92

בני חת השיבו "נשיא¹⁸ אלקים אתה בתוכנו...", ו"קבר מלך ונשיא אין מפנין",

וערי המקלט נתנו ללוויים¹⁹. ובבעלותם של הלוויים על עריהם, יש מעלה לגבי בעלותם של השבטים האחרים על נחלותיהם.

כפי שקובעת ההלכה²⁰, שאם הלווים "מכרו שדה משדה עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהן, אין גואלין כסדר הזה" (כשאר בני ישראל, ששדה אי אפשר לפדות עד כעבור שנתיים, ובתי ערי חומה – אם לא נגאלו בתוך השנה, הרי הם נחלטים ביובל), אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלין מיד. ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש לאחר היובל וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים שנאמר²¹ גאולת עולם תהיה ללוים".

דין זה מראה, לכאורה, שבעלות הלויים היא תמידית. גם כאשר הבית או השדה נמצאים למעשה ברשות הקדש או ברשות אחרת – גם אז יש ללויים מעין בעלות עליהם, והבית או השדה אינם נלקחים מהם באופן מוחלט.

יוצא מכך, שהבעלות על חברון, כאחת מערי המקלט השייכות ללויים, היא של הלויים באופן של "גאולת עולם"²².

ג. בעלות הלויים על ערי המקלט

אך אם משום כך, שחברון היא עיר מקלט שניתנה ללויים, הרי, לכאורה, היפוכו של דבר. כי אנו רואים שבעלות הלויים על עריהם חלשה יותר מבעלות השבטים האחרים על נחלותיהם:

ההלכה²³ היא ש"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען" – אין להם נחלה בארץ ישראל. ארבעים ושמונה ערים שניתנו להם – "שש ערי מקלט" ו"עליהם תתנו ארבעים ושתיים עיר"²⁴ – הן רק, כנאמר בפסוק²⁵, "ערים לשבת". מכך מובן, שאין ללויים בעלות מושלמת על עריהם.

בתלמוד הירושלמי²⁶ נאמר שזו היא מחלוקת בין התנאים²⁷: רבי מאיר אומר שהכהנים והלויים אינם מתוודים וידוי