשמיי' עד ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה שהוא בחי' המעשה בפ"מ שנק' סוף דבר שבזה נעוץ תחלת הכל שז"ש ויאמר לאדם דוקא וכמ"ש (קהלת ז, כט) אשר עשה האלקים את האדם ישר שיהיה בבחי' יושר דתור' הקדומה שאז ראה ויספרה כו' שהיא חכמה ברורה בלי נטיה לימין ושמאל וכמו להגיד כי ישר ה' כו' (תהלים צב, טז) וכן כי ישרים דרכי ה' כו' (הושע יד, י) וזו דוקא כשבא בפ"מ דע"ז אמר כי זה כל האדם ובזה יש יתרון מעלה לישראל על האבו' שקיימו התו"מ ברוחניות פו, בועכ"ז אם לא האבות שקיימו ברוחניות כמו שהמצות באדם העליון שנמשך ממהו"ע מבחי' ספר תולדות אדם שהוא ספר הישר דבראשית כמ"ש אז ראה ויספרה לא היה יורד ונמשך מאצי' לבי"ע התו"מ בדבור ומעשה שע"ז אמר הכינה וגם חקרה ויאמ' לאדם לשמור ולעשות כו'. ובזה יתורץ הקושיא הנ"ל דאע"פ שנאמר ושמי הוי"ה לא נודעתי להם מפני שלא באה להם התו"מ בגשמיות ששרשן למעלה יותר כנ"ל עכ"ז העובדות של האבות היה שרש ומקור להביא התו"מ מהעלם העצמות ממש לגלוי במחשב' וממח' לדו"מ כמ"ש הכינ' וגם חקרה כו' כנ"ל וזהו כל ענין ספר בראשית שנק' ספר הישר שקדמו משה לספר תורת האדם דמצות הגשמיות וד"ל:

(לז) אך עדיין יש להבין למה גם כל ספורי מעשיות שבס' זה דבראשית וגם מתולדות הגוים כישמעאל ועשו שנכתבו נק' הכל בשם ס' הישר דוקא כו' ולמה יהיה גבוה במדרגה מן המצות הכתובות בס' שמות וס' ויקרא כמו ויאמר ה' אל משה שבכל מצוה שהוא בחי' פנימית רצה"ע ממש ולמה שיחתן של עבדי אבות או ספור מעשה פשוטה או סדר התולדות נכתבו באריכות הרבה יותר והן גבוהות במעלה ומדרגה עד שנק' שרש ומקור לספרים האחרים כנ"ל אמנם הנה פי' הפשוט בשם ישר הוא כאשר הולך ביושר בלי נטיה כלל לכאן ולכאן שכל דבר שנמשך ממנו בדרך קוין בנטיו' לימין ושמאל אינו נק' ישר אבל ישר הוא דבר ההולך בשוה ובמישור מראש לסוף בלי ינטה לשום צד כמו השכל והרצון שהולך ביושר בלי ינטה לקוין לימין או לשמאל ביתר מכפי שהוא אמיתת הדבר כמו שהוא ממש וז"ש אשר עשה האלקי' את האדם ישר כו' שהנשמה שנק' אדם נמשך אורה מן העצמות ביושר בלי נטיה כלל לימין ושמאל כו' ובאמת הלא אנו רואים שיש באדם ב' קוין ימין ושמאל ברצון ושכל ומדות וגם בגופו יד ימין ויד שמאל כו' אלא צ"ל דנטיות הללו עצמן הן באין מכח קו היושר דוקא כמו קו המשקולת שמעמיד כפי המאזנים לימין ושמאל בשוה כנ"ל ושרש הדבר הוא מה שנק' אדם ישר עד שהקוין שבו בלי נטיה ביותר מכפי מה שהוא באמיתת עצמותו כו' הנה זהו מצד שנמשך מן העצמות בלתי ממוצעים כלל אלא כמו שהוא בעצמות ממש כן נמשך ובא בגופו שאז ודאי הילוכו ביושר בלי נטיה לאיזה צד ממילא כמו (בראשית ב, ו) ויפח באפיו נ"ח. שהלכה הנשמה שלא ע"י ממוצעים שאז הולכת ביושר כמו שהיתה כלולה תחלה בעצמותו ע"כ גם בהתלבשות' בגוף בקוין ימין ושמאל נק' ישר בלי נטיה לצד יותר מכפי שהוא בעצמות ממש ונמצא שפי' ישר בלי נטיה ובלי ממוצע הכל א' דהא בהא תליא שאם היה הולך ע"י ממוצע ממילא היה נמשך בנטיות לצד בשנוי מכפי שהוא בעצמות כו':

(לח) ועד"ז ממש יובן ג"כ כאן בענין ס' בראשית שנק' ס' הישר להיו' שהוא בבחי' ומדרג' גבוה מאד נעלה דהיינו כמו שהיה הכל כלול במהו"ע המאציל תחלה איך שיהיה המקור לרצון וחכמה ומדות שבתו"מ מבחי' היושר שהוא כמו שבאמיתת עצמותו שלמעלה עדיין מהתחלקות פו, גוהמשכות קוין ימין ושמאל כמו דבר שנמשך ביושר בלי ממוצע שהולך בלי נטיה ממילא כנ"ל ואמנם זה עצמו הגורם שיהיו הנטיות לצד ימין ושמאל באים מכח היושר דקו האמצעי שלא ינטו לצד רק כפי האמת בלי יתרון שזהו כמו ציור אדם שהוא בצלם אלקים ממש בלי נטיה לימין ושמאל רק בדמותו כצלמו בכל פרטי הקוין שבו כו' וז"ש זה ספר תולדות אדם ביום ברא כו' בצלם אלקים ברא אתו וכמ"ש עשה האלקים את האדם ישר והיינו ענין כל ספורי המעשיות דס' בראשית בסדר תולדות אדה"ר וכל הנטיות שבו לצד ימין ושמאל שהן חג"ת וענפיהן ופרטיהן בחצונית ובפנימיות והוא שמספר בכל תולדות הדורות עד אברהם וכל קורותם שהן הכל בחי' חצוניות עד אבות העולם וגם באבות מספר מתולדות החצוניות שלהם כישמעאל שיצא מאברהם ועשו מיצחק וקורותם וכל פרטי ספוריהם אבל הכל במדה ושעור דוקא וכמו ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכה"ג עד שבא אל ספור הפנימיות דאדם שהן האבות והשבטי' וכל קורותם שזהו עיקר האדם שנק' ישר בלי נטיה דהיינו שכל נטיות הקוין שבהן הוא מכח הקו הישר בדומה לעליון ממש כמו שהתורה הקדומה היא במהו"ע ית' ממש שע"ז אמר אז ראה ויספרה כנ"ל מבחי' פנימיו' ועצמות א"ס ב"ה ממש ואח"כ הכינה ע"י האבות וגם חקרה במ"ת כמו (משלי כה, ב) וכבוד מלכים חקור דבר שבא מן ההעלם לגלוי בדבור וזהו ענין גלוי התחלקות הג' קוין דאצי' והמשכתן למטה מאצי' לבי"ע לבא בעניינים גשמיים וכידוע דרמ"ח מ"ע הן ה"ח ושס"ה ל"ת הן ה"ג והממוצע היא התורה וזהו והנגלת לנו ולבנינו כו' לעשות וזהו וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת ה' ברמ"ח מ"ע בפ"מ היא חכמה הקדומה שאז ראה ותורה בפ"מ היא בינה הקדומה שאמר ויספרה כו' דבסוף מעשה דוקא ניכר תחלת הכל כו' והן הן ס' שמות ויקרא במדבר שהן בבחי' גלוי התו"מ בג' קוין מאצי' לבי"ע כמו ויאמר ה' אל משה לאמר לבנ"י שהן נשמות דבי"ע בגופים אבל מה שנחלקו בציור ג' קוין וכל פרטיהם כאלה דוקא בלי נטיה כלל לימין ושמאל אפי' כמלא נימא כמ"ש (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה כו' והזהיר אל תוסף על דבריו (שם, ו) זהו מפני שכבר נמשך ציור זה בבחי' היושר מעצמות ופנימיות א"ס ב"ה ממש וזהו ענין ס' בראשית שקדם להם שנק' ס' הישר שהוא העושה התחלקות הג' קוין באצי' מעצמות המאציל בציור זה קודם שניתנה התורה לישראל בבחי' ירידה והמשכת ג' קוין אלה בעשיה בפ"מ שהן ג' קוין נפרדים ממש (בציור אדם חצוני כו') אבל באצי' הג' קוין הללו שהולכים ביושר מן העצמות ממש כמ"ש עשה את האדם ישר וזה ספר תולדות אדם כו' ה"ז מיוחדים בעצמות המאציל דאיהו חד ממש. וידוע דהאבות היו מרכבה לחג"ת דאצי' ממש כמו שהן בבחי' הפנימית בעצמות וע"כ גם מה שיצא מהם לצד בבחי' מותרות הכל בא שם במדה ונצרך לספר בהם וכן בתולדות הגוים לכל פרטי ספוריהם והכל מקור ושרש לכל המצות דעשה ול"ת שבשאר הספרים ולכך האריך בספוריהם יותר מן המצות כנ"ל וד"ל:

פו, ד(לט) ומעתה לא יפלא מאמר רז"ל דיפה שיחתן של עבדי אבות כו' דודאי ספור זה דאליעזר היה להביא את רבקה לייחדה עם יצחק שהוא בחי' מ"ה וב"ן דזו"נ שכפי שהוא בעצמות ממש גבוה הרבה מכמה מצות מעשיות שבשאר הספר שכל עיקר ענינם אינו רק יחוד אחד מיח"ע דזו"נ וספור זה מדבר מעצם היחוד דמ"ה וב"ן דיצחק ורבקה כמו שהן במקורם וכה"ג בספורי בנות לבן רחל ולאה עד שנתייחדו עם יעקב והולידו י"ב שבטים שכ"ז מדבר בעצם מקור יח"ע דיעקב ולאה ורחל שבאצי' שהן בחי' ב"ן שבכל פרצוף וכן אברהם ושרה וכל ספוריהם שהוא בבחי' או"א דאצי' שע"ז נתנה כל התו"מ להיות יח"ע באו"א וזו"נ באצי' ע"י המצות ולזה הקדים ס' בראשית שבו נזכר עצם מציאו' היח"ע שבאים בבחי' היושר בג' קוין דאצי' בבחי' מ"ה וב"ן דכר ונוקבא כאברהם ושרה ויצחק ורבקה ויעקב ורחל ולאה והמצות הכתובים בשאר הספרים אינן רק לעורר יח"ע מלמטה למעלה ע"י המעשה דוקא כנ"ל וד"ל (ועכ"ז אמר על האבות ושמי הוי"ה לא נודעתי להם מטעם שלא קיימו המצות בפ"מ מפני שסוף מעשה עבמ"ת וכנ"ל במ"ש ויאמר לאדם הן יראת ה' כו' וכמ"ש (ירמי' ט, כב) אל יתהלל חכם כו' (וכמשי"ת):

(מ) והנה יש להבין עוד בתוס' באור כל הענין הנ"ל וגם להבין בתוס' באור סדר דברי הפ' הזאת עד ואברה' בן ע"ה שנה בצאתו מחרן עד סיום הפרשה. דהנה לכאורה יש להבין עוד ב' דברים אחר באור כל הנ"ל. הא' למה לא זכו בנ"י לקבלת התו"מ בה"ס עד שנכנסו תחלה בעול גלות מצרים בעבודה קשה בחומר ובלבנים דוקא כידוע מאחר שלפי כל הנ"ל הרי זכו ישראל למצות בגשמיות מצד הירושה מאבות שהכינו להם הכל בעובדות שלהם כנ"ל ומפני זה הקדים משה לכתוב ספר בראשית שנק' ספר הישר כנ"ל. והב' מדוע לא נמול אברהם עד היותו בן צ"ט שנה להיות שמו אברהם בה"א דוקא כנ"ל אחר שכבר צוה לו ה' לך לך מארצך כו' שזהו ענין הגלוי מן ההעלם שבעצמות כנ"ל בהיותו בן ע"ה שנה היה לו לצוות אותו מיד על המילה ולהיות נק' שמו אברהם בה"א ומדוע נמשך הזמן כ"ד שנה מע"ה עד צ"ט כו'. ולפי המובן מכל הנ"ל הרי ודאי כל היח"ע דאברהם שבהיותו בשם אברם לא היו באים לגלוי כלל למעלה בלא ה"ח דה"א דאברהם וא"כ יפלא יותר מה שנזכר בתורה המסעות שלו בא"י במ"ש כאן ויעבור אברם בארץ כו' וירא ה' אל אברם כו' ויסע אברם כו' וכן כשעלה ממצרים וילך למסעיו כו' עד ויקרא שם אברם בשם ה' אחר שלא נעשה ע"י קריאתו בחי' גלוי מן ההעלם כאשר שמו אברם עד שנק' אברהם דוקא (רק בהכנסת אורחים לא סיפר עליו עד שמל א"ע). אך כ"ז יובן עפ"י הקדמה אחת הנ"ל בענין המצות שקיים אברהם אפי' ע"ת כו' אע"פ שלא היה בא"י ובזמן ב"ה שכמה מצות תלויות בהן כו'. אלא הענין הוא שכל המצות קיים ברוחניו' ולא בגשמיו' כנ"ל. וד"ז צריך באור איך שייך לומר מצות ברוחניות ולא בגשמיות כו'. אך הענין ידוע שיש פז, אמצות הרוחניות למעלה שנק' מצות הוי"ה ממש בבחי' האצי' (וכמו שאו' מצותי ואנו אומרים אשר קדשנו במצותיו כו') אך מה שאמר באברה' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך הוי"ה ממש לעשות צדקה ומשפט כו' משמע מצות בגשמיות ואפשר להיותו שרש ומקור לצדקה ומשפט שיעשו בניו בגשמיות כנ"ל זהו אשר יצוה את בניו כו'. והענין הוא כידוע בע"ח דעיקר ושרש כל המצות למעלה היינו רק להמשיך תוס' אורות בכלים דאצי' כמו במצות ת"ת להמשיך תוספת אור דא"ס בחכמה שהוא חכמה מוחא ובמצות צדקה להמשיך תוס' אור א"ס בחסד דרועא ימינא כו' וכה"ג בכל המצות שנק' רמ"ח אברין דמלכא כידוע. אך לכאורה אין לזה הבנה כלל דהלא כבר נאצלו כל אורות דאצי' בכלים מכלים שונים ונמשך גם תוספות אור בכלי מעצמות המאציל כמשל שלהבת הקשורה בגחלת וכחפירות שמקבלים מן הנהר כו' וא"כ מהו ענין המצות למעלה ברוחניות שעי"ז דוקא נמשך תוס' אורות בכלים כו' וגם למה נק' מצות הוי"ה ברוחניות דאצי' להוסיף אורות בכלים ע"י מעשה התחתונים דוקא אחר שבלא"ה נמשך תוס' אורות בכלים כו' וגם א"כ מהו ההפרש בין קיום המצו' דאבות ברוחניות בעובדות שלהם לקיום המצות שלנו בגשמיות כו' וד"ל:

(מא) אך הנה התירוץ לזה ידוע דאורות דאצי' נאצלו מעצמו' המאציל בבחי' צמצום ומדה עפ"י מאמר קו המדה הידוע שהוא מה ששיער בעצמו בכח איך שיהיה בפועל ועד"מ הבונה בנין שיומדד בו הרצון ושכל ומדות באופן בנין זה בדקדוק ושיעור בעצמו לא יוסיף ולא יגרע אופן ציור הבנין ואז ממילא נעשה כן בגלוי הרצון ושכל ומדות להביא לידי מעשה הבנין בפ"מ וכן במע"ב בי' מאמרות שנתגלה ההעלם של הרצון וחכמה ומדות שבעצמות בדקדוק ושעור ששיער בעצמו איכות אופן הבנין של עולם הגשמי וכך עד למעלה מעלה שע"ז נא' כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג) גם בעולם האצי' באיכות אופן גלוי ע"ס כמו שהן בהעלם העצמות הכל היה ע"פ מדה ושעור ששיער בעצמו תחל' ולפ"ז כאשר צריך להיות תוס' אור חדש באבי"ע אשר לא היה כזה בתחלת השעור והמדה שנק' קו המדה (כאמת הבנין ממש שמודד איך וכמה וכמ"ש (ישעי' מ, יב) מי מדד בשעלו מים כו' וכמ"ש במ"א) אזי יש בזה ב' אופנים א' שיהיה התעוררות אור חדש הזה מעצמות המאציל ממש בע"ס הגנוזות בהעלם העצמו' תחלה וממילא יומשך כן בגלוי דע"ס דאצי' ומשם לבי"ע כמו לנשמות בג"ע עד עוה"ז השפל לשנות טבע הבריאה דמע"ב שהן נסים ונפלאות כידוע או שיהיה גלוי אור האצי' בבריא' ביתר מכפי המדה כמו גלוי שכינה בנביאי' ובהיכל ק"ק או שיעלה מבי"ע לאצי' ביתר מכפי המדה וצמצום בבטול היש לאין כאליהו וחנוך שעלו למעלה ממש וכה"ג. והב' שיבא זה ע"י מעשה התחתונים דוקא שיעוררו לבחי' מהו"ע המאציל שיאיר בתוס' אור מרובה על העיקר באצי' מלמעלה גם מן הרצון והתענוג שהיה בהעלם העצמות תחלה להוסיף אור חדש ברצון ותענוג הקדום וגם בחכמה הקדומה וממילא יומשך אור חדש זה פז, בבכח"ב ומדות דאבי"ע כו' וד"ל:

(מב) והנה אופן זה שמתחדש מן העצמות ממש ע"י מעשה התחתוני' להוסיף אור חדש בבחי' חפץ חסד הראשון ששיע' בעצמו בכח כו'. הנה זהו ע"י מצות מעשיות שלמט' אחר מ"ת לישראל כמו ע"י מצות ת"ת לשמה למטה שהוא לשם התור' עצמה היינו להוסיף אור חדש מעצמו' המאציל באור החכ' שבהעלם עצמותו שיבא לידי גלוי אור בכלי החכמה דאצי' שהוא חכמה מוחא להאיר בחכמה שבתורה דוקא בפרטי המדות כמו בסדר זרעים נמשך ע"י למוד בדבור בסדר זה תוס' אור חדש בבחי' אור החסד שבחכמ' שבתור' שמאיר בכלי הוא סדר זרעי' בתוס' אור רב (וממיל' נמשך תוס' אור בחסד דאצי' לצורך בנין העולמות או להשפיע לנשמות ומלאכי' עד חסד הגשמי למטה כמו אם לא בריתי כו' (ירמי' לג, כה) וע"י סדר שני נמשך אור חדש במדה השניה דחכמה וכך כל ו' סדרי משנה ולמעל' היינו ו"ק דח"ע דתש"מ וכ"ה ע"י מצות הצדקה למטה נמשך תוס' אור חדש מבחי' העצמות ממש דהיינו מבחי' חסד דא"ס עצמו באור חסד דז"א להשפיע למל' כו' בתוס' אור רב ועד"ז הן כל מעשה המצות שהן רק להוסיף אורות באצי' מעצמות א"ס ממש שלמעלה מקו המדה הנ"ל וד"ל:

(מג) והנה כאשר קיים אברהם כל התו"מ ברוחניות כנ"ל היינו בבחי' ממוצע בין ב' האופנים הנ"ל דהיינו שע"י העובדו' שעש' א"א למט' במס"נ ובדביקו' אמיתית לעצמות א"ס ב"ה ממש עשה התעוררות חדשה בעצמות המאציל להיות מתעורר מכח עצמו להמשיך תוס' אור חדש בכל ההשתלשלות דע"ס שבהעלם ובגלוי בקו"ח באבי"ע כנ"ל כמו בחסד ואהבה רבה דאברהם למטה נתעורר אור חדש בבחי' חפץ חסד הראשון להאיר תוס' אור בכח"ב ומדות שבהעלם העצמות להיות תוס' אור באבי"ע כו' וכן ע"י עובדות דיצחק ביראה ופחד כו' שכל זה הוא ענין קיום התו"מ ברוחניות דהיינו בבחי' או"כ דאצי'. ובזה יובן יותר הטעם שצוה לו ה' לך לך מארצך כו' דהיינו לפי שצריך לקיום התו"מ ברוחניות דאצי' להוסיף אור חדש מעצמות המאציל כנ"ל ושיבא גלוי האור בכלים דוקא וכמו בחכמה מוחא חסד דרועא כו' כמו במצוה שלמטה ע"כ א"א כ"א שיצא בעצמו מבחי' ההעלם וצמצום הראשון שהוא השעור דקו המדה הנ"ל בבחי' הגלוי ביתר מכפי המדה וצמצום הראשון כמ"ש למעלה ולזאת צוה לו על התעוררות זאת בכלל עכ"פ באמרו לך לך כו' וד"ל:

(מד) אך הנה באמת זה הצווי היה רק על בחי' קיום התו"מ ברוחניות דאצי' להאיר בתוס' אורות בכלים בג' הקוין דאצי' (שזהו הנק' מצות הוי"ה למעלה או מצותי ממש כנ"ל) שיאירו ביתר מכפי הצמצום הראשון דאע"פ שמאיר לפרקים תוס' אורות בכלים זהו הכל ע"פ קו המדה מהתעוררות דחפץ חסד הראשון משא"כ ע"י עובדות דאבות נמשך ביותר כנ"ל וזהו הקיום דתו"מ ברוחניות להוסיף אורות בכלים למעל' הוא כמו הקיום דתו"מ בפנימית כמו שהוא בבחי' האצי' ממש דאיהו וחיוהי חד כו' (שהוא בבחי' הסוד וטעם שבהם שנק' פז, גטעמי תו"מ שיתגלו לע"ל ע"י משיח (וכמו בג"ע עכשיו כו') אבל כדי שיהי' קיום התו"מ בגשמיו' דהיינו שיומשך ויתלבש האור בכלי למטה בעשיה גשמית ע"ד התלבשות האור העליון דאצי' בכלי שלה דאצי' בתוס' אור כנ"ל (עפ"י התור' דאצי'). והדוגמא לזה התלבשות ח"ע הפנימית בפ' קדש דתפלין ול"ב נ"ח דמקיף העליון בל"ב חוטין שבציצית וכה"ג בכל המצות במצות צדקה ות"ת שמתלבשים למטה בגשמיות ממש הנה לזה לא היה הצווי אל אברם לך לך מארצך כו' כי לא ניתן לו יכולת הזה להביא ולהמשיך יח"ע דאצי' שבמצות הרוחניות גם למטה בגשמיו' כ"א לפ"ע העלאת מ"ן שלו מלמטה ע"י דביקות ומס"נ שלו בתמידות לעצמות א"ס ב"ה שאין זה גורם רק הוספו' אורות בכלי' דאצי' ברוחניות לבד אלא ישראל דוקא הוא שקבלו זה בשעת מ"ת כידוע וכמ"ש ושמי הוי"ה לא נודעתי להם שהוא מצות הוי"ה שבאו למטה בגשמיו' ששרשם עליון יותר כמשי"ת ומה שיכלו ישראל לקבל תו"מ בגשמיות לא היה רק מחמת עול גלות קשה שהיה להם במצרים בעבוד' קשה בחומר ובלבנים שמררו את חייהם ממש (שמחמת עוצם השפלות שנק' עמ"ת הוא שזכו להיות נמשך להם תו"מ משרשם העליון ביותר בחי' עו"ר) אבל לא מחמת שירשו כח זה מן האבות דאין אבות סימן לבנים להוריש להם ירושה כנ"ל רק במה שהיה בכחם בעובדות שלהם שהוא קיום התו"מ בפנימיות ברוחניות דאצי' לבד אבל מה שלא זכו האבות בעובדות שלהם שהוא קיום תו"מ בגשמיות איך יורישום לבניהם וע"כ הוצרכו ישראל להיות בגלות מצרים כדי שיזכו לקבלת תו"מ בחצוניות דוקא וד"ל:

(מה) ובזה מתורץ הקושיא הא' למה לא זכו ישראל לקבל' תו"מ עד שנכנסו בגלות מצרים (וז"ש וארא אל אברהם כו' ושמי הוי"ה כו' וגם אני שמעתי את נאקת כו' וגם הקמתי כו' דע"כ זה שזכו ישראל מצד הגלות כבר הכינו להם האבות ליתן ירושה דא"י לבנים לפי שקיימו התו"מ ברוחניות דאצי' עכ"פ וכנ"ל בענין זה ספר תולדות אדם דהיינו ס' הישר דבראשית דזה עצמו שהתו"מ שרשן בעצמות א"ס ממש בבחי' המדה ושעור לנטיה דימין ושמאל כו' הנה נמשך מהעלם העצמות לגלוי ע"י האבו' כנ"ל בענין ראה ויספרה הכינה וגם חקרה כו'). אך הנה עדיין דבר זה צריך טעם ובאור למה לא זכו האבות לקיום התו"מ גם בחצוניות כמו שזכו בקיום התו"מ ברוחניות ופנימיות הלא יש בכלל מאתים מנה וחצונית נכלל בפנימית כו'. אבל כללות שרש הענין הזה מובן מתוך כלל הנ"ל שיש שרש לחצונית למעלה יותר משרש של הפנימי' כנ"ל בענין נובלו' חש"מ תורה דלשבח קאמר ומקוצו של י' התחתון שעשה צורת ה"א בהתפשטות הוא קוץ העליון שלמעלה מגופו של נקודה די' דחכמה עצמה שאין בה כח זה להתפשט בבינה כו' והוא עפ"י כלל הנ"ל דכל הגבוה גבוה ביותר ירידתו למטה לבא בהתלבשות החצונית ביותר דוקא וכמו משלי שלמה ומשלים דר"מ כו'. וכה"ג יובן ג"כ בענין המצות שמן ההכרח לומר דכל שהאור והשפע דרצה"ע בא למטה בלבוש דחצונית דחצונית ביותר שזהו ההוראה על פז, דעוצם רוממות ערך האור הזה שהוא בא ממקום גבוה מאד נעלה דהיינו מבחי' פנימית שבפנימית ביותר כו' משום דלפ"ע כח רוממות האו' בשרשו העליון כך ממש ערך כח ירידתו למטה מטה ביותר ואם אינו גבוה כ"כ אין בכחו לירד למטה מטה כ"כ כו'. ולפי"ז הרי יובן ממילא בקיום התו"מ בחצונית ובגשמיות דדצ"ח בצמר דטלית וקלף דתפלין וסכך דסכה וכה"ג דבחי' נוגה דעשי' מזה הוראה הגדולה על בחי' האור העליון הגנוז בהם שהוא רצה"ע שהוא בא ממקום גבוה ביותר שהוא מבחי' הפנימיות דפנימיות דהיינו מבחי' פנימית דפנימית הכתר העליון שבו שורה פנימית דפנימית מעצמות א"ס ב"ה שהוא גבוה הרבה גם מבחי' אור הכתר עליון דאצי' שהיה מאיר ביח"ע דאצי' בע"ס או"כ ע"י עובדות דאבות שנק' קיום התו"מ ברוחניות ופנימית הנ"ל כי מאחר שלא היה ביכולת יח"ע שלהם לירד ולבא למטה בהתלבשות חצונית בעשיה גשמית ממש כ"א ברוחניות באצי' לבד הנה מזה יש הוראה גמורה שאין האור העליון שהיה מאיר ביח"ע שלהם בא ממקום גבוה כ"כ לפי כלל הנ"ל וד"ל:

(מו) ולזה הטעם יובן מה שלא זכו האבות למצות בחצוני' כי אע"פ שגם בשביל קיום התו"מ ברוחניות צוה לו ה' לך לך כו' שיומשך אור עליון מעצמות המאציל מהעלם לגלוי למעלה מכפי המדה וצמצום הראשון דהשתלשלות הקדומה אבל בשביל קיום התורה בגשמיות הרי הוצרך שיבא האור ממקום ומדרגה גבוה הרבה יותר שבעצמות המאציל מטעם כלל הנ"ל וכמו שיבא התלבשות האור דחכמה עלאה בפ' קדש בקלף גשמי הוצרך שיבא האור מלמעלה מבחי' אור דח"ע דאצי' מאחר שנמשך ונתלבש גלוי זה בחצונית כ"כ בקלף גשמי מזה הוראה גמורה ששרש גלוי זה הוא מלמעלה ממקור ההשתלשלות (שאין העלאת מ"ן במס"נ בעובדו' מגיע לשם כלל כעובדא דמקלות דיעקב שהן ענין התפלין ממש כמ"ש בזהר שלא בא האור העליון במקלות ממקום גבוה כ"כ כמו בתפלין שלנו כו') אשר שם גם החכמה דאצי' בחי' עשיה יחשב כי אצי' ועשיה שוים שם ממש וע"כ גם בקלף הגשמי יוכל להתלבש כי גם בחי' רוחניות דח"ע ערך אחד הוא עם האותיות דפ' קדש שבקלף גשמי לגבי מדרג' המקיף העליון הכללי שלמעלה מעלה מכל ההשתלשלות דקו"ח והן בחי' עגולי א"א שסובבים ומקיפים עד רגלי העשיה בהשוואה אחת ממש ואין חלוקי מדרגו' בהשתלשלות דאבי"ע רק בבחי' א"פ דיושר אבל בבחי' העגולים דמקיפין אין חלוק מדרגות כלל בין עליון לתחתון אצי' ועשי' שוין כו' והוא בחי' מקיף הכללי שמקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה ממש כידוע וד"ל:

(מז) וזהו הטעם ג"כ שלא נמול אברהם עד שנעשה בן צ"ט שנה דוקא אע"פ שכבר נצטוה בהיותו בן ע"ה שנה לך לך מארצך כו' בשביל קיום התו"מ ברוחניו' עכ"פ כנ"ל שזהו עכ"פ גלוי ההעלם מן העצמות ביותר מכפי המדה וצמצום הראשון דקו"ח כו'. אמנם אין זה הצווי רק בשביל היח"ע דאצי' לבד שנק' קיום התו"מ למעלה ברוחניות לבד שאין האור הזה בא מפנימית דפנימית כ"כ כמו שנמשך בשביל פח, אקיום התו"מ בחצונית ובגשמיות מטעם כלל הנ"ל ע"כ כל משך זמן כ"ד שנה הללו שמע"ה עד צ"ט היה הכל כל עובדות דאברהם לייחד יח"ע באצי' (כאדה"ר בג"ע קודם החטא דכתיב ויניחהו בגן עדן לעבדה להוסיף אורות באצי' וכה"ג). אך כדי שיהיה מזה הכנה לבנים להיות קשר וחבור מאצי' לבי"ע לזאת נצטווה על המילה בהיותו בן צ"ט שזכה אברהם לקיום מצות מילה בגשמיות בבשר ערלתו ולא מקודם לכן כי עד היותו בן צ"ט לא היה ביכולתו רק לקיים התו"מ ברוחניות בבחי' הפנימיות כמו שהן למעלה באצי' לבד רק בהיותו בן צ"ט שנה ניתנה לו מצות המילה בלבד שיקיימנ' בגשמיות ולא שאר מצות זולתה כמצות תפלין וצצית ושבת וכה"ג (אע"פ שבודאי היה שומר את השבת כהלכתו כמ"ש אשר שמע אברהם בקלי כו' ועשה צדקה ומשפט וצוה לבניו לעשות צדקה ומשפט כו' מ"מ הרי לא נצטוה ע"ז (רק בז' מצות ב"נ על עכו"ם ג"ע וש"ד כו' וכמו שאמרו (ע"ז יד, ב) עכו"מ דא"א ד' מאות פרקי הוה כו') והטעם שלא נתנה לו רק מצו' מילה לבד לאות ברי' עול' כו' הענין הוא כדי שיהיה קשר וחבו' לקיו' התו"מ ברוחניו' דאצי' עם התו"מ שבגשמיות ואע"פ שכבר זכו ישראל לקיום התו"מ בגשמיות ע"י הגלות דמצרים כנ"ל אבל לא היה נעשה ע"י המצות בגשמיות יח"ע ברוחניות דאצי' כי אין חבור וקשר כלל לתחתונים עם העליונים רק כפי המדה וצמצום הראשון כנ"ל אבל ע"י האבו' הרי היה קיום התו"מ ברוחניות ופנימיות באצי' וע"כ מצד שהאבות סימן לבנים יכלו להוריש זה לבניהם דהיינו כאשר יזכו ישראל לקבלת התו"מ בגשמיות יהיה נעשה עי"ז יח"ע באצי' בפנימיות וזכות אבות זה ודאי ירשו בנים מן המוכן שכבר הכינו להם האבות כנ"ל (במשל ירושת הבן מאשר הכין לו האב כו'). ומזה הטעם הוא שניתן לאברהם מצות מילה דוקא בגשמיות בגופו שאם לא היה אברהם נמול בגשמיות לא היה חבור וקשר לקיום התור' ברוחניות עם קיום התורה בגשמיות בישראל ולא היה מועיל ירושת הבנים מאשר הכינו להם האבות במעשיהם למעל' אחר שאין חבור לתחתונים עם העליונים כנ"ל. אך לאחר שנמול אברהם בגשמיות הרי עי"ז ירד גם עליו מאור ושרש דתו"מ בגשמיות עכ"פ דרך כלל במצות מילה זו שהיא אות ברית בכללות ואז כאשר הוליד אברהם ליצחק בהיותו מהול כבר היה בו הארה זאת ויצחק נולד מאור שפע זו ממש בהולדו מטפה ראשונה שיצאה מבריתו של אברהם שהיה מהול באות הברית קדש שהרי אברהם נמול בן צ"ט והוליד ליצחק בהיותו בן מאה והוטבע בנפש יצחק שנולד באור העליון הזה שבמצות מילה ויצחק הוליד ליעקב כשהיה מהול בן ח' ימים שמל אותו אביו אברהם עפ"י דת התורה ובזה היה נפש יעקב יותר שלם ונק' איש תם יושב אוהלים (בראשית כה, כז) דתושב"כ ושבע"פ כו' כי היה שלם בשלמות דאברהם ויצחק בבחי' קו האמצעי דתורה כו' בבחי' החבור דתורה הרוחניות עם התורה הגשמיות וכמ"ש ויקם עדות ביעקב דוקא וזהו מה שהוריש יעקב לי"ב שבטים בניו והמשיך גם בהם הארה השלמה הזאת שבמילה ולהיות חבור וקשר זה פח, במסתעף מהרוחניות לגשמיות בתו"מ שיקבלו במ"ת שמסבת ירושה זאת במילה הוא שיכלו בנ"י לקבל תו"מ בגשמיות ושיהי' לקיום זה חבור וקשר גדול עם קיום הרוחני לפי שירשו מאבותיהם חבור זה דרך כלל עכ"פ ע"י מצות מילה דאברהם שהוליד ליצחק מברית מהול שקיים בגשמיות כנ"ל ואם לא היה אברה' מקיים מצות מילה בגשמיות גופו לא היה יצחק נולד מברית מהול ולא היה קשר וחבור זה כלל דאע"פ שבודאי היה אברהם מל את יצחק בהמול א"ע בהיותו בן מאה שנה אבל הרי היה נפסק הקשר וחבור מן הקיום הרוחני עם קיום הגשמי במה שהי' יצחק נולד מברית בלתי מהול בגשמיות שלא היתה מצוה בגשמיות נמצאת עדיין באברהם. ואמנם לזה נצטוה אברהם לימול א"ע שנה אחת קודם שהוליד את יצחק שמילה זאת לצורך הולדת יצחק היתה כדי שיהיה קשר וחבור עי"ז להוריש לבניהם אחריהם בחי' קשר וחבור דיח"ע ברוחניות עם המצות בגשמיות ולכך נצטוה אברהם במצות מילה בלבד ולא בשאר מצות זולתה להיותה בבשר גופו ובברית דוקא שיולד ממנו יצחק כנ"ל וד"ל:

(מח) ועם כל הנ"ל הרי מתורץ הקושיא הנ"ל מדוע לא נימול אברהם עד היותו בן צ"ט שנה כי עד אותו זמן היתה כל עבודתו רק ביח"ע הרוחניות שנק' קיום התורה ברוחניות לבד וע"ז נצטוה לך לך כו' והן הכ"ד שנה שעד היותו בן צ"ט. אך בשביל תולדות יצחק ויעקב להוריש לבניו ענין הקשר וחבור דקיום הרוחני בקיום הגשמי הוא שנצטו' בהיותו בן צ"ט על מצות מילה שיקיים רק מצוה אחת בגשמיות בגופו ובברית דוקא מטעם שעי"ז יהיה חבור לרוחניות המצות עליונות במצות הגשמיות שיעשו בניו כל ימי עולם כנ"ל וד"ל:

(מט) ובכ"ז יובן מה שמצינו בדברי רז"ל בטעם שלא זכה אברהם למצות בגשמיות לפי שיצא ממנו ישמעאל ויצחק לא זכה מפני שיצא ממנו עשו רק יעקב לפי שהיה איש תם ושלם בתולדות י"ב שבטים שבטי יה כו' ע"כ זכו בניו לקבלת התורה בפ"מ כו' (ע"י שקבלו עול גלות דמצרים בחומר ולבנים שנשתתף בזה גם יעקב אביהם באמרו (שם מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה כו') והענין הוא מובן עפ"י הנ"ל דאברהם קודם המילה היתה כל עבודתו רק למעלה ברוחניות לבד ולכך היה יכול לצאת ממנו ישמעאל בחי' מותרי החסדי' דקדוש' ואיך יכול אור הפנימי' דפנימית שבמצות הגשמיות להתלבש למטה כי היה גם יניקה לחצוני' שהן מפסולת חסד כו' שהוא ישמעאל חסד דק"נ וראייה שהחזיר' על כל האומו' ולא קבלוה לפי שלא רצה ה' בקבלתם כלל כמ"ש וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן (דברים לג, ב) לפי שאין התו"מ בפ"מ ניתן רק לישראל עם סגולתו והוא מפני שיצאו מיעקב שלא היה בו גם למטה שום נטיה לחוץ בבחי' מותרות כלל ולא כיצחק שאע"פ שנולד אחר שמל אברהם א"ע מ"מ יצא ממנו עשו בחי' פסולת הגבורות הקשות כמ"ש (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני כו' ונא' בו (שם כז, מ) על חרבך תחיה כו' אבל יעקב היה שלם בשלמות דאדם העליון בבחי' הפנימיות ממש שלזה נק' איש תם כו' שלא יצא ממנו לחצונים כלום והיינו פח, גבחי' קו האמצעי שנק' בריח התיכון כו' שעולה עד פנימית הכתר כו' וע"כ הוליד י"ב שבטים וזכו בניו לקבלת התו"מ בפ"מ ששרשן עליון הרבה יותר מקיום התו"מ ברוחניות כנ"ל וד"ל. וא"כ מזה המאמ' דמטעם שיצא ממנו ישמעאל לא זכה לקיום התו"מ בגשמיות אע"פ שכבר זכה לקיום הרוחני' א"כ יש הוכחה גמורה ששרש המצות במעשה הגשמיות יותר עליון מן קיום תו"מ ברוחניות וע"כ לא זכה לקיום הגשמיו' לפי שיצא ממנו ישמעאל וכן יצחק לפי שיצא ממנו עשו כו'. ואמנם עכ"ז בשביל שיצא ממנו יעקב בבחי' תם כנ"ל שיוריש לבניו קיום התו"מ בקשר וחבור אחד עם הרוחני כנ"ל הוצרך אברהם לימול א"ע דוקא קוד' שיוליד ליצחק מטעם הנ"ל כדי שיהיו בנ"י יכולים לקבל התו"מ בחיצוני' ולהיו' לקיום הזה קשר וחבור עם קיום הרוחני להוסיף אורות באצי' בכל מצוה מן המצות שיעשה כ"א מישראל בכל דור מטעם הנ"ל וד"ל:

(נ) ובכ"ז יובן הפסוק כי הוא עשנו ולא אנחנו (תהלים ק, ג) ויש קרי וכתיב הקרי ולו בוי"ו והכתיב ולא באל"ף. דהנה מ"ש כי הוא עשנו הוא זה ל' נסתר היינו בחי' עצמות אא"ס שבפנימית הכתר שהוא אות האל"ף שנק' אלופו של עולם כו' וכידוע בסדר הא"ב האל"ף הוא בבחי' הכתר והבי"ת בבחי' החכמה כי כמו שהאל"ף הוא ראש לכל האותיות כך הכתר הוא ראש ומקור לנאצלים כידוע. ובאור הענין הנה ידוע דישראל עלו במחשבה שהוא פנימית הרצון ותענוג העצמי כו'. ואמנם ירדו הנשמות למטה בגופים בעה"ז וכמו אתה נפחת בי כו' וזהו כי הוא עשנו כמ"ש (ישעי' מג, ז) בראתיו יצרתיו אף עשיתיו בראתיו במחשבה כו' ולפי שנעוץ תב"ס דוקא ע"כ על בחי' העשי' דוקא אמר כי הוא עשנו ולו אנחנו כו'. ויובן זה ע"פ כלל הנ"ל דכל הגבו' גבוה יותר יותר יורד ומשפיל א"ע למטה יותר וכך בבחי' מקיף דכתר הכללי שמקיף לד' עולמות דאבי"ע להיותו למעלה מכל ההשתלשלות דאבי"ע ביכולתו להשפיל א"ע למטה מטה מכל ההשתלשלות דאבי"ע וכמו העיגול ממש שסובב למעלה ולמטה בהשואה אחת ממש ולמעלה הוא בתכלית הרום ולמטה בתכלית העומק וכמו (דברים לג, ז) ומתחת זרועות עולם וכתיב (תהלי' קיג, ה. ו) המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' וכן אמר (דברים ה, לט) בשמים כו' כידוע וגם כאן להיות שמסיים בפסוק זה עמו וצאן מרעיתו לפי שמצד הנשמה נק' בנים כמ"ש כי הוא עשנו כנ"ל ואומ' אבינו ומצד התלבשות הנשמה בגוף שהוא בחי' יש נפרד או' מלכנו שנק' מלך על עם נפרד ממש כו'. ולכאורה אין לך ירידה גדולה מזו לבחי' עצמות המאציל שהוא בחי' מקיף הנ"ל להיות מלך על עם כו' להיות אנחנו עמו וצאן מרעיתו על יש נפרד כנשמות בגופים חומריים כ"כ. אך לזה תירץ בתחלת הפסוק כי הוא עשנו פי' בחי' עשיה דנשמות ישראל גם בהיותם בגופים הרי שרשם נעשה ונמשך מבחי' הוא שהוא בחי' האל"ף דפנימית הכתר שמקיף לכל ההשתלשלות דאבי"ע ומתעגל עד למטה כמו למעלה מתחלה לסוף הכל בהשואה אחת ממש לפי שכל הגבוה יותר בעמ"ר משפיל א"ע למט' יותר בעומק תחת וע"כ יכול להיות שאנחנו כמו שהנשמות פח, דבגופים עמו וצאן מרעיתו ממש מלך על עם נפרד ממש מאחר שהוא נבדל בערך לגמרי מכל סדר ההשתלשלות דאבי"ע הרי מעלה ומטה שוין לפניו ממש וראייה מן העה"ב שיבא בגלוי למטה ממש כמו למעלה כידוע וזהו כי הוא עשנו בבחי' עשיה למטה כמו שהנשמות עלו במחשבה למעלה ממש בלי שנוי כלל וכלל וד"ל:

(נא) וזהו ענין הקרי וכתיב בתיבת ולו ולא כנ"ל דהנה פי' ולו בוי"ו היינו בחי' הוי"ו דז"א דאצי' שהן בחי' המדות שמשם הוא שרש ומקור של נש"י שנולדו מבחי' יחוד זו"נ כמו אור זרוע לצדיק עליון כו' (וכמ"ש בחמץ (שמות יב, טו) ונכרתה הנפש ההוא מיום הראשון עד יום השביעי שהן ז' מדות דזו"נ דאצי' כו') וזהו ולו אנחנו (והן בחי' עצם המדות שהן ו"פ וי"ו שהוא ל"ו כידוע) אבל באמת אין עיקר וראשית מקור התהוות הנשמות ממדות דאצי' שבאים בדרך יחוד להוליד הנשמות אלא מקור הראשון הוא בבחי' האל"ף דכתר שהוא בחי' א"א דאצי' וכמ"ש בתחלה כי הוא עשנו כו' (והוא בחי' אנפי רברבי שמשם מקור הראשון לתולדות המדות דז"א שנק' אנפי זוטרי שלמטה מן השכל כמ"ש (משלי ל, ד) מה שמו ומה שם בנו כו') וזהו ולא באל"ף והכוונה הוא דשניהם אמת לו ולא לו בז"א ולא בא"א ומשניהם יחד הוא מקור ושרש נש"י דהיינו מבחי' הארת אור א"א בז"א מאל"ף דכתר בוי"ו דז"א שזהו מבחי' האין וההעלם דכתר לבחי' גלוי דיש דמדות כו' ואע"פ שהן ב' הפכי' דאין הוא בלתי בא בגלוי יש ומציאות כלל וזהו ולא בלאו שקדם להן ולו הוא אשר בא בגלוי יש מאין באצי' כמו המדות דז"א ומאצי' לבי"ע כו' (עד נפש דעשיה שהוא מכלים החצונים דז"א כו') אך לזה הקדים בתחלה במ"ש כי הוא עשנו שהוא בעצמות המאציל שבפנימיות הכתר בכלל ששם שוין בחי' ההעלם דאין עם בחי' היש דמדות שזהו לו ולא לאו והן צמצום והתפשטות יחדיו ישכנו שם ואינם ב' הפכים כלל והטעם ידוע במה שאמ' על בחי' אא"ס שבפנימית הכתר בכלל דאיהו תפיס בכ"ע ולית מאן דתפיס ביה כלל הרי יש כאן ב' הפכים בנושא א' דנתפס בכ"ע ואינו נתפס כלל שהרי אמר למת"ב כו' ושניהם אמת דאע"פ שנתפס בכ"ע אין לעולמו' תפיסה ביה כמארז"ל (מד"ת פ"צ, י) הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (וזהו (ש"א ב, ג) ולא נתכנו עלילו' ולו נתכנו קרי וכתיב ג"כ כי מצד דאיהו תפיס בכ"ע ולו בוי"ו ומצד דלמת"ב ולא באלף ואמנם לו ולא זה שניהם כאחד הוא משום דבשעה שנתפס למת"ב כלל) וכ"ה גם כאן בלו ולא אנחנו דמצד דאיהו תפיס בכ"ע אמר ולו בוי"ו דהיינו במדות דז"א שנמשך ממדות דא"א בבחי' גלוי ההעלם מאין ליש בבי"ע כנ"ל ומצד פנימית אור הכתר שלמעל' מכל ההשתלשלות דאבי"ע ולא באל"ף משום דלמת"ב ושניהם כאחד הוא ואינם ב' הפכים כלל משום דבעצמות המאציל שניהם שוים העלם וגלוי כו' וע"כ גם כשנתפס למת"ב כמ"ש במ"א וזהו ולו ולא שניהם יחדיו ישכנו כאחד והוא לפי שהוא עשנו שהוא מבחי' פט, אפנימית ועצמות דא"ס שבפנימית הכתר כנ"ל וד"ל וכ"ז מצד שבא האור מעצמות הא"ס שנבדל בערך מכל ההשתלשלות דהעלם וגלוי שבא להיות מקור להשתלשלות כנ"ל ע"כ יכול להיות בהתלבשות בעשיה כמו באצי' ממש והן נשמות שבגופים שאמר כי הוא עשנו בבחי' עשיה להיות עמו וצאן מרעיתו ממש כמו שהן בשרשן למעלה בעצמות המאציל ממש בהשוואה אחת מטעם כלל הנ"ל שכל הגבוה יותר יות' יוכל להשפיל א"ע למטה בלבושים החצונים ביותר. ובזה יובן ענין האל"ף דאנכי שהוא מצוה ראשונה די' הדברות נאמרה באלף דוקא כי ידוע דאנכי הוא בחי' פנימית הכתר שאנכי מורה על אמתת אור העצמות ממש והוא כ"ף דאנכי דהיינו פנימית בחי' אין דכתר וכמ"ש במ"א דאין אותיות אני וכמ"ש (ישעי' מד, ו) אני ראשון שהוא בחי' הכתר כו'. ולהיות שבמ"ת בי' הדברות הרי נמשך האור דעצמות א"ס ממש לבא בהתלבשות למטה ממש בדברים גשמיים במצות הגשמיים בעשיה גשמית שזה א"א כ"א מכח העליון ביותר מכל ההשתלשלות דהעלם וגלוי כנ"ל ע"כ התחלת דבור הראשון היה באל"ף דאנכי דוקא שהוא פנימית הכתר כנ"ל וד"ל:

(נב) והנה עם כל הנ"ל מתורץ גם הקושיא הג' דלמה לא נזכר מעלת אברהם בחסד וצדקה שעשה בהכנסת אורחים רק אחר שמל א"ע כמ"ש בפ' וירא ולא קודם לכן רק בדרכי נסיעותיו בא"י נזכר בו מקודם המילה כמ"ש ויעבר אברם בארץ כו' וקודם שבא לא"י עד היותו בן ע"ה שנה לא נזכר בו כל צדקה וחסד שעשה ולא כל מעשיו והילוכו כו'. הרי שיש כאן ג' מדרגות א' עד היותו בן ע"ה שנה והב' מע"ה עד צ"ט שהן כ"ד שנה והג' אחר היותו בן צ"ט לאחר המילה כו'. והענין הוא דמדרגה הראשונה כשהיה באור כשדים קודם שא"ל לך לך כו' אע"פ שכבר קיים שם כל התו"מ ברוחניות למעלה באה"ר ודביקות אמיתית וגייר רבים מעמי הארץ כו' הרי היה כל יח"ע שעשה רק בהעלם בבחי' ח"ס שנק' אברם כנ"ל ע"כ לא נזכר מכל עניניו ומעשיו כלום עד שהיה בן ע"ה שנה שיצא מאור כשדים והוא מדרגה הב' שא"ל לך לך מארצך כו' שהוא להתעורר לבא מן ההעלם לגלוי באצי' עכ"פ עד שבא לא"י עלמא דאתגלייא אז נזכר בו כל נסיעותיו ואשר קרא שם בשם הוי"ה כו' כנ"ל ואע"פ שעדיין נק' בשם אברם כו' והן אותן כ"ד שנה עד שהיה בן צ"ט שנה שנמשך כל יח"ע מן ההעלם לגלוי מעצמות המאציל בע"ס דאצי' עכ"פ שנק' קיום הרוחני כנ"ל. והמדרגה הג' הוא כאשר נצטווה על המילה בהיותו בן צ"ט שנה שהוא בשביל קשר וחבור דקיום הרוחני דאצי' לבא בגלוי בבי"ע במצות הגשמיות להוריש לבניו כנ"ל וע"כ רק למצות מילה בלבד זכה לקיים בגשמיות מטעם הנ"ל ואז נק' אברהם בה"א שהן בחי' ה"ח הראשונים שבעצמות ממש שיכול לבא למטה ממש ע"כ נזכר בו אז מכל החסד בהכנסת אורחי' שלו שבא יח"ע שעשה למעלה גם למטה ממש והוא מ"ש בפ' וירא וכן מ"ש המכסה אני מאברהם כו' כי ידעתיו את אשר יצוה את פט, בבניו כו' ושמרו דרך הוי"ה לעשות צדקה ומשפט דהיינו מה שעל ידו נעשה קשר וחבור להמשיך יח"ע הרוחנית למצות הגשמיות וזהו שיצוה לבניו לעשות ולשמור דרך הוי"ה שלמעל' לבא למטה בגשמיות וזהו למען הביא ה' על אברהם כו' שזהו גלוי אלקות בא"י ע"י קיום התו"מ דבנ"י כו' ונמצא דג' מדרגות הללו הן בירידת האור למטה יותר שזהו מורה על עוצם מעלת האור בשרשו יותר כפי כלל הנ"ל והיינו שקיים היח"ע שהיה בהעלם דח"ס עד שהיה בן ע"ה שנה ואח"כ יצא לגלוי באצי' בכ"ד שנה הנ"ל ומצ"ט שנה ע"י המילה שירד האור יותר לקשר ולחבר אצי' בבי"ע כנ"ל וד"ל:

(נג) ומעתה יובן סדר דברי הפרשה הזאת בתוס' באור במ"ש ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך שזה מבואר למעלה ויש בו ב' פירושים כנ"ל הא' כפי' הזהר מלמעלה למטה דהיינו מארצך בבחי' בינה סתימאה שמקבלת מח"ס וע"ז אמר לך לך מארצך שבחי' נקודה דח"ס דטמיר וגניז בבינה לבא מן ההעלם לגלוי למטה בבחי' המל' דאצי' סופא דכל דרגין דאצי' שהוא א"י כו' ופי' הב' שבס' לק"ת הוא להיפך שיעלה מלמטה למעלה בבחי' או"ח להביא ולהעלות מעולם הפירוד שנפל למטה דהיינו מארצך אור כשדים ויעלה משם לעולם היחוד בפנימית דבינה עלאה שז"ש אל הארץ אשר אראך שהוא א"י העליונה ה"א עלאה דשם הוי"ה כידוע ושני הפירושים אמת כנ"ל בפי' וילך למסעיו שהיה קשר וחבור מלמעלה למטה ומלמטה למעלה וכמ"ש אל המקום אשר היה אהלה כו' וכן בפי' אראך דקאי על א"י או על אברהם שני הפירושים אמת וכנ"ל וד"ל:

(נד) ומעתה יש להבין מ"ש ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך כו'. דהנה מה שלא אמר לו עד כה שיברכנו ויגדל שמו אע"פ שכבר היה ראוי לכך מצד מעשיו הטובים בכל יח"ע שעשה בעבודתו ותפלתו אבל היה הכל עדיין בבחי' ההעלם דח"ס הנ"ל אך כאשר יצא מההעלם לגלוי שז"ש לך לך מארצך כו' שאז יתגלו יח"ע שלו מעצמות המאציל באצי' בתוס' אור בכלים כנ"ל ע"כ אמר לו עכשיו דוקא ואברכך ואגדלה שמך למעלה בכל האורות העליונים מפני שיומשך מבחי' מל' דא"ס תוס' ברכה ע"י היח"ע הללו שנק' שמו הגדול ויתגדל שמך כשמו הגדול ממש כמו ענין יהא שמיה רבא כו' כידוע והוא לפי שיומשך הכל בא"י שהוא הארץ אשר אראך ששם יהיה לגוי גדול ע"י בירור הניצוצות דתהו שנפלו שם מז' מלכין קדמאין כו' וז"ש ואעשך לגוי גדול ואברכך כו' עד והיה ברכה שיתברכו בו כל האורות ומדרגות העליונות ביחודים שתעשה למעלה מצד בחי' הבירורים דניצוצות דתהו שע"י עולים למעלה ומוסיפים תוס' אור גדול כמו הגרים אשר עשה וכל אשר העלה ממצרים כמ"ש ויעל אברם ממצרים כו' ובפרט ע"י מצות מילה שנק' אב המון גוים שז"ש והיה ברכה לעתיד וד"ל:

(נה) וכל ענין הברכה הזאת הוא בקו הימין חח"נ דוקא שמאיר בתוס' ברכה עליונה מעצמות המאציל פט, גע"י הצדקה וגמ"ח ובירור הניצוצות דתהו כו' וכמ"כ עכשיו בכל תפלה בג"ר שבה הרי בברכה הראשונ' שהיא לנגד אברהם או' אלקי אברהם כו' אל עליון גומל חסדים טובים קנה הכל כמו ברוך אברם לאל עליון קנה כו' וכמאמר ה' קנינים הן אברהם קנין א' כו'. והענין הוא לפי שגמל חסדים טובים מחפץ חסד הראשון שנק' חסדים טובים שיורדים בה"א דאברהם למטה מטה ביותר מטעם כלל הנ"ל ע"כ קונה הכל להעלות כל הניצוצות דתהו מעולם הפירוד לעולם היחוד שנק' קנין מרה"ר לרה"י כו' ואח"כ זוכר חסדי אבות שהוא בחי' חסד דאברהם להיות גואל לב"ב למען שמו פי' למען שמו הגדול באה"ר שהיה נמשך ע"י אה"ר דאברהם להיות כריתות ברית זה לבניו לעולם וכמ"ש (ויקרא כו, מד) לא מאסתים כו' להפר בריתי אתם כו' שזהו ענין הברכה בפנימית לזכור חסדי אבות לבנים להיות יח"ע שבעצמות ממש למטה כמו למעל' ממש והוא בימי המשיח והעוה"ב והכל ע"י אהבה וחסד דאברהם וזהו ומביא גואל ראשון ואחרון לב"ב הכל למען שמו באהבה שז"ש כאן ואברכך ואגדלה שמך בכתר שם טוב דמשיח שיהיה עליית המל' בבחי' מל' דא"ס ממש וכמו עד דוד הגדיל (ש"א כ, מא) וכמ"ש במ"א ומסיים בברכה זו מגן אברהם שזהו נמשך מבחי' מקיף דכתר הכללי הנ"ל וכמ"ש אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד בחי' א' דאנכי הוא המגן ומקיף לחסד דאברהם כו' שכרך ע"י הבירור דניצוצות דתהו הרבה מאד בלי גבול מצד יתרון האור כו' וד"ל:

(נו) וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. פי' מיד שנתן לו ה' כח לצאת מן ההעלם דבחי' ח"ס הנ"ל הנק' שכל הנעלם מכ"ר כנ"ל תיכף הלך אברם בכח הזה דוקא מבחי' ההעלם שבעצמות ונתגלה אורו למטה בעולם דאצי' להוסיף אורות ויח"ע בגלוי מן ההעלם וז"ש וילך אברם כו' (ומ"ש כאש' דבר אליו ה' היינו שהלך רק כאשר דבר אליו ה' שלא נטה ימין ושמאל רק כפי שהוא באור אמתת עצמות המאציל כנ"ל בפי' אז ראה כו'). וילך אתו לוט. פי' לוט הוא גי' מ"ה והוא בחי' אחוריים דשם מ"ה דאברם כידוע דאברם אבר מה לאחר שנפרד לוט מעמו וכמ"ש וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו כו' ותחלה קוד' שנפרד לוט היה כלול באברם דקדושה כמו שבחי' האחוריים וחצוני' טפל ונכלל בפנימית ויוצא עמו יחד כו' וזהו וילך אתו לוט בבחי' אחוריים דשם מ"ה ממילא ומאיליו כו'. ובאור ענין לוט היינו בחי' הסיגים ופסולת דחכמה דקדוש' שנק' אור אבא בכלל ואב רם נק' ח"ס כמו שהחכמה בבחי' אין ומ"ה ממש ולוט הוא בחי' החצונית וסיגים שבחכמה והוא בחי' גבורות קשות שמסתעפים מכח הדין שבחכמ' כו' וע"כ נק' לוט לווטין וקללות. וע"ד דוגמא ממה שאנו רואים במי שמדקדק בעומק החכמה במדת הדין יותר ימצא החוב גם להרשיע את הצדיק וכו' והוא ענין הסתעפות הגבורו' קשות דת"ח כענין חויא דרבנן (שבת קי, א) שכועס ביות' כנחש דלית לי' אסוותא כו' וכמ"ש במ"א בענין נחש הנחשת דמשה וגם כאן מיד שיצא בחי' החסד דאברם דבחי' ח"ס כנ"ל יצא פט, דונטפל אתו לוט בחי' אחוריים דאבא (שהוא בחי' גבו' דחכ' החיצונית) וז"ש וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר כו' וגם בענין הצווי לאברם לצאת מן ההעלם לגלוי וילך אברם כאשר כו' שהוא בחי' אור פנימית אבא מיד יצא וילך אתו לוט שנטפל לצאת גם בחי' אחוריי' דאבא יחד עם בחי' הפנימי' וזהו שלא נברר ונבדל עדיין הפנימית מן החצונית כי היה הכל בתערובת יחד בלי הבדלה כלל ע"כ אמר וילך אתו לוט כו':

(נז) ויובן ד"ז ע"ד שאמ' בזהר ביצחק ועשו דרישא דעשו בעטפוהי דיצחק כו' פי' עשו איש שעיר והוא אדמוני מבחי' גבורות קשות שנופל מבחי' מותרות ופסולת דגבור' דיצחק דקדושה שנק' פחד יצחק כידוע וקודם שנברר הפנימית דגבו' דיצחק מן החצונית היה שרש עשו נכלל בפנימית דגבו' דיצחק בלי הבדלה כלל לפי שלא היה ניכר בחי' הסיגים ופסולת בגבו' דקדושה כלל בפ"ע מצד התכללותם בפנימי' דגבו' והיו לאחדים ממש וכמשל המצרף לכסף שקודם ההתוך הסיגים מעורבים ומתכללי' בטוב ומובחר בלתי ניכרים לפסולת כלל ואחר גמר ההתוך במצרף שיוצאים הסיגים מובדלי' בפ"ע וניכרים יותר והטוב שנעשה ברור מכל סיג בתכלית במעלה הרבה מכמו שהיה בראשונה בהיותו מעורב עם הסיגים יחד וכן במשל המסנן יין משמריו. וכה"ג יובן שאחר הבירור דגבו' דקדושה יצאו גבו' קשות דעשו הנק' סיגים נבדלים בפ"ע אבל קודם הבירור היה נכלל בגבו' דקדושא וז"ש רישא דעשו בעטפוהי דיצחק ממש כו' וגם כאן יובן עד"ז בבחי' החכ' דאברם שקודם הבירור היו בחי' אחוריים וחצוניות דלוט גי' מ"ה דחכמה כלולים באור הפנימית דאבא ומתאחד בו ממש וזהו וילך אתו לוט אתו עמו ממש (והוא בחי' יש דחכמ' כמו ראית איש חכם בעיניו כו' (משלי כו, יב) שמזה מסתעף גבו' קשות דלווטין וקללות כנ"ל) בהתאחדות והתכללות אחת כמו הסיגים שבכסף קודם שבאו בהתגלות בהבדלה בפ"ע כו' ואחר שנברר הפנימית דחכמה דמ"ה העליון מן החצונית והסיגים אמר אברם אל לוט הפרד נא מעלי אם השמאל כו' שלא ילך בחי' החצונית עם הפנימית בתערובות אלא אם הימין להרחיק החצונית דחכמה דמ"ה דקדושה כו' (מצד שהיה מריבה בין רועי לוט עם רועי אברם מפני בחי' תערובות טו"ר בחסדים עליונים כו') שנמשך ביותר לחצוניות ואחוריים כו' וז"ש והכנעני והפריזי אז בארץ שמקבלים החצונים בארץ כנען קודם הבירור דשם ב"ן כו' וזה היה ענין הבירור בין פנימית לחצוניות כדי שיובדלו הסיגים דלוט בפ"ע בעשו שיצא מיצחק (אבל ישמעאל שנולד מאברם ממש לא הפרידו מעמו אדרבה בקש עליו לו ישמעאל יחיה לפניך אע"פ שהיה גם הוא מבחי' המותרות דחסדים דקדושה כו') וזה שהפריד לוט כדי שלא יעבור עמו בארץ כנען שהוא חלקו של אברהם להיות ששם לא יומשך רק מבחי' הפנימי' דקדושה לבד וזהו ויסע לוט מקדם כו' אברם ישב בארץ כנען כו' ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו שא נא עיניך כו' כי את כל הארץ אשר כו' קום צ, אהתהלך בארץ כו' שלא יתערב זר בתוכה לאחר שנפרד לוט וישב בערי הככר וז"ש ויאהל אברם כו' וד"ל:

(נח) והנה לאחר שנפרד לוט שהוא בחי' אחוריים דשם מ"ה דחכ' דקדושה והיו בבחי' סיגים גסים ביותר ומובדלים ע"ד הנ"ל בעשו שיצא מיצחק כו' אז נעשה מקור להוליד לבחי' חו"ב דקליפה שהן עמון ומואב שהוליד מב' בנותיו שלא היה בא לזה בהיותו באחדות והתכללות עם בחי' פנימית דמ"ה דאברם כו'. והענין הוא כידוע דעמון אותיות נועם והוא בחי' בינה דקליפה והטעם הוא לפי שהתענוג הנק' נועם עיקר התגלותו בבחי' התרחבות דבינה שנק' רחובות הנהר (בראשית לו, לז) והוא לנגד בחי' בינה דקדושה שבה התגלות התענוג שנק' נועם העליון וע"כ בא בתבת עמון בהפוך אתוון וקליפה דמואב הוא מבחי' אב דהיינו בחי' חכ' דקליפה כמ"ש במ"א בענין אכלה ער מואב כו' (במדבר כא, כח) שהוא מחצונית ואחוריים דחב"ד דקדוש' שנק' אב כידוע וב' בנות לוט שהולידו ב' אומות הללו ששרשן בחו"ב דקליפה נתבררו ויצא מעמון נעמה העמונית אמו של רחבעם בן שלמה ורות המואביה כידוע וד"ל. ועיקר הבירור שלהם היה בימי שלמה כשישב על כסא ה' בבחי' שלימות דח"ת בח"ע דכתיב (מ"א ג, טז) אז תבואנה שתים נשים זונות כו' (שהן בחי' חו"ב דקליפה עמון ומואב שנתבררו אז דוקא כידוע):

(נט) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וארז"ל בצאתו מחרון אף של מקום כו'. ולהבין זה הנה יש להקדים תחלה מהו ענין חרן כו' להיות מבואר בכתבי האר"י ז"ל בענין חרן שזהו בחי' מיצר הגרון ששם בחי' דינין דמוחין דקטנות ביותר וע"כ נק' חרון אף כו'. ובאור הדברים הנה ידוע בענין בחי' מיצר הגרון שהוא המקום הממוצע בין בחי' המוחין שבראש לבחי' המדות שנולדים מן השכל וע"כ נקרא מצר כמו שמבואר בענין יצ"מ במ"ש (תהלים קיד, א) בצאת ישראל ממצרים כו'. והענין הוא כידוע בנפש האדם בהתהוות תולדות התפעלות המדות שבלב מן ההשגה ושכל שבמוח שזה בא בבחי' דלוג הערך ממהות למהות אחר ממש כי מהות התפעלות המדות אינם מסוג וערך למהות השכל שבמוח ואין המדות אף בדומה למהות השכל כלל לא מניה ולא דוגמתו וכל מוליד יוליד בדומה לו עכ"פ ואם יחוייב ענין תולדות התפעלות המדות מן השכל שבמוח הרי היה בהכרח שיהיו המדות בדומות למהות השכל עכ"פ וא"כ לכאורה איך יתהווה מהות המדות שבלב מן השכל שבמוח ואנו רואים שתיכף שיתפעל בשכל יתפעל בלב כפי אופן התפעלות השכל ממש כו'. אך הענין הוא כידוע שהשכל וההשגה משכנו בכלי המוח ואם היה מהות התפעלו' השכל מיד שנתפעל במוח יורד ללב לא היה באפשרי כלל להשתנות למהות מדה שבלב. אך הנה כל התפעלות שבמוח יורד ונמשך מן המוח אל הלב דרך ממוצעים והן קנה וושט והעיקר הוא הקנה שהוא הממוצע בין המוח והלב להביא ולהמשיך בכלל בחי' רוחניות החיות שבמוח ללב (כמ"ש במ"א בענין תלתא קני הוו חד צ, בפריש ללבא וחד פריש לריאה כו' (חולין מה, ב) וע"כ גם באור התפעלות השכל שבמוח הוא בטעם האהבה או היראה שנק' שכליים שבמוח כאשר יורד ללב בא ונמשך ע"י הקנה שבגרון הממוצע הנ"ל (ושם הוא יציאת הקול הממוצע מהבל הלב והמוח יחד ע"כ קול מעורר הכוונה שבלב ומוח יחד כו'). ואמנם בהגיע אור שפע המוחין בגרון שם השכל והטעם שבמוח מתצמצם ומתעלם לגמרי דהיינו שמתקצר ועולה למעלה כאילו אינו במציאות שכל עד שמושלל שם מבחי' השכלה שכליי' לגמרי כי נפשט ונתעלם מצד בחי' מצר הגרון שמצמצמו ומעלימו לגמרי לפי שצריך שיומשך ויתהווה התחלת התפעלות המדה בלב במהות אחר לגמרי ואמנם גם מבחי' מדה מושלל שם עדיין אחר שצריך לבא שם בשנוי המהות ממהות שכל להיות מהות המדה ע"כ אין שם לא ממהות השכל ולא ממהות מדה כדרך כל ממוצע שמתעלם בו העליון אז מביא לידי גלוי בשנוי המהות האחר כו' ע"ד דוגמא מן החטה שצריך שתרקב ויבוטל ממשה וצורת' הראשון ואז מתלבש בה כח הצומח להצמיחה מחדש שבודאי בהיותה מורקבת לגמרי אינה כלום מצד שהפסידה צורתה הראשון שנכללה בכח הצומח ועדיין לכלל צורה החדשה לא באה כו' וכך כל תולדה חדשה צ"ל בטול והסתלקות בתחלה ואח"כ יומשך בשנוי מהות כו' וכמ"ש במ"א. וגם כאן יובן בבחי' מצר הגרון דלזה נק' בשם דינין דקטנות ונק' מצר מי לפי ששם הוא בחי' תכלית צמצום והסתלקות המוחין למעלה וגם צמצום דמדות שלא בא עדיין למהות מדות כנ"ל ולכך שם הוא תכלית הדינין והקטנות מכל צד מצד המוחין והמדות כו' עד שיתפשט האור למהות מדות בלב דוקא (כמשי"ת) וד"ל:

(ס) וזהו כללות ענין חרן הנ"ל שהוא בחי' מיצר הגרון שמפסיק ומבדיל בין המוחין שבראש למדות שבלב להיותו בבחי' ממוצע כנ"ל וע"כ שם הוא תכלית הדינין והקטנות והצמצומים שנק' חרון אף של מקום וד"ל:

(סא) וזהו ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן פי' חמש שנים תחלה ואח"כ שבעים שנה להיות ידוע בענין שבעים שנה שזהו כאשר ז' המדות כלולים כאו"א מי' עולה ז"פ י' שבעים כזקן בן שבעים שנמשך מבחי' ג"ר כח"ב בכל מדה מז' המדות וכמ"ש ראב"ע הרי אני כבן ע' שנה כו' (ברכות יב ע"ב) משא"כ כשאין המדות כלולים רק מז' שהן ז' פעמים ז' שהן מ"ט ש"ב לבד כידוע וגם כאן הנה מבואר למעלה בפי' חרן שהוא מצד הגרון ששם המוחין בהסתלקות ונעשים שרש להתחלת מציאות המדות ע"כ שם הדינין וקטנות דכאשר המוחין מתפשטים במדות בהרחבה נמתקו כל הדינין וקטרוגים לפי שיש בכח החכ' להמתיק כל הדינין בחסדים להיות החכמה הוא מקור החסד שזהו קו הימין חכ' חסד נצח וכידוע דאבא מקור החסדים כמו אבינו אב הרחמן כו' שכל שיש הרחבת המוחין יכול למצא שכל לזכות וחסד ולהמתיק לדין הפוכו וכמו ויאמר לא אוסיף לקלל כו' כי יצר לב האדם רע כו' (בראשית ח, כא) הרי אותו הטעם שחייבה מדה"ד שאמר כי רבה רעת האדם הוא עצמו נהפך לזכות כי יצר כו' וכן צ, גהיה בי' דורות שמנח עד אברהם שלא היה גלוי אור המדות עליונו' במוחין דחב"ד רק בהעלם בתוך כל מדה והגם שכל מדה כלולה מז' שהן זפ"ז שלא היו מבחי' אור אבא בגלוי בכל מדה ע"כ היה אז בחי' גבורה ודינין הרבה וכ"ז מצד שהיו המוחין במצר הגרון שנק' חרן והוא חרון אף של מקום כמו בדור המבול ודור הפלגה וכה"ג עד שהיה אברם שהוא בבחי' ח"ס שיצא מבחי' גלוי החכ' בכל מדה שהן ע' שנה שכלולים כאו"א מחב"ד חג"ת נהי"מ הרי נמתקו כל הדינין שבמיצר הגרון והוא לפי שיצא אור המוחין דחב"ד להתפשט במדות ולהיות בהרחבה וגדלות הפך הקטנות וצמצום המוחין ומדות ומצר הגרון כו'. אך ענין חמש שנים שהזכיר קודם לע' שנה הן בחי' ה"ח דאבא שנמשך מאור הכתר להגדיל המדות בבחי' הפנימית שלהם והוא בחי' ג"ר כח"ב שבכל מדה דאע"פ שגם תחלה היו המדות כלולים מי' עדיין לא היה בחי' הכתר בכל מדה שהוא בחי' הפנימית ועצמות שלמעלה גם מן החכ' (וכמו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך הרי נתגבר רצון של חסד ורחמים על רצון של דין שנגד השכל והטעם מצד הארת פנימית הכתר בכל מדה עד שיכול לגבור בכח ורצון של חסד לכבוש לרצון דמדה"ד כו'):

(סב) וזהו ואברם בן חמש שנים ה"ח המגדלי' המדות להיות כלולים מכח"ב ושבעים שנה הן ע' שנה דזקן שקנה חכמה שאז נמשך מוחין דגדלו' במדות ונמתקו כל הדינין דקטנות וזהו בצאתו מחרן מחרון אף של מקום שיצא אז מכל הדינין דקטנות שמסתעף מזה חרון אף כו' כי האיר מאז והלאה פנימית דאור הכו"ח במדות ונמתקו הדינין כנ"ל וד"ל:

(סג) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה פי' לאחר שהאיר אור פנימית החכמה (שנק' פנימית אבא שהוא ח"ס הנ"ל והוא פנימית ע"י כמ"ש בע"ח) בכל ע"ס דאצי' שבכאו"א מן המדות דאצי' כנ"ל ויצא מחרון אף של מקום להמתיק כל הדינים בחסדים העליונים משם עבר אברם עוד לבא למטה יותר דהיינו לבחי' המל' דאצי' (שהוא בחי' נוק' דז"א) שהוא בחי' שם ב"ן וקודם הברור נק' ארץ כנען כידוע להאיר בה בכל הע"ס שבה באו"כ מבחי' פנימית דאור אבא דאצי' וזהו ויעבר אברם בארץ שעבר הארתו גם בארץ כנען וע"ז היה עיקר הצווי דלך לך מארצך אל הארץ אשר אראך בחי' עלמא דאתגליא כנ"ל משום דנתב"ס דוקא מבחי' שם ע"ב דחכמ' והוא גי' חסד שהוא חסד דאברהם להאיר בסופא דכולא דוקא שהוא שם ב"ן דארץ כנען קודם הבירור כמ"ש והכנעני אז בארץ שיונקים בה גבו' קשות דחם אבי כנען כו' והן מ"ח צרופי' האחרוני' דשם אלקים שירד למטה ביותר בז' אומות הכנעני והחתי כו' שהן שיורי הז"מ שלא נתבררו כו'. וזהו עד מקום שכם פי' שכם הוא הכתף והוא בחי' אחוריים דחו"ג ואחוריים דדעת כי בפנים מאיר מפנימית המוחין דחב"ד במדות דלב ובב' ידים ימין ושמאל ולנגד זה נמשך באחוריים דמוחין בכתפיים בחצוניות דחו"ג והוא כתף ימין וכתף שמאל כו' מבחי' הדעת דבין כתפיים צ, דכידוע וגם כאן אמר שעבר אברם בארץ כנען שהוא בחי' שם ב"ן דאצי' שירד למטה מאד ונק' ארץ כנען כנ"ל עד בחי' אחוריים דנוק' והוא בחי' כתפיים דהיינו אחוריים דחו"ג שבה מחצונית הדעת כנ"ל ואלון מורה הוא בחי' ת"ת דנוק' דז"א כו'. והענין הוא לפי שכל עיק' ענין העברה זו דאברם בארץ היה רק להמשיך במל' מכל פנימיות האורות עליונים דחו"ב ומדות דז"א בנוק' שהוא שם ב"ן להאיר גם בבחי' אחוריים וחצונית שבה בהיותה בהתלבשות בכנעני בבחי' גבו' קשות מאד להמתיק אותן ג"כ באור חסד עליון דאברהם כו' לפי שכח דאור אבא הפנימית שבאברם גדול יותר עד שיכול להוריד האור והשפע גם למטה מטה ביותר גם באחוריי' דע"ס דנוק' דז"א כו' להמתיק גם בחי' הגבו' קשות דכנען שמקבל מפסולת דגבורה דקדושה וזהו שעבר עד שכם ואלון מורה לברר ולהעלות גם לבחי' הכתפיים דנוק' כמו לע"ל דכתי' (צפניה ג, ט) אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו' לעבדו שכם אחד וכ"ז מטעם כלל הנ"ל שכל הגבוה גבוה יותר יותר יוכל להוריד ולהשפיל עצמו למטה ביותר והיינו שהיתה תחלת ירידתו של אברם מלמעל' למטה באמרו לך לך מארצך כו' להאיר אור אבא בכל הע"ס דאצי' כנ"ל עד שירד עד למטה יותר עד מקום שכם ואלון מורה כנ"ל וד"ל:

(סד) ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל כו' פי' אחר עוצם היריד' שירד מאד למט' מטה עד מקום שכם ואלון מורה כנ"ל שזהו בבחי' או"י דחסדים דאבא שהולך ונמשך עד למטה מטה מאד להאיר גם את החשך דק"נ דגבורו' קשות דכנען שנאחזים באחוריים דשם ב"ן כנ"ל אז אח"כ חזר ועלה מלמטה למעלה עלייה דאו"ח עד בחי' פנימית הכתר דמל' שאין שם שום צד לחצונים כלל וכמ"ש (ישעי' מב, ח) וכבודי לאחר לא אתן כו' וזהו ויעתק משם ההרה בה"א הידיעה דהיינו בראש ההרים כמו מי יעלה בהר ה' כו' (תהלים כד, ג) וטורי נהורא הן מדות שבחכמה וה"א דההרה הן למעלה מן מדות דחכ' שהוא בפנימית הכתר דמל' (שנק' טורי חשוכא והן הרי קדם כעליית המל' ביו"כ דכתיב (בראשית ח, ד) ותנח התבה כו' וזהו מקדם לבית אל דחכ' נק' אל והוא בחי' חכמה שבמל' כמו בראשית בי"ת דבראשית היא החכ' שנאמר (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית שהן כל מע"ב והוא כאשר החכ' מאין דכתר תמצא בגלוי מן ההעלם והוא בי"ת דבראשי' שע"כ אמרו (ר"ה לב ע"א) בראשית נמי מאמר הוא כידוע וזהו שנק' בית אל דחכ' אבל מקדם לבית אל היינו למעלה מן החכמה והוא בבחי' ההעלם דעצמות אור הכתר שבמל' שנק' ההרה וד"ל. ועלייה גדולה זו מלמטה למעלה כ"כ היה מצד שירד בתחלה למטה בירידה עד מקום שכם כו' לברר ולהפוך חשוכא לנהורא מגבו' קשות דק"נ ועי"ז נעשה יתרון האור מן החשך שלמעלה מן אור דחכמה כו' דהיינו להיות גלוי האור מבחי' ההעלם דחשך סתרו כידוע וכח ירידתו היה מבחי' הכתר דוקא כנ"ל וד"ל:

(סה) ויט אהלה והיה צריך שיכתוב אהלו בוי"ו ואמר אהלה בה"א לפי שהיא עליית המל' בבחי' כתר מלכות צא, אשע"ז נאמר (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה לאחר שלמות הברור דשם ב"ן כמ"ש (תהלים קיח, כב) אבן כו'. וזהו ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם הוי"ה כו' והגם שכבר אמר בהעברתו בארץ ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו לא אמר שם ויקרא בשם ה' עד שנטה אהלה מקדם לבית אל כו' בבחי' העלייה דוקא לפי שבבחי' הירידה שירד מלמעלה למטה להאיר במל' בנה מזבח שם לה' הנראה אליו שם מן ההעלם לגלוי בלבד אבל בחזירתו לעלות ההרה שבא עם העלאת הבירורים דרפ"ח כו' שבירר והעלה משם ב"ן שיש מזה יתרון אור גדול מבחי' חשך סתרו העליון יותר אז בנה שם מזבח חדש להוי"ה בתוס' אור גדול ויקרא בשם הוי"ה שהיה ביכולתו לקרוא ולהמשיך שם הוי"ה דאו"א שבז"א לבחי' המל' לייחד יחוד דזו"נ שהן ב' שמות דהוי"ה ואלקים בחי' מ"ה וב"ן משא"כ קודם הברור דשם ב"ן אע"פ שנראה אליו ה' היה רק אליו לבדו כמו שהוא בבחי' שם מ"ה. ואמנם לאחר עלייתו למקדם לבית אל בבחי' פנימית הכתר אז קרא בשם הוי"ה במל' שיהיה נק' שם להוי"ה ביחוד גמור וכמו ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד (זכרי' יד, ט) למהוי אחד באחד ממש ולא יהיה שם ב"ן בבחי' פירוד משם מ"ה דהוי"ה לעולם וד"ל:

(סו) וכ"ז היה קודם המילה שעשה קשר וחבור באצי' לבי"ע עד למטה ביותר (וכמו שמסיים ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה בה"א הידיעה בבחי' העלאה דרו"ש להעלות הכל ביח"ע עד בחי' ה"ח הראשונים שבנגב דדרום מקור כל החסדים דאבא והוא מנגב לבית אל דחכמה כו'). אך אחר המילה מעלה יתירה היה בו שהיה יכול לאסוף ולקבל כל נצוצות דתהו שנתפזרו בע' שרים דנגה כמ"ש כי אב המון גוים כו' וגם ישמעאל כשנמול אמר לו ישמעאל יחיה לפניך ממש כו' משא"כ קודם לכן לא היה ביכולתו לחבר ולהעלות הנפרדים ממש שהוא רע גמור דנוגה שהוא עכשיו התשובה שהרע עצמו נהפך לטוב ממש כידוע אלא דוקא אחר שקרא בשם ה' ונבנה בנין המל' גם בבחי' האחוריים וחצונית כשכם ואלון מורה כנ"ל אזי ממילא נכללו בה כל הניצוצות שנדחו ונתפזרו ונשקעו בע' שרים בבחי' רע גמור שיוכללו גם הם בקדושה כבטול הנר בפני האבוקה וכמ"ש כי אב המון כו' וזהו מצד ה"א דאברהם דוקא כנ"ל וכמ"כ יובן הטעם שאחר המילה אמר שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה בה"א כי מיו"ד נעשה ה"א מטעם בירור דשם ב"ן לכל ניצוצות שנפלו בע' שרים נק' שרה מטרוניתא כו' והעיקר בשביל לידת יצחק שיתגלה בלידת יצחק מבחי' הפנימית דכתר עליון שנמשך בה"א דאברהם ע"י המילה כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע מטעם הנ"ל בירושת האבות לבנים חבור וקשר דקיום התו"מ ברוחניות עם קיום תו"מ בגשמיות כו' וע"כ כשהיתה אשת אברם נק' שרי ביו"ד דהעלם החכ' ובלידת יצחק נק' שרה בה"א שהוא בחי' המל' בבנין שלם דוקא כנ"ל וד"ל: