173

הכין קושיא במסכת ערכין כדי לשאלה את אדמו"ר הזקן. מיד כאשר נכנס אדמו"ר הזקן לחדר שבו התחבא ר' הלל, שמע ר' הלל את אדמו"ר הזקן אומר במנגינה ידועה "כאשר מתעוררת לאברך קושיא במסכת ערכין הוא צריך תחילה להעריך את עצמו".

ויש לומר, שזו היתה הוראה לר' הלל למשך כל ימי חייו, כפי שידוע שהוא נהג בהידורים והיה זהיר ביותר במצוות⁵¹.

אבל, לכאורה, לפי האמור לעיל, הרי ענין הערכין קשור להבנה ולשכל, ואילו המעלה העיקרית של ר' הלל היתה בהיותו עובד ה', ולא בהיותו משכיל נפלא.

אך ההסבר לכך הוא, שהיא הנותנת: כאשר האדם מעריך את עצמו, הרי אז הוא מגיע ומבין בשכלו, שעיקר העבודה איננה ההשכלה וההבנה, אלא קבלת העול – להיות עובד ה'.

וזה מתבטא בסוף המסכת בענין החרמין: האדם אינו מחרים רק את הנכסים, שלא יהנה מנכסיו בגשמיות העולם (מלשון העלם), אלא גם את כוחות נפשו, שהם יהיו "ברשות אדוניו" קדושים ומובדלים מעניני העולם הזה, עד לאופן הדומה לחרמי הכהנים אשר "אין להם פדיון", לא ימכר ולא יגאל⁵². הם מתקדשים בקדושת הגוף עד לכפי שהיה אצל ר' הלל, שמשום זהירותו הרבה ופרישתו מעניני העולם הזה הרי גופו בעצמו חש מה עליו לעשות וכיצד עליו לנהוג⁵³.

וכאשר התנהגותו של יהודי היא כזאת, שהוא מחרים את עניניו הגשמיים ואת כוחותיו הרוחניים באופן של קדושה והבדלה כדלעיל, הרי ברור ב"קל־וחומר" שכך זה בדבורו כפשוטו, שהוא נזהר בדבורו ביותר, ולא ייתכן בכלל שיצא מפיו ביטוי של היפך הברכה.

ואז תהיה לו "רק טובה ושפע ברכה", ככוהנים וכלויים, שכל איש ישראל אשר נדבה רוחו יכול להגיע לכך "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו...", ואז "הרי זה נתקדש קדש קדשים, יהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"⁵⁴. וגם כל נכסיו, וכמובן שכל בניו וביתו, יהיו הם עצמם בבחינת "שוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב",

והדבר יתבטא בטוב הנראה והנגלה בבני חיי ומזוני רויחי,

ויהי רצון – לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם.

(משיחת י"ט כסלו, ש"פ וישב תשמ"א)