ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כב בחוקותי שיחה א

172

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

חרמו – לא". שבאים לשלול את האפשרות שחרמו נהפך לאחוזתו, וממילא חלים על כך הדינים והכינוי של "חרם"⁴³.

ז. פרטי נושא הערכין והחרמים הם הגיוניים

לכאורה זוהי דרך חדשה, למצוא טעם להלכה ולפי זה לחדש דין⁴⁴.

ויש לומר שהדבר קשור בכך שדיני שדה אחוזה ושדה החרם כתובים בפרשה זו ובמסכת ערכין דוקא. שהרי, כל נושא ה"ערכין" הוא נושא המובן בהגיון ומתקבל על הדעת, שמעריכים את השווי של זכר מבן עשרים ועד בן ששים, שווי של נקבה וכדומה. ולגבי השווי שלהם בשנים שלפני כן ובשנים שלאחר מכן נקבע ערכו של האדם על ידי "והעריך אותו הכהן...", וערכה של הבהמה נקבע לפי "והעריך הכהן אותה..."⁴⁵. ההגיון וההבנה השכלית מכריעים עד כדי כך שההלכה קובעת מיד בתחילת⁴⁶ מסכת ערכין, ש"הכל מעריכין לאתויי מאי (=מה מוסיפות מילים אלו)? לאתויי (=לרבות) מופלא סמוך לאיש" (=בן יב שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ועדיין אינו איש) – כי כל נושא הערכין קשור להגיון ושכל⁴⁷.

ובדומה לכך לומדים לגבי החרמים הכתובים בפרשה ובמסכת העוסקים בערכין, שהדינים וההגדרות שלהם אינם כגזירת הכתוב, אלא מתבססים על הגיון ודעת אנוש.

ולפיכך מסיק הרמב"ם מסיום דברי הגמרא: "קא משמע לן אחוזתו. אחוזתו אין, חרמו לא" – שהדבר קשור לטעם מיוחד הקיים לגבי חרמו. ולכן יוצא מכך שאת חרמו יכול הכהן להחרים⁴⁸.

ח. על ידי ההבנה מגיעים לקבלת עול ולהתקדשות

ידוע⁴⁹ הסיפור על רבי הלל מפאריטש⁵⁰: בהיותו אברך צעיר הוא חפץ לראות את אדמו"ר הזקן, והוא

הערות

43. וצ"ל דלהרמב"ם הי' הגירסא מגמרא מנין לכהן שהחרים במקום שהקדיש, וכמ"ש בלקוטי הלכות (זבח תודה) להחפץ חיים בערכין כח, א. או אולי מפרש מ"ש בגמרא שהקדיש היינו שהחרים שדה חרמו. ודוחק. וצ"ע.
44. והרי גם בתורה רק לר"ש דרשינן טעמא דקרא (גיטין מט, ב וש"נ). וראה תוד"ה ורבי שם "דלא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא". וראה הדעות בשד"ח כללים מערכת ט' כלל טז.
45. ובפרטיות בדרז"ל על כהנ"ל.
46. דנעוץ תחלתן בסופן ולכן מנהג ישראל תורה – דמקשרין בהדרן סיום המס' בתחלתה.
47. וכ"ה תוכן המשנה האחרונה דערכין (שעלי' קאי הדין בגמרא כשדה חרם כו'): אין עושין שדה מגרש כו' שלא יחריבו ערי ישראל, שטעם הדין הוא סיבת הדין.
48. ומתאים גם להדין דערי הלוים במשנה שם (ערכין לג, ב) אין דברים הללו אמורים אלא בערי הלוים (וכן פסק הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"ח) – שדנים וקובעים ע"פ החפצא, ולא הגברא. וראה צפע"נ הנ"ל.
49. ראה סה"ש תרח"צ ע' 276. לקו"ש [המתורגם] ח"ב ס"ע 104 ואילך.
50. ראשי פרקים מתולדותיו – ראה פלח הרמון על ספר בראשית וע"ס שמות בתחלתם.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 24 עמודים.