שיחה א

253שיחה א

א. הבכי' על הסתלקות משה ואהרן

אודות ההבדל בין ה"בכיה" של ישראל על משה רבינו לבין בכייתם על אהרן הכהן לאחר פטירתם – אשר לגבי אהרן נאמר¹ "ויבכו... כל בית ישראל" ולגבי משה נאמר² "ויבכו בני ישראל" – יש שני פירושים³:

א) כאשר⁴ הסתלק אהרן, אזי "מפני בכיית משה (על אהרן) בכו כולם לכבודו ויראתו"⁵. ואילו לאחר מות משה, כאשר "לא היה גדול כמשה שבכה" אז "לא בכו אלא האנשים"⁶.

ב) לאחר מות משה⁷ בכו. רק ה"זכרים"⁸, ואילו על אהרן "שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר כל בית ישראל זכרים ונקבות"⁹.

לפי הפירוש הראשון יוצא, שההדגשה "ויבכו בני ישראל" – רק אנשים – ולא "כל בית ישראל", כנאמר אצל אהרן, מבטאת את מעלתו המיוחדת של משה, שלא הניח אחריו גדול כמותו אשר בכייתו תגרום ל"ויבכו... כל בית ישראל",

ואילו לפי הפירוש השני, להיפך:

254אותה הדגשה של "ויבכו בני ישראל את משה" – האנשים ולא הנשים – מראה שאצל משה לא היה הענין של הבאת שלום מושלם לגמרי כאצל אהרן.

ותמוה: מובן, שכאשר מסופר על מות משה מתאים לספר את מעלותיו¹⁰, כפי שאכן רואים כאן בפסוקים עצמם¹¹: "ומשה... לא כהתה עינו... ולא קם נביא... לכל האותות... ולכל היד החזקה...", וכיצד ייתכן, אפוא, להדגיש אז שאצל משה לא היתה מושלמת המעלה של השכנת שלום כאצל אהרן?

ב. בעת פטירת משה חשוב להדגיש את ההבדל בינו לבין אהרן

תמיהה זו מתחזקת יותר כאשר שמים לב לסדר בניסוח דברי רש"י:

רש"י אומר "בני ישראל – הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר כל בית ישראל – זכרים ונקבות".

ולכאורה: אם רש"י מתכוון רק לתרץ מדוע נאמר אצל אהרן "כל בית ישראל" ואילו אצל משה נאמר – "בני ישראל", הוא צריך היה להתחיל בענין זה¹²: "בני ישראל, הזכרים ובאהרן נאמר כל בית ישראל זכרים ונקבות", ורק לאחר מכן צריך היה לציין את הסיבה "לפי שהיה רודף שלום...".

מכך שרש"י פותח בענין של השכנת שלום על־ידי אהרן, ובהרחבה ניכרת (ובמיוחד כאשר רש"י כבר אמר זאת לפני־כן¹³, בסיפור על הסתלקות אהרן), מובן, שכוונת רש"י היא להדגיש את מעלת אהרן ביחס למשה בענין הבאת שלום, ולא רק לבאר את ההכרח לכך שהמשמעות של "ויבכו בני ישראל" בפסוקנו היא "הזכרים".

ותמוה שכאן, בענין הסתלקות משה, יספרו וירחיבו אודות ההיפך ממעלתו של משה ביחס לאהרן.

ואין לתרץ, שאדרבה – משום מעלתו העצומה של משה בכלל, צריכה התורה להבהיר, שבענין זה של אהבת ישראל והבאת שלום אין להתספק בדרכו של משה, אלא יש ללמוד מאהרן – 255כי, לכאורה, לא כאן הוא המקום לכך.

מכך מובן, שכשלומדים על פטירת משה, חשוב לדעת את ההבדל בין משה לאהרן, כולל את מעלת אהרן על פני משה.

ולכן מדגישה כאן התורה "ויבכו בני ישראל את משה" ורש"י מסביר שהכוונה היא להצביע על מעלתו של אהרן על פני משה, בהיותו "רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה".

ג. "משה רבינו אוהב ישראל היה"

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הסיבה לכך שלגבי משה אין אנו מוצאים בדברי חז"ל אודות מעשיו בהשכנת שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה, כפי שאנו מוצאים אצל אהרן:

מובן שאין זה משום שאצל משה היה ח"ו פגם באהבת ישראל. להיפך: משה רבינו אוהב ישראל היה¹⁴, הוא היה הרועה הנאמן של כל ישראל ושל כל יהודי כפרט, ודאג לכל צרכיהם:

הן לצרכיהם הרוחניים – הוא בעצמו למד תורה את "כל העם"¹⁵, ולא רק את הלכות התורה, שאותן חייבים ישראל לדעת, לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תיעשנה, אלא גם את פלפולא דאורייתא, אשר "לא ניתנה .. אלא למשה ולזרעו", והוא "נהג בה טובת עין ונתנה לישראל"¹⁶:

והן לכל צרכיהם הגשמיים, החל במן שירד בזכות משה, ועד אשר אף הצרכים האחרים שניתנו בזכות אהרן ומרים, הרי לאחר פטירתם, כאשר נסתלקה הבאר ונסתלקו ענני הכבוד – הם חזרו בזכות משה¹⁷.

אלא המשמעות הפשוטה של הדבר היא, שבגלל מהותו ויעודו של משה נדרש ממנו סוג אחר של אהבת ישראל ודרכים אחרות להבאת שלום, בשונה מדרכו של אהרן.

ד. מדתו של משה רבינו – אמת

ההסבר לכך הוא:

על דרכו של אהרן בהבאת שלום, מספרים חז"ל¹⁸, שכדי להשכין שלום בין איש לרעהו הוא "שינה" מן האמת, שזהו, כמובן, דבר המותר ורצוי על־פי התורה, כמאמר חז"ל¹⁹, "מותר לו לאדם 257לשנות בדבר השלום".

אבל משה רבינו – מדתו היא מדת האמת²⁰, ולכן בלתי אפשרי אצלו אופן זה של השכנת שלום²¹.

אמנם "מותר... לשנות בדבר השלום" זוהי הוראה של התורה, שהיא תורת אמת,

וכפי שכבר הוסבר בהרחבה במקום אחר²² הדיוק בלשון חז"ל "מותר .. לשנות – שזהו "שינוי" בלבד, אך לא שקר ח"ו,

אך בכל זאת קשורה דרך זו עם "העלם" של מדת האמת, ולכן אין היא תואמת את יעודו של מי שמדתו ודרגתו היא מדת האמת²³. דרך זו מתאימה לאהרן, שמדתו היא מדת החסד²⁴.

כאשר משה מלמד את ישראל תורה, הוא מוסר להם את כל דברי התורה, כולל ההוראה "מותר .. לשנות בדבר השלום", אך במעשיו שלו, הקשורים לדרגתו שלו ולשליחותו בעולם הזה²⁵, אין אפשרית דרך זו.

ואולי יש להוסיף עוד ענין: לא ייתכן לרדת לשרויים בדרגה ירודה כל־כך, עד אשר הדרך היחידה להשכין ביניהם שלום היא באמצעות שינוי מן האמת.

ה. משה התבונן במעלת אהרן דוקא לפני מותו

כיוון ששתי הדרכים הללו הן על פי התורה, מובן, שבכל אחת מהן יש מעלה על פני האחרת:

היתרון בדרכו של משה הוא, שאין בה שום סטיה ממדת האמת, ואילו היתרון בדרכו של אהרן הוא שדוקא באמצעותו ניתן להגיע אל ה"תחתון" ביותר, שעבורו הכרחי "לשנות".

258ובכך מובנת הסיבה מדוע מודגשת מעלתו של אהרן דוקא בפטירת משה:

במשך ימי חייו של משה, בהיותו עסוק במילוי השליחות שלו בעולם הזה, הוא היה שקוע כל כולו בדרך שלו בעבודה הרוחנית, ושליחותו בעולם היא לקיים הכל באופן של מידת האמת.

אך כאשר הגיע המועד של "ויעל משה... אל הר נבו"²⁶, כאשר הוא כבר השלים את שליחותו כאן למטה, ועמד לעלות למעלה אזי הגיע זמנו לחוש במעלה של דרך אהרן, המביאה שלום לכל יהודי.

בדומה להסבר על דבריו המפורסמים²⁷ של רבן יוחנן בן זכאי לפני פטירתו: "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי". וידועה השאלה: כיצד ייתכן שרבן יוחנן בן זכאי, שהיה מגדולי התנאים, וכפי שמפליאים²⁸ חז"ל במספר מקומות אודות גדולתו, ובודאי היה זהיר ב"סור מרע ועשה טוב" – יהא מסופק אם הוא הולך לגן עדן או לגיהנם?!

ומוסבר על כך²⁹: אמנם הוא היה בטוח שעבודתו בכחות הגלויים היתה מושלמת, אך היה לו ספק אם עשה את המוטל עליו לגבי עצם הנפש, שלמעלה מגילוי.

ברם: עדיין אין מובן: אם היה אצלו ספק לגבי מצבו בעצם הנפש – אם הוא במצב של קדושה או ח"ו להיפך – מדוע הוא הצטער על כך רק עתה בסמוך למותו, ולא לפני כן, במשך כל חייו?

אחד ההסברים לכך הוא³⁰:

במשך כל ימי חייו היה רבן יוחנן בן זכאי שקוע כל־כולו בשליחותו בעולם הזה לימוד התורה לעצמו ולאחרים וכדומה – ולא היה בידו פנאי לעצור ולהרהר אודות "דרגתו", מהו המצב שלו בעצם נפשו.

ורק סמוך לפטירתו, כאשר עמד להשלים את שליחותו בעולם הזה, היתה בידו האפשרות להתבונן בנעשה בעצם נפשו.

ובדומה לכך בעניננו: דווקא בסמוך לפטירתו, כאשר כבר השלים משה את שליחותו בעולם הזה, אז היה בידו הזמן להתבונן בהבדלי הדרגות שבין עבודתו לבין עבודת אהרן, ואז הוא חש במעלת אהרן.

ולכן כתוב ענין זה בתורת משה בדרך זו. דוקא בפסוקים המספרים על מות 260משה מודגשת המעלה של עבודת אהרן על פני עבודת משה. ו "ויעל משה..." – הוא

הגיע אל שער החמישים

אך אין די בהסבר זה:

כיוון שמדתו של משה היא מדת האמת, הרי אין בכך הבדל, לכאורה, בין הזמן שבו הוא נמצא למטה ועסוק בשליחותו בעולם הזה, לבין הזמן של עליית נשמתו למעלה: בכל מקום ומקום מהותו היא מדת האמת. ומדוע אומרים, שבעת הסתלקותו מורגשת בו האמת של היתרון שבעבודת אהרן?

ויש לומר את ההסבר לכך (בדרך החסידות):

הסתלקות משה אינה רק ההסתלקות במשמעות הגשמית, שנשמתו הסתלקה מגופו, אלא הכוונה היא בעיקר להסתלקות ועליה רוחנית, שנשמתו עלתה לדרגה נעלית הרבה יותר³¹ מזו שהגיע אליו במשך חייו בעולם הזה³².

וכפי שידוע ההסבר³³ על הפסוק²⁶ "ויעל משה... אל הר נבו" – "נו"ן בו": במשך חייו בעולם הזה הגיע משה אל מ"ט שערי הבינה, וביום פטירתו הוא זכה והתעלה אל שער הנו"ן! שער החמישים – נו"ן בו.

ויש לומר, שזהו ההסבר של פנימיות הענין "ויעל משה...":

מהותו של משה היא "המשכה" ממעלה למטה – שושבינא דמלכא³⁴. ולכן הוא הוריד את התורה למטה – "משה קבל תורה מסיני ומסרה..."³⁵.

ואילו אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא"³⁴ – הוא מדליק ומעלה את נרות המנורה, "בהעלותך את הנרות" "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"³⁶, והמשמעות הרוחנית של הדברים היא³⁷ שהוא מרומם את נשמות ישראל – נר ה' נשמת אדם – שיתעלו אל שרשם ומקורם.

וביום פטירתו נתעלה משה מעל לדרגתו, על־ידי כך שנוספה לו גם מעלתו של אהרן – "ויעל..." – העלאה ממטה למעלה³⁸.

261וביום פטירתו נתעלה משה מעל לדרגתו, על־ידי כך שנוספה לו גם מעלתו של אהרן – "ויעל..." – העלאה ממטה למעלה³⁸.

[ענין זה מתקשר גם עם זכותו של משה להגיע אל שער הנו"ן:

במשך ימי חייו, כאשר עבודתו הרוחנית של משה היתה מוגבלת בהתאם למדתו ודרגתו, האירו בו כל מ"ט שערי הבינה בלבד, והמספר מ"ט מצביע על מגבלותיו של העולם שבע פעמים שבע – שבעת ימי הבנין³⁹.

אבל כאשר התחדש בו הענין של "ויעל...", התעלות ויציאה ממגבלותיו – שעבודתו אינה מוגבלת אפילו במדותיו הקדושות – מדת האמת, ואינה רק בכיוון של "המשכה ממעלה למטה", אלא היה בו גם כיוון⁴⁰ של "העלאה ממטה למעלה", כך מתקשרת לכאן אפשרותו להגיע אל שער הנו"ן, שמעל להגבלה].

ולפי זה ניתן להבין גם לגבי אהבת ישראל והבאת שלום:

כיוון שביום פטירתו היתה אצל משה עבודה רוחנית של "ויעל...", בדרגת אהרן, לכן הוא חש אז במעלה המיוחדת של הבאת שלום אצל אהרן, אשר הגיע אל כל יהודי, כדלעיל. ז גדולתה של מדת אהבת

ישראל אצל משה רבינו

ויש לומר שמכל האמור לעיל נלמד פרט נוסף לגבי גודל אהבת ישראל של משה רבינו:

בפסוקים המדברים אודות הסתלקותו הוא אומר מפי עצמו וברוח הקדש⁴¹ ומדגיש את מעלתו של אהרן, כדי שישראל ילמדו מכך עד כמה מקיפה ועמוקה צריכה להיות אהבת ישראל,

שבלי הבט על אהבת ישראל הרבה והמיוחדת שלו, אשר בודאי הוא התעלה, בבחינת מעלין בקדש, במשך ימי חייו מדרגה לדרגה באהבת ישראל, בדיוק כשם שהתעלה בכל עניני הקדושה –

בכל זאת אין די בכך, וצריך לנהוג כאהרן – "רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה".