ויאמר ה' אל אברם לך לך
תשצבויאמר ה' אל אברם לך לך
בס"ד ש"פ לך תאמ"ר לפ"ק
לך
ויאמר ה' אל אברם לך לך1 מארצך ממולדתך כו' אל הארץ אשר אראך2, ואי' במד' דכשבא לארץ בנה ג' מזבחות3 א' כשבא עד מקום שכם4 ושם נא' לה' הנראה אליו5, ב' ויעתק ההרה ובנה שם מזבח ושם נא' לה' סתם6, ואח"כ גבי עקידת יצחק לא נז' ה' כלל רק ויבן שם אברהם את המזבח7 בה' הידיעה, ובכל פ' העקידה לא נז' שם הוי' כ"א שם אלקים והאלקי' נסה כו' אלקי' יראה לו השה8, רק אחר שעקד את יצחק בנו כתי' ויקרא מלאך הוי'9 כו' רק מלא"ך ה', וצ"ל דהנה בזהר איתא דשם אלקים אינו מתרצה ע"י הקרבן10 ועיקר הקרבן לשם הוי' וכמ"ש ריח נחוח לה'11 וגבי שם אלקי' כתי' זבחי אלקי' רוח נשברה12 לב נשבר ונדכה13 אלקים ל"א תבז"ה אבל קרבן הוא לשם הוי' וא"כ למה בפ' העקידה לא נז' כלל שם הוי', והנה נת"ל בענין אילו של יצחק14 דאפרו הוא יסוד למזבח הפנימי דאברהם לא ידע תשצגמהאיל כלל ואי' בפדר"א ובילקוט פשט האיל15 את ידו ונגע בטליתו של א"א ונת"ל מהו"ע טליתו16 כו' ואח"כ כשראה אותו אברהם הי' איל זה מקור לכל ואפרו הוא יסוד מזבח הפנימי, וצ"ל מה שייך הקרבן למזבח הפנימי שהוא להקטיר קטורת17 ואם הי' אומר על מזבח החיצון שהוא ג"כ על קרבנות ומעשה אבות סימן לבנים18 שהוא מקור ע"ז, אבל מה שייכות יש לו למזבח הפנימי, וצ"ל תחילה ענין הקרבנות שהם ריח נחוח לה' ונת"ל איך יש בכח הבהמה לכפר על האדם19 והיינו מפני דשרש הבהמה מתהו שקדם לתיקון20 אלא שע"י שבה"כ נפל למטה ויש בו ניצוצות דתהו וע"י הקרבן מעלים הניצוץ לשרשו ומקורו ונעשה מזה שמחה למעלה ומהשמחה נמתקים הדינים21 (וכמו המלך בעת שמחתו שולח לאסיריו חפשי) והוא כ"ש מי"ג מדה"ר נא' נושא עון ועובר על פשע22 כ"ש קרבן שמגיע בבחי' עולם התהו, ומ"מ צ"ל איך הוא בכח הבהמה גשמיות להמשיך המשכות כאילו.
והענין דהנה להקרבן הי' צריכים להאדם ג"כ דצריכים שהאדם המקריב יקדיש אותו בפה23, וצריך שחיטה והקרבת הכהן ושריפה, דהנה בהמה בגימ' ב"ן24 ששרשה מש' ב"ן25 המתברר ואדם בגימ' מ"ה26 ששרשו משם מ"ה27 המברר, וכמו בשרש ומקור מ"ה מברר ב"ן28 כמו"כ למטה אדם שבגימ' מ"ה מברר את הבהמה שבגימ' ב"ן לכן צ"ל תחילה קידוש בפה היינו להעלות אותה כדי שיוכל לבררה ואנו רואין שיש בכח המקיף להעלות וכמו עד"מ כשזורקין אבן ביד שטבעו ליפול למטה מ"מ ע"י הזריקה הוא עולה למעלה והיינו מצד כח המקיף של היד וכ"ז שלא נפסק כח המקיף של היד הוא עולה למעלה ואח"כ כשנפסק הכח הוא יורד תשצדלמטה, וכח היד אינו נכנס בהאבן בפנימיות רק בדרך מקיף, כמו"כ ע"י קידוש בפה הוא ממשיך או"מ על הבהמה שאו"מ זה הוא נעלה יותר מאו"מ של היד ה"ה מעלה אותה מגשמיותה (דכמו שכח המקיף של היד פועל בהאבן היפוך טבעו שטבעו ליפול למטה והמקיף פועל בו שיעלה למעלה כמו"כ רוח הבהמה היורדת למטה29, וע"י המקיף הוא מעלה אותו וככה יובן בנה"ב ג"כ שטבעו ג"כ לירד כו' והוא מתעלה ע"י הקרבן וכמשית"ל, וע' משנת"ל (פ' נצבים) בענין הסכירה30 דכשהמים מתגברים על הסתימה פועלים הילוך בהעצים והעפר ג"כ שהוא היפך טבעם כו') דאף דשרש הבהמה מתהו שקדם לתיקון מ"מ ירד למטה ע"י נפילה ושבירה ומקבלת חיות מק"נ עד שהוא גרוע יותר מהאדם ולכן הותר שחיטה ונחירת בע"ח31 לצורך אכילת מין המדבר, וע"י או"מ זה הוא מעלה אותה מגשמיותה כדי שיוכל ליכלל אח"כ באש של מעלה32 שהוא עיקר ההקרבה וצ"ל ע"י אמצעות הכהן שהוא איש החסד33 ימין מקרבת34, ונכלל באש של מעלה ואי' בזהר דבב"ר הי' ארי' דאכיל קורבנין35 דפני ארי' אל הימין הוא ג"כ בחי' חסד37 ימין מקרבת ואגב היא לאכללה שמאלא בימינא38 דשרש הבהמה מפני שור39 אל השמאל36 ונכלל בבחי' פני ארי'40 אל הימין.
ועוד זאת יש בקרבן דהנה אמרז"ל ע"פ ואם האכל יאכל41 בב' אכילות הכתוב מדבר א' אכילת מזבח והוא בחי' ארי' דאכיל קורבנין ואחת אכילת אדם כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים42, ואכילת אדם מעורר למעלה ג"כ אכילת אדם העליון דעל דמות הכסא דמות כמראה אדם והוא בחי' שם מ"ה וכמ"ש בת"ז במא' פתח אלי'45 באריכות, והוא בירור דמ"ה וב"ן43, (בפ"א46 ונת' במ"א בד"ה מזמור תשצהלתודה (ט"ל)47 דאכילת אדם44 למעלה מאכילת מזבח שהוא בבריאה משא"כ אכילת אדם הוא בירור מ"ה וב"ן באצי'). והעולה שהיא כולה כליל48 וכן פרים הנשרפים49 מהו"ע השריפה, הענין הוא דהנה בכל נברא יש גוף ונפש ולמעלה הוא אור וכלי, ושרש הנפש אפי' נפש האדם ואפי' נה"א שבאדם הוא מבחי' ממכ"ע50 וכ"ש נפש הבע"ח ונפש הצומח ונפש הדומם שיש לו ג"כ נפש51 הם ממכ"ע, משא"כ גוף גשם הדבר אפי' אם יהי' רבבות השתל' מדרי' לא יתהווה הגשמיות מבחי' ממכ"ע, וגם חוקרים מודים ע"ז דהתהוות הגשמיות מהרוחניות53 אין לך בריאה יש מאין גדול מזה, רק שהם סוברים שאותו האין שמהווה היש הוא ממציא מציאות היש, ובאמת אינו כן שלא יש בכח אין זה להמציא אותו כ"א מבחי' א"ס הסוכ"ע52 שהוא כל יכול וגשמיות ורוחניות שוין קמי' שגם רוחניות אינו תופס מקום וכמ"ש כחשיכה כאורה54 בב' כפי"ן לכן אפשר שיהי' גשמיות ג"כ (והוא בחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי וע' משנת"ל ד"ה יפה שעה א' מענין זה דכשכורתים האילן55 קימו גשמו56 הוא מבחי' איהו והוא בחי' א"ס הסוכ"ע כו') רק שצ"ל ע"י בחי' האין המהווה היש (וכמ"ש באגה"ק57 שרק בו וע"י מהווה מציאות היש וכמ"ש בד"ה הנ"ל58 ).
והנה הקרבן הוא גוף הבהמה לכן צריכים שחיטה היינו להפריד ממנו החיות שהוא מבחי' ממכ"ע, וטעון הזאה דהדם הוא הנפש59, ולא שהדם עצמו הוא הנפש רק שהוא הכלי שבו מלובש החיות וא"כ ה"ז כלי לבחי' ממכ"ע לכן צריכים הזאה וכמ"ש עלה בכבש ופנה לסובב60 היינו שמעלה הדם לבחי' סוכ"ע וזהו ובא לו לקרן דרומית מזרחית והוא כעין סחרא למדבחא (זח"ג דק"ך ע"א יעו"ש) ואח"כ שורפים אותה, דאף שגוף הגשם הוא מסוכ"ע מ"מ גידולה מקטנות לגדלות דכשהוא קטן נק' עגל וכשמתגדל ונק' שור פר הרי גידולו הוא מהנפש המחי' אותה ולכן תשצוכשבהמה אינה בשלימות בריאותה היא מתנוונה והולכת א"כ הגידול הוא מבחי' ממכ"ע61 לכן צריך שריפה. ועוי"ל דאף דשרש האדם הוא מתיקון ושרש הבהמה מתהו ולכן ציור האדם הוא שהולך בקומה זקופה וציור הבהמה שהראש והזנב שוים62 והיינו להורות דשרש האדם מבחי' יושר דתיקון ושרש הבהמה מעיגולים דתהו שמעלה ומטה שוין שם, זהו כלליות הציור מ"מ מה שיש בה גידים ועצמות והתכלות האברים הוא ע"ד ציור דתיקון דבתהו אין שם התכללות לכן צריכין שריפה וישאר רק העפר דג' יסודות אמ"ר יוצאים ונשאר יסוד העפר דהכל הי' מעפר63 אפי' גלגל חמה דבמח' ארץ קדמה64, רק בבריאה שמים קדם לארץ אבל במח' ארץ קדמה לשמים דיסוד העפר שרשו למעלה מכל היסודות, ואפר זה הוא יסוד למזבח הפנימי שהי' אחר מ"ת דקודם מ"ת לא הי' מקטירים קטורת, והאבות עשו הכנה למ"ת65 ואפרו דאילו של יצחק הי' יסוד למזבח הפנימי.
והנה עכשיו תפלה במקום קרבנות תקנו66, דענין התפלה הוא שפיכת הנפש67 וכמ"ש ואשפך נפשי לפני ה'68 וענין שפיכה אנו מוצאים רק גבי דם69 כתי' שופך דם האדם באדם70 וא"כ תפלה הוא שפיכת הנפש היינו שפיכת הדם וכמו בקרבן עיקר ההקרבה הי' החלב והדם כמו"כ ענין התפלה שפיכת הדם כנ"ל, וכמו קרבן הוא ל' קירוב הכחות והשמות71 למעלה כמו"כ מתקרב עי"ז נפש האדם ג"כ [שהיא ג"כ ממכ"ע] וזהו וסמך ידו על ראש העולה72 ונרצה לו לכפר עליו היינו דע"י שמתעלה נפש הבהמה יתעלה נפשו ג"כ, והנה התחלת העבודה בבהמק"ד הי' תרומת הדשן שהי' בחצות לילה73 ובעבודה הוא תקון חצות74 ובקצרה ענין תשצזתקון חצות הוא מרירות על הריחוק75 דכשיתבונן בעוצם ריחוקו מאלקות יתמרמר מזה, אך יזהר שלא יפול בעצבות שהוא היפך המרירות76 והוא אסקופה הנדרסת77 לכל העונות דמצד העצבות איז רעכט אלץ, ואח"כ פ' הקרבנות, וצלה"ק תחילה ברכת השחר דכד קרא תרנגולתא78 מברך הנותן לשכוי בינה והיינו מ"ש חצות לילה אקום להודות לך79, ועי"ז יבא לבחי' קרבן דכל העוסק בתורת עולה80 כאילו הקריב עולה והיינו שמתקרב קצת, ואח"כ מתחיל להתפלל הודו לה' קראו בשמו81 וצ"ל והלא תיכף כשניער משנתו אומר מודה אני לפניך82 ומהו אומרו עוד הפעם הודו לה'.
והענין דהנה מ"ש מודה אני הוא הודאה כלליות וזהו לפניך שכולל כל הפרטים דכשניער משנתו ה"ה כקטן שנולד ויותר מזה דקטן שנולד באמצע היום הרי יש גדולים להרגיל ולאמן (בפ"א מל' כאשר ישא האומן83 כו') אותו אבל בזמן קימה לכל אדם לא יש כלל מי שיאמן אותו, וזהו מ"ש המחדש בטובו בכ"י תמיד84 מאין ליש ובאמת ל"ד בכ"י אלא בכ"ע ובכל רגע אלא שביום הוא ניכר דלילה זמן החשך וכמ"ש ויהי ערב ויהי בקר85 דכשמתחיל להאיר ביום ה"ז כמו תחילת הבריאה וה"ה כקטן רק הקטן אין לו דעת86 והאדם יש לו דעת וכמו אדה"ר כשנוצר הי' לו דעת דכל מה שנברא בשימ"ב בצביונם נבראו87, אך מ"מ אינו משיג עדיין שום פרטיות לכן הוא אומר מודה אני שהוא הודאה כלליות שמשיג שא"צ להיות נפרד, ואח"כ מ"ש הודו לה' היינו שמשיג דבשם הוי' אינו שייך השגה שהוא הי' הוה ויהי' כא'88 רק הודאה, וקראו בשמו דבשמו של הוי' היינו (בפ"א בחי' מל' ) שם אד' שם אלקים89 שייך קריאה, וה"ז השגה שמשיג שאינו שייך בו השגה.
תשצחאך קודם הודו לה' כו' צלה"ק ברכת השחר וכמ"ש חי חי יודוך90 שיש ח"י ברכאן דצלותא91 וח"י ברכות דברכת השחר92 ברוך אתה ה' שמברך לש' הוי' שהוא משיג איך ששם הוי' הוא ל' התהוות93 הגם שאינו משיג איך הוא הי' הוה ויהי' כא'94 ואיך נבראו מאיליו וממילא אך זה הוא משיג שההתהוות הוא משם הוי' דואתה מחי' את כולם95 א"ת מחי' אלא מהווה96 שמהווה כל צרכו מאין ליש ולכן הוא מברך לשם הוי', ואח"כ פ' הקרבנות דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ואח"כ הוא מתחיל לעלות במעלות וכמ"ש סולם מוצב ארצה97 וראשו מגיע השמימה סולם דא צלותא98, וראשו מגיע השמימה דהנה יש שמו"א תתאין ושמו"א עילאין99 והשמימה כולל גם שמי השמים100, דהנה ישעי' א' שמעו שמים101 והאזיני ארץ ומשה א' האזינו השמים102 ותשמע הארץ, דנבואת ישעי' הי' בבריאה103 ואי' בכהאריז"ל דכל נבואה הוא מנו"ה דאצי'104 לכן שמים וארץ שמדבר משרשו באצי' היינו שמו"א תתאין ז"א ומל'105 דכמו שהשמים מקיף הארץ כמו106 המדות מקיפים הדבור106 ומשה אמר השמים והארץ היינו שמו"א עילאין דכתי' אתהלך לפני ה' בארצות החיים107 שיש ב' תשצטארצות ארץ תתאה מל' וארץ עילאה108 בינה109 ושמים הוא חכ'110 ובמד' יש כמה פי' על שמים שם מים והיינו מי החכ' וכן שמים אש ומים111 נטל אש ומים ופתכן112 כו' וי"ל ג"כ על חכ' דמים הוא חכ'113 וכ' החייט שבחכ' יש קצת דין114 וזהו שי"ן של אש115 שיש בתי' שמים והחכ' מקיף את הבינה, ושמי השמים כתר116 והשמימה כולל שמו"א תתאין ושמו"א עילאין וגם שמי השמים, וזהו וראשו של הסולם מגיע השמימה וזהו לבסוף דוקא וכמו בקרבן שהעיקר הוא העפר והוא לבסוף דוקא כמו"כ מה שבתפלה ראשו מגיע השמימה הוא לבסוף ותחילה הוא מוצב ארצה היינו שמתחיל מדברים קטנים שלא עשני עבד שלא עשני אשה ואח"כ פ' הקרבנות כו'.
וכמו בסולם יש ד' שליבות117 כמו"כ בתפלה118 יש ד' מדרי' עד ב"ש, ופסוד"ז עד ברכת יוצר, וברכת ק"ש וק"ש, ושמ"ע, ותחלה אומר הודו לה' דבשם ה' אינו שייך רק הודאה, קראו בשמו, בשמו של הוי' שייך קריאה אבל בשם הוי' עצמו רק הודאה, וע"י ההודאה ה"ה ממשיך בחי' שם הוי' מאחר שאינו שייך בו רק הודאה, תתואח"כ פסוד"ז זמרה הוא ל' לזמר עריצים119 כמו אילן שיש ענפים יבישים או שהתחילו לרקוב צריכים לכרות אותם שלא ימנעו הגידול כמו"כ כי אדם עץ השדה120 צריכים לזמר החוחים והקוצים המונעים ומעכבים העלי', ואח"כ כשנגדל האילן כדבעי אז בברכת ק"ש הוא התבוננות איך ששרפים אומרים קדוש121, ומזכירים את השם אחר ג' תי' ואופנים מזכירים השם אחר ב' תי' ברוך כבוד ה'122 ואמרז"ל שאני אופנים שהם מכסא עצמו123, ובקצרה ההפרש הוא דשרפים רוצים העולם שמשיגים איך שהוא קדוש ומובדל ורוצים ליכלל ולהבטל בבחי' זו ואופנים הם ברעש גדול והיינו מצד העדר השגה124 דכשמשיגים אינו שייך רעש רק הרעש הוא מפני שמשיגים שיש איזה דבר ואינם משיגים מה הוא לכן הם מרעישים וה"ז ע"ד מ"ת בוכים125 אנן בעינן למהוי קדם מלכא לכן בוכים ר"ת ברוך כבוד ה' ממקומו126 שממשיכים ממקורו ושרשו127 והיינו ע"י הבכי' ולכן מזכירים השם אחר ב' תיבות.
ומה שייך זה להאדם הענין דהנה לכ"א מישראל יש ב' נפשות128 נפה"א שהוא חלק אלוה ממעל129 ורוצה ליכלל תמיד כנר בפני אבוקה, ונה"ב שנק' בהמיות שרשו מפני שור130 ויש בזה דיעות אם מפני שור שבפני אדם131 או מפני אדם שבפני שור132, ולכן כשמזכירים לו איך ששרשו בטל לאלקות דשרשו משמרי אופנים133 פועלים בו הזזה שיהי' ג"כ בטל לאלקות וזהו שמע כו' וברוך שם134 כו' יחו"ע תתאויחו"ת135 כ"א לפ"ע, ואפ"ל שזהו ג"כ ההפרש בין נה"א לנה"ב דנה"ב יכול לבוא לביטל היש לאין ונה"א לביטל האמיתי, ובאמת ביחו"ת יש ג"כ מדרי' זו אלא שהוא ברזא דאחד שהוא בהעלם, ואח"כ בשמ"ע אומר ברוך אתה ה' שיומשך שם ה' והיינו י"ב ברכות האמצעיות שאדם שואל צרכיו בהם שיהי' רופא חולים ומברך השנים ריבוי פרנסה בשפע והוא מצוה על ש' ה' והיינו בכח הביטל דק"ש, ובגמר התפלה אומר שים שלום דהעיקר הוא היחוד שנעשה עי"ז למעלה ובשים שלום אז גמר ההשפעות הטפה136, ואחר התפלה אומר ונפשי כעפר לכל תהי' ולכאו' מה גרוע יותר מעפר והול"ל137 להתחיל בזה התפלה, אלא כמו שבקרבן העיקר הוא העפר ומ"מ צלה"ק תחילה השחיטה והקרבה והשריפה כמו"כ ע"י כל התפלה שמתחיל תחילה מדברים קטנים ואח"כ הודו לה' כו' ואח"כ פסוד"ז לזמר עריצים וברכת ק"ש הביטל דשרפים ואופנים ועי"ז הוא הביטל דק"ש ואח"כ בשמ"ע ההמשכה ועי"ז אחר התפלה אומר ונפשי כעפר לכל תהי' שהוא בחי' אפר וכמו באילו של יצחק האפר הוא יסוד למזבח הפנימי כמו"כ בעבודה מה שאו' ונפשי כעפר לכל תהי' אפר זה הוא יסוד למזבח הפנימי כו'.
והחיות נושאות את הכסא נושאות ומנושאות138.
הערות
עמוד תשצב
- 1. ויאמר ה' אל אברם לך לך : הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ממאמר ד"ה זה שנדפס לעיל בחלק המאמרים. וש"נ.
- 2. ויאמר. . לך לך. . אראך : ר"פ לך.
- 3. ואי' במד'. . ג' מזבחות : לעיל בהמאמר כאן מציין: לב"ר ספל"ט ע"ש. וכנראה כוונתו בתיבות ע"ש ששם מבואר באופן אחר שהג' מזבחות הם הנזכרים בפ' לך.
- 4. א' כשבא עד מקום שכם : לך יב, ו.
- 5. לה' הנראה אליו : לך שם, ז.
- 6. ב' ויעתק ההרה. . לה' סתם : שם יב, ח. [ועד"ז במזבח הג' שבב"ר שם — לך יג, יח].
- 7. ויבן שם אברהם את המזבח : וירא כב, ט.
- 8. והאלקי' נסה. . אלקי' יראה לו השה : שם כב, א. ח.
- 9. ויקרא מלאך הוי' : שם כב, יא [ושם: אליו מלאך].
- 10. דשם אלקי' אינו מתרצה ע"י הקרבן : ראה זהר משפטים דק"ח ע"א. ויקרא ה, א. (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת ובהערה 17.
- 11. ריח נחוח לה' : ויקרא א, ט. ראה גם לקו"ש ויקרא כרך לב ע' 1 ואילך.
- 12. זבחי אלקי' רוח נשברה : תהלים נא, יט. ראה גם אגה"ת פ"ז. תניא פי"ז.
- 13. ונדכה : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי ובהערה 553.
- 14. נת"ל בענין אילו של יצחק : ראה (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה שובה ישראל. וש"נ.
עמוד תשצג
- 15. בפדר"א ובילקוט פשט האיל : ספל"א. ילקו"ש וירא כב, יג (רמז קא).
- 16. ונת"ל מהו"ע טליתו : ראה (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה שובה ישראל סביב הערה 54.
- 17. למזבח הפנימי שהוא להקטיר קטורת : ראה תצוה ל, א. ז. ח. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע כח. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"א, הי"א. הל' תמידין ומוספין רפ"ג.
- 18. ומעשה אבות סימן לבנים : ראה תו"א וישלח כו, רע"א. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' צא. רמב"ן לך יב, ו. לקו"ש תולדות כרך כה ע' 123. וש"נ.
- 19. ונת"ל איך. . הבהמה לכפר על האדם : ראה (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת אחר הערה 43.
- 20. מתהו שקדם לתיקון : ראה תו"א בשלח סה, ד. לקו"ת אמור לז, ד. וש"נ. ראה גם לעיל שם הערה 51.
- 21. ומהשמחה נמתקים הדינים : ראה גם תו"א ח"ש טו, ד. וארא נז, ד. תו"ח וארא ח"א סט, ג ואילך. וש"נ.
- 22. נושא עון ועובר על פשע : מיכה ז, יח.
- 23. להקרבן. . יקדיש אותו בפה : ראה רש"י ותוס' מעילה ח, א (במשנה). (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 19.
- 24. בהמה בגימ' ב"ן : ראה תניא ספמ"ו. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' ד. וש"נ.
- 25. מש' ב"ן : ראה לעיל הנחה ד"ה לכל תכלה הערה 82.
- 26. ואדם בגימ' מ"ה : ראה ע"ח שער התיקון ש"י, פ"ג. לקו"ת ושער הפסוקים להאריז"ל בראשית ג, כ. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקסז ובהנסמן במ"מ לשם. תו"ח בראשית ט, א הערה 14.
- 27. משם מ"ה : ראה זהר בהקדמה ד, א ובדרך אמת שם. הנסמן במאמרי אדה"א נ"ך ע' עא.
- 28. מ"ה מברר ב"ן : ראה ע"ח שער טנת"א ש"ה, פ"א. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' ה. וש"נ. ח"ב ע' תקעג ואילך. ח"ד ע' א'ריג ואילך.
עמוד תשצד
- 29. רוח הבהמה היורדת למטה : ע"פ קהלת ג, כא.
- 30. משנת"ל (פ' נצבים) בענין הסכירה : ראה גם לעיל הנחה ד"ה אני לדודי הא' פ' תצא בתחילתו.
- 31. הותר שחיטה ונחירת בע"ח : ראה (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערות 24-25.
- 32. באש של מעלה : יומא כא, ב.
- 33. הכהן שהוא איש החסד : ראה זהר נשא קמה, ב. צו כז, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' תתעג. וש"נ.
- 34. ימין מקרבת : סוטה מז, א.
- 35. ארי' דאכיל קורבנין : ראה זהר בהקדמה ו, ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקלא. וש"נ. שה"א עט, ב הערה 13. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ה.
- 37. הימין. . חסד : ראה זהר בראשית כו, ב. ת"ז בהקדמה יז, ב. שער היחוה"א פ"ה. אגה"ק ס"י.
- 38. לאכללה שמאלא בימינא : ראה זהר ר"פ קרח.
- 39. דשרש הבהמה מפני שור : ראה ע"ח שער קיצור אבי"ע ש"נ, פ"ח. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' כח. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' יח. וש"נ.
- 36. דפני ארי' אל הימין. . מפני שור אל השמאל : יחזקאל א, י.
- 40. הבהמה. . ונכלל בבחי' פני ארי' : ראה גם סה"מ תרל"ח ע' לה.
- 41. ואם האכל יאכל : צו ז, יח. זבחים יג, ב. ראה לקו"ת צו ז, ד ואילך. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ז. וש"נ.
- 42. כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים : פסחים נט, ב. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י, ה"א. לעיל שם. וש"נ.
- 45. בת"ז במא' פתח אלי' : בהקדמה יז, א.
- 43. ואכילת אדם. . בירור דמ"ה וב"ן : ראה גם ביאוה"ז בלק קט, ד. סידור שער האלול רכז, ד. תו"א בשלח סו, א. לקו"ת אמור לח, ג.
- 46. בפ"א : ראה גם לעיל הנחה ד"ה ואהבת את ה' אלקיך ובהערה 74.
עמוד תשצה
- 47. בד"ה מזמור לתודה (ט"ל) דאכילת אדם : סה"מ תרל"ט (נמצא בדפוס). ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 32.
- 44. דעל דמות הכסא. . אדם : יחזקאל א, כו.
- 48. והעולה שהיא כולה כליל : ויקרא א, ט. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות רפ"ו.
- 49. פרים הנשרפים : משנה זבחים מז, סע"א.
- 50. ושרש הנפש. . ממכ"ע : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ולקחתם לכם רפ"ג ובהנסמן שם.
- 51. הדומם. . נפש : ראה שער היחוד והאמונה פ"א. אגה"ק סכ"ה (קלט, א) בשם האריז"ל. (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה והנה כובע ובהערה 58.
- 53. חוקרים מודים ע"ז דהתהוות הגשמיות מהרוחניות : ראה עקרים מ"א, פכ"ג. מ"ד, פ"ג. תו"א מג"א צ, ב. לקו"ת פ' ראה כ, ד. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ד. וש"נ.
- 52. גוף גשם הדבר. . א"ס הסוכ"ע : ראה תו"א מג"א צ, ב. סע"ג. צא, ג. צב, ג ואילך. (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סוכה שחמתה מרובה מצלתה ובהערה 25.
- 54. כחשיכה כאורה : תהלים קלט, יב. ראה לקו"ת צו יב, א. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה כי הנה יוצר הרים ובהערה 30.
- 55. משנת"ל ד"ה יפה שעה א'. . דכשכורתים האילן : הא' (פיסקא וביאור הענין יובן).
- 56. קימו גשמו : אוצ"ל: קיומו הגשמי.
- 57. וכמ"ש באגה"ק : ס"כ.
- 58. וכמ"ש בד"ה הנ"ל : שבהערה 55.
- 59. דהדם הוא הנפש : פ' ראה יב, כג.
- 60. עלה בכבש ופנה לסובב : זבחים נג, רע"א במשנה. ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 39.
עמוד תשצו
- 61. גידולו. . הוא מבחי' ממכ"ע : ראה גם (לעיל שם) בהמאמר כאן.
- 62. האדם. . הבהמה שהראש והזנב שוים : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך יונתי פ"ד. וש"נ.
- 63. דהכל הי' מעפר : קהלת ג, כ.
- 64. דבמח' ארץ קדמה : חגיגה יב, א. ראה תו"א מקץ לב, סע"ד ואילך. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' רלא. וש"נ.
- 65. והאבות עשו הכנה למ"ת : ראה תו"א לך יא, ג . אוה"ת לך כ"ד ע' תרצב.
- 66. תפלה במקום קרבנות תקנו : ברכות כו, א-ב. ראה לקו"ת פינחס עז, ג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' ד. וש"נ. אוה"ת תשא ע' א'תתפג.
- 67. התפלה הוא שפיכת הנפש : ראה פע"ח בתחלתו. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תרסט. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' מב ואילך. (לקמן בחלק ההנחות) הנחה ד"ה שובה ישראל הא' על יד הערה 83.
- 68. ואשפך נפשי לפני ה' : שמואל-א א, טו [ושם ואשפך את — ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' רעג בהערה].
- 69. שפיכה אנו מוצאים רק גבי דם : כ"ה בגוכתי"ק.
- 70. שופך דם האדם באדם : נח ט, ו.
- 71. קרבן. . קירוב הכחות והשמות : ראה בחיי ויקרא א, ט (ע' תא). (וראה גם שם) במדבר ז, י. פינחס כט, יג. דברים א, א. אוה"ת פינחס ע' א'פז. סה"מ תרכ"ז ע' עה. וש"נ. ע' שנא.
- 72. וסמך ידו על ראש העולה : ויקרא א, ד. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סמוכים לעד פ"ג.
- 73. תרומת הדשן שהי' בחצות לילה : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 55.
- 74. תרומת הדשן. . תקון חצות : ראה גם לעיל שם.
- א. הועתק לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פכ"ד. ושם נדפס אופן רט"ז. וצ"ל כבפנים ההערה.
עמוד תשצז
- 75. תקון חצות הוא מרירות על הריחוק : ראה גם לעיל שם ובהערה 54.
- 76. בעצבות. . המרירות : ראה תניא פל"א.
- 77. אסקופה הנדרסת : ערובין צח, א. ראה גם מאמרי אדה"א נ"ך ע' לא ואילך. וש"נ.
- 78. דכד קרא תרנגולתא : ראה ברכות ס, ב.
- 79. חצות לילה אקום להודות לך : תהלים קיט, סב.
- 80. דכל העוסק בתורת עולה : ראה מנחות קי, א. לקו"ש מסעי כרך יח ע' 413. וש"נ. ערב פסח כרך לב ע' 37. וש"נ.
- 81. הודו לה' קראו בשמו : דהי"א טז, ח. ראה גם המשך תער"ב ח"א ע' תריט. מאמר ד"ה אני לדודי תשט"ו.
- 82. כשניער משנתו אומר מודה אני לפניך : ראה שו"ע אדה"ז חאו"ח מהדו"ק ס"א, ס"ה. מהדו"ת ס"א, ס"ו. סידור אדה"ז במקומו (נדפס גם בהוספות למהדורת שו"ע קה"ת שם). ראה גם המשך תער"ב שם. ד"ה אני לדודי שם.
- 83. כאשר ישא האומן : בהעלותך יא, יב.
- 84. המחדש בטובו בכ"י תמיד : ברכת יוצר. ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה להבין ענין ר"ח ובהערה 43.
- 85. ויהי ערב ויהי בקר : בראשית א, ה.
- 86. הקטן אין לו דעת : ראה חגיגה ב, ב. גיטין כב, סע"ב. כג, א.
- 87. בצביונם נבראו : ר"ה יא, א. חולין ס, א.
- 88. הוי'. . שהוא הי' הוה ויהי' כא' : ראה שער היחוד והאמונה פ"ז. תו"ח מקץ ריט, ד הערה 62.
- 89. קראו בשמו. . בחי' מל'. . אד'. . אלקים : ראה (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 64 ואילך.
עמוד תשצח
- 90. חי חי יודוך : ראה פיוט אמצת עשור [תפלת שחרית ליו"כ]. שע"ת מג, א הערה 17. תו"ח וארא ח"א נ, רע"א ובהערה 23.
- 91. ח"י ברכאן דצלותא : זהר בראשית כו, א.
- 92. וח"י ברכות דברכת השחר : ראה גם תו"ח וארא שם ובהערה 25. סה"מ תרכ"ח ריש ע' ע. ע' עח. וראה גם מאמר ד"ה אני לדודי תשט"ו.
- 93. הוי' הוא ל' התהוות : ראה זהר רע"מ פינחס רנז, סע"ב. (לקמן בחלק ההנחות) הנחה ד"ה ביום השמיני עצרת ובהערה 13.
- 94. הי'. . כא' : נסמן לעיל הערה 88.
- 95. דואתה מחי' את כולם : נחמי' ט, ו.
- 96. א"ת מחי' אלא מהווה : ראה שער היחוה"א פ"ב ובמ"מ, הגהות והע"ק שם. הערה בסה"מ תש"ד ע' 20.
- 97. סולם מוצב ארצה : ויצא כח, יב.
- 98. סולם דא צלותא ראה זח"א בהשמטות רסו, ב. ח"ג תוספת שו, ב. ת"ז תמ"ה פג, א. בסה"מ תרל"ו ח"ב ע' רמד : ואמרו בזהר ובמד"ר — ראה סה"מ תרכ"ז ס"ע עג: בזהר. . צלותא, ובמדרש. . כבש המזבח. . ובאמת היינו הך, ע"ש. אוה"ת ויצא כרך ז ס"ע תתתכב. ע' 2442.
- 99. שמו"א תתאין ושמו"א עילאין : באוה"ת לך כרך ד תשכה סע"א מציין לזהר ויקהל דרנ"ו ע"א. וכנצ"ל: רט, א.
- 100. והשמימה כולל גם שמי השמים : ראה אוה"ת לך שם ס"ע תשכו. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן על יד הערה 91. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גדולה מילה על יד הערה 22.
- 101. ישעי' א' שמעו שמים : ישעי' א, ב.
- 102. ומשה א' האזינו השמים : האזינו לב, א. ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן על יד הערה 77. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גדולה מילה על יד הערה 6 ואילך.
- 103. דנבואת ישעי' הי' בבריאה : ראה לקו"ת להאריז"ל ישעי' פ"ו. לקוטי הש"ס להנ"ל יבמות מט, ב ד"ה מנשה. תו"ח בא ח"א קיד, סע"ג. וש"נ. סה"מ תרמ"ז ע' קלו. קמב. סה"מ ליקוט ח"ג (מאמר ד"ה בגמ' יבמות. . ע"פ ואראה תרמ"ט) ע' ו.
- 104. דכל נבואה הוא מנו"ה דאצי' : ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה משה קבל תורה מסיני בסופה. וש"נ.
- 105. באצי'. . שמו"א. . ז"א ומל' : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 81.
- 106. כמו : כ"ה בגוכתי"ק.
- 106. המדות מקיפים הדבור : ראה גם מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרי"ד ע' ג. סה"מ תרכ"ו ס"ע כו ואילך. תרל"ח ע' שפד.
- 107. אתהלך לפני ה' בארצות החיים : תהלים קטז, ט. ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גדולה מילה על יד הערה 19. (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פ"ט על יד הערה 258.
עמוד תשצט
- 108. בארצות. . ב' ארצות ארץ תתאה. . וארץ עילאה : מובא בשם הזהר במאמרי אדה"א במדבר ח"ב ע' תקעא. תו"ח משפטים ח"ב רצה, ב.
- 109. בארצות. . מל'. . בינה : ראה גם תו"ח שם רצה, ג. וש"נ.
- 110. ושמים הוא חכ' : ראה אוה"ת לך שם ע' 1450 ואילך. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 82.
- 111. ובמד'. . שמים שם מים. . אש ומים : ראה חגיגה יב, סע"א. רש"י בראשית א, ח. סה"מ תרל"ח ע' רטז הערה 19.
- 112. נטל אש ומים ופתכן : ראה ב"ר פ"ד, ז. חגיגה שם. סה"מ תרל"ח ע' ריח הערה 39.
- 113. דמים הוא חכ' : ראה תניא פ"ג ובמ"מ הגהות והע"ק שם. תו"ח בשלח ח"א קמג, ב ובהערה 91.
- 114. וכ' החייט שבחכ' יש קצת דין : ראה תו"א בראשית ה, ד. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה כי הנה יוצר הרים ובהערה 37.
- 115. שי"ן של אש : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 1038.
- 116. ושמי השמים כתר : ראה (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 89.
- 117. בסולם יש ד' שליבות : תנחומא הובא במו"נ ח"ב, פ"י . דרשות ר"י אבן שועיב פ' ויצא ע' ס ד"ה ועוד אז"ל. מגלה עמוקות אופן רג. אופן ריז . מגלה עמוקות עה"ת מהדו"ת פ' ויצא ד"ה ויצא יעקב ע' סו. שם ע' פה. בהערה הבאה.
- 118. בסולם יש ד' שליבות כמו"כ בתפלה : ראה מגלה עמוקות אופן קצו . של"ה חלק תושב"כ שער השמים פ' ויצא רצא, סע"ב. לקו"ת בשלח ב, ב. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תו ואילך. וש"נ. שמות ח"א ע' רמז ואילך. תו"ח וארא ח"א עד, ב. וש"נ. (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן על יד הערה 92. סה"מ מלוקט א' ע' תיד. לקו"ש ר"ה כרך כד ע' 646. וש"נ. מכתב י"ט אייר תרצ"ט נדפס ברשימות חוב' קנח ע' 5.
- ב. ראה מבוא לתנחומא באבער פ"י אות טז ע' 94.
- ג. הובא גם בבחיי ויצא עה"פ [ושם: שדרשו רז"ל]. רד"ק ויצא כח, יג ע"ש.
- ד. הובא בילקוט ראובני ויצא כח, יב ד"ה סוד* (ע' 246).
- ה. על השער בשנת גלה מגלה עמוקות תשל"ח.
- ו. ראה ילקוט ראובני ויצא שם ד"ה תפילה (ע' 244).
עמוד תת
- 119. פסוד"ז. . לזמר עריצים : ע"פ ישעי' כה, ה. ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה בן פורת יוסף הא' ובהערה 33.
- 120. כי אדם עץ השדה : פ' שופטים כ, יט.
- 121. ששרפים אומרים קדוש : ישעי' ו, ג. ברכת יוצר. ראה חולין צא, ב. ובתוד"ה ברוך (שם צב, רע"א).
- 122. ואופנים. . ברוך כבוד ה' : יחזקאל ג, יב. ברכת יוצר. ראה חולין צב, רע"א ובתוד"ה ברוך. ראה גם סה"מ תרל"ד ע' רנד.
- 123. ואמרז"ל שאני אופנים שהם מכסא עצמו : בסה"מ תרל"ד שם: רש"י ז"ל — חולין צא, סע"ב ד"ה והאיכא ברוך.
- 124. ההפרש הוא דשרפים. . שמשיגים. . ואופנים. . העדר השגה : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ג.
- 125. מ"ת בוכים : ראה הנסמן לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פי"ט הערה 487.
- 126. בכי"ם ר"ת ברוך כבוד ה' ממקומו : ראה ע"ח שער הכללים פ"ב. כנפי יונה ח"ב, ס"ב. עשרה מאמרות הובא בשל"ה תורה שבכתב צאן יוסף ש, ב. עמה"מ שער קרית ארבע שי"ד, פ"ה (פב, א).
- 127. ממקומו. . ממקורו ושרשו : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ספ"ז ובהערה 126.
- 128. לכ"א מישראל יש ב' נפשות : ראה תניא פ"א.
- 129. נפה"א שהוא חלק אלוה ממעל : ראה איוב לא, ב. תניא רפ"ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 395.
- 130. ונה"ב. . מפני שור : ראה לקו"ת ויקרא ב, ב. ש"א יז, א הערה 11. לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ולקחתם לכם ובהערה 30.
- 131. ונה"ב. . מפני שור שבפני אדם : ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רז. וראה גם סה"מ תרכ"ט ע' קכח.
- 132. ונה"ב. . מפני אדם שבפני שור : ראה גם שערי אורה ח, א הערה 15. סה"מ תרל"ח ע' לט. וש"נ.
- 133. ונה"ב. . משמרי אופנים : ראה לקו"ת ויקרא ב, ב. האזינו עד, ג.
- 134. שמע כו' וברוך שם : ואתחנן ו, ד. פסחים נו, א.
עמוד תתא
- 135. שמע כו' וברוך שם כו' יחו"ע ויחו"ת : זהר בראשית יח, ב. ראה תו"א ויקהל קטו, ב.
- 136. ובשים שלום. . הטפה : ראה פע"ח שער העמידה ש"ט, פ"כ.
- 137. והול"ל : כ"ה בגוכתי"ק.
- 138. והחיות. . נושאות ומנושאות : ראה בחיי תרומה כה, י בשם הפדר"א ספ"ד. הנסמן במאמרי אדה"א בראשית ע' שעג. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' כג. שה"א ע, א. תו"ח פקודי ח"ב תנט, א. וש"נ.
תניא, אגרת התשובה ז׳ - הטקסט מספריא
וְאוּלָם, דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל – הֵם ב׳ דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל.
הָאֶחָד, הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, שֶׁנָּפְלָה ״מֵאִיגְּרָא רָמָה״ – חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְ״בִירָא עֲמִיקְתָּא״, הֵן הֵיכְלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, הוּא שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְיָשׁוֹב אֶל הַוָיָ׳ וִירַחֲמֵהוּ״, פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים לְהַחֲיוֹתָם, עַל־יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וְכוּ׳ הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה, הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר בְּהֶעָרָה, עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם: ״נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ״.
וְלָכֵן נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״מֶלֶךְ עָלוּב״ בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ, יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.
וְהַב׳, לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳״, וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ – זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ.
וְהַיְינוּ, עַל־יְדֵי ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״, וְלִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְכוּ׳״, כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה – הוּא לְשֵׁם הַוָיָ׳, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין – אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה, כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְזֶהוּ ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַ״לֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״ וְכוּ׳.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? הִנֵּה, מְעַט מִזְּעֵיר הוּא עַל־יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁ״הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית״.
אַךְ עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא״ בְּעוֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן־חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים״, כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה, (וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ וְגוֹ׳״, אֵינוֹ כְּ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה, כַּנּוֹדָע).
וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה וּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגַם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וַאֲפִילוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.
כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ – הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ, הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ הֵן ״עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר – וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים.
כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳״, וּ״בְלִיַּעַל״, הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְכוּ׳, וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרָע, הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳״.
וְלָכֵן סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁעַל־הַמִּטָּה, לְקַבֵּל עָלָיו ד׳ מִיתוֹת בֵּית־דִּין וְכוּ׳. מִלְּבַד, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד, כָּל הַפּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד שֶׁל שֵׁם הַוָיָ׳ – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בְּאוֹת הֵ״א – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וּבְאוֹת וָי״ו – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, וּבְאוֹת הֵ״א אַחֲרוֹנָה – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק: וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע – פּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד, וּתְפִילִּין – בְּאוֹת הֵ״א, וְצִיצִית – בְּאוֹת וָי״ו, וּתְפִלָּה – בְּאוֹת הֵ״א וְכוּ׳.
וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן:
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
ספר המצוות, מצוות עשה כ״ח - הטקסט מספריא
היא שצוה הכהנים להקטיר קטרת בכל יום פעמים על מזבח הזהב והוא אמרו יתברך והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ומעשה הקטרת בכל יום בתחלת כריתות ובמקומות ממסכת תמיד. (ואתה תצוה, תמידין ומוספין פרק ג'):
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳:י״א - הטקסט מספריא
אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין ואין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדוניהו ויואש מפני עתליה ויהואחז מפני יהויקים אחיו וזה שמשח אלישע ליהוא לא בשמן המשחה משחו אלא בשמן אפרסמון ודבר זה מסורת ביד החכמים:
משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין ג׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים שנאמר והקטיר עליו אהרן קטורת סמים לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים אפילו היו מזידין ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים:
כמה מקטירין ממנה בכל יום משקל מאה דינרין חמשים בבוקר וחמשים בין הערבים מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו וקטרת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן:
בעת שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרת וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשים הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקודש שלא יהא שם אדם:
כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום מי שזכה בדישון המזבח הפנימי נכנס בכלי קודש וטני היה שמו ושל זהב היה ומחזיק קביים וחצי מניח הטני בארץ לפניו וחופן בידיו האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני ובאחרונה מכבד את השאר לתוכו ומניחו שם בהיכל ויוצא ומי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי היה לו ובזך היה שמו ונותן הבזך בתוך כלי אחר וכף היה שמו ומכסה את הכף בבגד קטן ואוחז הכף בידו ונכנס עמו אחד במחתה של אש בידו:
וכיצד חותה זה שזכה במחתה לוקח מחתה של כסף ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך ונוטל מן הגחלים שנתאכלו במערכה שניה ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב אם נתפזרו מן הגחלים כמו קב או פחות מכבדן לאמה ובשבת כופה עליהן הפסכתר ואם נתפזר יתר על קב חוזר וחותה:
שלשה דברים היה הפסכתר משמש כופין אותו על הגחלים ועל השרץ בשבת ומורידין בו את הדשן מעל המזבח:
ומקדים לפניהם זה שדשן המזבח הפנימי ונוטל הטני שבו דשון המזבח ומשתחוה ויוצא וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי ומרדדן בשולי המחתה ומשתחוה ויוצא וזה שבידו הכף נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו ורואה אם נתפזר מן הקטורת מעט בכף אוהבו או קרובו נותן לו לתוך חפניו זה שנתפזר עם הקטורת שבבזך ומשתחוה ויוצא:
ואומרין לזה המקטיר הזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תכוה ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת עד שתתרדד על כל האש:
ואין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר ואם כהן גדול הוא אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר ואחר שאומר יפרשו כל העם ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא:
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר להעלות נר תמיד:
וכמה שמן הוא נותן לכל נר חצי לוג שמן שנאמר מערב עד בקר תן לו כמדה שיהיה דולק מערב עד בקר ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים:
מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון ומדליק נר שכבה והדלקת הנרות היא הטבתם ונר שמצאו שלא כבה מתקנו:
נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן מדליקו מנר חבירו:
וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון:
כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה שנאמר להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה:
לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשה נרות ומפסיק ועושין עבודה אחרת ואחר כך נכנס ומטיב השנים כדי להרגיש את כל העזרה:
כל נר שכבה מדליקין אותו מנר אחר מהן כמו שביארנו וכיצד סדר ההטבה זה שזכה בדישון המנורה נכנס וכלי בידו וכוז שמו ושל זהב היה דומה לקיתון גדול מדשן בו את הפתילות שכבו ואת השמן הנשאר בנר והטיב חמשה נרות ומניח הכוז שם לפני המנורה על מעלה שנייה משלש מעלות שלפניה ויוצא ואח"כ נכנס ומטיב שני הנרות ונוטל הכוז בידו ומשתחוה ויוצא:
חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן בכל יום מחצה בבקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערבים עם תמיד על בין הערבים ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה ככל קרבן שקבוע לו זמן שנאמר תופיני שתהא נאה ולא תאפה מבערב ועוד אם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היא כמו שביארנו:
טחינת סולתן והרקדן בחוץ ואינן דוחין את השבת:
כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד לו מום ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד:
נמצאו שני חצאים קריבין ושני חצאין אובדין ואלו שני החצאין האובדים מניחין אותן עד שתעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים והיכן שורפין אותן בעזרה:
מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה מת כהן גדול קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר מקריבין אותו עשרון שלם בבקר ועשרון שלם בין הערבים ואין כופלין שמנה ולבונתה אף על פי שנכפלה הסלת אלא מפרישין להם שלשה לוגי שמן וקומץ לבונה לוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בקר ולוג ומחצה שמן וחצי קומץ לבונה לעשרון של בין הערבים:
מעילה ח׳ א - הטקסט מספריא
אֲבָל לַאֲכִילָה הוּא דְּלֹא מְרַצָּה.
הַדְרָן עֲלָךְ קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים
חַטַּאת הָעוֹף מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה, נִמְלְקָה – הוּכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה.
הוּזָּה דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא, וְאֵין בָּהּ מְעִילָה.
גְּמָ׳ קָתָנֵי הוּכְשְׁרָה לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה. לִיפָּסֵל – אִין, אֲבָל לְטַמּוֹיֵי – לָא.
מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, דְּתַנְיָא: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: טְבוּל יוֹם
But as for permitting it for eating, in this regard even Rabbi Akiva concedes that the sprinkling of the blood does not effect acceptance.
MISHNA: One who derives benefit from a bird sin offering is liable for misuse of consecrated property from the moment that it was consecrated. Once the nape of its neck was pinched, it was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who was ritually impure who immersed in a ritual bath that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering to complete his purification process, e.g., a zav and a leper, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat; and through its blood being left overnight, i.e., if its blood was not sprinkled before sunset.
Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating it due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. But there is no liability for misuse of consecrated property, because after the blood is sprinkled it is permitted for priests to partake of its meat and it is no longer consecrated exclusively to God.
GEMARA: The mishna teaches: From the time the nape of its neck was pinched, the bird sin offering was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. It can be inferred from here that yes, it is susceptible to disqualification, but it is not fit to render other items ritually impure.
In light of the above inference, the Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita (Tosefta, Teharot 1:4) that Abba Shaul says: With regard to one who immersed that day,
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י׳:א׳ - הטקסט מספריא
אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ו׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה וכיצד מעשה העולה שוחט וזורק הדם כמו שביארנו ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה:
צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין מקטירין את הכל ואם פרשו לא יעלו שנאמר עולותיך הבשר והדם וכולן שפקעו מעל המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר:
איברים שפקעו מעל המזבח אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר שנאמר על מוקדה על המזבח כל הלילה ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר:
כשמנתח איברי העולה מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש שנאמר הבשר והדם כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש שנאמר וערך הכהן אותם ואיברים שצלאן ואח"כ העלן למזבח אין בהם משום ריח ניחוח:
כיצד מנתחין את העולה לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו ותולה בו ומפשיט ואם היה שור מפשיטו בלי תלייה ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן וחותך את הכרעים ונותנן לאחר ומשלים את ההפשט וקורע את הלב ומוציא את דמו וחותך את הידים ונותנן לאחר עלה לרגל ימיני חותכו ונותנו למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה ואחר כך קורע את הבהמה עד שיגלו (את) המעים ונוטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה ונוטל את הקרביים ונותנן לאחר:
הולך ומדיחן במים שנאמר והקרב והכרעים ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרין כמה מדיחן הכרס מדיחין אותה בבית [המדיחין] כל צרכה הקרבים אין פוחתין משלש פעמים ומדיחין אותן על שלחנות של שיש שבין העמודים:
נטל את הסכין ומפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו ונוקב את החזה ונותנו לאחר ועולה לדופן הימנית וחותך ויורד עד השדרה ולא יגע בשדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה:
בא לו לגרה מניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן חותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה בא לו לדופן השמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו וארבע צלעות בזו חותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה:
בא לו לעוקץ חותכו ונותנו לאחר והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמה נוטל את הרגל השמאלית ונותנה לאחר וכסדר זה מפשיטין ומנתחין עולת בהמה ואלו הן הנתחין האמורין בתורה ונתח אותה לנתחיה:
בכמה מוליכין את האיברים לכבש אם מן הצאן היא העולה מוליכין אותה ששה:
הראשון בראש וברגל הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטה למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ:
השני בשתי הידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ:
השלישי בעוקץ וברגל העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו והרגל של שמאלו בשמאלו ובית עורן לחוץ:
הרביעי בחזה ובגרה החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:
החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ:
הששי בקרבים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה אם היתה העולה כבש או עז אבל אם היתה איל מוליכין הקרבים שנים וכן הסלת של נסכיה ביד אחד והיין ביד אחר ואם היה איל הסלת בשנים והיין בשנים:
נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמונה למזבח והאיל מוליכין אותו אחד עשר:
השור מוליכין אותו ארבעה ועשרים הראשון מוליך את הראש והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ והששי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל והשמיני מוליך את החזה והגרה מוליכין אותה שלשה תשיעי ועשירי ואחד עשר ומוליכין שתי הידים בשנים ושתי הדפנות בשנים והקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה הרי ארבעה ועשרים:
ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים בד"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין:
עולת העוף כיצד היתה נעשית עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל ואם לא הבדיל פסולה וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח ואם מצה דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשירה:
ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן:
ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין ואינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל ואם הבדיל כשר וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה:
כיצד מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר וכל העורף כשר למליקה:
תניא, שער היחוד והאמונה א׳ - הטקסט מספריא
לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – הוּא ״יִחוּדָא עִילָּאָה״, וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ – הוּא ״יִחוּדָא תַּתָּאָה״:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד. וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ ״וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״?
הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם ״אֶבֶן״ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם ״אֶבֶן״, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן – גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְגִימַטְרִיָּאוֹת שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי.
וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם, דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד״:
חגיגה ב׳ ב - הטקסט מספריא
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.
לִיבְטֵּיל — וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כּוּ׳. קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן: מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן — דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה, אַף חֵרֵשׁ — דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא. וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב.
תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — זֶהוּ אִלֵּם, זֶה וָזֶה — הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.
מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב. וְהָתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — פָּטוּר!
אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רָבָא: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה —
You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and a mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
גיטין כ״ב ב - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא לְאַלְתַּר, אֲבָל מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים – לָא; חָיְישִׁינַן דִּילְמָא הֲוָה בֵּיהּ תְּנָאָה וְזַיֵּיפְתֵּיהּ.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מִכָּאן עַד עֲשָׂרָה יָמִים; דְּאִם אִיתָא דַּהֲוָה בֵּיהּ תְּנַאי – מִידְכָּר דְּכִירִי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת – לָא, דִּכְתִיב: ״וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בִּשְׁטָרוֹת. וְהָכְתִיב: ״לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים״! הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן.
מַתְנִי׳ הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, אֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.
גְּמָ׳ וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּיעָה נִינְהוּ! אָמַר רַב הוּנָא:
It is the opinion of the tanna Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. Since the witnesses read the bill of divorce before it is transmitted in their presence, they may be relied upon to confirm the contents of the bill of divorce in court. Therefore, even if it was written on erased paper, there is no possibility that it would be forged, as the witnesses read what was written before it is given.
And the amora Rabbi Elazar says: The tanna Rabbi Elazar deemed such a bill of divorce valid only when it was taken to court in order to confirm the contents immediately after it was transferred to the woman. However, if the witnesses testify from now until ten days, i.e., sometime later, he did not deem it valid. Why? We are concerned that perhaps the bill of divorce had a stipulation written on it and she forged it by erasing the stipulation, as this bill of divorce was written on material that enables a person to easily alter what is written. Only if the witnesses testify immediately can the court be sure that they did not forget what is written.
And Rabbi Yoḥanan says: Even if they testify from now until ten days it is valid, as, if it is so that it had a stipulation, then the witnesses will remember it, as they would not forget something so obvious. Therefore, if the woman erased the stipulation, the witnesses would not verify the bill of divorce.
And Rabbi Elazar the amora also says: The tanna Rabbi Elazar deemed valid a document that is written on these surfaces only with regard to bills of divorce but not for other documents, as it is written with regard to a deed of purchase: “And put them in an earthen vessel; so that they will remain many days” (Jeremiah 32:14). This indicates that a deed of purchase and other similar documents must be made from a material that will last for a long time without being changed. A document that can be forged may not be relied upon long term.
And Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Elazar deemed these surfaces valid even in the case of other documents. The Gemara asks with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: But isn’t it written: “So that they will remain many days”? The Gemara answers: There the verse teaches us good advice, but it is not a halakhic requirement. It advised that the document be written in such a manner that it can remain for an extended period of time, as it may be needed to prove ownership of the land.
MISHNA: Anyone is qualified to write a bill of divorce, even a deaf-mute, an imbecile, or a minor. Additionally, a woman may write her own bill of divorce and give it to her husband so that he can present it to her. And a man may write his own receipt, which must be given to him by the woman to confirm that he has paid her the value of her marriage contract. This is because the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, and it is irrelevant who wrote it.
GEMARA: The Gemara asks: But how can a deaf-mute, imbecile, or a minor write a bill of divorce? They are not halakhically competent, and they are not capable of writing a bill of divorce with the intent that it be for a particular woman. Rav Huna says:
רש"י על בראשית א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ויקרא אלהים לרקיע שמים. שָׂא מַיִם, שָׁם מַיִם, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁעֵרְבָן זֶה בָזֶה וְעָשָׂה מֵהֶם שָׁמַיִם:
ויקרא אלהים לרקיע שמים AND GOD CALLED THE EXPANSE HEAVEN — The word “שמים”, Heaven, may be regarded as made up of שא מים “Carry water”, or שם מים “There is water”, or אש ומים “Fire and water”. He mingled fire with water and of them He made the heavens (Chagigah 12a).
בראשית רבה ד׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, רַב אָמַר אֵשׁ וּמָיִם, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר מִשּׁוּם רַב, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ וּמַיִם וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וּמֵהֶן נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, שָׁמִים כְּתִיב, שֶׁהֵן שָׁמִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל בְּרִיּוֹת, אִם זָכוּ (תהלים צז, ו): וְהִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ, וְאִם לָאו (איוב כ, כז): יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ. דָּבָר אַחֵר שָׁמַיִם, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן לֵאמֹר, שֶׁל מָה הֵן, שֶׁל אֵשׁ הֵן, שֶׁל מַיִם הֵן, אֶתְמְהָא. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, הוּא אָתָא וְקָם עָלָיו (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, הֱוֵי שֶׁל מַיִם הֵן. סַמִּים, מַה סַּמִּים הַלָּלוּ, מֵהֶן יְרֻקִּין וּמֵהֶן אֲדֻמִּים, מֵהֶם שְׁחֹרִים וּמֵהֶם לְבָנִים, כָּךְ שָׁמַיִם פְּעָמִים יְרֻקִּין, וּפְעָמִים אֲדֻמִּים, פְּעָמִים שְׁחֹרִים, וּפְעָמִים לְבָנִים. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שָׁמַיִם, שָׂא מַיִם, טְעוֹן מַיִם. מָשָׁל לְחָלָב שֶׁהָיָה נָתוּן בִּקְעָרָה, עַד שֶׁלֹא תֵּרֵד לְתוֹכוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל מְסוֹ הוּא מְרַפֵּף, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד לְתוֹכוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל מְסוֹ, מִיָּד הוּא קוֹפֵא וְעוֹמֵד, כָּךְ (איוב כו, יא): עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ, עָמְדוּ שָׁמַיִם נִתַּן בָּהֶם אֶת הַמְּסוֹ, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, אַתְיָא כִּדְאָמַר רַב, לַחִים הָיוּ בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי קָרְשׁוּ.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:

