שיחת ש"פ וארא, ראש חודש שבט, ה'תשכ"ו

הערות

1. 1497. דברים א, ג.
2. 1498. כב' הפירושים – פירוש רש"י, ופירוש הספורנו (שהובא כמ"פ בדרושי חסידות) – שהא והא איתנהו בי', ושייכים זל"ז (ראה לקו"ש חי"ט דלקמן בפנים).
3. 1499. פרש"י וילך לא, ב.
4. 1500. אוה"ח ר"פ דברים.
5. 1501. נוסף לכך ש"ראש חודש" כולל את כל ימי החודש (ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. ובכ"מ).
6. 1502. רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.
7. 1503. אסתר ט, כח.
8. 1504. תניא אגה"ק סי"ד.
9. 1505. ברכות כח, א. וש"נ.
10. 1506. ע' יח.
11. 1507. ע"ז ה, ריש ע"ב.
12. 1508. אבות ספ"ה.
13. 1509. ראה ר"ה ב, ריש ע"ב. וש"נ.
14. 1510. פי"ח.
15. 1511. להעיר מדיוק הלשון בתניא שם: "החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה, והיא מקור להן" – שאין זה כפל לשון, אלא מונה כאן ד' מדריגות, שתים שהן ארבע (ראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (ע' קכא)).
16. 1512. ראה פרש"י ע"ז שם – ד"ה לא רמזה.
17. 1513. ברכות לב, א.
18. 1514. תשא לב, ז ובפרש"י.
19. 1515. ראה סה"ל להאריז"ל בהעלותך יב, ג. תו"א בראשית א, ב. ובכ"מ.
20. 1516. מגילה לא, ב ובתוס'.
21. 1517. ומה שמצינו בתורה אודות עניני העולם, כמו "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א) – הרי הענין ד"שמים וארץ" בתורה כפי שקדמה לעולם הוא בצירופים אחרים ונעלים יותר, וע"ד מ"ש בזהר (ח"א לא, ב. הובא ונת' בסה"מ תרנ"א ע' פט ואילך) שקאי על עשר ספירות (ורק לאחרי שנברא העולם הרי זה נמשך גם בנוגע לשמים וארץ כפשוטם). וענין זה שייך גם עתה – שזהו מ"ש בהפטרת שבת ר"ח (ישעי' סו, כב) "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", ולכאורה אינו מובן: כיון שכתוב זה קאי על לעתיד לבוא, הול"ל "אעשה", בלשון עתיד, ולא "עושה" בלשון הוה [ואין לומר דקאי על הענין ד"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וכתורת הבעש"ט על הפסוק (תהלים קיט, פט) "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" (תניא שעהיוה"א בתחלתו) בענין חידוש התהוות השמים והארץ בכל רגע – שהרי אין זה "שמים חדשים וארץ חדשה", כי אם חידוש הישנות בלבד] – אך הענין הוא, שכיון שכל הגילויים דלעת"ל תלויים במעשינו ועבודתינו עתה (תניא רפל"ז), עכצ"ל, שגם עתה ישנו הענין ד"שמים חדשים וארץ חדשה אשר אני עושה" (בלשון הוה), כמבואר בזהר (ח"א ה, רע"א. יב, ב) שענין זה נעשה ע"י החידוש בתורה – "לאפשא לה": כאשר מוסיפים חידוש בסתרי תורה, פנימיות התורה – פועלים "שמים חדשים", וכאשר מוסיפים חידוש בפשטות התורה, נגלה דתורה – פועלים "ארץ חדשה".
22. 1518. ובלשון רבינו הזקן בתניא (פ"ד): "נסעה וירדה .. ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים .. בדיו על הספר כו'".
23. 1519. בשלח טז, ז-ח.
24. 1520. ברכות נד, ב. וש"נ.
25. 1521. וכמו בענין השכל, שאין זה באופן שנשאר "שכל הרב", אלא באופן שחודר בהתלמיד ומתעצם עמו, ועד שנעשה השכל שלו, וכמודגש אצל משה רבינו, שמסר נפשו על התורה ולכן נקראת על שמו – "תורת משה" (מלאכי ג, כב. וראה שמו"ר פ"ל, ד. וש"נ), ועד"ז בכאו"א מישראל, כמ"ש (אבות פ"ה מ"כ) "ותן חלק נו בתורתך", שזהו החלק שלו בתורה (ראה לקו"ש חי"ג ע' 116 ואילך. וש"נ), עי"ז שמחדש בה, והרי ענין זה שייך לכאו"א מישראל, כמ"ש רבינו הזקן (תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א). וראה הל' ת"ת שלו פ"ב ה"ב. וש"נ) "שכל איש ישראל יוכל .. לחדש .. הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר, כפי בחי' שרש נשמתו (והרי מצד שרש נשמתו יש לו שייכות לכל חלקי פרד"ס התורה), ומחוייב בדבר כו'" (וכמובא בהקדמה לקהלת יעקב אודות העונש המר למי שיכול לחדש בתורה ואינו מחדש – ראה קה"י להר"י ברוכין (ווילנא תר"ז), וראה גם קה"י לרי"י הלוי (פיעטרקוב תרס"ה)).
26. 1522. ברכות כא, ב. וש"נ.
27. 1523. ואין לומר שענין ההתלבשות הוא כדי שיוכל להיות ענין ההבנה וההשגה – שהרי גם בד' ספרים הראשונים ישנו ענין ההבנה וההשגה, ועד לענין החידוש בתורה, שיכול להיות רק כשישנה שלימות ההבנה וההשגה באופן שמתעצם עמו (משא"כ כל זמן שהענין לא נתעצם עמו, אינו יכול לחדש, אלא צריך לשמור על "אותיות הרב" כמו שהן, כי לולי זאת ילך בדרך עקלתון כו').
28. 1524. להעיר מהשייכות ל"אוריאן תליתאי לעם תליתאי כו'" (שבת פח, א).
29. 1525. למעלה גם משם הוי' דלעילא [שעז"נ בהתחלת פרשתנו "ושמי הוי' לא נודעתי להם", כי, שם הוי' שנתגלה לאבות הוא שם הוי' דלתתא (ראה אוה"ת פרשתנו ע' קכז. ועוד)], כולל גם הדרגא היותר נעלית בשם הוי' דלעילא גופא – שם הוי' שלפני הצמצום*, שאין לו אותיות (ראה תו"מ חכ"ד ע' 48. וש"נ). * ) וכמרומז במ"ש " הוי' הוי' " (תשא לד , ו ובפרש"י) , קודם שיחטא ולאחר שיחטא (ר"ה יז , ב) – שהרי ענין החטא אינו רק עבירה , אלא כמבואר בחסידות (לקו"ת מטות פב , א . ובכ"מ) ש " חטא " הוא מלשון חסרון (וגם על זה צ"ל ענין התשובה , ולא כטעות העולם שענין התשובה הוא רק על עבירה) – החל מהחסרון שע"י ענין הצמצום , ונמצא , שהוי' הא' , קודם שיחטא , הוא שם הוי' שלפני הצמצום .
30. 1526. כידוע הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, וכפי שמצינו בנוגע לשלמה המלך, שמצד גודל חכמתו הי' יכול להמשיכה למטה מטה, ע"י "שלשת אלפים משל" (מלכים-א ה, יב), שכל משל מורה על ירידה נוספת כו' (ראה תו"א לך לך יא, ג. ובכ"מ), ואילו אצל ר' מאיר מצינו רק ג' מאות משל, ובדור שלאח"ז – רק שלש (סנהדרין לח, סע"ב).
31. 1527. ועד שגם כאשר האדם הלומד הוא במצב של טומאה, ועד לטומאה שיוצאת מגופו, שזהו ענין גרוע ביותר, ועד שיכול לקלקל כניסת הכה"ג לקד"ק ביוהכ"פ (יומא בתחלתה) – הרי זה "דבר ה'", שעז"נ (ירמי' כג, כט) "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה" (ברכות כב, א).
32. 1528. שלמעלה מהתורה, כדמוכח מזה שעל ידה מתקנים גם את החסרון שנעשה בענין התורה. וזהו גם ענין המס"נ שלמעלה מהשכל, ולמעלה מהתורה (ראה תו"מ חכ"ט ע' 122 ואילך. וש"נ). – ולהעיר, שמצד גודל מעלת ענין המס"נ, הרי זה שייך לכאו"א מישראל, כמבואר בשיעור תניא היומי (פי"ח) ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'" [ולא כמו התורה, שיש בה חילוקי דרגות, ועם-הארץ שאינו יכול ללמוד, אינו נענש על ביטול תורה, ורק מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (אפילו שעה אחת), הנה "עליו דרשו רז"ל כי דבר ה' בזה וגו'" (תניא פ"א)] – כי, ככל שהענין הוא נעלה יותר, הרי זה נמשך למטה יותר (כנ"ל בהערה 30).
33. 1529. וכידוע הסיפור (ראה סה"ש תורת שלום ע' 113) שכאשר נאמר לבעש"ט הענין דיפוצו מעינותיך חוצה, זלגו עיניו דמעות ("מ'האָט אַ סאַך געוויינט אויף דעם ענין פון הפצת המעיינות חוצה") אבל אעפ"כ, המצב הוא שאין ברירה, ומוכרחים להפיץ את המעיינות חוצה, ושתהי' פעולתם באופן פנימי דוקא, כידוע הסיפור (ראה תו"מ – רשימת היומן ע' שח ואילך. וש"נ) שאמרו לרבינו הזקן שהי' יכול לבטל את כל ענין המאסר ע"י מקיפים, והשיב רבינו הזקן, שכדאי הצער למעלה ולמטה וכו', ובלבד שיפעלו זאת באופן פנימי.
34. 1530. בשילוב שיחת ש"פ וארא ר"ח שבט תש"מ.
35. 1531. דברים שם, ד.
36. 1532. פרש"י עה"פ.
37. 1533. ראה גם תו"מ חי"א ע' 37.
38. 1534. שמו"ר פ"ב, ב.
39. 1535. שמות ג, א.
40. 1536. בהעלותך יא, יג.
41. 1537. כנ"ל – בהשיחה שנדפסה בלקו"ש חי"ט (ע' 12).
42. 1538. תענית ט, א.
43. 1539. בשלח טז, ד.
44. 1540. ואף שגם השליו הי' מן השמים – הרי הי' זה באופן ש"התאוו תאוה" (בהעלותך שם, ד).
45. 1541. ראה יומא עה, ב.
46. 1542. בהעלותך יא, כג.
47. 1543. ראה תו"מ חכ"ו ס"ע 147. וש"נ.
48. 1544. ואתחנן ז, ב.
49. 1545. שיחת ש"פ בראשית בתחלתה (לעיל ע' 157). וש"נ.
50. 1546. פרש"י ר"פ בראשית.
51. 1547. ביכורים ספ"א. רמב"ם הל' ביכורים רפ"ב.
52. 1548. דעת ריה"ג – ביכורים שם.
53. 1549. שם פ"א מ"ג.
54. 1550. ראה גם תו"מ חל"ו ע' 5. וש"נ.
55. 1551. פרש"י עה"פ (דברים א, ג).
56. 1552. אג"ק שלו ח"ג ע' פג ואילך. וש"נ.
57. 1553. תמיד בסופה.
58. 1554. ראה רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.
59. 1555. ראה שמו"ר פ"ל, ט.
60. 1556. ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.
61. 1557. סה"ש תש"ח ע' 225. וש"נ.
62. 1558. שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט בסופה (לעיל ע' 341).
63. 1559. ויק"ר פל"ב, ה.
64. 1560. פרשתנו ז, יד.
65. 1561. יתרו יח, יח. – וכאן בודאי "כבד" הוא "שם דבר", ולא פועל יוצא, שהרי אי אפשר לומר שדוקא עתה – למחרת יוהכ"פ, לאחרי שמשה הגיע למדריגה נעלית ביותר, ועד שניתן לו גם פלפולא דאורייתא (נדרים לח, א) – נעשה הדבר כבד ממנו.
66. 1562. ולהעיר, שענין הדיבור מכריח את הבחירה (ולא כמו הידיעה עצמה, שאינה מכרחת את הבחירה), שלכן "צדיק ורשע לא קאמר " (נדה טז, ב. וראה שעה"ת (לאדמו"ר האמצעי) ח"א יח, ג. כד, ד ואילך. תו"ח בראשית ל, ד. תולדות יד, ג ואילך. ובכ"מ).
67. 1563. פרשתנו שם, ג.
68. 1564. ובגלל זה הקשה הקב"ה את לבו – כמ"ש רש"י על הפסוק "ואני אקשה", "מאחר שהרשיע והתריס כנגדי .. טוב לי שיתקשה לבו כו'". וכ"כ הרמב"ם: "לפיכך כתוב בתורה (שמות ד, כא) ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שם א, יו"ד) הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו כו'" (הל' תשובה פ"ו ה"ג); "פרעה וסייעתו מרו בבחירתם .. ויאמר אל עמו גו' הבה נתחכמה לו כו'" (ח"פ להרמב"ם פ"ח). – ולכן הביא הרמב"ם הפסוק "הבה נתחכמה לו גו'" דוקא, שבזה מודגש שהי' זה מרצונו של פרעה בעצמו (קודם שהקשה ה' את לבו), בגלל כבדות לבו, שלכן "לא ידע את יוסף", "עשה עצמו כאילו לא ידע" (שמות שם, ח ובפרש"י), למרות שיוסף הציל ופירנס את ארץ מצרים וכל הארצות כו'.
69. 1565. ראה גם תו"מ חמ"ב ע' 135. וש"נ.
70. 1566. ספ"ט. ספכ"ט.
71. 1567. בלק כד, יג.
72. 1568. תניא פכ"ד.
73. 1569. שמואל-ב טז, יו"ד. וראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלח, ב).
74. 1570. פי"א.
75. 1571. יומא פה, ב (במשנה).
76. 1572. ברכות נט, רע"א. וש"נ.
77. 1573. רמב"ם הל' תשובה ספ"ג.
78. 1574. חגיגה טו, א.
79. 1575. ראה ר"ח שער הקדושה פט"ז. הובא בשל"ה שער האותיות אות ק (צח, ב), ובפי' ענף יוסף לעין יעקב פסחים פו, ב. וראה גם תו"מ חכ"ו ע' 186.
80. 1576. זח"א קכט, סע"א.
81. 1577. אף שבעצם חלוקים לב וכבד זמ"ז, שהרי עם היותם שליטים בגוף (זח"ב קנג, א), יש לכל אחד מהם חלקי הגוף השייכים אליו, והיינו, שהכבד שייך לחלק החיצון של הגוף, שבו נכלל הרגל עד לעקב שברגל, ואינו בערך ללב, ששייך לחלק היותר נעלה שבגוף, ועד שישנו חצר הכבד שמפסיק ביניהם, כמו מיצר הגרון שמפסיק בין הלב למוח, כמבואר בדרושי חסידות (ראה תו"א פרשתנו נח, ב ואילך. ובכ"מ) שההתבוננות שבמוח אינה פועלת אפילו במדות שבשכל, ועאכו"כ במדות שבלב ממש. ועד"ז בנוגע ללב וכבד, וחצר הכבד שביניהם, שכאשר הכבד הוא בפ"ע, ללא שייכות ללב, אזי המעשה הוא ללא חיות, ועד שיכול להיות חסרון בענין המעשה כו'.
82. 1578. הערה 65.
83. 1579. יתרו יח, יא ובפרש"י.
84. 1580. קהלת ב, יג.
85. 1581. ישעי' ה, כ.
86. 1582. פרש"י ר"פ יתרו.
87. 1583. ברכות לד, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.
88. 1584. נתבאר גם שכיון שאצל משה הי' חסר בענין ה"כבד" בדקות דדקות – הנה מזה נשתלשל אצל פרעה בגסות דגסות הענין ד"כבד לב פרעה".
89. 1585. הערה 81.
90. 1586. ראה תו"א שמות נב, ב. וראה גם תו"מ חל"ד ריש ע' 328. וש"נ.
91. 1587. בהעלותך יב, ג.
92. 1588. יתרו יח, כא.
93. 1589. וע"ד שמצינו שבמיתתו זכה משה לשער הנו"ן, כפירוש המגיד בענין "הר נבו", נו"ן בו (ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 257 הערה 33).
94. 1590. ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.
95. 1591. ו, ו-ח.
96. 1592. ראה גם שיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט תשי"ד הערה 7 (תו"מ ח"י ע' 323). וש"נ.