123
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
א. "אין חוצה לארץ כדאי לך"
ידועים דברי חז"ל1 "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים"2. וכפי שמאריך הרמב"ן3 ומפרט בכמה מעשי אבות כיצד הם כוללים סימנים ורמזים למאורעות שיתרחשו אצל הבנים – בני ישראל.
מכך שחז"ל מתבטאים דוקא בביטוי אבות ובנים, שעניני האב נמסרים בירושה לבניו אחריו, מובן, שמעשה האבות איננו רק סימן בלבד4, אלא אף מהווה נתינת כוח5 של אבות האומה לבנים6.
ב
ובעניני פרשתנו – התורה מספרת7 ש"ויהי רעב בארץ", ובקשר לכך נגלה הקדוש־ברוך־הוא ליצחק והורה לו "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך...". מסבירים חז"ל8, שמשום שיצחק היה "עולה תמימה" עליו להישאר בארץ ישראל, ו"אין חוצה לארץ כדאי לך"9, שלא ינהג כאביו אברהם, אשר יצא בעקבות רעב מארץ ישראל לחוץ לארץ, למצרים.
הסימן לבנים כאן הוא ברור10, שמקומם האמיתי של ישראל איננו בגלות, בחוץ לארץ, אלא בהיותם על שולחן אביהם11, שגואלם ומביאם ל"שולחנו", לארץ ישראל. ולכן, אף כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו" – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"11, אין
הערות
- 1. ראה תנחומא לך ט. ב"ר פ"מ, ו. וראה גם ב"ר פמ"ח, יו"ד (ותנחומא וירא ד). ושם: אני פורע לבניך .. ולע"ל.
- 2. וראה גם פרש"י וירא יח, א ד"ה ישב (מב"ר פמ"ח, ז). ועוד.
- 3. לך יב, ו. שם, י. יד, א. פרשתנו כו, א. וישלח לב, ד. שם, ט. ועוד.
- 4. יתרה מזה מצינו בסימני טהרה דבהמה כו' – שהם הגורמים הטהרה ולא רק מודיעים (ראה צפע"נ על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות רפ"א).
- 5. כמובן גם מהדוגמא ד"נביאים" שברמב"ן לך שם (יב, ו). וראה ב"ר פ"מ שם (הובא גם ברמב"ן שם, י): צא וכבוש את הדרך לפני בניך. וראה גם בהנסמן בהערה הבאה.
- 6. ראה תו"ח לך פג, סע"ג ואילך. ח"ש קלה, סע"א ואילך. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 35. ח"ג ע' 11. ח"ה ע' 89 ואילך. חט"ו ע' 82 ואילך. ועוד.
- 7. כו, א ואילך.
- 8. ראה ב"ר פס"ד, ג. פרש"י עה"פ (שם, ב). רמב"ן (שם, א).
- 9. ל' רש"י שם (וכ"ה ברמב"ן שם). וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 214 ואילך בביאור החילוקים דרש"י והמדרש.
- 10. ברמב"ן פרשתנו שם: וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם כו'. ופירושו הוא – הרמז בהליכת יצחק לארץ פלשתים וכו', ע"ש בפרטיות. ובפנים מבואר ה"מעשה אבות" בדברי ה' שאמר לו "אל תרד מצרימה שכון בארץ גו'", שלפי מחז"ל שבפנים השיחה – ההדגשה (בפסוקים אלו) היא שלא יצא מא"י.
- 11. ראה ברכות ג, סע"א.
מדרש תנחומא, לך לך ט׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בְּךָ צָרֵנוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ (תהלים מד, ו). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ב' שְׁנַיִם, כ' עֶשְׂרִים, אֵלּוּ כ״ב אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶם נִתְּנָה הַתּוֹרָה. אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי שֶׁשִּׁתַּפְתָּ כְּבוֹדְךָ עִמִּי וַעֲזַרְתָּנִי, מָה אָדָם אֶחָד כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה מְלָכִים וְחֵילוֹתֵיהֶם?
אֶלָּא אַתָּה נוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנִי בְּשִׁמְךָ תָּרוּם קַרְנִי. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, הַלַּיְלָה נֶחֱלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי בִנְיָמִין אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, הוּא חִלְּקוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: אַתָּה עָשִׂיתָ הֶרֶג בְּשׂוֹנְאַי מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, חַיֶּיךָ, אֲנִי אֶעֱשֶׂה הֶרֶג בְּשׂוֹנְאֵי בָנֶיךָ מֵחֲצִי הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וּבְמִדָּה זוֹ אֲנִי פוֹרֵעַ לָהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (שמות יב, כט). לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה'. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (דה״א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י).
אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב, א). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב, ב). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא, ב), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה יד, ג).
בראשית רבה מ׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וגו' וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ (בראשית יב, טז כ), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
בראשית רבה מ״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל. (בראשית יח, ד): יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי סִימָאי אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אַתָּה אָמַרְתָּ יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וּבַיִּשּׁוּב וּלְעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כא, יז): אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בְּאֶרֶץ כְּנַעַן מִנְיַן, (דברים ח, ז): אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, ח): בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלָיִם. אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר, וּבַיִּשּׁוּב, וְלֶעָתִיד לָבוֹא. בַּמִּדְבָּר מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ט): וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם. בַּיִּשּׁוּב מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טז): רַחֲצוּ הִזַּכּוּ. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ד): אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן. אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ בַּמִּדְבָּר וכו', שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, לט): פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן (ויקרא כג, מב): בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ד, ו): וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן (תהלים עב, טז): יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ז): וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו' (במדבר יא, לא): וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַיִן (במדבר לב, א): וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז, כא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ וגו'. כָּךְ כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו' (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, הֲרֵי בַּמִּדְבָּר. בָּאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. לֶעָתִיד לָבוֹא מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם.
מדרש תנחומא, וירא ד׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. הִתְחִיל דַּם הַמִּילָה לְטַפְטֵף. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׂכַר חַיֶּיךָ, שֶׁבִּזְכוּתְךָ אֲנִי אָחוּס עַל בָּנֶיךָ בִּשְׁנֵי דָמִים וְאֶפָּרַע מִשֹּׂוֹנְאֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ (יחזקאל טז, ו), שְׁנֵי דָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, זֶה דַם פֶּסַח. וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, זֶה דַם הַמִּילָה.
וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּשְׂכַר שְׁלֹשׁ רִיצוֹת שֶׁרַצְתָּ, אֲנִי אָרוּץ לִפְנֵי בָנֶיךָ שָׁלֹש רִיצוֹת בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן שָׁלֹש רִיצוֹת שֶׁל אַבְרָהָם, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. מַה פָּרַע לְבָנָיו, בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג, ב).
אַתָּה אָמַרְתָּ לָהֶן יֻקַּח, אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה (שמות יב, ג). אַתָּה אָמַרְתָּ לָהֶן נָא, אֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת פֶּסַח, אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שמות יב, ט). אַתָּה אָמַרְתָּ מְעַט, אֲנִי אֲגָרֵשׁ אֶת שׂוֹנְאֵיהֶן מְעַט מְעַט, שֶׁנֶּאֱמַר: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ (שמות כג, ל). אַתָּה אָמַרְתָּ מַיִם, אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם בְּאֵר מַיִם בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי בְאֵר (במדבר כא, יז). אַתָּה אָמַרְתָּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, אֲנִי אֶרְחָצֵם מִכָּל טֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ד, ד). אַתָּה אָמַרְתָּ וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מִצְוַת סֻכָּה, דִּכְתִיב: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדָס וְגוֹ' (נחמיה ח, טו). אַתָּה אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, אֲנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם (שמות טז, ד). אַתָּה לָקַחְתָּ חֶמְאָה וְחָלָב, אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן (דברים לב, יד).
מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים, שֶׁהַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂין הַרְבֵּה, שֶׁאָמַר לָהֶן אַבְרָהָם וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, וּבָאַחֲרוֹנָה עָשָׂה לָהֶן שְׁלֹשָׁה שְׁוָרִים וְתֵשַׁע סְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֶלָה וְגוֹ', מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים כְּמַשְׁמָעָן, קֶמַח שָׁלֹש הֲרֵי שֵׁשׁ, סֹלֶת שָׁלֹשׁ הֲרֵי תֵשַׁע.
וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה שְׁוָרִים? דִּכְתִיב וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב. בֶּן אֶחָד, בָּקָר שְׁנַיִם, רַךְ שְׁלֹשָׁה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: וָטוֹב אַרְבָּעָה.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל מְעַט וְעָשָׂה הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וְגוֹ', וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית טו, יג-יד), לֹא אָמַר לוֹ אֶלָּא בְּדָלֶ״ת וְנוּ״ן. לַסּוֹף נִפְרַע מֵהֶן בְּע״ב אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי וְגוֹ' (דברים ד, לד). אָמַר רַבִּי יוּדָן, מִלָּבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי עַד מוֹרָאִים גְּדוֹלִים, ע״ב אוֹתִיּוֹת הוּא.
וּמִנַּיִן שֶׁהָרְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה וַאֲפִלּוּ מְעַט אֵינָן עוֹשִׂין? שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעֶפְרוֹן שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם, הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְגוֹ' (בראשית כג, כג), וְלַסּוֹף אָמַר אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא? מַה דְּלָא הַוְיָא שַׁוְיָא,
דְּאָמַר רַבִּי חֲנַנְיָה כָּל שְׁקָלִים הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה סְלָעִים, וְשֶׁבַּנְּבִיאִים לִיטְרִין, וְשֶׁבַּכְּתוּבִים קַנְטָרִין, בַּר מִשִּׁקְלֵי עֶפְרוֹן דְּאִנּוּן קַנְטָרִין, דִּכְתִיב: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר.
בראשית רבה מ״ח:ז׳ - הטקסט מספריא
וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (בראשית יח, א), רַבִּי בֶּרֶכְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר יָשַׁב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֵׁב, אַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ, מָה אַתָּה יוֹשֵׁב וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת, כָּךְ בָּנֶיךָ יוֹשְׁבִין וּשְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּן, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְקוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע וְהֵן יוֹשְׁבִים לִכְבוֹדִי וַאֲנִי עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. אָמַר רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק עוֹמֵד אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נִצָּב, אֱטִימוֹס, כְּמָה דְתֵימָא (שמות לג, כא): וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. כְּתִיב (ישעיה סה, כד): וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חִיָּא וְרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עַל כָּל שֶׁבַח וְשֶׁבַח שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם, מַה טַּעַם (תהלים כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.
סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנין מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר.
לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה ומצאה חתוכת הפרסות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר גמל מצא בהמה שפיה חתוך בודק בפרסותיה אם היא שסועה טהורה והוא שיכיר חזיר מצא פיה חתוך ורגליה חתוכות בודק בה אחר ששחטה בכנפי העוקץ אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד שכן הוא בשרו שתי וערב.
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה אע"פ שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה אלא כמין סוס או חמור לכל דבר הרי זה מותר באכילה בד"א בשילדה לפניו אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה אף על פי שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה.
בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אע"פ שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה והרי הוא כמין שור לכל דבר או כמין שה הרי זה אסור באכילה שהגדל מן הטמאה טמא ומן הטהורה טהור (לפיכך) דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר לפי שאין גדוליו אלא בלעו.
בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה שנאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות.
וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף אע"פשהוא עוף טהור הרי זה אסור באכילה לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה.
אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה שלשה מיני בהמה והם:שור שה ועז ושבעה מיני חיה:איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים.
אף על פי שכולן מותרין באכילה צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה שהחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי.
וסימני חיה מפי השמועה הן כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה ובלבד שיהיה בקרנים שלשה סימנין אלו כרוכות חרוקות והדורות.
בד"א במין שאינו מכירו אבל שבעה מיני חיה האמורין בתורה אם היה מכיר אותן אפילו לא מצא לו קרנים הרי זה אוכל חלבו וחייב לכסות דמו.
שור הבר מין בהמה הוא והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו.
כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.
סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מנין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן ואלו הן:(א) נשר (ב) פרס (ג) עזניה (ד) דאה והיא הראה האמורה במשנה תורה (ה) איה והיא הדיה האמורה במשנה תורה (ו) מין האיה שכן כתוב בה למינה מכלל שהוא שני מינין (ז) עורב (ח) זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר (ט) יענה (י) תחמס (יא) שחף (יב) נץ (יג) ושרנקא והוא מין הנץ שכן כתוב בו למינהו (יד) כוס (טו) שלך (טז) ינשוף (יז) תנשמת (יח) קאת (יט) רחמה (כ) חסידה (כא) האנפה (כב) מין האנפה שכן נאמר בה למינה (כג) הדוכיפת (כד) העטלף.
כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה ועוף טהור נאכל במסורת והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.
מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן:אצבע יתירה או זפק והיא המוראה או שהיה קרקבנו נקלף ביד.
לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב.
היה הקרקבן נקלף בסכין ואינו נקלף ביד ואין בו סימן אחר אף על פי שאינו דורס הרי זה ספק היה חזק ודבק והניחו בשמש ונתרפה ונקלף ביד הרי זה מותר.
אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם שיאן מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד אבל אם אינו נקלף ביד אע"פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו.
כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט שתים לכאן ושתים לכאן או שקולט מן האויר ואוכל באויר הרי זה דורס וטמא וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא.
ומיני חגבים שהתירה תורה שמונה ואלו הן:(א) חגב (ב) מין חגב והוא הרזבנית (ג) חרגול (ד) ומין חרגול והוא ערצוביא (ה) ארבה (ו) ומין ארבה והיא צפורת כרמים (ז) סלעם (ח) ומין סלעם והיא יוחנא ירושלמית.
מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל והצייד נאמן עליהן כעוף ומי שאינו בקי בהן בודק בסימנין ושלשה סימנין יש בהן:כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים שחופות רוב אורך גופו ורוב הקף גופו ויש לו שני כרעים לנתר בהם הרי זה מין טהור ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור.
מי שאין לו עכשיו כנפים או כרעים או שאין לו כנפים החופין את רובו ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל הרי זה מותר מעתה.
ובדגים שני סימנין:סנפיר וקשקשת וסנפיר הוא שפורח בו וקשקשת היא הדבוקה בכל גופו וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אין לו עכשיו וכשיגדיל יהיה לו או שיש לו קשקשת כשהוא בים וכשיעלה ישיר קשקשיו הרי זה מותר ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו מותר אפילו אין בו אלא סנפיר אחת וקשקשת אחת הרי זה מותר.
בראשית רבה ס״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ גְּרָרָה (בראשית כו, א), לְגַרְדִּיקִי. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִפְּנֵי מָה גָזְרוּ עַל הַנָּוֶה שֶׁבְּגַרְדִּיקִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָוֶה רָע. וְעַד הֵיכָן, רַבִּי חָנִין אָמַר עַד נַחַל מִצְרָיִם. (בראשית כו, ב): וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ, עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב. דָּבָר אַחֵר שְׁכֹן בָּאָרֶץ, שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ. (בראשית כו, ג): כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, קָשׁוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל יז, יג): וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הָאֵלֶּה, אֶלָּא הָאֵל, לוֹמַר מִקְצָתָן אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, וְאֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבוֹא.
רש"י על בראשית רבה ס״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
שכון בארץ תעשה שכונה בארץ הוי זורע והוי נוטע דבר אחר שכון בארץ שכן שכינה בארץ. בזכותך:
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל הקשות כמא דאת אמר ואת אילי הארץ לקח:
דבר אחר למה לא נאמר האלה אלא האל לומר מקצתן. איני נותן לזרעך כל הארצות של עשרה עממין שהבטחתי לאברהם אביך מיד אלא ארץ של שבעה עממין:
אימתי אני נותן לך את השאר. קיני וקנזי וקדמוני לעתיד לבא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.