171

וכך גם שדה של ישראל אשר הכהן זכה בו לאחר היובל, אשר אחוזה זו לא היתה בבחינת "שוכן בית אדוניו", ולפיכך היתה קיימת לגביה האפשרות שהיא תוחרם על ידי היהודי, ולפיכך נשארת אפשרות זו גם כאשר השדה מגיע לידיו של הכהן³⁷.

את זאת לומד הרמב"ם מכך "שנאמר לכהן תהיה אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד". שחל על השדה דין כשל שדה אחוזה לישראל, ולא כדיני אחוזתו של הכהן: שדה החרם או השדה שזכה בה הכהן לאחר היובל יכולה להיות מוחרמת לא רק משום שזו אינה אחוזתו אשר עליה נאמר "אחוזת עולם" – מצד השלילה – אלא משום שזהו שדה חרמו³⁸ – מצד החיוב – שכבר חל על השדה הכינוי "חרם" וקיימת האפשרות ששדה זה יכונה "חרם", ולכן – גם לאחר שהשדה הוא ברשות הכהן, אין הוא נעשה כאחוזתו בבחינת "כשוכן בית אדוניו". ומשום כך "אם החרימה היא מוחרמת מיד".

וזהו ההבדל שבין ההיקש בגמרא "מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים, אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים"³⁹, לבין הלימוד ברמב"ם: בגמרא מוסבר שהשדה אינו נשאר שלו, אלא מתחלק לאחיו הכהנים⁴⁰, ואילו הרמב"ם מסביר "ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד". כלומר, שחל על השדה הכינוי "חרם" והוא יוצא מרשותו (ומתקדש בקדושת הגוף⁴¹).

והרמב"ם לומד זאת ממסקנת הגמרא⁴²: "איצטריך (=צריך לומר), סלקא דעתך אמינא (=היה עולה על הדעת לומר): הואיל וכתיב כי אחוזת עולם הוא להם, הא נמי (=גם זה) אחוזתו היא, קא משמע לן (=בא ללמדנו) "אחוזתו", אחוזתו – אין (=כן),