שלש רגלים תחוג לי
רחשלש רגלים תחוג לי
ליל ב' חה"פ מ"א
שלש רגלים תחוג לי1 בשנה2, את חג המצות תשמור כו' למועד חדש האביב3 כו' וחג הקציר בכורי מעשיך כו' וחג האסיף בצאת השנה באספך מן5 השדה4 כו', וי"ל למה נק' המועדים שהם מועדי הוי'6 ע"ש התבואה חדש האביב וחג הקציר כו', וסוכות הוא חג האסיף7, שלכך אם הזמן מגיע לאביב והשעורה אינה אביב עדיין צריך לעבר את השנה כדי שיהי' פסח דוקא בחדש האביב8, פי' אביב היינו שהתבואה נגמרת ועומדת מחוברת עדיין9, וכמשארז"ל קישות שהתליע באביה10 שפירשו11 במחובר, ולכאו' אין זה מובן מה שייכות הרגלים שנא' בהם שלש רגלים תחוג לי, דהיינו לעצמותו, לתבואת הארץ דוקא, ועוד שלפ"ז הי' צריך שיהיו הרגלים נוהגין בארץ דוקא שתבואות שייכה להארץ וא"כ גם הרגלים הי' צריך שיהי' בארץ דוקא, ובאמת הרגלים הם נוהגין בארץ ובחו"ל12 אף שאין אז זמן בכורי התבואות אצלינו וגם אין לנו תבואות כו'. אך הענין הוא דהנה מתחלה צ"ל מה שנקראו המועדים בשם רגלים שמזה משמע שהמועדים שייך לרגל13, וזהו שלמדו רטרז"ל במשנה חגיגה פ"א שקטן14 שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית פטור, וכן החיגר15 כו' לפי שנא' שלש רגלים שמשמע מזה שהמועדים שייכים לרגל כו', וצ"ל מה שייכות המועדים לרגל דוקא, וגם צ"ל מהו שלש רגלים שהרי רגליים הם שתים.
אך הענין הוא, דהנה כתי' כה אמר ה'16 אם בדרכי תלך כו' ונתתי לך מהלכים17 בין העומדים האלה שהמלאכים נק' עומדים וכמ"ש כולם עומדים18 כו' שרפים עומדים19 כו', והנה בעמידה יש מעלה וחסרון שהמעלה הוא שאין להם ירידה ועומדים תמיד במדרגה אחת, והחסרון הוא שאין להם ג"כ עלי' גדולה כו', אך הנה אעפ"כ ע"י עמידה שלהם שעומדים תמיד במדרגה אחת באוי"ר ברשפי אש עי"ז הם ממשיכים המשכת גילוי אלקות, וכמ"ש ורגליהם רגל ישרה20, ואיתא בתוס' חגיגה די"ג ע"א שישרה בגימ' תקט"ו21, וכן ואתחנן הוא בגי' תקט"ו שתקט"ו תפלות22 התפלל משה כמנין ואתחנן.
ולהבין מהו ענין החשבון של תקט"ו, הענין הוא דהנה אנו רואים שלמעלה הוא הכל על חשבון ת"ק שנה כמשארז"ל מהארץ לרקיע מהלך ת"ק23 כו', בין רקיע לרקיע כו', ובמד"ר בראשית פט"ו24 עה"ח מהלך ת"ק שנה כו', ולהבין מהו ת"ק דוקא. אך הענין הוא דהנה כתי' לך ה' הגדולה והגבורה25 כו' וארז"ל הגדולה זו קרי"ס והגבורה זו מכת בכורות והת"ת זו מ"ת והנצח זו בנין ירושלים27 וההוד זו בנין26 בהמ"ק28, שהם חמשה מדות כו' שהעיקר המדות הם חמשה29 שהם מקור רילהשתל' העולמות וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה30 (וכתי'32* זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה31 וע' בזח"ג שמיני דל"ח ע"א ובפי' המק"מ שם, שבחי' רחמים וחסדי' שהם שייכים לעולם, לפי שבתחלה עלה במח'33 לברוא את העולם במדה"ד, ולפי' הרמ"ז קאי על עולם התהו34, ראה שאין העולם מתקיים נטל מדת החסד שע"י בחי' המשכת החסד יתקיים העולם, וכמ"ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם35 וארז"ל א"ת בהבראם אלא באברהם36, שהי' מרכבה37 למדת החסד38 שבו נברא
*)וכתי'א זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה. ופי' בזח"ג שמיני דל"ח ע"א מהו כי מעולם המה, כד ברא קוב"ה עלמא נטלב יצחק וברא בי' עלמא, חמא דלא יכול למקיםג בלחודוי, נטל אברהם וקיים בי' עלמא הה"ד אלה תולדות כו' בהבראם א"ת בהבראם אלא באברהם, חמא דבעינן קיומא יתיר נטל ליעקב ושתף לי' ביצחק וקיים עלמא כו' וע"דד באברהם ויעקב אתקיים עלמא ובגין כך כי מעולם המה, והיינו כמארז"ל בתחלה עלה במח' לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר וזהו אברהם ויעקב וכמ"ש במק"מ, יצחק ב"ן, אברהם מ"ה, יעקב הוא חיבר מ"ה וב"ן בכל פרצוף ופרצוףה, כי מעולם המה שע"י נעשה תיקון העולמות, וכן נצח והוד הם ענפי המדות, נצח ענף החסד הוד ענף הגבורה, והיינו שהם בחי' כליות יועצותו איך להשפיע כו', שנמצא ה' מדות חג"ת נו"ה הם מקור להשתלשלות העולמות כו' ריאהעולם, וכאשר ראה שנצרך קיום יותר, שיתף עמו מדה"ר היינו מדתו של יעקב39, והיינו ע"ד שמצינו ברקיע שארז"ל בזהר פ' לך דע"ז ע"א, כד40 ברא קוב"ה עלמא עבד שמיא מאש וממיא41 מתערבין כחדא, והיינו חו"ג, וכ"ה במד"ר בראשית פ"ד42 נטל אש ומים ופתכן זה בזה, ולא הוי43 גלדי, ולבתר אתגלידו44 וקיימו ברוחא עילאה שהיא מדתו של יעקב, שז"ע שיתף מדה"ר למדה"ד דיצחק45 שעי"ז דוקא אתקיים עלמא, והיינו כי חו"ג הם שני הפכים לגמרי, משא"כ מדת הרחמי' נותן מקום למדת הגבורה, שאם46 היות שע"פ הדין אינו מגיע לו מ"מ צריכים לרחם עליו ועי"ז מתקיים העולם, וזהו זכור רחמיך דיעקב וחסדיך דאברהם שכאשר שיתף אותם למדה"ד דיצחק עי"ז נתקיים העולם וזהו כי מעולם המה, וכן נצח והוד הם ג"כ שייך לעולם שהם ענפי המדות נצח הוא ענף החסד47 והוד ענף הגבורה48 שההשפעה נשפע ע"י הענפים דוקא, וכמו שאנו רואים באילן הנה גידול הפירות הוא ע"י הענפים מהאילן ולא על עצם גוף האילן כו', וכך עיקר ההשפעה הוא ע"י הענפים דחו"ג שהם נצח והוד, ונמצא שחמשה מדות אלו שייכים לעולם כו'), ומה שנא' כי כל בשמים ובארץ49 שהוא בחי' יסוד מדה ששית זהו רק בחי' מדה שמחבר
חו"גט ת"ת ונו"ה עיקר הז"א, יסוד השפעה שמלבר מגופא הולדה השפעה לזולתו בסידור בד"ה אתה הצבתי, וע' בפע"ח גבי סוכותיא.
ריבשמים וארץ50, וזשארז"ל (כמדומה שזהו במד"ר פ' תרומה פל"ג51) כל מה שיש בשמים יש בארץ, והיינו שבחי' כי כל ממשיך מבחי' שמים בארץ, אבל לא שהיא מדה חדשה רק שהיא מחבר כו', וזהו שבשמים הוא הכל על חשבון ת"ק והיינו לפי ששם מאיר החמשה מדות וכל א' כלול מיו"ד ויו"ד מיו"ד הוא חשבון ת"ק, נמצא שבשמים מאיר רק בחי' מדות שהוא בחי' ו"ה, אך הנה ע"י עבודת המלאכי' שאומרים קדוש באוי"ר ברשפי אש עי"ז ממשיכים בחי' ט"ו שהוא בחי' י"ה בבחי' ת"ק שהיא בחי' מדות, כי המדות הם שייכים רק לעולמות52 וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, שכדי שיהי' עולם צריך לבנות את החסד53 שעד שלא נבה"ע אינו שייך בחי' חסד כלל כי על מי יתחסד כו' (וכן54 כתי' זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה שרחמים וחסדים שייך לאחר שנברא העולם, אבל קודם שנבה"ע אינו שייך כלל רחמים וחסדים כי על מי ירחם ויתחסד כו'). משא"כ בחי' י"ה שהוא אנת חכים ולא בחכ' ידיעא55 כו' אינם שייכים לעולמות כלל כי אף גם אם לא נבה"ע שייך ג"כ בחי' חכ' כו' (וכענין שארז"ל אלפים שנה קדמה57 תורה לעולם שנא' אאלפך59 חכ' אאלפך בינה60 שבחי' חו"ב קדמו למעלת העולם58 כמ"ש מזה בכ"ד56). וזהו שהמלאכים ע"י
מלאכיםיב שרשם מבינה בה"ז בלקיג דק"ץ ב' ברכו כו' גבורי כחיד בינה עד הודטו ת"ק י"ה לפי ששרשן מבינה תו"א ביאור זכורטז.
ריגעבודתם ממשיכים מבחי' י"ה בו"ה שהיא בחי' מדות, והיינו שממשיכים שיהי' השם שלם כו', כי פעם כתיב כי יד על כס י"ה61 אין השם שלם62 שאינו מאיר בחי' י"ה בו"ה63, אך המלאכים ממשיכים בחי' י"ה בו"ה שיהי' השם שלם*, וזהו ורגליהם רגל ישרה תקט"ו שממשיכים בחי' י"ה בו"ה** שהוא בחי' מדות כו'.
אך הנה בנשמות כתי' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, דהיינו שלנש"י יש ב' המעלות דהיינו שהם בחי' עומדים גם בהתלבשות הנפש בגוף וגם מהלכים וכמ"ש רגלי עמדה במישור (תהילים ססי' ך"ו64), פי' מישור היינו כמו במלאכים רגל ישרה, ועמידת הרגל בנש"י המלובשי' בגוף היינו שתעמוד במישור שיהיו עומדים תמיד על מדרגתם שלא יפלו ח"ו וכמ"ש (דניאל א' ד') ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, שהיא מעלה ומדרגה גבוה, וזהו שארז"ל באשה קראו מושב65, אבל עמידה היא בבחי' עלמא דדכורא, כמ"ש בזח"ב תצוה דקפ"ג ע"א לקיימא על רגלוהי66 ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה ולא כנוקבא
וכןיז בע"ח שהוא מהלך ת"ק שנהיח שיומשך בו מבחי' י"ה היינו מבחי' ועל יובל ישלח שרשיויט בחי' בינהכ מה שמו דההוא נהר יובל שמוכא כו'
*)(וצ"לכב שזהו מיחוד חיצוני דחו"ב כמשי"תכג).
**)(וי"לכד רגל ישרה שלהיות שזהו ע"י העמידה שזהו ברגל)
*)עניןכה הכפיפה שכאשר נמשך אחר דברי' הגשמיים ה"ה כופה ומשתחוה ראשו כמ"ש בלק"ת בד"ה האזינו פ"הכו, ונופל י"ל שגרוע יותר שהרי הכפוף הוא עומד על מדריגתו רק שנכפף משא"כ הנופל כמ"ש בסידור ע"פ זהכז, ועד"ז יובן בלעו"ז דהיינו ביצה"ר שי"ל ז"ע תאוות היתר ותאוות איסור ח"ו.
רידדארחהא למיתב, והיינו שהעמידה הוא שלא יהי' במדרגת נופלי' וכפופים* וכמ"ש סומך ה' לכל הנופלים67 שנפלו ממדרגתם, משא"כ עומדים הוא שעומדים תמיד על מדרגתם בלי נטי' ח"ו לימין ושמאל וזהו רגלי עמדה במישור כו', וע' בלק"ת פ' נשא68 בד"ה נשא את ראש בני גרשון דרוש הראשון ססעי' ב' שענין העמידה הוא ביטול הרצון של הרצונות שבעניני עוה"ז ולהיות בבחי' משלחי רגל השור והחמור69, דהיינו למנוע את ההילוך של היצה"ר, שיש בו ג"כ הילוך ע"ד מ"ש (בש"ב י"ב ד') ויבא הלך לאיש העשיר כו' שהוא ההילוך שבלעו"ז70 שהולך ומתחזק וכמו שפי' רש"י שם שמתחלה מדמה את יצה"ר להלך שעובר לדרכו ואח"כ לאורח שנעשה אכסנאי ואח"כ לאיש שהוא בעל הבית, ולכן מה שמונע א"ע מהילוך זה זהו נק' עמידה בחי' ביטול רצון דיצה"ר, וכמארז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, ומוקמי לה בגמ' קדושין פ"ק דל"ט ע"ב כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה שזהו כענין העמידה שעומד בכח לכבוש את תאוות היצה"ר לבלי יניח לו להתפשט בבחי' הילוך שלו ח"ו, וע' שם בלק"ת שזהו בחי' קרשים, שארז"ל במד"ר ר"פ תרומה למעלן שרפים עומדים ולמטן עצי שטים עומדים שזהו בחי' קרשי המשכן, שבחי' זו נק' בעבודה בחי' עומדים, וע"י העמידה עי"ז ממשיכים ג"כ מבחי' י"ה בו"ה, וזהו שאנו אומרים הללויה71 היינו שאנו ממשיכים את בחי' י"ה כו', וז"ע ט"ו שבחים שבישתבח73 שהוא כנגד ט"ו תיבות שבפסוק את ה' האמרת רטוהיום74, וכן ט"ו ווי"ן72 שבאמת ויציב75 שהוא הכל המשכת בחי' י"ה בו"ה, שזהו ע"י שהם בחי' עומדים וכמו המלאכים כו'.
ב) אך בנשמות יש עוד מעלה שהם נק' מהלכים וכמ"ש אם בחקתי תלכו76, וכן באברהם כתי' התהלך לפני77, והיינו כי הילוך הוא בחי' התבוננות מעצמות אוא"ס שהוא בחי' בכל מאדך בלי גבול78, כי בכל לבבך ובכל נפשך79 הוא בחי' לפי שכלו יהולל איש80, דהיינו השגה שע"פ שכל וטו"ד שהתבוננות זו היא רק מבחי' ממכ"ע, משא"כ בכל מאדך הוא בחי' התבוננות מעצמות אוא"ס איך שהוא למעלה עד אין קץ81 ולמטה עד אין תכלית וכולא קמי' כלא82 ולגדולתו אין חקר83 כו' שזהו בחי' תשובה שהוא בחילא יתיר84, וזהו ענין רגל השלישי שהוא בחי' בריח התיכון המבריח מן הקצה85 כו', כי במלאכים אין להם רק שתי רגלים וע"כ הם עומדים תמיד במדרגה אחת וכמ"ש ויעמידם לעד לעולם, אך בנש"י שיש להם שלשה רגלים עי"ז הם נעשים מהלכים בעילוי אחר עילוי עד אין שיעור.
והנה ע"י הילוך שמלמטה למעלה עי"ז נעשה מלמעלה ג"כ בחי' הילוך וכמ"ש והתהלכתי בתוככם86, היינו שנמשך גילוי תוס' אורות מלמעלה מהשתלשלות ועי"ז נעשה למטה ג"כ בחי' גילוי, כי ע"פ השתלשלות נעשה למטה בחי' העלם והסתר, פי' השתלשלות87 הוא מה שנמשך בבחי' עו"ע88 ולכן ע"פ השתלשלו' כל מה שנמשך למטה יותר מתמעט האור יותר, שהרי העלול אינו מלביש רק בחי' מחצה התחתון של העילה שהוא מן החזה ולמטה89, וא"כ משכל למדות וממדות לדבור עד"מ מתמעט כל מה שלמטה במיעוט אחר מיעוט עד שנעשה למטה העלם והסתר, רטזוז"ע ויעמידם כו' חק נתן90 כמה יהי' הגילוי בסדר השתלשלו' ולא יעבור שיומשך יותר מהחק שע"פ סדר השתלשלו', וז"ע עמידה שעומדים במדריגה אחת, והיינו שגם מה שממשיכים תוס' אור ע"י העבודה מבחי' י"ה כנ"ל ג"כ בכלל עמידה יחשב שהרי המשכה זו היא מהחכמה שהחכ' היא בחי' ראשית מסדר ההשתלשלו'91, ולפ"ז צ"ל פי' ויעמידם שהעמיד המלאכים92 שע"י עבודתם באהוי"ר ואמירת קדוש ימשיכו תוס' אור במדות שרש העולם היינו מבחי' ט"ו י"ה ועכ"ז גם ע"ז חק נתן בסדר השתלשלו' ולא יעבור חוק זה כו', ומאחר שנמשך ע"פ סדר השתלשלו' הרי למטה הוא העלם והסתר כנ"ל שבסדר השתלשלות מתמעט למטה מטה כו', משא"כ ע"י הילוך שנמשך מלמעלה מסדר השתל' היינו שלא ע"י בחי' עילה ועלול כ"א בבחי' דילוג נמשך שיהי' למטה ג"כ גילוי אלקות כמו למעלה. וזהו שביצ"מ נא' קול דודי הנה זה בא מדלג93 שהי' הגילוי מלמעלה מסדר השתלשלות, וכמשארז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ94 הקב"ה שהי' הגילוי מבחי' שלמעלה מהשתלשלות היינו מלמעלה מהחכ', כי מלכי' זו"נ מלכי חו"ב מלך מלכי היינו בחי' הכתר95 ולכן הי' הגילוי למטה כמו למעלה, ודילוג הוא ע"י הרגלים כנודע מענין דילוג ברגל אחת96 שז"ע בחי' ההילוך שנמשך מלמעלה, שהוא בחי' הדילוג שלא בהדרגה כו'.
וזהו מ"ש (תלים ס"ו וא"ו) בנהר יעברו ברגל, נהר הוא בחי' נהר היוצא98 מעדן97 להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לד' ראשים, שמבחי' נהר נמשך אח"כ ומשם יפרד כו' בחי' עלמא דפרודא99, והיינו לפי שהמשכה זו של בחי' נהר נמשך בכל עולם לפי ערכו, ולכך למטה נעשה העלם והסתר גמור ומשם יפרד כו', אך בנהר יעברו ברגל, והיינו שע"י הרגל השלישי ממשיכים למעלה מבחי' הנהר וכמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם100*, עד יעבור עמך הוי'101 למעלה מש' הוי', והיינו שנמשך המשכה
חג"תכח דא"א וכענין או"א הלבישו לזרועות דא"אכט שעי"ז הי' יצי"מ כמ"ש בסידור ד"ה עבדי' היינול בענין ויוציאנו ה' אלקינו ע"ש) ריזמבחי' ש' הוי' דלעילא וכמ"ש ויקרא הוי' הוי'102, ועי"ז נמשך המשכה זו למטה ג"כ שיהי' ג"כ בבחי' גילוי כמו למעלה ממש והיינו שיהי' בחי' וכל קומה לפניך תשתחוה103, שיהי' למטה ג"כ בחי' השתחוואה כמו למעלה שנא' וצבא השמים לך משתחוים104, שזהו ע"י בחי' ואתה מחי' את כולם106, כן ע"י בחי' כי עין בעין יראו107 יהי' בחי' וכל קומה לפניך תשתחוה105, וזהו שנא' שם נשמחה בו108 דהיינו בעצמותו ומהותו ממש. וזהו שלש רגלים תחוג לי שע"י שלש רגלים נמשך מבחי' לי עצמותו ומהותו ממש כו'. אך מתחלה צריך שיהי' בחי' עומדי' שהוא בחי' בכל לבבך ובכל נפשך דהיינו התבוננות מבחי' ממכ"ע, ואז אח"כ נעשה בחי' מהלכים, וזהו מהלכים בין העומדים שע"י שהוא בבחי' עומדים שלא יפול למטה אז נעשה מהלכים כו'.
ג) (ושרש בחי'109 ההפרש בין מלאכים לנש"י הוא כמ"ש במ"א שיש שני מיני זיווגים באו"א110, זיווג חיצונית111 הוא מה שזיווגייהו תדיר112 שהוא מה שחו"ב הם תרדל"מ113 שזהו לצורך קיום העולמות שיומשך תמיד מאין ליש, שהחכ' נק' אין114 כמ"ש והחכ' מאין תמצא115, והבינה נק' יש116 כמ"ש להנחיל אוהבי יש117 ריח(ולכאו' צ"ל מהו הראי' שהחכ' נק' אין הלא כתי' מאין תמצא אבל החכ' עצמו118 י"ל שאינה אין, אך זהו מפני שאומר תמצא, לשון מציאה אינו שייך כ"א שהיא היא הדבר עצמה שנאבד שאל"כ אינה מציאה ואינו חייב להחזיר, וכשאומר והחכ' מאין תמצא שלשון מציאה היא על החכ' א"כ מוכרח לומר שהחכ' היא ג"כ אין כמו האין דכתר שממציא אותה כמ"ש מזה בד"ה וככה באריכות119, ואכמל"ב), והמשכה זו באה מחכמה עצמה היינו מבחי' הארת א"ס מה שמלובש בחכמה120, שיש בכח הארה זו להחיות כל העולמות וזהו הנמשך ע"י מלאכי' (והיינו שמתחילת הבריאה נמשך זה מצד כי חפץ חסד121 הוא122, ואח"כ באתעדל"ת תליא מילתא123 וזהו עבודת המלאכים ונשמות קודם התלבשותם בגוף להמשיך ע"י עבודתם באהוי"ר שיומשך מחו"ב שרש בחי' אין ויש לבחי' המדות דז"א, ולכן נק' בשם עומדים שעומדים תמיד על בחי' מדריגה א' היינו שיש בזה מעלה שאינם יורדי' ממדריגתם, כמו הנשמה המלובשת בגוף שיורדת להתלבש בגוף ונה"ב שזהו ירידה עצומה כנודע ומובן, מ"מ אין להם עליה גדולה ג"כ שהרי ממשיכים רק מזיווג חיצוני דחו"ב שרש אין ויש להחיות העולמות כו'). אך הנה בחי' זיווג פנימי דחו"ב124 שהוא להמשיך בחי' אור חדש ממש, שרשו נמשך מא"א ועת"י עד א"ס125 ממש ונק' יחוד פנימי דאו"א לחדש הנשמות, היינו שיומשכו בחי' נשמות חדשות, והוא הנמשך ע"י נשמות הצדיקים126 דוקא, מפני ששרשם מבחי' חכמה127 שלמעלה מהבינה (שמהבינה הוא שרש המלאכים כמ"ש בבה"ז בלק128 דק"צ ע"ב ע"פ ברכו ה' מלאכיו גבורי כח129) ויסו"א ארוך130 שנמשך עד יסוד ז"א ולא כמו הבינה שרק עד הוד אתפשטת131, והיחוד ריטנמשך ע"י בחי' יסוד ז"א בחי' יוסף132 צדיק עליון133 שז"ע תוס' מרובה על העיקר, ובחי' זו זהו בחי' צדיק שלמעלה מבחי' ישר רגל ישרה, ועמ"ש מזה בת"א בביאור ע"פ זכור את יוה"ש לקדשו השני134, ומענין צדיק וישר ע' בזח"ג אחרי דנ"ט סע"א צדיק וישר דכר ונוק', וכן יש לפרש זה על חו"ב כו').
ומה שנק' מהלכים דוקא כשירדה הנשמה למטה בגוף ונה"ב ולא קודם ירידתה שאז נק' בשם עומדים לבד וכמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו135, הענין הוא דהנה אנו רואים שכח הצומח מלובש בארץ136 דוקא ולא בשמים שבשמים לא יהי' שום צמיחה כו' והיינו לפי שנעוץ תב"ס137, או ע"ד שאנו רואים שהמאכל שהוא צומח מחי' את האדם138 שהוא למעלה ממנו הרבה במדרגה, והיינו לפי שמה שהמאכל הוא למטה ממנו לפי שכל הגבוה יותר יכול להשפיל יותר139 ונפל בו ניצוץ היותר עליון כמ"ש במ"א, ע"כ יש בכחו להחיות את האדם לפי ששרשו הוא למעלה, כי קליפה קדמה לפרי140 ג"כ מטעם הנ"ל. וזהו שאין אדם רואה מתוך הלובן שבעין אלא מתוך השחור141 דוקא, כי יתרון האור הוא מן החשך142 דוקא, וכן אנו רואים שהמים כשבוקעין את עפר הארץ אז נעשים מים חיים143, אבל מי הים אינו נק' מ"ח144 רק ע"י שבוקעין עפר הארץ דוקא אז נק' מים חיים, וכך עי"ז שירדה הנשמה למטה בגוף ונה"ב שהוא בחי' חשך והסתר ואתכפי' סט"א עי"ז נעשה יתרון האור, וזהו מ"ש נר הוי' נשמת אדם145, והיינו שכמו שהנר מאיר את החשך כך הנשמה שירדה למטה נק' בשם נר שמאירה את נה"ב ומהפך את החשך לאור, ולכך רכהמלאכים ביקשו את התורה146 ולא ניתנה להם כי כלום יצה"ר יש ביניכם147, והיינו אף שהמלאכים ביקשו את התורה מסתמא כמו שהיא ברוחניות148 אעפי"כ השיבו להם כלום יצה"ר יש ביניכם, והיינו לפי שיתרון האור הוא מתוך החשך דוקא. וזהו ענין שלש רגלים דוקא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך כו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, והגילוי הוא במועדים דוקא שבמועדים נמשך גילוי של בחי' שלש רגלים בחי' הילוך ודילוג כו'.
הערות
עמוד רח
- 1. שלש רגלים תחוג לי : מאמר זה (וכן פ"ד ממאמר הבא) הוא מאמר ד"ה זה דשנת תרל"ג שנדפס בסה"מ תרל"ג ח"א ע' קמד ואילך עם שינויים והוספות כו'. ראה גם ד"ה זה באוה"ת משפטים ע' א'קעג ואילך. ממאמר זה ישנם עוד שני הנחות והם: א) הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נדפסה לקמן בחלק הנחותיו [ומשם ניתוסף בהכותרת כאן התיבות: ליל ב']. ב) הנחה אחרת נדפסה לקמן (בחלק ההנחות). המאמר נרשם בכת"י מעתיק היינו א) העתק המאמר דתרל"ג בכותרת: ”ימים ראשונים דחה"פ מ"א" עם הגהות ותיקונים בגוכתי"ק. ב) וכן נרשמו עוד הגהות וכו' בכמה ע' בפ"ע בכותרת: ”לד"ה שלש רגלים קונט' נייר בפ"ע". ג) לאח"ז נרשם קיצור ארוך עם הוספות מעט בכותרת: ”משפטי' כ"ג י"ד ט"ו ט"ז". והוא קיצור לפ"א-ב [וחלק ממנו נכנס בפנים]. ד) לאח"ז נרשם המאמר עוה"פ בכת"י מעתיק בכותרת: ”חה"פ מ"א" עם איזה תיקונים בגוכתי"ק. למאמר זה צויין להלן במאמר ד"ה והנה תורה היא בחי' קו האמצעי על יד הערה 180. להלן צויינו חלק מההוספות. חלוקת הקטעים דלהלן הם ע"פ סה"מ תרל"ג.
- 2. שלש רגלים תחוג לי בשנה : משפטים כג, יד.
- 3. את חג המצות . . חדש האביב : שם כג, טו. ראה גם להבא בסמוך בענין אביב לקו"ש משפטים כרך לו ע' 109 ואילך ובהנסמן שם.
- 5. באספך מן : בסה"מ תרל"ג כאן: באספך כו' מן. ואולי תיבת כו' נשמטה כאן בשגגת המעתיק.
- 4. וחג הקציר . . מן השדה : משפטים שם, טז [בדילוג].
- 6. למה נק' המועדים . . מועדי הוי' : אמור כג, ב. ד. לז. מד. עזרא ג, ה. ראה גם לקמן מאמר ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך ובהערה 3.
- 7. וסוכות הוא חג האסיף : משפטים שם, טז (וברש"י שם). תשא לד, כב.
- 8. אם הזמן . . בחדש האביב : ראה רמב"ם הל' קדוש החדש פ"ד, ה"ב.
- 9. פי' אביב . . מחוברת עדיין : ראה גם ספר החקירה להצ"צ ע' 182.
- 10. קישות שהתליע באביה : חולין נח, סע"א. סז, סע"א ואילך.
- 11. שפירשו : בסה"מ תרל"ג כאן: שפי'. ואולי זהו פיענוחו של המעתיק.
- 12. הרגלים הם נוהגין בארץ ובחו"ל : ראה גם רמב"ם הל' יו"ט רפ"א.
- 13. שהמועדים שייך לרגל : ראה [ולהבא בסמוך] אוה"ת משפטים כאן ע' א'קעד ואילך. וראה גם סה"מ תרל"ח ע' תקכא ואילך. ע' תקכה. (ע' תלט).
עמוד רט
- 14. במשנה חגיגה פ"א שקטן : ב, א.
- 15. וכן החיגר : חגיגה ב, א (במשנה). ג, א.
- 16. כה אמר ה' : זכרי' ג, ז [ושם: ה' צבאות — וכ"ה בתו"א שבהערה הבאה. אבל כ"ה גם (לקמן בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 14].
- 17. ונתתי לך מהלכים : ראה תו"א וישב ל, סע"א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תרסז. וש"נ. ש"א ח, ב ובהערה 42.
- 18. כולם עומדים : ברכת יוצר.
- 19. שרפים עומדים : ישעי' ו, ב. ראה גם לקו"ת אמור לז, ג. בחוקותי מה, א.
- 20. ורגליהם רגל ישרה : יחזקאל א, ז.
- 21. רגל ישרה . . בתוס' חגיגה . . תקט"ו : ד"ה ורגלי. ראה גם לקו"ת אמור לד, א. אוה"ת חנוכה כרך ה ע' 1828 ואילך [בהעלותך ע' תי ואילך]. משפטים כאן ע' א'קעג. ואתחנן ס"ע קיג ואילך. ובכרך ו' ע' ב'קצג.
- 22. ואתחנן . . תקט"ו שתקט"ו תפלות : דב"ר פי"א, י. ראה גם אוה"ת סידור ס"ע קיג. לקו"ש בשלח כרך ו ע' 105.
- 23. מהארץ לרקיע מהלך ת"ק : ראה חגיגה יג, א.
- 24. ובמד"ר בראשית פט"ו : סימן ו. ראה גם אוה"ת בראשית ע' מז. שם כרך ג ע' תקלב.
- 25. לך ה' הגדולה והגבורה : דברי הימים-א כט, יא.
- 27. והנצח זו בנין ירושלים : ראה (בנוסף לסה"מ תרל"ג כאן) תו"ח בשלח ח"א רכא, ד. וש"נ. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 24. (לקמן בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 29.
- 26. הגדולה זו . . בנין בהמ"ק : ראה ברכות נח, סע"א.
- 28. וההוד זו בנין בהמ"ק : ראה גירסת העין יעקב לברכות נח, סע"א. סה"מ תרל"ג כאן. תרפ"ט ע' 118. (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן שם.
- 29. שהעיקר המדות הם חמשה : ראה זהר פינחס רנד, א. סידור שער הל"ג בעומר דש, א. מאמרי אדה"א בראשית ע' רפה. וש"נ. סה"מ תרכ"ז ע' רסב. וש"נ.
עמוד רי
- 30. כי אמרתי עולם חסד יבנה : תהלים פט, ג.
- 32. זכור רחמיך וחסדיך. . המה : תהלים כה, ו [בדילוג השם]. ראה גם אוה"ת (יהל אור) תהלים ע' צב. ר"ה ע' א'רפח.
- 31. (וכתי' . . לעולם כו') : כל זה הוא הוספה על המאמר דשנת תרל"ג.
- 33. שבתחלה עלה במח' : ראה רש"י בראשית א, א. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תכ. ע' א'תמב ואילך. מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרט"ו ע' לא-לב. וש"נ. סה"מ תרכ"ז ע' תלה. תורת שלום ע' 20.
- 34. ולפי' הרמ"ז . . עולם התהו : אולי הכוונה להרמ"ז לזהר שם: נטל יצחק בעול' התהו.
- 35. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם : בראשית ב, ד.
- 36. א"ת בהבראם אלא באברהם : זהר לך פו, ב. ויצא קנד, ב. יתרו עט, א. צו לא, א. שמיני לח, א. ז"ח (מדרש הנעלם) יז, א. ראה גם ב"ר פי"ב, ט.
- 37. באברהם שהי' מרכבה : ראה גם לעיל מאמר ד"ה והי' אור הלבנה ובהערה 46.
- 38. באברהם . . החסד : ראה זהר בראשית מז, ב. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקפ ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' ד. וש"נ.
- א. וכתי' : נרשמה בריש הע' שבו נרשמה ההגה שמופיעה בפנים, ולא נעתקה בכת"י המעתיק [ראה לעיל הערה 1 — ב. ד] בכותרת: ”לד"ה שלש רגלים, רג"ל" [סה"מ תרל"ג] ומציין הדף והשיטה איפה שייך. וכנראה שזהו מהדו"ק מהבא בפנים.
- ב. נטל : בזהר שם: נטיל.
- ג. יכול למקים : שם: יכיל למיקם.
- ד. דבעינן . . וע"ד [ ועל דא] : שם: דבעיין.
- ה. יצחק . . פרצוף ופרצוף : כל זה הוא ע"פ ל' המק"מ המצויין בפנים.
- ו. נצח והוד . . כליות יועצות : ברכות סא, א. ראה זהר אד"ז האזינו רצו, א. אגה"ק סט"ו קכב, ב. ביאורי הזהר שלח צא, ג. אוה"ת בראשית ח, א ואילך. הנסמן במאמרי אדה"א קונטרסים ע' רכד.
עמוד ריא
- 39. מדה"ר . . של יעקב : ראה זהר לך פז, ב. מאמרי אדה"א בראשית ע' קנו. וש"נ.
- 40. כד : בזהר שם: דכד.
- 41. וממיא : שם: וממים.
- 42. במד"ר בראשית פ"ד : ראה שם סימן ז.
- 43. ולא הוי : המשך לשון הזהר [ושם: ולא הוו].
- 44. אתגלידו : שם: אגלידו.
- 45. מדה"ד דיצחק : ראה פרדס שער הכינויים שכ"ב, פ"ד. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקפ ובהנסמן במ"מ לשם.
- 46. שאם : כ"ה בכ"מ — ראה גם (לקמן בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה תקעו בחדש שופר על יד הערה 33. סה"מ תרל"ח ע' ה. וש"נ.
- 47. נצח הוא ענף החסד : ראה זהר רע"מ פינחס רמג, סע"א. הנסמן במאמרי אדה"א קונטרסים ע' רכח.
- 48. והוד ענף הגבורה : ראה הערה שלפנ"ז.
- 49. כי כל בשמים ובארץ : המשך הכתוב לך ה' הגדולה — דברי הימים-א כט, יא.
- ז. להעיר : נרשם מלמעל"ט בצדי הע' [בקונט' נייר. ראה לעיל הערה 1 — ב. ד] ולא נרשם מקומו בפנים, וכן לא הועתק בכת"י המעתיק.
- ח. ישמחו השמי' י"ה : תהלים צו, יא. דברי הימים-א טז, לא. ת"ז בהקדמה ט, ב.
- ט. חו"ג : נרשם בשולי הע' [בקונט' נייר. ראה לעיל הערה 1 — ב. ד] ולא נרשם מקומו בפנים, וכן לא הועתק בכת"י המעתיק.
- י. בסידור בד"ה אתה הצבת : צויין בהערה 50.
- יא. וע' בפע"ח גבי סוכות : ראה שם קרוב לספ"א. אוה"ת משפטים ס"ע א'קעג.
עמוד ריב
- 50. יסוד . . שמחבר שמים וארץ : ראה זהר בראשית לא, א. תו"ח וארא ח"א נג, ד הערה 39. סידור שער הל"ג בעומר דש, א ואילך.
- 51. במד"ר פ' תרומה פל"ג : סימן ד [ושם: כל מה שברא הקב"ה למעלן ברא למטן — ראה גם המשך מים רבים תרל"ו ס"פ קנה]. ראה פי' מהרז"ו שם.
- 52. המדות הם שייכים רק לעולמות : ראה גם אוצרות חיים בתחלתו. הובא בלקו"ת מסעי צג, רע"א. סה"מ תרל"ח ס"ע שצ. וש"נ. תר"ם ח"א ע' קפה. וש"נ.
- 53. כי אמרתי . . לבנות את החסד : ראה גם לעיל מאמר ד"ה הוא אהרן ומשה ובהערה 106.
- 54. (וכן . . כו') : כל זה הוא הוספה על המאמר דשנת תרל"ג.
- 55. אנת חכים ולא בחכ' ידיעא : ת"ז בהקדמה יז, ב.
- 57. אלפים שנה קדמה תורה לעולם : ראה מדרש תהלים צ, ד. שבת פח, ב וברש"י שם. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' כ. מאמר ד"ה זה תשי"א יום ב' דחה"ש.
- 59. לעולם שנא' אאלפך : כ"ה גם במאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרט"ו ע' סח. סה"מ תרל"ג ח"ב ס"ע שמח ואילך.
- 60. אאלפך חכ' אאלפך בינה : ע"פ איוב לג, ג. שבת קד, א.
- 58. קדמה . . למעלת העולם : ראה גם סה"מ תרל"ח ע' טז. וש"נ. תר"ם ח"א ע' קפ. וש"נ.
- 56. (וכענין . . בכ"ד) : כל זה הוא הוספה על המאמר דשנת תרל"ג.
- יב. מלאכים : נרשם בשולי הע' [בקונט' נייר. ראה לעיל הערה 1 — ב. ד] ולא נרשם מקומו בפנים, וכן לא הועתק בכת"י המעתיק .
- יג. בה"ז בלק : צח ג ואילך. ראה גם לקמן פ"ג.
- יד. ברכו כו' גבורי כח : תהלים קג, כ.
- טו. בינה עד הוד : נסמן לקמן בפ"ג הערה 131.
- טז. תו"א ביאור זכור : ראה יתרו עב, ב. ראה גם אוה"ת משפטים ע' א'קעד.
עמוד ריג
- 61. כי יד על כס י"ה : בשלח יז, טז.
- 62. אין השם שלם : ראה תנחומא ס"פ תצא. רש"י ולקח טוב ס"פ בשלח. לקו"ש י"ג סיון כרך כג ע' 268 הערה 33.
- 63. שאינו מאיר בחי' י"ה בו"ה : ראה גם לעיל מאמר ד"ה מגילה נקראת הערה 186.
- 64. ך"ו : בסה"מ תרל"ג כאן: ק"ו. וצ"ל כבפנים.
- 65. באשה קראו מושב : פסחים ג, א. ראה אוה"ת ואתחנן ע' קיד. כרך ו ע' ב'קצג. משלי כרך א ס"ע תקסז ואילך.
- 66. רגלוהי : בזהר ואוה"ת חנוכה כרך ה ע' תתקטז־ בהעלותך ע' תיב־ ואתחנן שם: רגלוי.
- יז. וכן : בהעתק הראשון מהמאמר בע' זה נרשמו שני הגהות משני צדדיו, אבל המעתיק לא העתיקם בהעתק השני [ראה לעיל הערה 1 — א. ד] והגה אחת הוסיפה כ"ק אדמו"ר מהר"ש על העתק השני (ונדפסה בפנים). אמנם הגה זו לא העתיק.
- יח. בע"ח . . שנה : נסמן לעיל הערה 24.
- יט. ועל יובל ישלח שרשיו : ירמי' יז, ח. ראה אוה"ת ירמי' כרך א ע' שמה.
- כ. יובל . . בינה : ראה זהר רע"מ בהר קח, ב. שיעור קומה להרמ"ק מערכת דברות סי"ב (ט, ב). מאו"א מערכת דרור סי"ג וביאיר נתיב שם. מערכת יובל סל"ח וביאיר נתיב שם. אוה"ת שם.
- כא. מה שמו . . יובל שמו : ראה זהר יתרו פג, א. אחרי נח, א. וראה גם בכורות נה, ב. ויק"ר ספכ"ב.
- כב. וצ"ל : נרשם בקיצור ארוך עם הוספות מעט [ראה לעיל הערה 1 — ג].
- כג. כמשי"ת : ראה לקמן פ"ג.
- כד. וי"ל : ראה לעיל הערה כב.
- כה. ענין : ראה לעיל הערה כב.
- כו. בלק"ת בד"ה האזינו פ"ה : כ"ה בגוכתי"ק. ראה גם שם יו"כ סח, ב. הנסמן בהערה 67.
- כז. בסידור ע"פ זה : שחרית נד, א ואילך.
עמוד ריד
- 67. סומך ה' לכל הנופלים : תהלים קמה, יד. ראה סידור שבהערה כז. שחרית לשבת קצד, א. לקו"ת תצא מ, ב. ר"ה סג, ד. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' רי. דרך חיים מו, א-ד. פיה"מ נח, א ואילך.
- 68. בלק"ת פ' נשא : כ, ג.
- 69. משלחי רגל השור והחמור : ישעי' לב, כ. ראה גם אוה"ת בהעלותך ע' תיד־ חנוכה שם ע' תתקיז.
- 70. שבלעו"ז : קהלת ז, יד. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' קלד.
- 71. שאנו אומרים הללויה : ראה זהר ויחי רלב, ב. סידור שחרית נו, ב ואילך ובהנסמן לשם. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' יב. וש"נ. אוה"ת (יהל אור) תהלים ע' תקנז ואילך וע' תרצג.
- 73. ט"ו שבחים שבישתבח : ראה אבודרהם ברכת ישתבח. מג"א לשו"ע או"ח רסנ"ג. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בסוף סידור תו"א רמג, ג. שער הכולל פ"ו רנז, ב ואילך. בהגהות שבסוף סידור תו"א שם מביא: ”ובס' אוה"י למהר"פ . . עמוד העבודה פ"ז". יש להעיר א) ראה אודות ס' אוה"י [ אור הישר] בהקדמה שם. שם הגדולים להחיד"א חלק הספרים מערכת אור צדיקים [ראה גם לקו"ש ל"ג בעומר כרך כב ריש ע' 331]. ב) עמוד העבודה פ"ז נדפס גם באור צדיקים למהר"פ עמוד העבודה פ"ט. ג) באור צדיקים בתיקון תפלה אות כז כותב: הט"ו שבחות . . עד ברכות והודאות ועד בכלל. ואילו בסט"ז דינים מב"ש עד ישתבח סי"א כותב: צ"ל י"ג שבחים שבישתבח בנשימה אחת . . י"ג מדות של רחמים.
עמוד רטו
- 74. את ה' האמרת היום : תבוא כו, יז.
- 72. ט"ו . . שבישתבח . . האמרת . . ווי"ן : ראה אוה"ת תבוא ע' תתרסו בשם הבחיי תרומה כה, ז. נדפס גם באוה"ת על סידור ס"ע קט ואילך. שם ס"ע קי ואילך. סה"מ תרנ"ח ס"ע ריד ואילך.
- 75. ט"ו ווי"ן שבאמת ויציב : ראה פע"ח שער הק"ש ש"ח, פכ"ח. תו"ח וישב רי, א הערה 14.
- 76. אם בחקתי תלכו : בחוקותי כו, ג. ראה גם לקו"ת שלח לה, ד. לט, ד. בחוקותי מה, א. מז, ב.
- 77. התהלך לפני : לך יז, א.
- 78. בכל מאדך בלי גבול : ואתחנן ו, ה. ראה גם אגה"ק סי"ז. סה"מ תר"ם ח"א ע' תכט. וש"נ.
- 79. בבל לבבך ובבל נפשך : ואתחנן שם.
- 80. לפי שכלו יהולל איש : משלי יב, ח.
- 81. אוא"ס . . למעלה עד אין קץ : ראה ז"ח יתרו לד, ג. ת"ז תי"ט (מ, ב). תו"ח נח סט, ב ובהערה 11.
- 82. וכולא קמי' כלא : ראה גם לעיל מאמר ד"ה להבין וכו' זאת תהי' תורת המצורע הערה 47.
- 83. ולגדולתו אין חקר : תהלים קמה, ג.
- 84. תשובה שהוא בחילא יתיר : ראה זהר ח"ש קכט, ב. אגה"ת פ"ח. מאמרי אדה"א בראשית ע' קעב. וש"נ. תו"ח שמות ח"א לז, א. וש"נ. פלח הרמון אחרי ע' קפח ואילך.
- 85. בריח התיכון . . הקצה : ע"פ תרומה כו, כח. ויקהל לו, לג.
- 86. והתהלכתי בתוככם : בחוקותי כו, יב.
- 87. פי' השתלשלות . . שלא בהדרגה כו' : הוספה על סה"מ תרל"ג כאן ע' קמז (ששם נמצא כאן 5 שורות).
- 88. עו"ע : בלקו"ת ברכה צה, ב: הנזכר בספרים. שה"ש א, ב: כמ"ש בספרים. ראה גם רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב, ה"ו.
- 89. העלול אינו מלביש . . ולמטה : ראה גם מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ס"ע תקנח. פיה"מ ל, א ואילך. סה"מ תרל"ב ח"א ס"ע קו. לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 92 ואילך.
עמוד רטז
- 90. ויעמידם כו' חק נתן : תהלים קמח, ו.
- 91. שהחכ' . . ראשית . . ההשתלשלו' : ראה רמ"ז לזהר ואתחנן רסה, ב — בדפי הספר קצד, א [ד"ה לארקא] וסע"ב. סה"מ תר"ם ח"א ע' רי. וש"נ.
- 92. ויעמידם שהעמיד המלאכים : ראה גם סה"מ תר"ם ח"א ע' לב. וש"נ.
- 93. קול דודי . . מדלג : שה"ש ב, ח. ראה רש"י שם.
- 94. עד שנגלה עליהם ממה"מ : נוסח ההגדה.
- 95. מלכי' . . הכתר : ראה גם לעיל מאמר ד"ה והי' אור הלבנה ובהערה 29.
- 96. דילוג ברגל אחת : אהלות פ"ח, מ"ה ובפיה"מ ורע"ב שם. ראה לקו"ת שה"ש טו, ב.
- 98. נהר היוצא מעדן : ע"פ בראשית ב, י.
- 97. בנהר יעברו . . היוצא מעדן : ראה גם לקו"ת שמע"צ פח, ד. צו יא, ד. טו, ד.
- 99. עלמא דפרודא : ראה זהר בראשית כב, א.
- 100. בעבר הנהר ישבו אבותיכם : יהושע כד, ב. ראה גם לעיל מאמר ד"ה זכור את יום השבת ובהערה 69.
- 101. עד יעבור עמך הוי' : בשלח טו, טז. ראה גם תו"א לך יג, ד. בשלח סה, א. לקו"ת בשלח ב, ג. ש"א כ, ב ובהערה 31. סה"מ תר"ם ח"א ע' רמו. וש"נ.
- כח. (חג"ת : נרשם כאן בפנים [בקיצור ארוך. ראה לעיל הערה 1 — ג. ד]. ולא הועתק בכת"י המעתיק.
- כט. או"א הלבישו לזרועות דא"א : ראה ע"ח שער או"א שי"ד, פ"א. הנסמן במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א לע' שנד.
- ל. בסידור ד"ה עבדי' היינו : סדר הגדה רצה, ג ואילך.
עמוד ריז
- 102. ויקרא הוי' הוי' : תשא לד, ו. ראה גם לעיל מאמר ד"ה מגילה נקראת ובהערה 232.
- 103. וכל קומה לפניך תשתחוה : תפלת (שחרית לשויו"ט) נשמת.
- 104. וצבא השמים לך משתחוים : נחמי' ט, ו.
- 106. ואתה מחי' את כולם : התחלת הכתוב וצבא השמים — נחמי' ט, ו.
- 107. כי עין בעין יראו : ישעי' נב, ח. ראה גם לקו"ת פ' ראה כג, ד.
- 105. שזהו ע"י . . לפניך תשתחוה : כל זה הוא הוספה על המאמר דשנת תרל"ג.
- 108. שם נשמחה בו : סיום הכתוב בנהר יעברו — תהלים סו, ו.
- 109. (ושרש בחי' . . חו"ב כו') : כל זה הוא הוספה על המאמר דשנת תרל"ג.
- 110. שני מיני זיווגים באו"א : ראה גם תו"א יתרו עב, ג. לקו"ת נצבים מז, א. שה"ש כב, ג. ביאוה"ז פינחס קטו, ב ואילך.
- 111. זיווג חיצונית : בלקו"ת נצבים שם מציין: בע"ח שער הנסירה רפ"ב ובפע"ח שער הק"ש פ"ה. ובלקו"ת שה"ש שם מציין: בסידור האריז"ל בכוונת ק"ש והוא בפע"ח שער הק"ש פ"ו [אוצ"ל: פ"ה] ופי"א . . וכ"ה בע"ח שער הזיווגים פ"א ובשער הנסירה רפ"ב. ראה גם ע"ח שער טנת"א ש"ה, ספ"ג. שער מוחין דצלם שכ"ג, פ"ו. רמ"ז לזהר בשלח נד, א.
- 112. שזיווגייהו תדיר : ראה זהר אד"ז האזינו רצ, ב. ע"ח שער הכללים פי"ג. סה"מ תרל"ח ע' פח. וש"נ.
- 113. שחו"ב הם תרדל"מ : ראה זהר בשלח נו, א. ויקרא ד, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' שסו. וש"נ. תו"ח בראשית כא, ב ובהערה 8.
- 114. שהחכ' נק' אין : ראה בסמוך הערה 116.
- 115. והחכ' מאין תמצא : איוב כח, יב.
- 116. והבינה נק' יש : ראה הנסמן בביאוה"ז להצ"צ כרך ב ע' תתרא. מאמרי אדה"א בראשית ע' ב. דרושי חתונה ח"ב ע' תעג. סה"מ תרכ"ט ע' רעח.
- 117. להנחיל אוהבי יש : משלי ח, כא.
עמוד ריח
- 118. עצמו : אוצ"ל: עצמה.
- 119. בד"ה וככה באריכות : תרל"ז פמ"ב. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' רכז. תרל"ט ח"ב ע' שעב. תר"ם ח"א ע' קפו ובהנסמן בהנ"ל.
- 120. א"ס מה שמלובש בחכמה : ראה תניא פי"ח. פל"ה בהג"ה [ראה במ"מ הגהות והע"ק לפי"ח. ופל"ה]. לקו"ת במדבר יד, ב [ושם מציין: ”בע"ח שער מ"ז פ"ג" (ולפנינו הוא פ"ב) ”ושער ב' במה"ב פ"א פ"ג" — ולפנינו הוא בשער סדר אצי' ש"ג]. תו"ח שמות ח"א ז, ד הערה 333. סה"מ תרנ"ח ע' יב.
- 121. שמתחילת הבריאה . . חפץ חסד : ראה ע"ח שער דרושי נקודות ש"ח, ספ"ו. לקו"ת אחרי כה, סע"ג. נצבים מז, ב. שעה"י פי"א. ש"א ל, א הערה 15. סה"מ תרל"ח ס"ע מז ואילך ובהנסמן שם.
- 122. כי חפץ חסד הוא : מיכה ז, יח.
- 123. באתעדל"ת תליא מילתא : ראה ע"ח־ לקו"ת־ וש"א שבהערה 121.
- 124. זיווג פנימי דחו"ב : ראה הנסמן לעיל הערה 111. ראה גם (בנוסף להערה 110) מאמרי אדה"ז תקס"ט ע' קס. מאמרי אדה"א בראשית ע' שנז ואילך. דברים ח"ג ע' תתצ. הנחות תקע"ז ע' קיז.
- 125. אור חדש . . מא"א ועת"י עד א"ס : ראה לקו"ת נצבים מז, א שמציין בלק"ת [מהאריז"ל] פ' וירא — קרוב לתחילתו עה"פ יח, י והנה בן לשרה אשתך [נז, ב בדפי הספר].
- 126. הנמשך ע"י נשמות הצדיקים : ראה גם תו"א יתרו עב, ג.
- 127. נשמות הצדיקים . . חכמה : ראה גם ביאוה"ז שבהערה הבאה צט, א.
- 128. שמהבינה . . המלאכים כמ"ש בבה"ז בלק : צח ג ואילך.
- 129. ברכו ה' מלאכיו גבורי כח : תהלים קג, כ.
- 130. ויסו"א ארוך : ראה ע"ח שער הכללים פ"י. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' שעח. וש"נ. תו"ח תצוה ח"ב של, א. וש"נ.
- 131. הבינה שרק עד הוד אתפשטת : ראה זהר רע"מ פינחס רכג, ב. אמרי בינה שער התפילין קכ, ד. הנסמן במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב לע' תקפה.
עמוד ריט
- 132. יסוד ז"א בחי' יוסף : ראה ע"ח שער הצלם שכ"ו, פ"ג. ביאוה"ז ויחי כט, ב. ד. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקיז ובהנסמן במ"מ לשם.
- 133. יוסף צדיק עליון : ראה זהר ויצא קנג, ב. תו"א ויגש מד, ג. סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרעו. וש"נ.
- 134. בת"א בביאור . . השני : יתרו עב, א ואילך.
- 135. חי ה' אשר עמדתי לפניו : ראה גם לעיל מאמר ד"ה הקבצו ושמעו בנ"י ובהערה 67.
- 136. שכח הצומח מלובש בארץ : ראה גם מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקצה ואילך.
- 137. שנעוץ תב"ס : ראה ס"י פ"א, מ"ז.
- 138. שהמאכל . . מחי' את האדם : ראה גם לקו"ת מטות פא, ב ואילך. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תקעה. וש"נ. שה"א טז, ב ובהערה 10. תו"ח וארא ח"א נה, ב ואילך. וש"נ. סה"מ מלוקט א' ע' קצא.
- 139. שכל הגבוה . . להשפיל יותר : ראה ש"א שער הפורים נח, א. סה, א. סה"מ תרל"ח ע' תב. וש"נ.
- 140. קליפה קדמה לפרי : ראה זהר סבא משפטים קח, רע"ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' רט. וש"נ.
- 141. שאין אדם . . מתוך השחור : ראה ויק"ר פל"א, ח. רש"י האזינו לב, י. לקו"ת האזינו עח, ג. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תשא. ע' תתצג ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' שלה. פיה"מ עט, ד — ובלקוטי שיחות ואתחנן כרך ט ע' 64. אוה"ת האזינו ע' א'תרעט. ע' א'תרפח. באוה"ת שם מציין למשנה פ"ו דבכורות — ראה בזה ספר הערכים חב"ד ח"ב ע' תקפה ובהשמטה לשם בע' תרצז.
- 142. יתרון האור הוא מן החשך : ע"פ קהלת ב, יג.
- 143. שהמים כשבוקעין . . מים חיים : ראה תו"א תולדות כ, א. ב. סהמ"צ להצ"צ ע' 306. אוה"ת חוקת ע' תתס. מאמרי אדה"א קונטרסים ס"ע שצח ואילך. וש"נ. לקמן מאמר ד"ה כתר יתנו לך רפ"ג.
- 144. מי הים אינו נק' מ"ח : ראה פרה פ"ח, ה"ח. מקואות פ"ה, מ"ד. רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ו, ה"י. מקואות פ"ט, ה"ח. הי"ב.
- 145. נר הוי' נשמת אדם : משלי כ, כז.
עמוד רכ
- 146. המלאכים בקשו את התורה : שבת פח, ב.
- 147. כלום יצה"ר יש ביניכם : ראה שם פט, א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תסט בהערה. אוה"ת בראשית כרך ג ע' תקסג. סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרד. לעיל מאמר ד"ה ובירך את לחמך על יד הערה 81.
- 148. שהמלאכים ביקשו . . ברוחניות : ראה גם לקמן מאמר ד"ה כתר יתנו לך פ"ה. וש"נ.
משנה תורה, הלכות קידוש החודש ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
על שלשה סימנין מעברין את השנה. על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד בית דין מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה. ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהיה הפסח בזמן האביב. ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר.
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב א׳ - הטקסט מספריא
ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים. ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.
כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כל מלאכה לא יעשה בהן. ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.
העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת. חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב.
כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה.ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.
כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה.ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול.
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.
כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב. שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב. כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.
אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול. ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביום טוב. עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר מותר לאכול המותר בחול.
ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד. וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד. שבזמן שהפת מרובה בתנור היא נאפת יפה. ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. וכן כל כיוצא בזה.
המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל והפת הרי זה מותר לאכול למחר בין בחול בין בשבת. ובלבד שלא יערים. ואם הערים אסור ואפילו בשבת שאחר יום טוב מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד.
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אלא א"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול וכן כל כיוצא בזה.
אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל כותים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. לפיכך מזמנין את הכותי בשבת ואין מזמנין אותו ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה.
בהמה שחציה של כותי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה. אבל עיסה שחציה לכותים וחציה לישראל אסור לאפות אותה מפני שיכול לחלק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב. אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפותו להן ביום טוב שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב.
המבשל ביום טוב לכותים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן. עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לכותים ולבהמה.
רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.
כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור ביום טוב אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה. או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו.
כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה. אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור.
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה. ואע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה. הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב. ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב.
וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אלפים אינו בטל. השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות. שאין זה דבר מצוי תמיד ודבר שאינו מצוי אלא אקראי בעלמא לא גזרו בו.
זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא. ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות. ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. ובהלכות קידוש החדש מספר זה נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.
יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין ביניהן הפרש אלא לענין מת בלבד.
כיצד המת ביום טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ועושין לו כל צרכיו כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה. שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו לשני הרי זה מותר. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני. וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני ואע"פ שאין שם חולי. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים אלא לענין המת בלבד. אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. ואפילו נולדה ביום שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו
משנה חגיגה א׳ - הטקסט מספריא
הכל חייבין בראיה. חוץ מחרש. שוטה. וקטן. וטומטום. ואנדרוגינוס. ונשים. ועבדים שאינם משוחררים. החיגר. והסומא. והחולה. והזקן. ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן. כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו. ולעלות מירושלם להר הבית. דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית. שנאמר שלש רגלים:
בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף. וחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים. הראייה מעה כסף. וחגיגה שתי כסף:
עולות במועד באות מן החולין. והשלמים מן המעשר. יום טוב הראשון של פסח. בית שמאי אומרים מן החולין. ובית הלל אומרים מן המעשר:
ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים. ונדבות. ובמעשר בהמה. והכהנים בחטאות. ואשמות. ובבכור. ובחזה ושוק. אבל לא בעופות. ולא במנחות:
מי שיש לו אוכלים מרובים. ונכסים מועטים. מביא שלמים מרובים. ועולות מועטות. נכסים מרובים. ואוכלין מועטין. מביא עולות מרובות. ושלמים מועטין. זה וזה מועט. על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף. זה וזה מרובים. על זה נאמר (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך:
מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל. ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג. אינו חייב באחריותו. על זה נאמר (קהלת א, טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות:
רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שאינו יכול לתקון. זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל. יכול הוא להחזירו ויתקן. רבי שמעון בן יוחי אומר אין קורין מעוות. אלא למי שהיה מתוקן בתחלה. ונתעוות. ואיזה. זה תלמיד חכם הפורש מן התורה:
היתר נדרים פורחין באויר. ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת. חגיגות. והמעילות. הרי הם כהררים התלויין בשערה. שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין. והעבודות. הטהרות והטומאות. ועריות. יש להן על מי שיסמכו. הן הן גופי תורה:
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
בראשית רבה י״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּהִבָּרְאָם בְּאַבְרָהָם, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר עַל הֲדָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה (נחמיה ט, ו): אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ וגו' וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, כָּל הָאוֹנְקִים הַזֶּה בִּשְׁבִיל מָה, בִּשְׁבִיל (נחמיה ט, ז): אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּהָרִים הַגְּבוֹהִים הַיְעֵלִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (תהלים קד, יח): הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְעֵלִים, הָרִים הַגְּבוֹהִים לָמָּה נִבְרְאוּ בִּשְׁבִיל הַיְעֵלִים, מַה יְּעֵלָה זוֹ תְּשָׁיָיה הִיא מִתְיָירֵא מִן הַחַיָּה, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לִשְׁתּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בָּהּ רוּחַ שֶׁל תְּזָזִית וְהִיא מְקַרְקֶשֶׁת בְּקַרְנֶיהָ וְהִיא שׁוֹמַעַת קוֹלָהּ וּבוֹרַחַת. (תהלים קד, יח): סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים, הָדֵין טַפְּזָא מִיגִין תְּחוֹת שְׁקָפָה, מִן הָעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ שֶׁלֹא יֹאכְלֶנּוּ, וּמַה בִּשְׁבִיל דָּבָר טָמֵא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, בִּשְׁבִיל זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא.
מדרש תנחומא, כי תצא י״א - הטקסט מספריא
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז, טו). לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח). לְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרֵי אָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה (שם יז, יד). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים אֵלּוּ. עַד שֶׁלֹּא פָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, תִּמְחֶה. כְּשֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, מָחֹה אֶמְחֶה. אֶפְשָׁר בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' (ירמיה ג, יז). לְפִיכָךְ מָחֹה אֶמְחֶה. וְנֶאֱמַר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' (שמות יז, טז). תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אִלְעַאי, שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, יְמִינִי יְמִינִי, כִּסְאִי כִּסְאִי, אִם יָבֹאוּ גֵּרִים מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי מְקַבְּלָן, וְזַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק אֵינִי מְקַבְּלוֹ לְעוֹלָם. אַף דָּוִד עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד אֵי מִזֶּה אָתָּה, וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (ש״ב א, יג). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּנוֹ שֶׁל דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי הָיָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ וְגוֹ' (שם פסוק טז). דָּמֶיךָ כְּתִיב: הַרְבֵּה דָּמִים שָׁפַכְתְּ, הָרַגְתָּ נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. מִדֹּר דֹּר (שמות יז, טז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדֹּר דֹּר, אֲנָא בַּתְרֵהּ לְדָרֵי דָּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹסִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַד דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת. וּמִנַּיִן לְדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים (תהלים עב, ה). דּוֹר, חַד. דּוֹרִים, שְׁנַיִם, הֲרֵי תְּלָת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק קַיָּם, כְּאִלּוּ כָּנָף מְכַסֶּה אֶת הַפָּנִים. אָבַד זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (ישעיה ל, כ). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם, לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם, וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. מַה טַּעַם. הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְגוֹ' (תהלים ט, ז). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ (שם פסוק ח), הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.
בכורות נ״ה ב - הטקסט מספריא
עֵינָתָא דְּמִידַּלְּיָין! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָנְהוּ סוּלָּמֵי דִּפְרָת נִינְהוּ.
וְהָא כְּתִיב: ״וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת״!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הוּא פְּרָת דְּמֵעִיקָּרָא.
תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״יוּבַל״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״פְּרָת״? שֶׁמֵּימָיו פָּרִים וְרָבִים.
מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהְרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבְּרִיךְ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת.
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עָבֵיד לְהוּ לִבְנָאתֵיהּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי. מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן — סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת, שֶׁמָּא יִרְבּוּ נוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין, וְהָווּ לְהוּ מֵי גְשָׁמִים רוּבָּא.
וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם נִטְהָרִים בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה — פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״,
springs that are higher in the mountains than the Euphrates; how can their water come from the Euphrates? Rav Mesharshiyya said: These are ladders of the Euphrates, i.e., the waters of the Euphrates seep through the ground and are drawn upward to emerge from these springs.
The Gemara asks: But isn’t it written: “And a river went out of Eden to water the garden; and from there it was separated, and became four heads…And the name of the third river is Tigris; that is the one that goes toward the east of Ashur. And the fourth river is the Euphrates” (Genesis 2:10, 14)? This indicates that the Euphrates, which is mentioned last, is the least of the four rivers, not the source of the other three.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: It is the Euphrates that the verse mentions initially as the river that went out of Eden, which divided into all the other rivers. After the other three branched out from it, the Euphrates continued to flow.
It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: Yuval is the name of the Euphrates River where it emerges from Eden, as it is stated: “For he shall be as a tree planted by the waters, and that spreads out its roots by the river [yuval], and shall not see when heat comes, but its foliage shall be luxuriant; and shall not be anxious in the year of drought, neither shall cease from yielding fruit” (Jeremiah 17:8). And why is it named Euphrates [perat]? Because its waters are fruitful [parim] and multiply without the need for rainfall.
The Gemara adds that this supports the opinion of Shmuel, as Shmuel says: The river is blessed from its riverbed; the additional water in the river is not from rainfall but rather from subterranean sources. And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, Eretz Yisrael, the great witness attesting to that fact is the Euphrates, as the water flow in the Euphrates increases after the rainy season.
The Gemara relates that Shmuel’s father fashioned a ritual bath for his daughters during the days of Nisan, and placed mats in the Euphrates River during the days of Tishrei when his daughters immersed in the river. He fashioned a ritual bath during the days of Nisan, because he holds in accordance with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, the great witness attesting to that fact is the Euphrates. Shmuel’s father was concerned that perhaps the rainwater and snow water that fell and accumulated in the river would exceed the amount of naturally flowing spring water that originated in the river’s sources, and the flowing rainwater would be the majority. Rainwater purifies only when it is collected; it does not purify when it is flowing. Therefore, Shmuel’s father fashioned ritual baths of standing water for his daughters.
And he placed mats during the days of Tishrei, when his daughters immersed in the river itself, to give them privacy. During Tishrei the waters of the Euphrates do not come from rainwater; rather, the waters are from the river itself, and therefore immersion is valid even when that water is flowing.
The Gemara notes: And this statement of Shmuel’s, that the additional water in the Euphrates is not from rainfall but from subterranean sources, disagrees with another ruling that he himself issued. As Shmuel says: Waters purify when flowing, i.e., when they are not collected into a ritual bath, only in the Euphrates during the days of Tishrei. Since rain does not fall in the summer, only after the summer, in Tishrei, is it clear that the water one is immersing in is in fact river water.
MISHNA: One who purchases an animal or has an animal that was given to him as a gift is exempt from separating animal tithe.
GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Kahana says that the verse states: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses. The firstborn of your sons you shall give to Me. So you shall do with your oxen, and with your sheep: Seven days it shall be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:28–29).
תניא, אגרת התשובה ח׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא ״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וְגוֹ׳״. כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבָזֶה – יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הַוָיָ׳.
וְלָכֵן הַי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְנַקֵּה״, וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ״א תַּתָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ, לְהִתְיַיחֵד בְּיה״ו, וְדַי לַמֵבִין).
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם, שׁוּב אֵין ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְנַקֵּה״ – ״מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים״, לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִלְּבוּשִׁים הַצּוֹאִים, הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״מְלַפַּפְתּוֹ וְכוּ׳״.
וּמֵאַחַר שֶׁ״רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַּעְלָה לִמְקוֹרָהּ, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו – הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
רש"י על שיר השירים ב׳:ח׳ - הטקסט מספריא
קוֹל דּוֹדִי. חוֹזֵר הַמְשׁוֹרֵר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. כְּאָדָם שֶׁקִּצֵּר דְּבָרָיו וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: לֹא אָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם רֵאשִׁית הַדְּבָרִים. הוּא הִתְחִיל וְאָמַר: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו", וְלֹא סִפֵּר הֵיאַךְ פְּקָדָם בְּמִצְרַיִם בִּלְשׁוֹן חִבָּה. וְעַכְשָׁיו חוֹזֵר וְאוֹמֵר: מְשִׁיכָה זוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם, שֶׁמְּשָׁכַנִי דוֹדִי וְרַצְתִּי אַחֲרָיו, כֵּן הָיְתָה: נוֹאָשׁ הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לִגְאֻלָּה עַד תּם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמְרוּ בֵּין הַבְּתָרִים, וְ. . .
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא לִפְנֵי הַקֵּץ כִּמְדַלֵּג עַל הֶהָרִים וּמְקַפֵּץ בַּגְּבָעוֹת:
משנה אהלות ח׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אלו לא מביאין לא חוצצין. הזרעים והירקות המחוברים לקרקע. חוץ מן הירקות שמנו. וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח. והדולג ממקום למקום. והקופץ ממקום למקום. והעוף הפורח. וטלית המנפנפת. וספינה שהיא שטה על פני המים. קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה. כבש את האבן על גבי הטלית מביאה את הטומאה. רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה:
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
ויקרא רבה ל״א:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי אֲבִינָא אֲמַר תַּרְתֵּי, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אֲמַר תַּרְתֵּי, וְרַבָּנָן אָמְרֵי תַּרְתֵּי. רַבִּי אֲבִינָא אָמַר הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְשַׁמְשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאָה לָעוֹלָם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָזוּן עֵינֶיהָ מִמֶּנָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי-נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא (ישעיה מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר, לֹא [בראתי] [צויתי] אֶלָּא לְזַכּוֹתֶךָ. רַבִּי אֲבִינָא אָמַר אָחֳרֵי, הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָן הוּא, וְהוּא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, הֵיךְ דְּקָדָמוֹי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה מִּתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אָחֳרֵי (בראשית א, ב): וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (בראשית א, ג): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה מִּתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא וכו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי תַּרְתֵּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַוָּלָד, כָּל אוֹתָן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁהָיִיתָ בִּמְעֵי אִמְךָ אֲנִי הָיִיתִי מֵאִיר לְךָ, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אָחֳרֵי (דניאל ב, כב): הוּא גָּלֵא עֲמִיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְהוֹרָא שְׁרֵא גַּבִּי וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ.
רש"י על דברים ל״ב:י׳ - הטקסט מספריא
ימצאהו בארץ מדבר. אוֹתָם מָצָא לוֹ נֶאֱמָנִים בְּאֶרֶץ הַמִּדְבָּר, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תּוֹרָתוֹ וּמַלְכוּתוֹ וְעֻלּוֹ, מַה שֶּׁלֹּא עָשׂוּ יִשְׁמָעֵאל וְעֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג) "וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן":
ובתהו ילל ישמן. אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, מְקוֹם יִלְלַת תַּנִּינִים וּבְנוֹת יַעֲנָה, אַף שָׁם נִמְשְׁכוּ אַחַר הָאֱמוּנָה, וְלֹא אָמְרוּ לְמֹשֶׁה הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּרוֹת מְקוֹם צִיָּה וְשִׁמָּמוֹן? כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב'), "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר":
יסבבנהו. שָׁם סִבְּבָם וְהִקִּיפָם בַּעֲנָנִים וְסִבְּבָם בִּדְגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְסִבְּבָן בְּתַחְתִּית הָהָר שֶׁכָּפָהוּ עֲלֵיהֶם כְּגִיגִית (עי' ספרי):
יבוננהו. שָׁם בְּתוֹרָה וּבִינָה:
יצרנהו. מִנָּחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וּמִן הָאֻמּוֹת:
כאישון עינו. הוּא הַשָּׁחֹר שֶׁבָּעַיִן שֶׁהַמָּאוֹר יוֹצֵא הֵימֶנּוּ. וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם יִמְצָאֵהוּ — "יַסְפִּיקֵהוּ כָּל צָרְכּוֹ בַמִּדְבָּר", כְּמוֹ (במדבר י"א) "מָצָא לָהֶם", (יהושע י"ז) "לֹא יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר":
יסבבנהו. "אַשְׁרִינוּן סְחוֹר סְחוֹר לִשְׁכִנְתֵּיהּ", אֹהֶל מוֹעֵד בָּאֶמְצָע וְאַרְבָּעָה דְגָלִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת:
ימצאהו בארץ מדבר HE FOUND HIM IN A DESERT LAND — for them (Jacob’s sons) he found to be faithful to Him in the desert land, when they accepted His Torah, His sovereignty and His yoke, something that Ishmael and Esau had refused to do, as it is said, (Deuteronomy 33:2) “And He shone from the Seir (Esau) unto them, He appeared from Mount Paran (Ishmael)” (cf. Rashi on that verse).
ובתהו ילל ישמן AND IN THE DESOLATE HOWLING SOLITUDE — i.e. in a land of drought and desolation, a place of screeching monsters and ostriches; even there they adhered to their faith and did not say to Moses, “But how can we go out into the wilderness, a place of drought and desolation?” — just as it is stated, (Jeremiah 2:2) “[I remember the loving kindness of your youth, the love of your espousals,] When you went after Me in the wilderness, [in to a land that was not sown]” (cf. Rashi on Exodus 12:39).
יסבבנהו HE SURROUNDED HIM — there He surrounded them and encompassed them with the “clouds of Glory”; He surrounded them with the banners on their four sides; he surrounded them by the underside of the mountain (Sinai), which He arched over them like a cask (cf. Sifrei Devarim 313:11).
יבוננהו HE INSTRUCTED HIM there in Torah and wisdom.
יצרנהו HE GUARDED HIM from snakes, serpents and scorpions and from hostile nations,
כאישון עינו AS THE אישון OF HIS EYE — that is the black in the eye from which the light comes. Onkelos, however, rendered ימצאהו by “He provided Him” with all He needed in the wilderness. It took the words to be of the same meaning as, (Numbers 11:22) “[Shall the flocks … be slain for them] to suffice (ומצא) them?” and (Joshua 17:16) “The hill is not enough (ימצא) for us”.
יסבבנהו — Onkelos renders this by “He made them abide round about His Divine dwelling place” — the “tent of congregation” in the middle and the divisions of the tribes (lit., the banners) on the four sides.
משנה מקואות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כל הימים כמקוה. שנאמר (בראשית א, י) ולמקוה המים קרא ימים. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר הים הגדול כמקוה. לא נאמר ימים. אלא שיש בו מיני ימים הרבה. ר' יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין. ופסולין לזבין ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ו׳:י׳ - הטקסט מספריא
הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת ושאר הימים כמעיין:

