שיחה א

1שיחה א

א. "וירא אלקים את האור... ויבדל"

מן הפסוק ¹ "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך" מצטט רש"י את המילים "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל", ומפרש: "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ², ראהו ³ שאינו כדאי ⁴ להשתמש בו רשעים והבדילו ⁵ לצדיקים לעתיד לבוא ⁶, ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין ⁷ בערבוביה וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה".

מפרשי רש"י מסבירים ⁸, שרש"י נזקק ("אף בזה") לדברי אגדה, משום שאי אפשר לבאר כאן את המילה "ויבדל" במשמעותה הרגילה – הבדלה בין האור לחושך, כי "הבדלה" אפשרית רק בדברים העשויים להתערב זה בזה, שהרי כאשר מאיר האור לא ייתכן במקום זה קיומו של החושך ⁹.

לכן צריך רש"י להזדקק לדברי אגדה: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו... והבדילו לצדיקים", כי לפי זה משמעות המילה "ויבדל" אינה כמשמעות הרגילה – הבדלה בין אור לבין חושך – אלא ההבדלה של האור לצדיקים לעתיד לבוא ¹⁰.

1ובהמשך לכך אומר רש"י "לפי פשוטו – שיהיה ההבדל כמשמעו ¹¹ – כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביה". הכוונה איננה לערבוביה במקום, שהאור והחושך מעורבים במקום אחד, אלא לערבוביה בזמן – לא היה תחום קבוע לזמן שבו יהיה אור ולזמן שבו יהיה חושך, אלא לפעמים היה אור ולפעמים חושך. ההבדלה התבטאה בכך ש"קבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה".

ב. מדוע הדרש לפני הפשט

אך לפי זה אין מובן:

אמנם, רש"י עדיין לא ציין במפורש את העקרון ש"אני לא באתי אלא לפשוטו" – כלל זה הוא קובע מספר פסוקים לאחר מכן ¹² – אך בכל זאת מובן, לפי הסדר ההגיוני של הפשט, האגדה, הדרש, שבראש ובראשונה ישנו הפירוש הגלוי והפשוט, ורק לאחר מכן (במיוחד אם הפשט אינו מובן), יש מקום ל"ותלך לדרוש"¹³, לחיפוש אחר טעמים ופירושים נסתרים – דרש, אגדה, טעם עמוק יותר וכדומה. דבר זה מובן גם מדברי רש"י עצמו "אף בזה¹⁴ אנו צריכים לדברי אגדה", שבראש ובראשונה יש ללמוד את פשוטו של מקרא, אך כאן יש הכרח בדברי אגדה, וכפי שממשיך רש"י ואומר בפסוק שהוזכר לעיל ¹⁵ "ולאגדה המיישבת דברי המקרא" – בפסוק זה חסר ה"יישוב".

וכיון שכאמור, יש לרש"י פירוש "לפי פשוטו", שלפיו ביאור המילה "ויבדל" הוא "כמשמעו" – מדוע צריך רש"י להביא תחלה את הפירוש של "דברי אגדה", שלפיו הסבר המילה "ויבדל" איננו "לפי משמעו" – הבדלה בין שני דברים ¹⁶ – אלא "הבדילו לצדיקים"?

אף אם נאמר שהפירוש "לפי פשוטו" אינו חלק כל כך, כי לפיו ההבדלה איננה בין האור לבין החושך בעצמם ¹⁷, אלא הבדלה בזמן – ולכן "אנו צריכים (גם) לדברי אגדה" – 2בכל זאת, הפירוש לפי הפשט קרוב יותר למשמעות המילה "ויבדל" ¹⁸ ולתוכן של המילים הבאות בפסוק – "ויבדל... בין האור ובין החושך" – מאשר הפירוש של דברי אגדה על "ויבדל". ואם כך, רש"י היה צריך להקדים את הפירוש "לפי פשוטו" לפני הפירוש של "דברי אגדה".

כן יש להבין: אם הקושי בפסוק, שאותו רוצה רש"י לפרש, ואשר בגללו "אנו צריכים לדברי אגדה" הוא – כיצד תיתכן הבדלה בין אור לבין חושך, אשר אינם מתערבבים, – צריך היה רש"י לצטט גם את המשך הפסוק "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", או, לפחות, לרמוז לכך באמצעות המילה "וגומר"?

ג. "כי טוב" – הסיבה ל"ויבדל"

מכך מובן שהשאלה שעליה רוצה רש"י להשיב, וההכרח לפירושו, קשורים דוקא למילים "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל".

וכאן אין מובן ¹⁹ – כיצד ייתכן ש"וירא אלקים את האור כי טוב" זוהי הסיבה ל"ויבדל"?

לכן אומר רש"י "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה, ראהו (כי טוב – ובמילא) שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו".

לפי זה ניתן להסביר מדוע מקדים רש"י את הפירוש של דברי אגדה לפני הפירוש "לפי פשוטו". ולשם כך יש להבין תחלה את הדיוק בלשון רש"י בפירושו "לפי פשוטו" – "ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביה". שהרי, לכאורה, מתאים יותר שרש"י יאמר כלשון הפסוק "ראהו... ואין טוב²⁰ לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביה" –

אך לפי "פשוטו" אין נכון לומר ש"אין טוב לו ולחושך" – (לא יתכן שזו הסיבה ל"ויבדל") – שהרי, כיון שלא היה ביניהם ערבוב בפועל, כל אחד מהם התקיים בזמן אחר (אם כי לא היה סדר קבוע בזמן קיומם), אי אפשר לומר ביחס לזה ש"אין טוב לו", כי שום דבר לא פגע באור או בחושך, אך יש כאן מצב ש"אין נאה לו": כיון ש"וירא אלקים את האור כי טוב", לכן אין זה "נאה" שיצירה חשובה זו, האור, תשמש "בערבוביה" עם החושך, ולא יהיה לה זמן קבוע לעצמה.

3לפי זה יוצא, לכאורה, שלפי "דברי אגדה" הרי "וירא אלקים... כי טוב" היא סיבה מכריעה יותר ל"ויבדל" (שמשום שהוא "כי טוב" – "אינו כדאי להשתמש בו רשעים" ²¹) מאשר "לפי פשוטו", התוצאה של "כי טוב" היא רק "אין נאה לו", ומשום כך "ויבדל".

אך גם הסבר זה אי אפשר לקבל כדי להבין מדוע צריך רש"י להביא, ואף להקדים, את דברי האגדה – כי סיבה זו ל"ויבדל" אינה נרמזת כלל בפסוק, וזהו ענין של "אגדה" בלבד. ובמיוחד אין הסבר זה מובן ו"חלק" לפי המשך הפסוק "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך".

ד. הבדלת הטוב מן האור

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר מדוע חוזר רש"י ומדגיש בפירושו "לפי פשוטו" על המילים "ראהו כי טוב", לאחר שהוא מצטט מילים אלו ב"דבור המתחיל" – "וירא אלקים את האור כי טוב". לכאורה, רש"י צריך היה להתחיל ולומר "ראהו שאין נאה לו", בדיוק כפי שבפירוש של דברי אגדה הוא אומר "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו...", ואינו אומר "ראהו כי טוב ואינו כדאי להשתמש בו...".

ההסבר לכך הוא, שאכן זהו אחד מן ההבדלים שבין הפירוש הראשון בדברי רש"י, לבין הפירוש השני:

כיון שנאמר "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל", ולא "וירא אלקים כי טוב ויבדל", מובן, שהתוצאה "ויבדל" קשורה ל"וירא אלקים את האור כי טוב". את זאת מבהיר רש"י בצטטו ב"דבור המתחיל" רק את המילים "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל", ולא את המילים שלאחר מכן, ואף אינו רומז להן באמצעות המילה "וגו'" ²². כלומר, לפי פירוש זה המילה "ויבדל" אינה קשורה רק למילים שלאחריה, אלא גם למילים שלפניה, ההבדלה היתה באור עצמו:

כיון ש"וירא אלקים את האור כי טוב" – הקדוש־ברוך־הוא ראה שיש באור דבר נוסף, גם "טוב" – לכן "ויבדל", הוא הפריד ²³ את ה"טוב" מן ה"אור", ובגלוי נשאר רק האור, ללא ה"טוב" ²⁴. וכדי להסביר מדוע 4היה צורך להבדיל את ה"טוב" שב"אור", מביא רש"י את הפירוש של "דברי אגדה", "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים".

לפי זה מובן: (א) מדוע אין מתעוררת באופן מיידי אצל בן החמש למקרא השאלה: מהי המשמעות של "הבדילו לצדיקים" ²⁵, והרי רואים עתה את ה"אור"? (כי, כאמור, הבדילו רק את ה"טוב" שבאור). (ב) מדוע מציין רש"י ש"הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא", ואינו מסתפק באומרו "הבדילו לצדיקים," ²⁶ – בכך רומז רש"י שה"טוב" שבאור הוא ענין שאי אפשר להבינו עתה, כי ²⁷ גם אצל הצדיקים הוא יהיה רק לעתיד לבוא.

ה. "דברי אגדה" מסבירים את הפשט של "ויבדל"

לפי זה מובן מדוע מקדים רש"י ואומר "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה" לפני הפירוש "לפי פשוטו", כי דוקא לפי הפירוש של "דברי אגדה" מדוייקת יותר המילה "ויבדל":

5כיון שאי אפשר לבאר את המילה "ויבדל" במשמעותה הפשוטה של הפרדה בין האור לבין החושך כהפרדה בין שני דברים המחוברים יחדיו,

לכן, כדי להסביר את המשמעות של "ויבדל" ואת המשך הפסוק "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל" – "אנו צריכים לדברי אגדה" ²⁸.

באמצעות דברי האגדה מובן פשט הפסוק, שהמשמעות של "ויבדל" היא כפשוטה ²⁹: הבדלה בתוך הדבר עצמו – בין הטוב שבאור לבין ההארה שבאור, בדומה ל"יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" ³⁰.

ולכן הפירוש לפי פשוטו מופיע בדברי רש"י כפירוש שני, כי למרות שלגבי תוכן הפסוק ²⁹, ההבדלה: "בין האור ובין החושך", פירוש זה הוא "לפי פשוטו", למרות זאת פירוש זה "רחוק יותר" מהמשמעות הפשוטה של המילה "ויבדל", מאשר הפירוש של "דברי אגדה", כי "לפי פשוטו" לא נעשתה כאן כלל הבדלה בין שני דברים מחוברים – לא במקום ולא בזמן – אלא קביעת תחום לכל אחד מהם.

ולכן צריך רש"י להוסיף את המילים "ראהו כי טוב", בפירוש "לפי פשוטו", למרות שהוא מצטט את הפסוק "וירא אלקים את האור כי טוב", כדי להדגיש ש"לפי פשוטו" המשמעות של "כי טוב" היא כפשוטה, שה"טוב" איננו דבר נוסף בתוך האור, כבפירוש הראשון, אלא ראהו – את האור עצמו – כי טוב.

ו. המדרש מגלה את פנימיות האור

לפי האמור לעיל אפשר לבאר את דברי רש"י "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה" על־פי יינה של תורה שבפירוש רש"י. בפשטות, ביטוי זה בא כהמשך לדברי רש"י לפני כן על "בראשית" ³¹ – "אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני".

ולכאורה, אין מובן: מדוע חשוב לציין שאין זו הפעם הראשונה שבה "אנו צריכים לדברי אגדה"? אף אם לפני כן לא היה רש"י מביא אגדה, הרי כיון שכאן "צריכים לדברי אגדה", צריך היה רש"י להביא זאת כאן.

5מן הניסוח "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה" מובן, שדברי האגדה כאן קשורים ודומים למדרש על "בראשית ברא".

ההסבר לכך הוא: על הפסוק הראשון "בראשית ברא" מפרש רש"י "אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני, בשביל התורה שנקראה ³² ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקרא ³³ ראשית תבואתו". בכך שהתורה מקדימה את המילה בראשית – כלומר, תורה וישראל – למרות שמדובר כאן על בריאת השמים והארץ וכל צבאיהם, והתורה ניתנה מאוחר יותר, וכן ישראל הפכו לעם רק לאחר יציאתם ממצרים ובעת שקבלו את התורה, קובעת התורה את ההוראה מהי המציאות האמיתית של הבריאה כולה: "ברא אלקים את השמים ואת הארץ" אינה מטרה בפני עצמה, אלא הבריאה היא למען התורה ולמען ישראל ³⁴.

כלומר, האגדה שבתורה, אשר רוב סודות התורה גנוזים בה ³⁵, מגלה את הפנימיות והאמת של הבריאה. אין היא מציאות לעצמה, אלא בשביל התורה ובשביל ישראל.

כך גם לגבי מציאות האור, ש"אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה", גם כאן צריך לגלות את פנימיות האור: האור אינו מציאות לעצמו –

כל נברא הוא מציאות בפני עצמו, אך האור שונה מכולם. האור נברא בפשטות רק בשביל – מטרתו היא רק כדי שבאמצעותו יתגלו וייראו הדברים הקיימים בבריאה, אשר ללא האור הם בחושך והעלם ³⁶ –

אך ה"אגדה" מגלה את פנימיות האור, שלאמיתו של דבר אין מציאותו רק לצורך גילוי הדברים האחרים – ה"הארה" שבו – אלא מהותו הפנימית היא ה"טוב" שבו ³⁷.

והקדמה זו מבהירה את פירוש רש"י בפסוק שלאחר מכן:

על הפסוק ³⁸ "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" מפרש רש"י "לפי סדר 6לשון הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון... למה כתב אחד, לפי שהיה הקדוש־ברוך־הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני".

ולכאורה, למרות שהמלאכים נבראו ביום השני, הרי ביום הראשון נברא האור, וכיצד ייתכן לומר "שהיה הקדוש־ברוך־הוא יחיד בעולמו", כאילו לא היתה שום בריאה אחרת?

התשובה לכך מובנת לפי דברי האגדה המגלים את ה"טוב" שישנו באור.

ז. "ובחרת בחיים"

ההסבר לכך הוא:

בכמה מקומות מוסבר ³⁹ הפסוק ⁴⁰ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" והנאמר לאחר מכן ⁴¹ "ובחרת בחיים" – שהחיים והמות אינם כפשוטם, כי "מי זה פתי" ⁴² שלא יבחר בחיים ובטוב במקום בהיפך מכך. אלא משמעות מילים אלו היא, שלכל נברא חי וקיים יש בתוכו חיים ומות. גשמיות הדבר וחומריותו הוא ה"מות", כי הדבר אינו בורא ומחיה את עצמו. ואילו הרוחניות, כח הבורא האלקי שבדבר הוא החיים שבו, חיי הנברא והחיים באופן כללי. כי בכך אין כליון. הרוחניות היא "בבחינת קיום נצחי" ⁴².

ובענין זה עצמו יש שתי דרגות ⁴³: חייו של כל נברא היא דרגת האלקות ה"מתלבשת" בו להחיותו – בבחינת ממלא כל עלמין; וה"טוב", שעליו נאמר ⁴⁴ "כי טוב חסדך מחיים", היא דרגת האלקות שמעל להתלבשות במטרה להחיות את הנבראים – בחינת "סובב כל עלמין" שב"ממלא".

והאגדה שבתורה מגלה גם את הרז ואת הפנימיות של "אור" ⁴⁵, שמציאותו האמיתית איננה העובדה שהוא גורם לגלות את מציאות וגשמיות הנברא, אלא גילוי המציאות האמיתית שבנברא, דבר ה' המהווה אותו, מחיה ומקיים אותו, ועד לדרגת "טוב" של אלקות, בחינת "סובב כל עלמין" הקיימת בכל הנבראים.

וזוהי המשמעות של "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים" – כי 7אז תיפגם ⁴⁶ הבחירה החפשית ⁴⁷. אם תיראה האמת שבכל נברא, שמציאותו האמיתית היא החיות האלקית, הרי לא ייתכן לבחור את ההיפך מכך, לכן "הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא", שאז יקויים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו..." ⁴⁸, ועד אשר "וראו ⁴⁹ כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", יראו את "בדבר ⁵⁰ ה' שמים נעשו..." ⁵¹.

וזהו ההמשך של "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה", והקשר שבין דברי אגדה אלו לבין המדרש על בראשית ברא:

כשם שבבריאה באופן כללי – למרות שהתורה וישראל באים, לכאורה, מאוחר מן הבריאה כולה – מגלים עם זאת מיד בתחלה שזוהי מטרת הבריאה – "בשביל התורה ובשביל ישראל",

כך גם לגבי האור, למרות שאת ה"טוב" שבאור הבדיל הקדוש־ברוך־הוא לצדיקים לעתיד לבוא, בכל זאת זוהי המהות האמיתית של האור.

ולכן בריאת האור ביום הראשון אינה סותרת לנאמר שביום הראשון "היה הקדוש־ברוך־הוא יחיד בעולמו". כי אדרבה, המהות האמיתית של האור שנברא ביום הראשון – אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות ⁵² – היא בחינת ה"טוב" ⁵³ שבו, שתכליתו לגלות בבריאה עצמה שאין שום מציאות אחרת זולת ה' ⁵⁴, "הקדוש־ברוך־הוא יחיד בעולמו" ⁵⁵.

8ח. לימוד הדרש – לא

ליושבי אהל?

בכך רומז רש"י להוראה לגבי לימוד התורה של יהודי, שלכן הוא מדגיש ואומר "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה", ואינו אומר באופן סתמי "אף בזה צריכים לדברי אגדה":

יהודי עלול לחשוב: אכן, יהודים שעסוקים תמיד בעניני הבריאה, "את השמים ואת הארץ", יהודים בעלי עסק, זקוקים ל"אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני" – הם זקוקים לדרש שבתורה כדי לגלות את "בראשית ברא" – שהבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל".

כיון שיהודים אלו עסוקים בעניני העולם, עלול הדבר לבלבלם ולפגוע בעבודתם את ה', או לפחות מציאות העולם תתפוס אצלם מקום חשוב, ולכן הם זקוקים לדרשות התורה שיגלו להם ויזכירו להם שהעולם אינו מציאות עצמאית, אלא נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. וכך לא יפריע עיסוקם בעניני העולם לעבודתם את ה', ולהיפך – על ידי עבודתם לשם שמים ⁵⁶ ובכל דרכיך דעהו ⁵⁷ הם הופכים את העולם לדירה לה' יתברך.

אך יהודי יושב אהל, העוסק רק ב"אור" ⁵⁸, "נר מצוה ותורה אור" ⁵⁹, ושרוי תמיד בסביבה מוארת – ד' אמות של הלכה ושל תפלה – אינו זקוק, לכאורה, ללימוד האגדות ופנימיות התורה.

על כך אומר רש"י את ההוראה "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה": גם תוך כדי עיסוק באור שבתורה (ורש"י כולל אף את עצמו בכך – "אף אנו"), זקוקים לדברי אגדה, כפי שאומר אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה ⁶⁰, שצריך ללמוד גם "בדרשות האגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה' כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם, למוד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש־ברוך־הוא ומתדבק בדרכיו, כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה' גנוזים באגדות",

יש צורך בלימוד פנימיות התורה ⁶¹, ובתורת החסידות 9שנתגלתה בימינו, לא רק כדי לדעת וללמוד עוד חלק בתורה וכדי לקיים את הציווי ⁶² "דע את אלקי אביך", אלא לימוד זה חשוב לצורך "אף בזה", כדי לגלות את האור בלימוד תורה אור.

יש צורך בענין של ברכו בתורה תחלה⁶³ – ואז התורה, תורה אור, נעשית לו סם חיים ⁶⁴, ביודעו ובהרגישו את הפנימיות והאמת שבתורה, את הטוב שבתורה, שזוהי "נתן לנו את תורתו", תורת ה', ועל ידה הוא מתאחד עם נותן התורה. והרי זוהי המשמעות של ברכת התורה, כפי שמסביר הב"ח על ה"טור" ⁶⁵ – נגלה שבתורה – "כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה .. מרכבה והיכל לשכינתו יתברך .. השכינה ממש בקרבם".

ולכך ניתן להגיע באמצעות לימוד פנימיות התורה, שהיא בבחינת עץ החיים ⁶⁶ – האלקות מאירה בה בגלוי. ועל ידי לימוד פנימיות התורה ביחד עם לימוד הנגלה שבתורה ⁶⁷, נאמר ברעיא מהימנא, שיוצאים "מן גלותא ברחמים" ⁶⁸, בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יתגלה האור שהבדיל הקדוש־ברוך־הוא לצדיקים לעתיד לבוא, במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן.