שיחה א

166שיחה א

א. דין שדה חרם ושדה אחוזה ביובל

כאשר אדם הקדיש שדה אחוזה ולא גאל אותו, או אם הגזבר מכר את השדה לאחר, נקבע בתורה¹: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" – שדה זה עובר לידי הכהנים ביובל בדיוק כשדה החרם הניתן לכהנים.

בסיום מסכת ערכין² דנה הגמרא במילים "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" ושואלת "מה תלמוד לומר? (מה מלמד "שדה החרם" לגבי שדה העובר לידי הכהנים ביובל³?) – מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים ("אם לא יגאלנו שהרי היא שלו כשדה אחוזה" וכו'³) והרי היא תחת ידי, תהא שלי, ודין הוא – בשל אחרים אני זוכה (ששדה אחוזה של ישראל עובר לידי הכהנים ביובל, "היה לי חלק בה"³) בשל עצמי לא כל שכן, תלמוד לומר: "והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם..." – בא ללמד ונמצא למד. מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל – מה שדה אחוזה של ישראל (כאשר הכהן גאל אותו מן ההקדש³)

* יוצא מתחת ידו (ביובל) ומתחלקת לכהנים⁴, אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים"⁵.

הרמב"ם פוסק⁶: "כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה, הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר "לכהן תהיה אחוזתו", מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל, שאם החרימה היא מוחרמת מיד".

ובעל ה"מנחת חינוך" שואל⁷:

א) מנין לומד הרמב"ם שההלכה "יוצאה לאחיו הכהנים" חלה גם כאשר הכהן החרים את שדה חרמו? והרי בגמרא מדובר אודות כהן ש"הקדיש שדה חרמו"⁸.

יותר מכך: כהן אינו יכול להחרים דבר, כנאמר במשנה⁹ בפרק הקודם "הכהנים והלויים אין מחרימין", כל ענין החרם אינו קיים אצל כהנים ולויים על־פי גזירת הכתוב, בלי התחשבות באיזה שדה מדובר, בין אם השדה היה שלו לפני כן ובין אם קבלו מאוחר יותר באופן כל שהוא, כי אפילו מטלטלין אין מחרימין, כנאמר במשנה, 167וכפי שפוסק הרמב"ם עצמו בהלכה הבאה¹⁰ "קרקע או מטלטלין של כהנים ולויים אינם מחרימין אותן".

ואם כך, מנין מסיק הרמב"ם שהכהן יכול להחרים שדה חרמו¹¹?

ב) מנין לומד הרמב"ם את המסקנה בסוף דבריו "שאם החרימה היא מוחרמת מיד"? בגמרא נאמר רק ש"יוצאה לאחיו הכהנים", ובנוסח זה נאמרים הדברים שוב בשנית ובשלישית¹², אך אין נאמרת בגמרא המסקנה "שאם החרימה היא מוחרמת מיד".

ג) דברי הרמב"ם בתחילת ההלכה "שזכה בה אחר היובל" אינם מובנים כלל: חרמי כהנים אינם תלויים כלל ביובל, שהרי כהן זוכה בחרמים תמיד – הן לפני היובל, הן ביובל, והן לאחר היובל¹², וכפי שפוסק הרמב"ם בהלכה הקודמת¹³, שחרמי הכהנים "הרי אלו ניתנן לכהן שבאותו משמר בשעה שהחרים".

ב. כוונת הרמב"ם לחרמי כהנים

ניתן היה לומר, כפי שמשתמע מדברי המפרשים¹⁴, שבאמרו "והחרימה" אין הרמב"ם מתכוון כאן לחרמי כהנים, אלא חרם לבדק הבית או חרם לשמים, שגם עליהם הוא מדבר בהלכות הקודמות, ובאמרו "כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל" הוא מתכוון גם לשדה חרם לבדק הבית¹⁵, אשר בו הוא זוכה לאחר היובל.

אך הסבר זה אינו "חלק" כל כך לפי לשון הרמב"ם, כי בנוסף על כך שלפי זה יש לברר מנין המקור של הרמב"ם לדין זה¹⁶, הרי בנוסף לכך, מלשון הרמב"ם בסיום "מלמד ששדה חרמו לו" מובן¹⁷, שהוא מתכוון לחרמי כהנים¹⁸.

168ג. האם מדובר כאן על שדה אחוזה?

לגבי השאלה השלישית מדבריו של בעל המנחת חינוך המובאת לעיל (סעיף א) ניתן להבין ממפרשים אחרים¹⁹ שבמילים "שזכה בה אחר היובל" מתכוון כאן הרמב"ם למקרה אחר, וצריך להיות כתוב (או שיש לראות זאת כאילו כתב הרמב"ם במילים אלו): "או שזכה בה אחר היובל". הכוונה היא לשדה אחוזה של ישראל, אשר היהודי הקדיש אותו ולא פדה אותו, אשר אז השדה עובר לידי הכהנים ביובל²⁰ – וגם שדה כזה יכול הכהן להחרים "שאם החרימה היא מוחרמת מיד".

אך יש להבין: מדוע מדייק הרמב"ם ומקדים את המילים "כהן שהיתה לו שדה חרם", ואילו בסיום דבריו על הנלמד מפסוק זה הוא אומר רק "מלמד ששדה חרמו לו"²¹.

ד. דין שדה חרם – בחפצא או בגברא?

על עצם השאלה אודות דברי הרמב"ם שהכהנים אינם מחרימים, ניתן היה להשיב בפשטות²²: לדעת הרמב"ם הדין שהכהנים אינם מחרימים קרקעות איננו רק גזירת הכתוב, דין לגבי ה"גברא", שאצל הכהנים אינו קיים ענין החרם²³, אלא זהו פרט בדיני ה"חפצא", לגבי נכסי הכהן, וכפי שניתן להבין מן הדיוק שבשינוי אשר בלשון הרמב"ם:

במשנה נאמר: "הכהנים והלויים אין מחרימין", ואילו הרמב"ם משנה וכותב "קרקע ומטלטלין של כהנים ולויים אין מחרימים אותן".

והסיבה לכך היא, כדברי הרמב"ם בהמשך²⁴, "שהרי אומר²⁵ בשדה כי אחוזת עולם הוא לכם"²⁶, כנאמר בערי הלויים – ולכן דין זה חל דוקא לגבי שדות השייכות לבעליהן מלכתחילה עקב נתינת הקדוש־ברוך־הוא, השדות שבערי הלויים ואשר ירשו מאביהם²⁷, ואת השדות הללו לא ייתכן להחרים, משום שעל־ידי החרם "נפקעת" האחוזה מהם, והרי התורה אמרה "אחוזת עולם הוא להם"²⁸, אך שדה חרם שקבל הכהן איננו אחוזתו, ולכן הוא יכול להחרימו.

אך לכאורה אין די בכך, כי לפי זה 169אפשרותו של הכהן להחרים אינה משום שזהו שדה חרמו, אלא משום שאין זו אחוזת עולם שלו. ואם כך, לא היה הרמב"ם צריך להדגיש שמדובר בכהן שהיתה לו שדה חרם, אלא שמדובר על קרקע שאיננה אחוזת עולם לו, והיה עליו לומר שמדובר בכהן שהיתה לו שדה שזכה בה מישראל, וכדומה?

גם עצם הדעה, שהחרם חל משום שהשדה איננו אחוזתו ממש טעונה הסבר: הסברו של הרמב"ם לגבי ההיקש שבין "שדה חרמו" לבין "שדה אחוזה" הפוך מההסבר בגמרא. בגמרא נאמר: מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל. מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים וכו'"²⁹. כלומר, לומדים אודות שדה חרמו משדה אחוזה של ישראל שאותו פודה הכהן מן ההקדש, שכשם ששם השדה אינו שלו, והוא יוצא מתחת ידו, "אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו..."³⁰.

ואילו הרמב"ם אומר "מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל", ומשמעות ניסוח זה היא, שהבעלות על שדה חרמו היא בדיוק כבעלות של ישראל על שדה אחוזה³¹, אשר ניתן להחרים אותו.

ה. שורש דיני חרמים – לפי ספר החינוך

כדי להסביר כל זאת יש להקדים את הסברו של בעל ספר החינוך³² אודות "שרשי" המצוה של דיני חרמים: "לפי שישראל הוא העם אשר בחר הא־ל לעבודתו ולהכיר שמו והם אינם תחת ממשלת המזלות אשר חלק ה' יתברך לעמים מן האומות, אבל הם תחת ידו של הקדוש־ברוך־הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל, וכמו שכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו כו', לא תנוח בהם רק טובה ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהרה תסמכם. וההיפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם של ישראל, ועל כן כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו שהם תחת הברכה, הודיעו הכתוב שאי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר, לפי שכל אשר לישראל שהם חלק ה' יתברך לו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו, אבל מכל מקום אחר שידענו באמת כי כוונת המחרים להוציא אותו דבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו³³ ויהיה קודש כו'. ומזה השורש הוא שאמרו רז"ל שכל אשר ללוים ולכהנים בין קרקע בין מטלטלין אין מחרימין אותן, כלומר, שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהיה חרם 170אינו נתפס כלל כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב, וכל אשר יש לו – לה' יתברך הוא, ובתוך הברכה אין מקום לחרם חלילה".

ולכאורה אין מובן, מהו ההבדל בין ישראל, שיכולים להחרים, לבין כהנים ולויים שאינם מחרימים: והרי גם אצל ישראל אין מקום "לחרם חלילה", וכפי שנאמר לפני כן, "אי אפשר לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר". אלא "אחר שידענו באמת כי כוונת המחרים להוציא אותו דבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו ויהיה קודש". ומדוע, אפוא, אין אומרים כך כאשר כהן או לוי מחרימים, שהחפץ יצא מרשותם ויהיה קודש³⁴?

אלא, ההבדל ביניהם הוא: נכסי ישראל אינם שייכים לחלקו של הקדוש־ברוך־הוא מצד עצמם, אלא מצד היהודי – מה שקנה עבד קנה רבו, ולפיכך, גם אם אין חל ענין החרם (היפך הברכה) לגבי הנכסים, אלא הם נעשים קודש, בכל זאת, כיון שהסיבה לכך שהתורה מוציאה את הנכס מרשות היהודי היא "כוונת המחרים" "וחפצו" – רצון המתבטא גם בביטוי חרם, שבו השתמש היהודי – לכן חל על השדה הכינוי חרם, והיפך הברכה בנכסים אלו לגבי המחרים מתבטא בהוצאת השדה מרשותו – "וישוב לרשות אדוניו ויהיה קודש". וכפי שבפשטות הוא מכונה "שדה חרם".

ואילו לגבי הכהנים והלויים, הנכסים עצמם הוא "כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב וכל אשר יש לו לה' יתברך הוא" – ולכן בלתי אפשרי אפילו לכנות נכסים אלו בכינוי "חרם" לגבי הכהנים והלויים, אשר יגרום להוצאתו מרשותם.

ו. ההבדל בין דברי הגמרא לדברי הרמב"ם

וכיון שהכהנים אינם מחרימים משום שהכינוי "חרם" אינו יכול לחול על אחוזתם, ולפיכך כאשר כהן קבל מישראל שדה חרם, אשר מצד עצמו היה יכול לחול עליו הכינוי "חרם" – הרי אז יכול לחול עליו כינוי זה אף כאשר השדה נמצא ברשות³⁵ הכהן³⁶.

171וכך גם שדה של ישראל אשר הכהן זכה בו לאחר היובל, אשר אחוזה זו לא היתה בבחינת "שוכן בית אדוניו", ולפיכך היתה קיימת לגביה האפשרות שהיא תוחרם על ידי היהודי, ולפיכך נשארת אפשרות זו גם כאשר השדה מגיע לידיו של הכהן³⁷.

את זאת לומד הרמב"ם מכך "שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד". שחל על השדה דין כשל שדה אחוזה לישראל, ולא כדיני אחוזתו של הכהן: שדה החרם או השדה שזכה בה הכהן לאחר היובל יכולה להיות מוחרמת לא רק משום שזו אינה אחוזתו אשר עליה נאמר "אחוזת עולם" – מצד השלילה – אלא משום שזהו שדה חרמו³⁸ – מצד החיוב – שכבר חל על השדה הכינוי "חרם" וקיימת האפשרות ששדה זה יכונה "חרם", ולכן – גם לאחר שהשדה הוא ברשות הכהן, אין הוא נעשה כאחוזתו בבחינת "כשוכן בית אדוניו". ומשום כך "אם החרימה היא מוחרמת מיד".

וזהו ההבדל שבין ההיקש בגמרא "מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים"³⁹, לבין הלימוד ברמב"ם: בגמרא מוסבר שהשדה אינו נשאר שלו, אלא מתחלק לאחיו הכהנים⁴⁰, ואילו הרמב"ם מסביר "ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד". כלומר, שחל על השדה הכינוי "חרם" והוא יוצא מרשותו (ומתקדש בקדושת הגוף⁴¹).

והרמב"ם לומד זאת ממסקנת הגמרא⁴²: "איצטריך (=צריך לומר), סלקא דעתך אמינא (=היה עולה על הדעת לומר): הואיל וכתיב כי אחוזת עולם הוא להם, הא נמי (=גם זה) אחוזתו היא, קא משמע לן (=בא ללמדנו) "אחוזתו", אחוזתו – אין (=כן), 172חרמו – לא". שבאים לשלול את האפשרות שחרמו נהפך לאחוזתו, וממילא חלים על כך הדינים והכינוי של "חרם"⁴³.

ז. פרטי נושא הערכין והחרמים הם הגיוניים

לכאורה זוהי דרך חדשה, למצוא טעם להלכה ולפי זה לחדש דין⁴⁴.

ויש לומר שהדבר קשור בכך שדיני שדה אחוזה ושדה החרם כתובים בפרשה זו ובמסכת ערכין דוקא. שהרי, כל נושא ה"ערכין" הוא נושא המובן בהגיון ומתקבל על הדעת, שמעריכים את השווי של זכר מבן עשרים ועד בן ששים, שווי של נקבה וכדומה. ולגבי השווי שלהם בשנים שלפני כן ובשנים שלאחר מכן נקבע ערכו של האדם על ידי "והעריך אותו הכהן...", וערכה של הבהמה נקבע לפי "והעריך הכהן אותה..."⁴⁵. ההגיון וההבנה השכלית מכריעים עד כדי כך שההלכה קובעת מיד בתחילת⁴⁶ מסכת ערכין, ש"הכל מעריכין לאתויי מאי (=מה מוסיפות מילים אלו)? לאתויי (=לרבות) מופלא סמוך לאיש" (=בן יב שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ועדיין אינו איש) – כי כל נושא הערכין קשור להגיון ושכל⁴⁷.

ובדומה לכך לומדים לגבי החרמים הכתובים בפרשה ובמסכת העוסקים בערכין, שהדינים וההגדרות שלהם אינם כגזירת הכתוב, אלא מתבססים על הגיון ודעת אנוש.

ולפיכך מסיק הרמב"ם מסיום דברי הגמרא: "קא משמע לן אחוזתו. אחוזתו אין, חרמו לא" – שהדבר קשור לטעם מיוחד הקיים לגבי חרמו. ולכן יוצא מכך שאת חרמו יכול הכהן להחרים⁴⁸.

ח. על ידי ההבנה מגיעים לקבלת עול ולהתקדשות

ידוע⁴⁹ הסיפור על רבי הלל מפאריטש⁵⁰: בהיותו אברך צעיר הוא חפץ לראות את אדמו"ר הזקן, והוא 173הכין קושיא במסכת ערכין כדי לשאלה את אדמו"ר הזקן. מיד כאשר נכנס אדמו"ר הזקן לחדר שבו התחבא ר' הלל, שמע ר' הלל את אדמו"ר הזקן אומר במנגינה ידועה "כאשר מתעוררת לאברך קושיא במסכת ערכין הוא צריך תחילה להעריך את עצמו".

ויש לומר, שזו היתה הוראה לר' הלל למשך כל ימי חייו, כפי שידוע שהוא נהג בהידורים והיה זהיר ביותר במצוות⁵¹.

אבל, לכאורה, לפי האמור לעיל, הרי ענין הערכין קשור להבנה ולשכל, ואילו המעלה העיקרית של ר' הלל היתה בהיותו עובד ה', ולא בהיותו משכיל נפלא.

אך ההסבר לכך הוא, שהיא הנותנת: כאשר האדם מעריך את עצמו, הרי אז הוא מגיע ומבין בשכלו, שעיקר העבודה איננה ההשכלה וההבנה, אלא קבלת העול – להיות עובד ה'.

וזה מתבטא בסוף המסכת בענין החרמין: האדם אינו מחרים רק את הנכסים, שלא יהנה מנכסיו בגשמיות העולם (מלשון העלם), אלא גם את כוחות נפשו, שהם יהיו "ברשות אדוניו" קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה, עד לאופן הדומה לחרמי הכהנים אשר "אין להם פדיון", לא ימכר ולא יגאל⁵². הם מתקדשים בקדושת הגוף עד לכפי שהיה אצל ר' הלל, שמשום זהירותו הרבה ופרישתו מעניני העולם הזה הרי גופו בעצמו חש מה עליו לעשות וכיצד עליו לנהוג⁵³.

וכאשר התנהגותו של יהודי היא כזאת, שהוא מחרים את עניניו הגשמיים ואת כוחותיו הרוחניים באופן של קדושה והבדלה כדלעיל, הרי ברור ב"קל־וחומר" שכך זה בדבורו כפשוטו, שהוא נזהר בדבורו ביותר, ולא ייתכן בכלל שיצא מפיו ביטוי של היפך הברכה.

ואז תהיה לו "רק טובה ושפע ברכה", ככוהנים וכלויים, שכל איש ישראל אשר נדבה רוחו יכול להגיע לכך "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו...", ואז "הרי זה נתקדש קדש קדשים, יהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"⁵⁴. וגם כל נכסיו, וכמובן שכל בניו וביתו, יהיו הם עצמם בבחינת "שוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב",

והדבר יתבטא בטוב הנראה והנגלה בבני חיי ומזוני רויחי,

ויהי רצון – לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם.

(משיחת י"ט כסלו, ש"פ וישב תשמ"א)