[יפה שעה אחת] ועפ"ז כו' נרי בידך
תצט[יפה שעה אחת] ועפ"ז כו' נרי בידך
פ' ראה
ח) ועפ"ז 177 יובן דרז"ל במד"ר ראה, נרי בידך ונרך בידי178, אם שמרתם ד"ת הריני משמר אתכם, והענין דהנה ארז"ל במשנה דאבות יפה שעה א'179 בתשו' ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, אשר לכאו' אינו מובן הלא עוה"ב הוא הג"ע הוא תשלום שכר על עשיית התומ"צ וא"כ האיך העבודה שעה א' בתשומע"ט בעוה"ז יפה מכל חיי העוה"ב, וגם אומרו מכל חיי העוה"ב באפשר לפרש שכולל גם עולם התחיה ג"כ, הגם שבסתם דרז"ל במשנה ברוב המקומות כוונתם באמרם עוה"ב הוא ג"ע כמו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב180 הכוונה על ג"ע שהרי מביא הפסוק לעולם ירשו ארץ181 שמפרשים זה על ג"ע התחתון, ונודע הפלוגתא שיש בזה מגדולי הראשונים הרמב"ם והרמב"ן ז"ל182, אמנם אומרם מכל חיי העוה"ב לכאו' י"ל שכולל גם עולם התחיה, שזהו כל חיי היינו חיי הנפש בג"ע תקבלתי גוף, וחיי עולם התחי' שתשוב הנפש להחיות הגוף ונחי' חיי רוחני' בגוף דוקא, וכמשנ"ת מזה באריכות בד"ה אלה תולדות נח בסופו183 ע"ש, ולפ"ז לכאו' יפלא מאד היתכן שהקב"ה יקפח שכר ברי'184, ואיך עשיית המצוה יפה יותר מקיבול שכרה, והלא לא מצינו יותר גדול מעולם התחי' כו'. ויובן זה בהקדם שרש ענין ירידת הנשמה בגוף שלכאו' הוא ירידה גדולה ועצומה מאד שאין כמוה שהרי הנשמה קודם התלבשותה בגוף היתה עומדת באהוי"ר כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו185, ועמידתה לפניו ז"ע האוי"ר שהי' לה, ע"ד המלאכי' שנק' עומדים כמ"ש שרפים עומדים186, ויעמידם לעד לעולם187 שא' בסיפור הילולם כו', וא"כ למה היתה כזאת מלפניו ית' שתרד הנפש כ"כ פלאים למטה מטה להתלבש בגוף ונה"ב גשמי שנק' בשם יצה"ר גם כשכבר פעל בו הביטול כנ"ל188 משום אל תאמין בעצמך189, אלא ע"כ בהכרח לומר שיש איזהו יתרון בירידתה זו, וצ"ל מהו, והענין הוא כמ"ש במ"א באריכות שעיקר מכוון בברה"ע, הוא בשביל התומ"צ וכמ"ש בראשית ברא וארז"ל בשביל ישראל שנק' ראשית ובשביל התורה190 שנק' ראשית, וכן דרז"ל ע"פ עשרה עשרה הכף191 שעשה"ד הם כנגד עש"מ192, תנאי התנה הקב"ה193 עם מע"ב אם יקיימו ישראל כו', וכן ע"פ אלה תולדות השמים והארץ194, אלה בזכות מי נבראו ובזכות כו' בזכות אלה שמות בנ"י195 כו' ואלה בזכות כו' בזכות אלה העדות196 כו', וכתי' אנכי עשיתי ארץ197 ואדם עליה בראתי, שנשפל <11>
מבחי' אנכי מי שאנכי198 לעשות ארץ הלזו הגשמי' בשביל מציאות האדם שבראתי עליה שהוא מובחר הנבראים בארץ הלזו, ובראת"י בגימ' תרי"ג199 שמכוון בריאת האדם הוא בשביל תקאקיום תרי"ג200 מצות וכמ"ש סוף דבר כו' כי זה כל האדם201 כו', והנה כל תרי"ג מצות הם מופלאי' מהשכל, כי הגם שיש הרבה מצות שמובן טעמם, זהו שענין עשייתם אינה בדרך חוקה, אבל למה יחפוץ הקב"ה בהם זה הוא למעלה משכל המושג, וגם אפי' לפ"ד רז"ל שאמרו אלמלא לא ניתנה תורה202 למדנו צניעות כו' הנה ג"ז פלאי הוא למה טבע הקב"ה טבע ההיא בנברא ההוא שנוכל ללמוד ממנו, אלא שזהו כמארז"ל וכי מאי איכפת לי' להקב"ה אם שוחט מן העורף או שוחט מן הצואר, אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות203, ונת' במ"א באריכות שענין תיבת בריות א"א לפרש כ"א על הנה"ב לבד דוקא כו' ע' בד"ה וככה תאכלו204 באריכות, ובשביל זה הוא ג"כ ירידת הנשמה בגוף ג"כ שע"י ירידה זו היא מתעלית בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות כו', כי הנה"ב גדלה ורב כוחה להעלות במעלות את נה"א להיות רוח האדם שעולה גם מצ"ע עולה עוד למעלה מעלה כו'.
קיצור. נרי בידך ונרך בידי, יפה שעה א', ולכאו' אינו מובן, ויובן בהקדם ענין ירידת הנשמה בגוף שהוא בשביל קיום המצות שע"י יתברר נה"ב וע"י רוח האדם עולה כו'.
ט) וביאור הענין הוא דהנה א"א נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת205, ולכאו' אינו מובן מה"ע טהורה היא קודם בראת, שקודם שנבראת אינו שייך לכאו' ענין קריאת שם כלל, אך הענין דהנה כל הנשמות אפי' נשמות הגבוהות כמו בני עלי'206 ג"כ היו אומרים כנוסח הזה שתקנו אנשי כנה"ג207, ושהי' מסור בידם איש מפי איש208 שכל דבריהם דברי קבלה, ונמצא שנשמות דאצי' ג"כ אמרו כן, והיינו שעם היות הם נשמות דאצי' בבחי' זרע אדם כמ"ש בת"א בד"ה ואלה המשפטים עכ"ז בכדי שיחיו גוף הגשמי שלמטה בארץ הוצרכו לירד דרך בי"ע דוקא תקבולכן אומרים בראת יצרת נפחת210 כו', וכמו"כ גם נשמות דבי"ע שהם הנק' בשם זרע בהמה209 ג"כ אומרים טהורה היא, והיינו שעם היות שהם נשמות דבי"ע עכ"ז שרש שרשם הוא בבחי' טה"ע211 אלא שירדו להיות בחי' נשמות דבי"ע כו' כמ"ש במ"א.
והנה לפ"ז צ"ל שרש ענין העלי' שע"י ירידה זו מה היא, דהנה נת' בד"ה אז ישיר שבמאמר מצה זו212, שעם היות שבאותיות הרשימו נגע בהן הצמצום, מ"מ זהו רק בפעולת האותיות ולא באותיות עצמן, וגם בבחי' פעולתם זהו ג"כ בהאור לבד שהאור נסתלק, והאותיות לא זזו ממקומן, ולכן בכח האותיות לגלות השכל ע"ש כו', <12>
א"כ נש"י ששרשם מפנימיות הכלים213 כו' כמ"ש בת"א בד"ה זכור ושמור דרוש השני214, ובד"ה שחורה אני דרוש השני215, שזהו קודם ירידתם בגוף, ומהו עלייתם כשמתעלים בבחי' האור כו'.
והענין הוא דהנה איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד216 בהון, א' ב"פ חד שלא כמו שמתייחד בחי' איהו עם גרמוהי מתייחד הוא עם בחי' חיוהי, שענין היחוד שמתייחד עם חיוהי הוא בא"א לגמרי, ולכאו' אינו מובן מאחר שהוא ית' מתייחד עם בחי' גרמוהי עד שבורא בהן וע"י יש מאין כמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי217, שזהו רק בחיק הבורא ולא בחיק הנבראי', וגם בחי' גרמוהי עצמן איך שנפרש אותם אם הם בחי' כלים או ז"ת218 ג"כ אין בכוחם לברוא יש מאין דאל"כ לא ה"צ שבחי' איהו יתייחד עמהן לברוא יש מאין כו', ומאחר שלצורך שיברא בריאה חדשה זהו מבחי' איהו דוקא אלא שמתייחד עם גרמוהי219 כדי שיתהוו הנבראים ליש כמ"ש במ"א, מהו ההפרש בין בחי' איהו וגרמוהי לבחי' איהו וחיוהי, ואם נאמר שזהו רק ההפרש בין חיוהי לגרמוהי לבד אבל בבחי' שמתייחד עמהן לא יש הפרש ביניהן כלל הי' די לנו במה שא' חד פ"א, שההפרש בין חיוהי לגרמוהי מובן מצד עצם פי' התיבות, ומהו אומרו ב"פ חד הכוונה שעם היות אוא"ס פשוט בתכלית הפשיטות עכ"ז מתראה הוא בכמה חילוקי מדרגות עד אשר ע"י שמחלק לאמר ב"פ חד זהו להורות שבחי' איהו תקגשמתייחד עם גרמוהי עם היות שזהו בחי' איהו כו' עכ"ז בחי' איהו שמתייחד עם חיוהי הוא בחי' היותר נעלה שלא בערך ממש כו'220, וצ"ל מהו. והענין הוא דהנה נת' שבחי' איהו וגרמוהי חד זהו מה שהוא ית' מתייחד עם בחי' גרמוהי להוות221 בהם וע"י יש מאין, שז"ע שיהי' נמשך ליש ודבר נפרד נבדל בפ"ע, הגם שבאמת אין לך דבר שחוץ ממנו כלל, וגם אחר הצמצום וסילוק האור הנה הוא ממלא החלל כמקדם וההפרש הוא רק בין העלם לגילוי וכדכתי' את השמים ואת הארץ אני מלא222, אני הוא אוא"ס עצומ"ה כאדם האומר ע"ע אני כוונתו הוא עצמו כו' א"כ אני מלא גם עכשיו אלא שזהו בהעלם כו', עכ"ז לגבינו נדמה שהוא דבר יש נפרד בפ"ע, אמנם להיות כי כל דבר מוכרח שיהי' לו חיות ואור המקיימו כו' כמו שהנפש מחיה את הגוף אנו רואים שיש איזהו דבר שמחיה את הגוף הגם שאין אנו משיגים מהו אך אנו יודעים ברור שיש כו' שהרי בצאת הנפש מהגוף ה"ה אבן דומם מוטל לארץ כו', כן גם הגוף לאחר הסתלקות224 הנפש מוכרח לומר שיש דבר המחייהו שהוא בדמותו ובצלמו כמו שהי' קודם הסתלקות הנפש, מלבד הקיסטא דחיותא225 שנשאר שזהו בשביל הרגש הנפש ממקרי הגוף, כמ"ש ונפשו עליו תאבל226 כו', וקשה רימה למת227 כו', אמנם מה שהגוף הוא בדמותו זהו מפני עצם ענין חיות שמחי' הגוף עצמו <13>
להיות בחי' גוף מוטל כאבן דומם, וכמו גופו של אדה"ר שהי' מעפר228 קודם שנפח בו נשמת חיים, וכמו העץ לאחר שכורתים אותו שאין לו הרגש כלל מהנפש הצומחת, ושב ונשתנה למהות אחר היינו כמו דומם229 והוא מפני שנפשו הצומחת מסתלק ממנו ע"י כריתתה ממקום גידולה, ועכ"ז אינה מתבטל אצלה כלליות צורתה כ"א צורת חיותה הוא אשר מתבטל, והרי כשנרקבת הנה היא נעשית לעפר ומי הוא המקיימה שלא יבטל הרכבת ד"י223 שבה, אלא שזהו נמשך מבחי' איהו בעצם המתייחד עם בחי' גרמוהי שעי"ז נעשית בה החיות הן בעת חיותה והן לאח"כ שבזה נק' עדיין חיה עד שנרקבת והיתה לעפר ומתבטלי' כל יסודותי' ולא נשאר רק יסוד העפר שהכל הי' מן העפר230 כו', וא"כ בחי' איהו זה הוא הכח תקדהמהוה להיות נפרד בחי' זולת חי כו', אמנם בחי' חיוהי איך שנפרש אותו אם מוחין אם אורות231 הנה זה אינו נפרד כלל, שהרי הוא וחכמתו ובינתו ודעתו אחד232, וכן אוא"ס הוא שם אחד לאחר הצמצום כמו קודם הצמצום שהרי קודם שעלה ברצונו כו' הי' אוא"ס ממלא כל233 החלל234, א"כ לא נשתנה שמו כלל שקודם נק' אוא"ס וגם לאחר נק' אור א"ס כו' והוא מפני שזהו גילויו העצמים, א"כ גם בבחי' איהו שמתייחד עם חיוהי זהו ג"כ הבדל והפרש גדול שבחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי הוא מה שבכח הא"ס להוות יש ודבר נפרד, ואיהו המתייחד עם חיוהי זהו כח ובחי' הא"ס שמגלה הארת עצמותו כו'.
קיצור. טהורה היא טה"ע, א"כ מהו העלי' הלא הצמצום הוא רק בהאור ולא בפעולת האותיות וכ"ש באותיות כו', איהו וחיוהי ואיהו וגרמוהי זהו הכח שבא"ס להוות נברא והכח לגלות עצמותו כו'.
יו"ד) וביאור הענין יובן בענין ההפרש שבין מח' לדיבור ששניהם הם לבושי הנפש, שלפעמים מלביש נפשו בלבוש המח' לבד שהולך או יושב וחושב מח' ואינו מדבר כלל, ולפעמים מדבר ומלביש שכלו או רצונו בלבוש הדבור, וההפרש שביניהם הוא שלבוש הדבור הנה הוא המגלה העלם העצמי לגבי זולתו, שהרי בלתי הדבור לא יבין זולתו כלל ההשכלות שהשכיל כו', ונמצא כי פעולת הדבור הוא בכדי שיבין זולתו אבל לעצמו א"צ לדבור כלל כ"א לשימוש שישמש לו זולתו, או שיבין זולתו שנמצא שזהו הכל בשביל זולת רק ההבדל שזהו בשבילו וזהו בשביל זולתו כו', משא"כ המח' הוא בשביל עצמו, שהרי בלתי המח' לא יוכל להבין את ההשכלה שלו עצמו, שהרי חכ' היא בחי' ברק המבריק לבד, ועדיין איננה ידוע לו עצמו מהו כלל, כ"א מה שנפל לו איזה הרגש שכל מבחי' משכיל שיבוא אח"כ לידי השגת דבר מה כו', אך ג"ז בתנאי כשיחשוב תומ"י מהו זה שנפל לו, ואם יעבור איזהו זמן ולא235 יהרהר בזה בהרגש הדבר ההוא במוחו ולבו ע"י לבוש המחשבה המלביש את בחי' ההרגשות האלו לא יהי' מזה שום דבר ולא ידע כלל הדבר שהשכיל וישכח ג"כ את הברק המבריק שהבריק לו במוחו מפני צד בחי' האחוריים שיש בכח שכלו שהשכיל כו', וכנודע שהשכחה היא* תקהמבחי' האחוריים כמ"ש באגה"ק237 בסופו בד"ה <14>
דוד זמירות236 קרית להו, וא"כ פעולת המח' היא העיקר בהשכלת דבר מה כמו בחי' הברק עצמו, שהרי כשם שבלתי הברק המבריק לא ישכיל שכל חדש, כן בלתי העיון וההלבשה במח' הרגש הברק לא יהי' מאומה, א"כ ה"ה שוה כמותו, ונמצא כי פעולת המח' הוא להוביל ולהמשיך בחי' העלם העצמי לגבי עצמו כו', ועפ"ז נשכיל ענין ההבדל בין חיוהי לגרמוהי שגרמוהי הוא בשביל זולת כו' וחיוהי עדיין אינו מקור על זולת כ"א העלם העצמי שיביא238 לידי גילוי שבידיעת עצמותו יודע את התורה כמ"ש באגה"ק סי' הנ"ל239, וה"ז כמשל המח' כו', רק שבזה אינו דומה המשל להנמשל שבמשל הנה גם המח' היא רק מלבושי הנפש, ובנמשל הרי החכ' היא אינה מלבושי' כו'. אך לפמ"ש בלק"ת בביאור דולא תשבית גם החכ' אינה עצמיות הנפש240, וצ"ל שזהו כמ"ש בד"ה אוא"ס למעלה עד אין קץ שזהו כמו גופין241 שהוא ג"כ לבוש אבל א"א לפשוט אותו שהרי בע"כ אתה חי242 כו', רק ששם נת' על חב"ד שבמדות ולפמשנ"ת כאן צ"ל ג"כ על חב"ד עצמם אשר עפ"ז יושג גם למעלה בבחי' חב"ד דאצי' כו', שזהו בחי' חיוהי לפי' הזהר, ולפי' הע"ח ואגה"ק זהו בחי' האורות, ונמצא כי לפ"ז יובן ההבדל ג"כ בבחי' איהו המתייחד עם חיוהי ועם גרמוהי שבחי' איהו שמתייחד עם גרמוהי זהו מה שיש בכח הא"ס שיתהוה ממנו זולת כו', אבל בחי' איהו שמתייחד עם חיוהי זהו כח הא"ס המגלה העלם העצמי בשביל עצמו243 פי' מה שבידיעת עצמותו יודע את התורה כמ"ש באגה"ק שעז"נ לא ידע אנוש ערכה244 רק אלקי' הבין דרכה245 כו', וע"י ירידת הנשמה בגוף לברר הנה"ב ע"י קיום התורה והמצות ללמוד וללמד לשמור ולעשות הנה עי"ז מתעלה הנפש מבחי' גרמוהי שזהו בחי' טהורה היא כו' בכ"מ שנדבר, אפי' בבחי' טה"ע זהו רק גרמוהי שהרי זהו אותיות החקיקה246 כמ"ש* תקובמ"א או עכ"פ הנושא וסובל את החקיקה של האותיות כו' שז"ע גליף גליפו בטה"ע247 כו', שנכלל ג"כ בכלל גרמוהי שה"ז כמו הקלף שעליו כותבים האותיות, והעלי' הוא בבחי' חיוהי לאשתאבא בגופא דמלכא248 כו', וזהו נרי בידך בחי' נר מצוה ונרך בידי הוא נר הוי' נשמת אדם אם שמרתם ד"ת ללמוד וללמד לשמור ולעשות שעי"ז יתברר נה"ב הנה עי"ז אני משמר אתכם לשון אני קאי על אוא"ס עצומ"ה בחי' חיוהי כו', ולשון משמר אתכם י"ל מה שאני מלא זהו בבחי' העלם שז"ע מקיף ג"כ לפי' א' ומזה נמשך מה שואתה משמרה בקרבי249 תתעלה הנפש בבחי' אני, שאני היינו אוא"ס עצומ"ה משמר אתכם ע"י שתבואו לאשתאבא בגופא דמלכא כו', וזהו יפה שעה250 א' כו' דהנה ארז"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות251, הנה ש"י <15>
הוא מחצה מתר"ך, והיינו מפני שהם עולמות מל' העלם252 שכ"ז הוא מבחי' גרמוהי כו', אבל ע"י תומ"צ באים לאשתאבא בגופא דמלכא בחי' חיוהי, ולכך הם תר"ך מצות253 בחי' כתר254 ב"פ ש"י255, וגם אינו מקפח שכר כו' כי ארז"ל עתיד הקב"ה לעשות ראש מחול לצדיקים לע"ל256, מחול הוא בחי' עיגול שז"ע כלליות הכתר, והיינו שכר מצוה מצוה257 פי' המצוה בעצמה כו', ונמצא כי עם היות יפה שעה א' כו' עכ"ז לא יקפח השכר שהרי לע"ל יתגלה עצם המצוה כמו שהיא ברוחניות כו'.
קיצור. מח' ודיבור, דבור בשביל זולת מח' מגלה העלם העצמי לגבי עצמו, ועד"ז חיוהי וגרמוהי, שנמצא יש הבדל גם בבחי' איהו המתייחד ג"כ, ודזהו העלי' של הנה"א כו', וזהו יפה שעה א', ש"י תר"ך, ועכ"ז לא יקפח, כי שכר מצוה מצוה כו'.
הערות
עמוד תצט
- 177. ועפ"ז כו' נרי בידך : מכאן מתחיל מאמר הג' מהמשך יונתי (הכולל פרקים ח-יו"ד). ממאמר זה ישנם עוד שני הנחות והפתיחא בהם היא : יפה שעה אחת. ההנחות הם: א) הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נדפסה לקמן (בחלק הנחותיו). ב) הנחה אחרת נדפסה לקמן (בחלק ההנחות).
- 178. במד"ר ראה נרי בידך ונרך בידי : ראה דב"ר פ"ד, ד. ראה גם סה"מ תרכ"ט ע' רלד ובהנסמן שם.
- 179. יפה שעה א' : אבות פ"ד, מי"ז. ראה גם המשך וככה תרל"ז רפ"ט.
- 180. כל ישראל. . לעוה"ב : סנהדרין ר"פ חלק (צ, א).
- 181. לעולם ירשו ארץ : ישעי' ס, כא [שם ובהמשך יונתי הנדפס: יירשו]. ראה לקו"ת ואתחנן ט, א.
- 182. הפלוגתא. . הרמב"ם והרמב"ן ז"ל : ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ח, ה"ב. פיה"מ ר"פ חלק. (אגרת) מאמר תחיית המתים. רמב"ן בסוף שער הגמול. תשובות וביאורים (קה"ת תשל"ד) סי"א ע' 57 הערה 23.
- . ויש להוסיף הנחה זו לרשימת מאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר מהר"ש ש. ז.
עמוד תק
- 183. עולם התחי'. . להחיות הגוף. . אלה תולדות נח בסופו : תרל"ז — לא נדפס לע"ע. ראה גם לקמן פט"ז. סה"מ תרל"ח ע' לב.
- 184. היתכן שהקב"ה יקפח שכר ברי' : ראה ב"ק לח, ב.
- 185. חי ה' אשר עמדתי לפניו : מלכים-ב ה, טז. ראה גם תו"א בשלח סב, סע"ד. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ואעשך לגוי גדול ובהערה 60.
- 186. שרפים עומדים : ישעי' ו, ב. ראה סוטה לט, א (צויין אליו ב) לקו"ת נשא כ, ג. כב, ג.
- 187. ויעמידם לעד לעולם : תהלים קמח, ו. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 15.
- 188. כנ"ל : פ"ו.
- 189. אל תאמין בעצמך : אבות פ"ב, מ"ד.
- 190. בראשית ברא. . ישראל. . התורה : בראשית א, א. ראה רש"י בראשית א, א. תו"ח בראשית מד, א הערה 6. ראה גם תו"ח שם ז, א ואילך.
- 191. עשרה עשרה הכף : נשא ז, פו.
- 192. שעשה"ד. . עש"מ : ראה זהר יתרו צג, ב. ויקרא יא, ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 1682.
- 193. תנאי התנה הקב"ה : ראה שבת פח, א. לעיל המשך מצה זו שם הערה 1686.
- 194. אלה תולדות השמים והארץ : בראשית ב, ד. ראה שמו"ר פמ"ח, [ב].
- 195. אלה שמות בנ"י : שמות א, א [ושם: ואלה — אבל כ"ה בשמו"ר שם. לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה ואלא עלמא אמאי קאים ובהערה 17].
- 196. אלה העדות : ואתחנן ד, מה.
- 197. אנכי עשיתי ארץ : ישעי' מה, יב. ראה גם לקמן פט"ז.
- 198. אנכי מי שאנכי : ראה תניא מהדו"ק ספמ"ט. לקו"ת להאריז"ל תולדות כז, יט בשם הזהר. אבן עזרא תולדות שם. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"א ע' יד. פרשיות התורה ח"א ע' רט ובהנסמן במ"מ לשם.
- 199. ובראת"י בגימ' תרי"ג : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 1688 מהרמ"ז והה"מ.
עמוד תקא
- 200. תרי"ג : בהמשך יונתי הנדפס ליתא.
- 201. סוף דבר. . האדם : קהלת יב, יג.
- 202. אלמלא לא ניתנה תורה : ערובין ק, ב. ראה גם לקו"ש יתרו כרך ג ע' 890 הערה 12. חוקת כרך ח ע' 130 ואילך ובהערה 49. כ"ד טבת כרך כא ע' 284.
- 203. וכי מאי. . לצרף בהם את הבריות : ראה תנחומא שמיני ז-ח. ב"ר רפמ"ד.
- 204. בריות. . הנה"ב. . בד"ה וככה תאכלו : לקמן (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) בהנחה כאן על יד הערה 48 (ובסה"מ תרל"ח ריש ע' נד) כותב: ”ד"ה מים רבים ל"ו" — פק"י ע' קטו. ראה גם לקמן מאמר ד"ה ולהבין שרש ענין בחי' מזבח הפנימי על יד הערה 164. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה יפה שעה אחת הא' על יד הערה 49. ד"ה שובה ישראל הא' על הערה 168.
- 205. נשמה. . טהורה. . בראת : ברכת אלקי נשמה (מברכות ס, ב). ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 92.
- 206. בני עלי' : סוכה מה, ב.
- 207. כנוסח הזה שתקנו אנשי כנה"ג : ראה שו"ע אדה"ז הל' ברכות השחר רסמ"ו. מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א ע' קכד. תו"ח וארא ח"א עד, א.
- 208. אנשי כנה"ג. . איש מפי איש : לקמן בשני ההנחות ניתוסף: אמרו מרע"ה . ראה תו"א בראשית ו, א. סה"מ תרל"ח ע' צא ובהערה 52.
- א. ראה פע"ח שבסה"מ תרל"ח המובא בפנים ההערה.
עמוד תקב
- 210. בי"ע. . נפחת : ראה תו"א משפטים עז, סע"א. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פי"א.
- 209. נשמות. . זרע אדם. . זרע בהמה : ראה תו"א ותו"ח ר"פ משפטים. לעיל ח"א (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה כמים הפנים ובהערה 29.
- 211. טהורה. . טה"ע : ראה גם לקמן פ"י. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ס"ע תנח ואילך. שע"ת ל, ב ובהערה 17. סה"מ תרל"ח ע' ערה. וש"נ.
- 212. בד"ה אז ישיר שבמאמר מצה זו : ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פ"ו. פ"ז.
- 213. נש"י ששרשם מפנימיות הכלים : ראה גם (בנוסף על המצויין בפנים) לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 16.
- 214. בת"א בד"ה זכור ושמור דרוש השני : ראה שם יתרו עב, ב.
- 215. ובד"ה שחורה אני דרוש השני : לקו"ת שה"ש ח, ג.
- 216. איהו וחיוהי. . וגרמוהי חד : ראה ת"ז בהקדמה ג, ב. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 99. מאמרי אדמו"ר מהר"ש דרושי חתונה ע' מג. וש"נ.
- 217. באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי : ס"כ (תניא קכט, ב. קל, ב).
- 218. גרמוהי. . כלים או ז"ת : ראה גם סה"מ תרל"ג ח"ב ע' תלה ובהערה שם. לעיל ח"א המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 100. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה כמים הפנים ובהערה 52.
- 219. בריאה. . מבחי' איהו. . שמתייחד עם גרמוהי : ראה אגה"ק ס"כ קל, ב. סה"מ תרל"ח ע' ד.
עמוד תקג
- 220. כו' : בהמשך הנדפס ליתא.
- 221. להוות : שם: לברוא.
- 222. את השמים. . מלא : ירמי' כג, כד.
- 224. לאחר הסתלקות. . הקיסטא דחיותא : ראה המשך וככה תרל"ז פנ"ח (ע' פט): ובדרושי רבינו ז"ל בתחלת לאדי ערך תקס"ב שכמו שבשינה. . כן גם לאחר צאת הנפש מהגוף. . ואפשר שאינו מדברי רבינו ז"ל בכיון" ע"ש. ושם פ"צ (ע' קמו — עצם לוז). סה"מ תרמ"ד ע' רלח. תרמ"ו ע' תכא.
- 225. הקיסטא דחיותא : ראה זהר לך פג, א. אור החמה־ רא"ג־ מקדש מלך לזהר שם. שער הכוונת ענין דרושי הלילה דרוש ו [ושם: הנזכר בזוהר בכמה מקומות]. לקו"ת אמור לא, ב ובנסמן במ"מ לשם. עקב יד, רע"א. תו"א לך יב, ג. סידור שער המילה קמז, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ב ח"ב ע' שלג. תקס"ה ח"א ע' תקו. ענינים ע' תיד. וראה גם סה"מ תרל"ח ס"ע מט.
- 226. ונפשו עליו תאבל : איוב יד, כב.
- 227. וקשה רימה למת : ברכות יח, ב. שבת יג, ב.
- 228. גופו של אדה"ר שהי' מעפר : בראשית ב, ז.
- 229. העץ. . כמו דומם : ראה גם אוה"ת על מארז"ל ע' יא. חוקת ס"ע תשסח ואילך.
- 223. הגוף. . שיש דבר המחייהו. . הרכבת ד"י : ראה גם סה"מ תרכ"ז ע' שפה. סידור ערב שבת קסה, ד ואילך. אוה"ת וירא כרך ד ע' תשמב. סה"מ עזר"ת ע' קסה. לקמן בשתי ההנחות כאן.
- 230. שהכל הי' מן העפר : קהלת ג, כ.
עמוד תקד
- 231. חיוהי. . אם מוחין אם אורות : ראה לקמן פ"י. לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ובהערה 100. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה כמים הפנים ובהערה 52.
- 232. הוא וחכמתו ובינתו ודעתו אחד : לקמן (בחלק ההנחות) בהנחה כאן על יד הערה 99: אמרו רז"ל. ראה גם רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב, ה"י. שער היחוד והאמונה פ"ח. תניא פ"ב.
- 233. קודם שעלה ברצונו. . ממלא כל החלל : ראה ע"ח דרוש עגו"י ש"א, ענף ב.
- 234. ממלא כל החלל : ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 215.
- 235. ולא : בהמשך יונתי הנדפס: לא. וכנראה שצ"ל כבפנים.
- *. נרשם בשולי היריעה (ובהמשך הנדפס ליתא): חיוהי מהות גילוי עצמו גרמוהי מהות גילוי לזולתו כו' גופא דמלכא.
עמוד תקה
- 237. באגה"ק : קו"א נקרא ג"כ אגה"ק — לקו"ת ד"ה ויקרא. ועוד. ”הערות" בסו"ס התניא (מהדורת קה"ת תשי"ד ואילך).
- 236. שהשכחה. . האחוריים. . דוד זמירות : תניא קסא, א. ראה מאו"א מערכת שכחה סל"ז וביאיר נתיב שם. רמ"ז לזהר בחוקותי קיב, א (ד"ה אר"י א"ל — ע' צז בדפי הספר).
- 238. שיביא : אוצ"ל: שיבוא.
- 239. סי' הנ"ל : לעיל כאן נק' האגה"ק בשמה ”דוד זמירות" ללא ציון סימן. וראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח הערה 541 שהוא סל"ו.
- 240. בלק"ת. . החכ' אינה עצמיות הנפש : ויקרא ד, ב ואילך.
- 241. בד"ה אוא"ס. . כמו גופין : ראה אוה"ת על ענינים ע' קיג אילך (ובהנסמן בריש המאמר שם). ע' קמג ואילך.
- 242. בע"כ אתה חי : ראה אבות ספ"ד.
- 243. איהו עם גרמוהי. . זולת. . חיוהי. . העלם העצמי בשביל עצמו : ראה גם סה"מ תר"ן ע' רצא ושם: בד"ה מצה זו ר"מ. ואולי כוונתו לכאן.
- 244. לא ידע אנוש ערכה : איוב כח, יג. כתוב זה לא הובא בקו"א כאן.
- 245. אלקי' הבין דרכה : איוב שם, כג.
- 246. טה"ע. . אותיות החקיקה : ראה גם לקו"ת בחוקותי מו, ב. ויקרא בהוספות נג, ד. חוקת נט, ג. ר"ה נד, ד. לקמן בשתי ההנחות כאן.
- *. נרשם בשולי היריעה בסיום המאמר (ובהמשך הנדפס ליתא): וזהו כמו קודם שבודאי הבין ג"כ, מציאת חכ' בכדי שיהי' אח"כ חכ' ידיעא, וא"כ זהו ג"כ בשביל זולת.
עמוד תקו
- 247. גליף גליפו בטה"ע : ראה זהר בראשית טו, א.
- 248. לאשתאבא בגופא דמלכא : זהר ויחי ריז, ב. ראה גם לעיל ח"א (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה סמכוני ובהערה 51.
- 249. שואתה משמרה בקרבי : ברכת אלקי נשמה (מברכות ס, ב).
- 250. יפה שעה א' : ראה גם המשך וככה תרל"ז פ"י.
- 251. עתיד. . לכל צדיק. . ש"י עולמות : עוקצי' בסופה. ראה אוה"ת בהעלותך ע' תטז.
- 252. עולמות מל' העלם : ראה ספר הבהיר ס"י. תו"ח שמות ח"א יח, ד הערה 783.
- 253. תר"ך מצות : ראה גם לעיל ח"א (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה גל נעול ובהערה 11.
- 254. תר"ך. . כתר : ראה ע"ח שער ז"א שי"ז, ספ"א. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'רצט. וש"נ.
- 255. תר"ך. . ב"פ ש"י : ראה ע"ח שם. תו"ח שמות ח"א ט, א הערה 390.
- 256. עתיד. . ראש מחול לצדיקים לע"ל : ראה ירושלמי מוע"ק פ"ג, ה"ז. מגילה פ"ב, ה"ד. ויק"ר פי"א, ט. תענית לא, א. לקו"ת ואתחנן ז, סע"ב. לקו"ש ט"ו באב כרך כד ע' 66 ובהערה 76.
- 257. שכר מצוה מצוה : אבות פ"ד, מ"ב. ראה לעיל ח"א (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח הערה 230.
דברים רבה ד׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (דברים יא, כב): כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן וגו', מַהוּ אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי לֵוִי זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, רַבָּנָן אָמְרֵי זוֹ הַשַּׁבָּת שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר, כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן, אָמַר בַּר קַפָּרָא, הַנֶּפֶשׁ וְהַתּוֹרָה נִמְשְׁלוּ בְּנֵר, הַנֶּפֶשׁ, דִּכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, וְהַתּוֹרָה, דִּכְתִיב (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הַזֶּה, נֵרִי בְיָדְךָ וְנֵרְךָ בְיָדִי, נֵרִי בְיָדְךָ זוֹ הַתּוֹרָה, וְנֵרְךָ בְיָדִי זוֹ הַנֶּפֶשׁ, אִם שָׁמַרְתָּ אֶת נֵרִי אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת נֵרְךָ, וְאִם כִּבִּיתָ אֶת נֵרִי, אֲנִי מְכַבֶּה אֶת נֵרְךָ, מִנַּיִן, דִּכְתִיב (דברים ד, ט): רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, הֱוֵי כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֶחָד הָיָה לוֹ כֶּרֶם בַּגָּלִיל וְאֶחָד וכו', כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם תּוֹרָתִי בְּיָדְךָ וְנַפְשְׁךָ בְּיָדִי, אִם שָׁמַרְתָּ אֶת שֶׁלִּי אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶת שֶׁלְּךָ, אִם אִבַּדְתָּ אֶת שֶׁלִּי, אֲנִי מְאַבֵּד אֶת שֶׁלְּךָ, הֱוֵי כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימָא, אִם שָׁמַרְתָּ מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה וכו' עַד נִשְׁבָּרָה. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שְׁמַרְתֶּם דִּבְרֵי תוֹרָה, אֲנִי מְשַׁמֵּר אֶתְכֶם מִן הַמַּזִּיקִין. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זְעִירָא, אֵין בֵּית רֹבַע בַּחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ כַּמָּה אֲלָפִים מַזִּיקִין, וְכָל אֶחָד פּוֹרְמָא נְתוּנָה בְּפָנָיו שֶׁלֹא יַבִּיט בְּאָדָם וְיַזִּיק, וּבְשָׁעָה שֶׁעֲווֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם גּוֹרְמִין, מַעֲבִיר פּוֹרְמָא מִפָּנָיו וְהוּא מִסְתַּכֵּל בּוֹ וּמַזִּיקוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, יט): פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי וגו', אֵימָתַי, כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי, וּמִי הֵם, אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם מְשַׁמְּרִין אֶת הָאָדָם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִיקוֹנְיָא מְהַלֶּכֶת לִפְנֵי הָאָדָם וְהַכָּרוֹזוֹת כּוֹרְזִין לְפָנָיו, וּמָה הֵן אוֹמְרִים, תְּנוּ מָקוֹם לָאִיקוּנִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְאֵה כַּמָּה שׁוֹמְרִין מְשַׁמְּרִין אוֹתְךָ, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁאַתְּ מְשַׁמֵּר דִּבְרֵי תוֹרָה. הֲרֵי נָתַתִּי לְפָנֶיךָ שְׁתֵּי דְרָכִים, בְּרָכָה וּקְלָלָה, בְּרָכָה אִם תִּשְׁמְעוּ לִדְבָרַי, קְלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִדְבָרַי.
משנה אבות ד׳:י״ז - הטקסט מספריא
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳:ב׳ - הטקסט מספריא
העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.
סוטה ל״ט א - הטקסט מספריא
וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו — הַזָּאָתוֹ פְּסוּלָה. לְפָנָיו וְהִזָּה עַל צְדָדִין שֶׁבְּפָנָיו — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה.
אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇּל הָעָם״, וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא שְׁתִיקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד״. רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא, מֵהָכָא: ״וְאׇזְנֵי כׇל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו — לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה׳״.
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶן: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת קַפֶּנְדַּרְיָא, וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קוֹדֶשׁ, וְלֹא נָשָׂאתִי כַּפַּי בְּלֹא בְּרָכָה.
מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדוּשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה״.
כִּי עָקַר כַּרְעֵיהּ מַאי אָמַר? יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, לֹא יְהֵא בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן. וְכִי מַהְדַּר אַפֵּיהּ מִצִּיבּוּרָא מַאי אָמַר? אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב עוּקְבָא וּדְרַשׁ: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ
and instead he sprinkled it backward, or if he intended to sprinkle the water backward and instead he sprinkled it forward, even if the water lands on vessels that require purification, his sprinkling is invalid. However, if one intended to sprinkle the water forward and instead he sprinkled it forward to the sides, his sprinkling is valid. It is derived from here that one’s sides are considered as though they were in front of him.
§ Rava bar Rav Huna says: Once a Torah scroll has been opened, it is prohibited to converse, even about a matter of halakha. As it is stated: “And Ezra opened the book in the sight of all the people, for he was above all the people, and when he opened it, all the people stood up” (Nehemiah 8:5), and standing is referring to nothing other than silence, as it is stated: “And shall I wait, because they do not speak, because they stand still, and answer no more?” (Job 32:16). Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: The prohibition against conversing is derived from here: “And the ears of all the people were attentive to the book of the law” (Nehemiah 8:3). They were not listening to any other voice.
And Rabbi Yehoshua ben Levi says: Any priest who did not first wash his hands may not lift his hands to recite the Priestly Benediction; as it is stated: “Lift up [se’u] your hands in sanctity and bless the Lord” (Psalms 134:2), which teaches that before reciting the benediction one must sanctify his hands by washing them.
§ Rabbi Elazar ben Shammua was once asked by his disciples: To what do you attribute your longevity? He said to them: In all my days, I never made a shortcut [kappendarya] through a synagogue. Nor did I ever stride over the heads of the sacred people, i.e., I never stepped over people sitting in the study hall in order to reach my place, so as not to appear scornful of them. And I never lifted my hands for the Priestly Benediction without first reciting a blessing.
The Gemara asks: What blessing do the priests recite before the benediction? Rabbi Zeira says that Rav Ḥisda says: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us with the sanctity of Aaron and commanded us to bless His people, Israel, with love.
The Gemara continues: When the priest begins walking to the platform to recite the benediction, what does he say? The Gemara answers: May it be Your will, Lord our God, that this blessing with which You have commanded us to bless Your people, Israel, shall not contain any stumbling block or iniquity. And when the benediction has been completed, when he turns his face away from the congregation, what does he say? Rav Ḥisda instructed Rav Ukva and taught him that this is what he would say: Master of the Universe, we have performed that which You decreed upon us. Do unto us
משנה אבות ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
מדרש תנחומא, שמיני ז׳ - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת הֵן, אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישׁוֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר (דברים יד, ה), שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד). יוֹתֵר מֵאֵלֶּה אֵין בָּעוֹלָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ עַצְמְכֶם שֶׁלֹּא לְשַׁקֵּץ אֶת עַצְמְכֶם בִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבְשֶׁרֶץ טָמֵא. כָּךְ אָמַר דָּוִד, הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהלים יח, לא), בִּשְׁבִיל לְצָרֵף בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אִכְפַּת לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּלֹא שְׁחִיטָה, שֶׁיְּהֵא יִשְׂרָאֵל נוֹחֵר וְאוֹכֵל וְשׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר מִן הַיֶּרֶךְ. תֵּדַע, שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה הַשְּׁחִיטָה הַזּוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי לֶעָתִיד לָבֹא עוֹשֶׂה סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִן הַבְּהֵמָה וְלִוְיָתָן וְאֵין שָׁם שְׁחִיטָה. תֵּדַע לְךָ, לִוְיָתָן בְּרִיָּה מְשֻׁנָּה הוּא, וְהַמַּלְאָכִים יָגוּרוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים (איוב מא, יז). וְאִם הֵם זוֹרְקִין עָלָיו כַּמָּה רְמָחִים שֶׁל בַּרְזֶל, כְּתֶבֶן הוּא חוֹשְׁבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל (איוב מא, יט). וְכֵן בְּהֵמוֹת שָׂדַי קָשֶׁה, שֶׁהוּא רוֹבֵץ עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ, י). וְהֵיכָן הֵן נִשְׁחָטִין. אֶלָּא זֶה לָזֶה מִזְדַּוְגִין שְׁנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בָּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). בְּהֵמוֹת יִגַּשׁ בַּלִּוְיָתָן וְאוֹחֵז בְּקַרְנָיו וּבוֹקֵעַ. וְלִוְיָתָן הֵפֶךְ יִהְיֶה מִיתָתוֹ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ בִּזְנָבוֹ וְהוֹרְגוֹ, וְהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִין וְנוֹטְלִין מָנוֹת מָנוֹת. מִכָּאן שְׁחִיטָה. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִבְדֹּק וּלְצָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
תניא, שער היחוד והאמונה ח׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד מַמָּשׁ, אַחְדּוּת פְּשׁוּטָה וְלֹא מוּרְכֶּבֶת כְּלָל – כֵּן הָעִנְיָן מַמָּשׁ בְּכָל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּבְכָל שְׁמוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים וְהַכִּינּוּיִים שֶׁכִּינּוּ לוֹ הַנְּבִיאִים וַחֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כְּגוֹן ״חַנּוּן״ וְ״רַחוּם״ וְ״חָסִיד״ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, וְכֵן מַה שֶּׁנִּקְרָא ״חָכָם״, דִּכְתִיב: ״וְגַם הוּא חָכָם וְגוֹ׳״, וְכֵן רְצוֹנוֹ ״כִּי רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו״ וְ״חָפֵץ חֶסֶד הוּא״ וְ״רוֹצֶה בִּתְשׁוּבָתָם שֶׁל רְשָׁעִים וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמִיתָתָם וּבְרִשְׁעָתָם״ וּ״טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת בְּרָע״, אֵין רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּמִדַּת חַסְדּוֹ וְרַחֲמָנוּתוֹ וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו מוֹסִיפִים בּוֹ רִיבּוּי וְהַרְכָּבָה חַס וְשָׁלוֹם בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ, אֶלָּא עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ וּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ וְדַעְתּוֹ, וּמִדַּת חַסְדּוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וְרַחֲמָנוּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ הַכְּלוּלָה מֵחַסְדּוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת – הַכֹּל אַחְדּוּת פְּשׁוּטָה מַמָּשׁ, שֶׁהִיא הִיא עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ.
וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁדָּבָר זֶה אֵין כֹּחַ בַּפֶּה לְאָמְרוֹ, וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ, וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בּוּרְיוֹ. כִּי הָאָדָם מְצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ כָּל הַמּוּשְׂכָּלוֹת שֶׁרוֹצֶה לְהַשְׂכִּיל וּלְהָבִין – הַכֹּל כְּמוֹת שֶׁהֵם בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁרוֹצֶה לְצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ מַהוּת הָרָצוֹן, אוֹ מַהוּת חָכְמָה, אוֹ בִּינָה, אוֹ דַּעַת, אוֹ מַהוּת מִדַּת חֶסֶד וְרַחֲמִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הוּא מְצַיֵּיר כּוּלָּן כְּמוֹת שֶׁהֵן בּוֹ. אֲבָל בֶּאֱמֶת, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, הוּא רָם וְנִשָּׂא וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל רִיבּוֹא רְבָבוֹת עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית מַדְרֵגוֹת הַבְדָּלוֹת, לְמַעְלָה מַּעְלָה מֵעֵרֶךְ וְסוּג וּמִין כָּל הַתִּשְׁבָּחוֹת וְהַמַּעֲלוֹת שֶׁיּוּכְלוּ הַנִּבְרָאִים לְהַשִּׂיג וּלְצַיֵּיר בְּשִׂכְלָם.
כִּי הַמַּעֲלָה וּמַדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה אֵצֶל הַנִּבְרָאִים הִיא הַחָכְמָה, שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת ״רֵאשִׁית״, כִּי בֶּאֱמֶת הִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר כָּל הַחַיּוּת בַּנִּבְרָאִים, כִּי מֵהַחָכְמָה נִמְשָׁכוֹת בִּינָה וָדַעַת, וּמֵהֶן נִמְשָׁכוֹת כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּמוֹ אַהֲבָה וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכַנִּרְאֶה בְּחוּשׁ, שֶׁהַקָּטָן שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת, הוּא בְּכַעַס תָּמִיד וְאַכְזָרִי, וְגַם אַהֲבָתוֹ, הִיא לִדְבָרִים קְטַנִּים שֶׁאֵין רָאוּי לְאַָהֳבָם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לֶאֱהוֹב דְּבָרִים הָרְאוּיִים לְאָהֳבָם, שֶׁהָאַהֲבָה כְּפִי הַדַּעַת.
וּמֵהַמִּדּוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ נִמְשָׁכוֹת בָּהּ תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְחַשֶּׁבֶת בְּדָבָר שֶׁאוֹהֶבֶת, אוֹ אֵיךְ לִפְעוֹל הַחֶסֶד וְרַחֲמִים, וְכֵן בִּשְׁאָר מִדּוֹת. וּבְכָל מַחֲשָׁבָה שֶׁבָּעוֹלָם – מְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ אֵיזוֹ מִדָּה הַמְּבִיאָה לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבָה זוֹ, וּמִדָּה זוֹ – הִיא חַיּוּתָהּ שֶׁל מַחֲשָׁבָה זוֹ. וּמֵאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה נִמְשָׁכוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, וְהֵן חַיּוּתָן מַמָּשׁ. וְהַדִּבּוּר מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד, כְּגוֹן הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּצַוֶּה לַעֲבָדָיו לִיתֵּן.
וְגַם כְּשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה דָבָר, הֲרֵי כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ וְחַיּוּתָהּ הַמִּתְלַבֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּה זוֹ, הוּא כְּאַיִן מַמָּשׁ לְגַבֵּי כֹּחַ הַנֶּפֶשׁ וְחַיּוּתָהּ הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּדִבּוּר הָאָדָם, וּכְעֵרֶךְ וּמְשַׁל הַגּוּף לַנְּשָׁמָה, וְכֵן עֵרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר לְאוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה, וְכֵן עֵרֶךְ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה לְמַהוּת הַמִּדָּה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהּ וּמְחַיָּה אוֹתָהּ, וְכֵן עֵרֶךְ מַהוּת וְחַיּוּת הַמִּדָּה לְגַבֵּי הַחָכְמָה וּבִינָה וָדַעַת, שֶׁכְּלָלוּתָן הוּא הַשֵּׂכֶל שֶׁמִּמֶּנּוּ נִמְשְׁכָה מִדָּה זוֹ.
וְכָל זֶה בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְנֶפֶשׁ כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, שֶׁבְּכוּלָּם הַחָכְמָה הִיא רֵאשִׁית וּמְקוֹר הַחַיּוּת:
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
ויקרא רבה י״א:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְעוּלָא בִּירָאָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת רֹאשׁ חוֹלָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מח, יד): שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, לְחוֹלָה כְּתִיב, וְהֵן עוֹלִין עָלָיו בְּעַלְמוּת, וּמַרְאִין עָלָיו כְּאִלּוּ בְּאֶצְבַּע, וְאוֹמֵר (תהלים מח, טו): כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד וגו', בְּעַלְמוּת, בִּזְרִיזוּת. עַלְמוּת כְּאִלֵּין עוּלֵמְתָּא, כְּדִכְתִיב (תהלים סח, כו): בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת, תִּרְגֵּם עֲקִילַס, אַתְנִיסָאָה, עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ מוּת, עַלְמוּת, בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, יְנַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וִינַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַבָּא.
תענית ל״א א - הטקסט מספריא
לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ.
רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.
אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ.
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל —מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן — מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה — מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכׇל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא (יִתְבַּיֵּישׁ) [לְבַיֵּישׁ] אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, נִפְנֶה לְשָׁם.
מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַיּוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים.
אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״.
הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית
that they may ascend to wherever they wish, i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan.
Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar were brought to burial, several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple.
Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [mosif] will be gathered [ye’asef]. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33).
§ The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.
The mishna further taught: All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them before might have been ritually impure. Rabbi Elazar says: Even if the garments were folded and placed in a box [kufsa], an indication that they had not been touched for a long time, they nevertheless require ritual immersion before being worn.
The mishna also stated that the daughters of the Jewish people would go out and dance in the vineyards. A tanna taught: One who did not have a wife would turn to there to find one.
It is taught that those women of distinguished lineage among them would say: Young man, please lift up your eyes and see what you choose for a wife. The Sages taught this practice in greater detail in a baraita: What would the beautiful women among them say? Set your eyes toward beauty, as a wife is only for her beauty. What would those of distinguished lineage among them say? Set your eyes toward family, as a wife is only for children, and the children of a wife from a distinguished family will inherit her lineage. What would the ugly ones among them say? Acquire your purchase for the sake of Heaven, provided that you adorn us with golden jewelry after our marriage to beautify us.
The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
מצוטט ב־6 עמודים
תורת מנחם 2
- כז - שנת תש"כ - חלק ראשון ‹ בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תש"כ סה"מ תר"ם ח"ב ע' תצט
- כז - שנת תש"כ - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תש"כ סה"מ תר"ם ח"ב ע' תצט
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 4
- תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ ועשו ארון ‹ קפב סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקב
- תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ שמח תשמח ‹ קפח סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקב
- תרמ"א ‹ מאמרים ‹ הקבצו ושמעו בנ"י ‹ ט סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקה
- תרמ"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ‹ הקבצו ושמעו ‹ שפד סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקה

