שיחה ב
10שיחה ב
א. "יהי גבר גומל חסדים"
נאמר בגמרא במסכת שבת1: "האי מאן ד(נולד) בחמשה בשבא יהי גבר גומל חסדים. מאי טעמא, משום שאיברו ביה דגים ועופות"2 (רש"י: שאין טורחין באוכלין אלא ניזונים בחסדו של הקדוש־ברוך־הוא).
יש להבין: במסכת יבמות אומרת הגמרא3 "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים... וגומלי חסדים". כלומר, מדה זו היא "בטבע כל ישראל בתולדותם"4. ומהו החידוש במי שנולד "בחמשה בשבא", אשר "יהי גבר גומל חסדים", לעומת מדת גמילות החסדים "שבטבע כל ישראל בתולדותם"5?
ב. חסד בלי גבול ויש לומר, שההסבר לכך נרמז
ב בדברי רש"י "ניזונים בחסדו של הקדוש־ברוך־הוא":
המעלה של היום החמישי – של מעשה בראשית – היא, שאז האיר "חסדו של הקדוש־ברוך־הוא", שהוא חסד בלי גבול6, שהרי כשם שהקדוש־ברוך־הוא הוא "אין־סוף", כך גם מדותיו הן "אין־סוף"7.
לכן אנו מוצאים את ענין הריבוי הגדול בכמות דוקא בנבראים של היום החמישי – הדגים8 – כנאמר9 "וידגו לרוב בקרב הארץ", 11שברכה זו לדגים היא גם בקשר לאדם, כנאמר בגמרא10: "בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו11 ברכה לדגים". אמנם, בששי "נאמרה בו12 ברכה לאדם13, והרי מדובר כאן על נישואי האדם14, בכל זאת ישנה מעלה גם ב"ברכה לדגים", בחמישי, על־פני ה"ברכה לאדם"15, שדוקא אצל הדגים קיים הריבוי – "וידגו לרוב בקרב הארץ" – והרי זוהי16 מטרת הנישואין – "פרו ורבו"17.
וזהו ההבדל בין תכונת גמילות החסדים של כל ישראל בטבעם, לבין תכונת גמילות החסדים של הנולד ביום חמישי:
תכונת החסד הטבועה אצל כל ישראל בתולדותם, היא במדה ובהגבלה – הם מוכנים לגמול חסד עם הזולת, אך לא באופן של ויתור על הצרכים האישיים, או במקרה של מכשולים וקשיים אחרים.
לעומת זאת, מי שנולד ביום חמישי, כאשר מאיר חסדו של הקדוש־ברוך־הוא – הרי אצלו תכונת החסד היא למעלה מהגבלה18. כלומר, אין הוא גומל חסד רק עד כמה שנדרש לפי מדת החסד, אשר היא כשמה מדודה ומוגבלת, אף כאשר "כדבעי 19 ליה למיעבד", אלא יש לו מסירות נפש בגמילות חסד, ללא מדה והגבלה.
ג. התבטלות – כלי לחסד בלתי מוגבל
הכלי ל"חסדו של הקדוש־ברוך־הוא" הבלתי מוגבל, הוא ענין ההתבטלות20:
כל עוד האדם חש במציאותו העצמית, בלתי אפשרי אצלו חסד עבור 12הזולת ללא מדה והגבלה. רק כאשר הוא מבטל את מציאותו, ואינו חש כל כך את ה"אני" ואת רצונותיו העצמיים וכדומה, אפשרי אצלו חסד "בכל מאדך", למעלה ממדה והגבלה.
גם ענין זה רמוז אצל הדגים, אשר אצלם קיימת ברכת הריבוי בלי הגבלה – הדגים מכוסים כל כולם במים, כך שמציאותם אינה ניכרת, אלא מציאות המים המכסים אותם.
נאמר בגמרא21, שמשום ש"מים מכסין עליהם", על הדגים, לכן "אין עין הרע שולטת בהם", ומסיבה זו שורה עליהם ביותר ברכת ה'22. ויש לומר, שבפנימיות, הענין ש"מים מכסין עליהם" – לא זו בלבד שהוא שולל את שליטת "עין הרע" (ההיפך מהברכה), אלא הוא גורם גם לענין חיובי, שבאמצעות זאת נעשים הדגים לכלים ראויים לברכת ה'.
ההסבר לכך הוא: המים הם מקור חיותם של הדגים23, עד אשר זוהי מציאותם האמיתית, ומשום כך סובר רשב"ג ש"כל שהוא מבריית המים" אינו חוצץ בפני המים24. כלומר, לדגים יש תכונה של "התבטלות" כלפי מקור חיותם25, ולכן קיים אצלם ריבוי26 יותר מהרגיל.
וכך גם בעבודת האדם: כדי להגיע לאופן האמיתי והנעלה ביותר של גמילות חסדים, חסד בלי הגבלה, הקשור ל"חסדו של הקדוש־ברוך־הוא" – נדרשת עבודה של התבטלות כלפי הקדוש־ברוך־הוא.
וזוהי משמעות דברי רש"י בפירושו על הפסוק27 "ובו תדבקון" – "הדבק בדרכיו גמול חסדים .. כמו שעשה הקדוש־ברוך־הוא": כאשר יהודי עובד את ה' באופן של "ובו תדבקון", הוא מביא את עצמו לידי דבקות אמיתית עם הקדוש־ברוך־הוא, כך שאין הוא חש את מציאותו העצמית, אלא רק את הקדוש־ברוך־הוא שבו הוא דבק – אז אפשרית "ונעשית אצלו" במילא גמילות חסדים באופן "כמו שעשה הקדוש־ברוך־הוא" – חסד בלי מדה והגבלה28.
13ד. הפצת המעיינות בדרכו של "יוסף"
כל האמור לעיל קשור במיוחד לדורנו זה:
הדברים האמורים לעיל לגבי ה"דגים" קשורים ליוסף הצדיק, כי הברכה "וידגו לרוב בקרב הארץ" נאמרה אודות בני יוסף, כנאמר בגמרא29 שמשום כך "אין עין הרע שולטת" ב"זרעו של יוסף", וכדברי רבי יוחנן29: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא.
וזהו הקשר לדורנו, אשר כבוד־קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו – שמו הראשון הוא יוסף:
הנהגתו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, היתה באופן של "וידגו לרוב בקרב הארץ" – הוא הפיץ את מעיינות תורת החסידות בהרחבה עצומה, ללא שום מדה והגבלה, כך שיגיעו לכל מקום ומקום30, אף "בקרב הארץ" – ב"תוכיות" של הארץ והארציות31, ועד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובנוסח הידוע32: יפוצו מעיינותיך חוצה – בחוצה שאין חוצה ממנו,
ויחד עם זאת הוא לא חשש מפני "עינא בישא"33, מה יאמרו הבריות – "למה תתראו"34.
וזוהי ההוראה הנלמדת מכך למעשה – יש לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, בהרחבה הגדולה ביותר, שמעיינות הבעל־שם־טוב יגיעו לכל מקום ומקום. וכאשר עושים זאת מתוך התבטלות – "ובו תדבקון" על ידי "הדבק בתלמידי חכמים"35 – אין מקום לחשש מפני "עינא בישא", ועל־אחת־כמה־וכמה אין לחשוש מפני קשיים אחרים,
ועל ידי שמבצעים בזריזות את השליחות של "יפוצו מעיינותיך חוצה", תקויים ביתר זריזות ומהירות הבטחתו של מלך המשיח לבעל־שם־טוב36, שכשיפוצו מעיינותיך חוצה – קא אתי מר, דא מלכא משיחא,
במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 10
- 1. קנו, א.
- 2. פרשתנו א, כ ואילך.
- 3. עט, א. ועוד.
- 4. ל' אדה"ז – תניא ספ"א [ולהעיר דשם מבואר דטבע זה הוא (גם) מצד נפש הטבעית (שמצד ק"נ). ובאגה"ק סי"ב (קיח, א) – שהוא מצד נפש האלקית. ע"ש. וראה ליקוט פירושים כו' (קה"ת) לתניא פ"א ע' מה ואילך].
- 5. בפשטות יש לומר כי הסוגיא בשבת איירי במין האדם בכלל, כולל אוה"ע (ולהעיר מחדא"ג מהרש"א שם ד"ה חזרן במצות – "בז' מצות"). אבל מכיון שמדובר שם גם בבנ"י (כמפורש בסוגיא שם) – מסתבר לומר, שגם בבנ"י יש חידוש במזלו (וטבעו) של הנולד ביום חמישי.
- 6. ע"ד המבואר בענין כ"ו דורות לפני מ"ת שהיו ניזונין בחסדו של הקב"ה (פסחים קיח, א) – שקבלו חיותם מבחי' "רב חסד" שלמעלה מהשתלשלות [אוה"ת בראשית (כרך ב) רפח, א. קונטרס ומעין מאמר ח ואילך. ועוד. וראה בארוכה ד"ה ויהי בשלח בסה"מ תקס"ב (ע' קמו ואילך), תו"א, תו"ח (פ"ב ואילך) ואוה"ת (ע' שסא. כרך ז ע' ב'תרנד ואילך). ועוד] – ולכן האריכו ימים (ראה תקו"ז ת"ע בסופו. לקו"ת ברכה צג, ריש ע"ד. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 73 ואילך).
- 7. תניא ח"ב פ"ז (פד, סע"א). וראה אגה"ק ס"י החילוק בין "חסד עולם" ו"רב חסד" שהוא בבחי' א"ס ובל"ג. וראה הערה הקודמת.
- 8. להעיר מחדא"ג מהרש"א שבת שם "שגמל חסד עמהם (דגים ועופות) ליתן להם ברכה שלא יהיו חסרים". וע"פ המבואר בפנים אולי יש להוסיף, ששייך גם לטבע הריבוי שיש בדגים (וגם בעופות) – ריבוי יותר מבהמות וחיות.
- 9. ויחי מח, טז.
עמוד 11
- 10. כתובות ה, א.
- 11. פרשתנו שם, כב.
- 12. פרשתנו שם, כח.
- 13. כתובות שם – שלכן אלמנה נבעלת בששי (שם).
- 14. וראה כתובות שם (בתי' הא') "ברכה דאדם עדיפא לי'".
- 15. להעיר מריטב"א כתובות שם דלתי' הב' בגמ' שם – "ברכה דדגים עדיפא משום שאין העין שולטת בהם". וראה פני יהושע שם (בסברת המקשן – לדעת התוס') "דברכה דדגים עדיפא שהם פרין ורבין יותר מכל הבריות כדכתיב וידגו לרוב".
- 16. ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ס"ע 187 ואילך (וש"נ). ועוד.
- 17. פרשתנו א, כח. נח ט – א, ז. וראה רש"י פרשתנו שם, כב (ביום ה') ד"ה ורבו.
- 18. אבל לאידך יש מעלה בטבע גמ"ח שבישראל בתולדותם לגבי הנולד ביום חמישי (שזהו גם באוה"ע, כנ"ל הערה 5) – כי עניני המזל כו' שבשבת שם ענינם רק שמולידים "נטי' קצת" לענין מסוים (לח"מ להל' תשובה פ"ה ה"ד. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 11 ואילך), משא"כ המדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם הן מדות טובות בפועל שמצד טבע נפשותם.
- 19. כתובות סז, רע"א.
- 20. להעיר מהמבואר בהחילוק בין חסד דאברהם וחסד דישמעאל (לקו"ת עקב יז, ג ואילך. תו"ח תולדות ד, א ואילך. אוה"ת וירא צ, סע"ב ואילך. ועוד. לקמן..... ע' 80).
עמוד 12
- 21. ברכות כ, סע"א. וש"נ.
- 22. דאין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין (תענית ח, ב). וראה חדא"ג מהרש"א ב"מ פד, א ד"ה אל תקרי.
- 23. דכשפורשים מן המים מיד מתים (ע"ז ג, סע"ב. ברכות סא, ב. וראה לקו"ש ח"ח ע' 363 הערה 1 ובשוה"ג שם).
- 24. מקואות פ"ו מ"ז. ידים פ"ב מ"ב. וראה לקו"ש חכ"ז הדרן על הרמב"ם תשמ"ה סעיף ז (ובהנסמן בהערה 45 שם).
- 25. ולהעיר שגם "עופות" אינם "חומריים" ארציים כ"כ כמו בהמות וחיות, דנבראו מן הרקק (חולין כז, ב. רש"י פרשתנו ב, ח (בסופו). שם, יט) – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 276. וש"נ.
- 26. להעיר מתורת הה"מ דמלאכים נצחיים יותר מן הנשמות לפי שיש להם בחי' היראה (ביטול) יותר מהנשמות (הוספות לאו"ת הוצאת קה"ת סנ"ו. וש"נ).
- 27. ראה יג, ה.
- 28. ראה בארוכה בכ"ז – לקו"ש חי"ד ע' 62 ואילך (וראה שם לפנ"ז – ע' 57 ואילך – שגם ע"ד הפשט כ"ה, שכוונת רש"י היא לגמ"ח שאין מחוייבים בה. ע"ש באורך).
עמוד 13
- 29. ברכות כ, סע"א. וש"נ.
- 30. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 132 ואילך. לקו"ש חכ"ט ע' 295. ועוד.
- 31. להעיר מרש"י וארא ח, יח. וראה אגה"ק סו"ס כח. (משיחת כ"ף מרחשון תשד"מ)
- 32. (משלי ה, טז) – מענה מלך המשיח להבעש"ט (אגה"ק דהבעש"ט המפורסמת – נדפסה בכתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ).
- 33. ראה ספר השיחות תש"ה ע' 61.
- 34. ל' הכתוב – מקץ מב, א.
- 35. כמחז"ל (ספרי הובא ברש"י) עה"פ (עקב יא, כב) ולדבקה בו (נת' בתניא פ"ב).
- 36. נסמן בהערה 32.
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
משנה מקואות ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ערוב מקואות. כשפופרת הנוד. כעוביה. וכחללה. כשתי אצבעות חוזרות למקומן ספק כשפופרת הנוד. ספק שאינה כשפופרת הנוד. פסולה. מפני שהיא מן התורה. וכן כזית מן המת. וכזית מן הנבילה. וכעדשה מן השרץ. כל שיעמוד כשפופרת הנוד ממעטה רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים. טהור:
משנה ידים ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
נטל את הראשונים למקום אחד. ואת השניים למקום אחר. ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא. ועל השניים טהור. נטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה טמא. נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם. או צרור. ידיו טמאות. שאין המים האחרונים מטהרים אלא המים שעל גבי היד. ר' שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים טהור:
רש"י על בראשית ב׳:ח׳ - הטקסט מספריא
מקדם. בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל עֵדֶן נָטַע אֶת הַגָּן. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כְבָר כָּתַב וַיִּבְרְָא אֶת הָאָדָם וְגוֹ', רָאִיתִי בִּבְרַיְתָא שֶׁל ר"א בְּנוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי מל"ב מִדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן, כְּלָל שֶׁלְּאַחֲרָיו מַעֲשֶׂה הוּא פְרָטוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וַיִּבְרָא אֶת הָאָדָם זֶהוּ כְּלָל, סָתַם בְּרִיאָתוֹ מֵהֵיכָן וְסָתַם מַעֲשָׂיו, חָזַר וּפֵרֵשׁ וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים וְגוֹ', וַיַּצְמַח לוֹ גַּן עֵדֶן וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן וַיַּפֵּל עָלָיו תַּרְדֵּמָה, הַשּׁוֹמֵעַ סָבוּר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה אַחֵר, וְאֵינוֹ אֶלָּא פְרָטוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן; וְכֵן אֵצֶל הַבְּהֵמָה חָזַר וְכָתַב וַיִּצֶר ה' וגו' מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כְּדֵי לְפָרֵשׁ וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִקְרוֹת שֵׁם וּלְלַמֵּד עַל הָעוֹפוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָרְקָק:
מקדם EASTWARD — In the east of Eden He planted the garden. Should you say, however, it is already written, (1:27) “and He created the man etc.”, then I say that I have seen the Baraitha of R. Eliezer the son of R. José the Galilean, dealing with the thirty two rules of interpretation according to which the Torah (Agada) can be interpreted, and the following is one of them: when a general statement of an action is followed by a detailed account of it, the latter is a particularisation of the former: — “And He created the man” is a general statement, but it does not explicitly state whence he was created and what God did unto him. Now it repeats it and explains these things: “And the Lord God formed man”, “and He made to grow for him the garden of Eden”, and He caused a deep sleep to fall upon him.” He who hears this might think that it is a different account entirely, whereas it is nothing else but the details of the former general statement. Similarly with reference to the cattle the creation of which has been mentioned above (1:27). it resumes and writes, (2:19) “and out of the ground the Lord [God] formed every beast of the field etc.”, for the purpose of explaining “and He brought them unto the man to give them names”, and also to state that the fowls were created from the swamps.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית: