שיחה ב

7שיחה ב

ויקרא

א. "קרבן מנחה" – גם עצים?

מן הפסוק¹ "ונפש כי תקריב קרבן מנחה..." – ואין נאמר "כי תקריב מנחה"² – לומדים ב"תורת כהנים"³, שאפשר לנדב, כקרבן בפני עצמו, גם לבונה, יין ושמן, הבאים ביחד עם הקרבן, וכן עצים.

יש להבין: מובן, שהמילה "קרבן" יכולה לרבות הבאת לבונה וכן יין או שמן כקרבן בפני עצמו, כיון שבין כך ובין כך הם מובאים כחלק מקרבן, גם מהם מורכב הקרבן, ולפיכך חלה עליהם קדושת – והשם – "קרבן".

אך כיצד ניתן לרבות מהמילה "קרבן" גם (נדבת) "עצים", אשר אינם חלק מן הקרבן⁴?

נאמר בגמרא⁵: "קרבן, מלמד שמתנדבין עצים .. וכן הוא אומר⁶ והגורלות הפלנו על קרבן העצים". ומפרש רש"י: "וכן הוא אומר – דעצים קרבן מקרו" (= נקראו)⁷. כלומר: כיון שמוצאים בתורה "עצים קרבן מקרו" יכולה המילה "קרבן" לרבות עצים.

אך זו היא רק הוכחה – שמוצאים פסוק שבו "עצים קרבן מקרו". אך עדיין דרוש הטעם: מדוע נקראים "עצים" בשם "קרבן", ולכן הם יכולים להיכלל בביטוי "תקריב קרבן"? והרי הם רק "הכשר מצוה", כדי שהקרבן יוכל להישרף, יש צורך בעצים ובאש.

ואילו היה כתוב במקום אחר כלשהו, ש"עצים" מובאים כחלק של קרבן, היה זה טעם לעניננו, שהמילה "קרבן" מרבה גם "עצים".

וכן יש להוסיף לכך, ולפחות "בדקות": הפסוק "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" מדבר אודות "קרבן העצים" בה"א הידיעה, כיון שידוע מקודם שקיים קרבן עצים⁸, מספרת התורה שהוא הובא על ידי גורלות. כלומר: הבאת "קרבן עצים" היא 8תוצאה של לימוד זה בתורת כהנים ובגמרא ש"מתנדבין עצים". ואם כך, יוצא, שמביאים הוכחה מן התוצאה לגבי הגורם לה?

ב. עצים כקרבן בפני עצמו

לכאורה, ניתן היה להשיב על כך. וכדי להבין תירוץ זה, יש להקדים ולציין, שבנדבת העצים ייתכנו שני סוגים:

א) נדבת עצים למערכה – עצים שהשתמשו בהם לצורך האש והמערכה על־גבי המזבח, שעליהם מקריבים את הקרבנות.

ב) עצים שמוקרבים בעצמם על המזבח כקרבן בפני עצמו.

ולפי דעה זו, שדין זה של "מתנדבין עצים" אינו אמור לגבי נדבת עצים ללשכת עצי המערכה, אלא שניתן להביא עצים כקרבן בפני עצמו,

כשיטת רבי⁹, שחלים על העצים כל דיני הקרבנות: "טעונין מלח .. הגשה .. קמיצה .. עצים צריכים עצים". ולדעת הראב"ד¹⁰ סוברים גם רבנן שמקריבים את העצים על המזבח כקרבן בפני עצמו, וההבדל הוא רק בכך שלפי רבנן אין חלים על העצים דינים אלו, משום שאין הם קרבן גמור (כדעת רבי).

ולפי זה, ניתן היה, לכאורה, לתרץ: הפסוק "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" מדבר אודות נדבת העצים למערכה¹¹, שהרי הסיבה ל"גורלות" היתה, כמסופר בגמרא¹², ש"לא מצאו עצים בלשכה" והמשפחות נדבו עצמם למערכה (כדלהלן בסעיף ד). וכיון שהתורה מכנה את נדבת העצים למערכה בשם "קרבן", מובן מכך, שגם עצי המערכה הם חלק מן ה"קרבן", ולכן המילה "קרבן" יכולה לרבות עצים, שאפשר להביאם גם כקרבן בפני עצמו על המזבח.

אך [בנוסף לכך, שאם סוברים שניתן להקריב עצים על המזבח כקרבן בפני עצמו, הרי סביר לומר, שהביטוי "והגורלות... קרבן העצים" אינו מכוון רק כלפי נדבת העצים למערכה, אלא שהמשפחות הביאו מן העצים שנדבו גם קרבן עצים על המזבח, כמפורש בריטב"א¹³ – הרי]

לפי הדעה, שהדין של "מתנדבין עצים", לדעת רבנן, בא ללמד ש"אותן גזירין קריבין להכשר הקרבנות על המערכה"¹⁴, יוצא, שהדין של 9"מתנדבין עצים" עוסק באותו ענין של "והגורלות הפלנו על קרבן העצים", ואם כך, שבה הקושיה למקומה.

ג. עצים כקרבן – לפי הסברה

הכרחי אפוא לומר, שהסיבה העיקרית לכך שהמילה "קרבן" מרבה את העצים, היא מתוך סברה הגיונית: כיון שעצי המערכה נשרפים על המזבח ביחד עם הקרבן, הרי הם חלק מן הקרבן¹⁵. אך לצורך הוכחה נוספת מצטטת הגמרא את הפסוק ומקדימה "וכן הוא אומר", ובפסוק זה מוסבת המילה "קרבן" במפורש לגבי העצים.

אך יש להבין: כיצד ההגיון שעצי המערכה הם כהקרבת קרבן, והרי, לכאורה, הם רק מכשירי קרבן¹⁶, כדלעיל – כדי להקריב קרבן יש צורך באש המזבח הבאה על ידי העצים.

ד. "זמן עצי כהנים והעם"

לגבי הענין של נדבת העצים, אנו מוצאים דבר פלא:

במשנה¹⁷ מנויות תשע התקופות של "עצי הכהנים והעם", כפי שמוסבר בגמרא¹²: "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה", ומשפחות מסויימות נדבו עצים למערכה – ולכן תקנו, קבעו, שבכל שנה ושנה יביאו משפחות אלו את העצים באותו יום שבו הן הביאו עצים בפעם הראשונה, וביום זה משתמשים בעצים של משפחה זו "אפילו לשכה מלאה עצים".

תקופות העצים הן ימי חג למשפחות אלו "ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה"¹⁸, עד אשר, כפי שמסופר בגמרא¹⁹, דוחה יום טוב זה אפילו את תענית תשעה באב (נדחה).

ולכאורה: מדוע נדבת העצים היא שמחה רבה כל כך, עד אשר היא דוחה את צום תשעה באב (הנדחה)²⁰?

יש מפרשים מה"אחרונים"²¹ המסבירים, שהסיבה לשמחה אינה רק משום נדבת העצים למערכה כשלעצמה, אלא משום שבאותו יום נהגו להביא גם "עולות נדבה"²², ולפי 10ההלכה²³ יום שמביאים קרבן הוא יום טוב.

אך עדיין אין ברור: אמנם, החג בפועל הוא משום עולות הנדבה, אך הגורם לעצם הבאת עולות הנדבה ביום זה הוא היותו יום נדבת העצים.

יותר מכך: דחיית תענית תשעה באב (נדחה) אינה משום הקרבת עולות הנדבה כשלעצמן, שהרי ביום שחייבים לצום לא התירו הבאת עולת נדבה סתם ועל ידי כך לדחות תענית, אלא משום שנדבת העצים הביאה לידי קביעות, שביום זה מקריבים עולות נדבה, ולכן נדחית התענית.

ודרוש הסבר: במה חשובה כל כך נדבת העצים, שבעבודה נקבעו ימים טובים של "זמן עצי כהנים והעם", עד כדי כך שנדחית תענית תשעה באב (נדחה)?

ה. השמחה בכריתת העצים למערכה

בנוסף לשמחה שהיתה בעת נדבת העצים, היתה שמחה גם בעת כריתת העצים.

כדברי הגמרא²⁴, שאחד הטעמים לשמחה של חמשה עשר באב הוא, משום שזהו "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה", וכמבואר בדברי ה"ראשונים"²⁵, שהשמחה היא על כך ש"באותו יום היו משלימין (ומסיימין²⁶) מצוה גדולה כזאת".

ודוקא זוהי הסיבה לשמחה הגדולה ביותר של חמשה עשר באב²⁷, עד אשר, כדברי המשנה²⁸, "לא היו ימים טובים בישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". וכפי שמובן מהסברו של המהרש"א²⁹, ששני הדברים שמציינת המשנה בקשר לשמחה וליום טוב – "ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש" – קשורים לשני הימים הללו של חמשה עשר באב ויום הכפורים: ב"מתן תורה" הכוונה היא, כפירוש רש"י³⁰, ל"יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות", ובית המקדש – "אחמשה עשר באב קאי, (= אמור לגבי חמשה עשר באב) שטעמי שמחתו .. תלויים בבנין המקדש" –

אשר הדבר היחיד שבו מתבטא קשר גלוי בין ט"ו באב לבין בנין המקדש 11הוא³¹ היותו "יום שפסקו מלכרות עצים למערכת" שבמקדש³².

וגם לגבי שמחה זו אין מובן: אמנם, כריתת העצים למערכה היא "מצוה גדולה"³³, אך זהו לכאורה רק הכשר מצוה, זהו רק טפל לעיקר, שהוא הקרבת הקרבנות על גבי המזבח³⁴.

וכיצד ייתכן שדוקא כריתת העצים היא חשובה כל כך, עד אשר היא "יוצרת" יום טוב שהוא גדול מכל החגים האחרים, בעוד אשר הקרבת הקרבנות עצמם אינה גורמת ליום טוב ושמחה גדולה כזאת?

ו. הקרבת העצים – מהות הקרבנות

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ידוע הסבר הרמב"ן³⁵ אודות הקרבנות, שהמביא קרבן צריך להרהר באותה עת ששריפת הקרב והכליות והכרעיים של הקרבן, וזריקת הדם על המזבח, נעשות משום ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה .. דמו תחת דמו נפש תחת נפש...".

תכלית הקרבן היא, שהאדם יקריב את עצמו לקדוש־ברוך־הוא. אך הקדוש־ברוך־הוא עשה חסד עם ה"אדם כי יקריב", והחליף את ההקרבה הגשמית בהקרבה הבהמה וכו'³⁶, אך ההקרבה צריכה לעוררו להקריב את נפשו, ברוחניות, אל הקדוש־ברוך־הוא.

ולפי זה ניתן לבאר את הרמז הטמון בפרט שכל קרבן על המזבח נשרף יחד עם עצי המערכה:

הקרבנות נחלקים לסוגים שונים, ולכל סוג הלכות המיוחדות לו לגבי אופן הקרבתו על המזבח. ולפי ביאור הרמב"ן שהוזכר לעיל מובן, שלכל סוג קרבן יש דינים מיוחדים משום שדוקא הם מתאימים לתכליתו של קרבן זה – מה צריך קרבן זה לעורר באדם המקריב, איזה "חלק" מ"עצמו" צריך האדם להקריב לקדוש־ברוך־הוא, בהתאם לגורם של קרבן זה – כפרה על חטא, נדבה, וכדומה.

וכפי שמוכח מפירוש הרמב"ן עצמו, שגם הפעולות הכלליות שהוא מונה – "שריפת הקרב... וזריקת הדם" – אינן מתבצעות בכל הקרבנות. בקרבן 12מנחה, לדוגמא, אין קיימים פרטים אלו, המנחה אינה קשורה לקרב וכדומה, ולדם של האדם המקריב.

אך מצד שני, הבסיס של כל הקרבנות הוא, שהאדם צריך להקריב את עצמו לקדוש־ברוך־הוא. כלומר, בראש ובראשונה צריכה להיות באדם הנכונות הכללית למסור את נפשו לקדוש־ברוך־הוא, בלי לתלות בחלק או בפרטים מסויימים של האדם, אלא "הקרבה" של עצם נפשו, של כל מהותו.

אלא שבכל סוג קרבן מתבטאת "הקרבה" זו של עצם נפשו למעשה בפרטים שונים של האדם.

וזוהי המשמעות של עצי המערכה הנשרפים על המזבח ביחד עם כל קרבן – זוהי ה"תמורה" של ה"הקרבה" המשותפת והכללית של האדם המקריב לקדוש־ברוך־הוא, הנדרשת בכל קרבן.

בכך מובן מדוע נרמז הדבר דוקא על ידי העצים, כי "האדם עץ השדה"³⁷. כלומר, "עץ" אינו מבטא רק חלק מסויים או פרט של האדם, אלא את האדם כולו.

וכמוסבר בהרחבה במקום אחר³⁸, שדוקא ב"צומח" (עץ) שבאדם מתבטאת פנימיות הנפש, כפי שעץ מחובר תמיד לשרשו ולמקורו. וזוהי הסיבה הפנימית לכך שנדבת העצים גרמה לשמחה וליום טוב גדול יותר מאשר הקרבת הקרבנות – משום שעצי המערכה אינם רק פרט טפל בקרבן (רק הכשר מצוה), אלא להיפך: זהו היסוד והכלל של ענין הקרבנות.

ז. מסירות נפש מושלמת דוקא בקרבן העצים

אחד ההבדלים שבין ה"הקרבה הכללית" של האדם, המתבטאת בשריפת עצי המערכה, לבין ה"הקרבה הפרטית" בהתאם לפרטי הקרבן שמביא האדם, הוא:

כאשר עוסק האדם ב"הקרבה" של כוח מסויים אחד – חלק ממציאותו, אין ביכלתו ל"השתחרר" לגמרי מעצמו, התבטלותו ומסירות נפשו "מלובשת" בכוח המסויים הזה, בנוסף לקיומם של הכחות האחרים.

והדבר מאפיל על התבטלותו ומסירות הנפש שלו.

אך כאשר מקריב האדם "הקרבה כללית" – הוא מתמסר לחלוטין אל הקדוש־ברוך־הוא – הרי אין מה שיכסה את מסירות הנפש שלו, כי הוא שרוי בהתבטלות כללית כלפי הקדוש־ברוך־הוא. זוהי התמסרות הנעלית מכל חישובים שכליים או רגשיים, ואפילו שכל ורגש של קדושה, וכדומה³⁹.

וזוהי הסיבה לכך שה"עצים" שבכל 13קרבן אינם מובאים כחלק מהקרבן עצמו, אלא כדבר נפרד, כהכשר לקרבן

– וכן לגבי השמחה של זמן עצי כהנים והעם, שהיא באופן הדוחה תשעה באב (נדחה), שהגורם לה איננו עצם הקרבת הקרבנות, עולות הנדבה, או – כדעת הריטב"א – קרבן העצים, שהקריבו על המזבח כקרבן, אלא הגורם הוא דוקא עצם נדבת העצים למערכה, כדלעיל בסעיף ד' –

כי ההוכחה למסירות נפש מושלמת היא בהתמסרות למכשירי קרבן (או מצוה⁴⁰):

כאשר יהודי מביא קרבן על המזבח, ואפילו קרבן העולה כליל⁴¹ ומציאותו מתבטלת, עלול המקריב לחשוב, שאמנם כאן למטה בטילה מציאותו, אך הוא מביא לידי "ריח ניחוח לה' – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"⁴².

ואילו לגבי עצי המערכה אין אנו מוצאים שעל ידי שריפתם וכליונם על המזבח נגרם "ריח ניחוח לה'", ויחד עם זאת בשריפתם בטילה מציאותם לחלוטין, ואין בכך תחושה של מציאות עצמית, ותחושה שהם מביאים לידי "ריח ניחוח לה'".

והנכונות להתמסר לפעולה כזאת היא ההוכחה להתבטלות ומסירות נפש מושלמת – קרבן לה'.

ח. כריתת העצים – התמסרות מוחלטת לה'

אך לאחר כל זאת, הרי אפילו בנדבת העצים עדיין אין הוכחה מושלמת להתמסרות המוחלטת אל הקדוש־ברוך־הוא.

אמנם, אין לאדם תחושה שהוא פעל, אך בכל זאת, יש לו תחושת סיפוק מכך שהעצים התקדשו וניתן להקריב על ידם קרבן על המזבח.

הדרגה הנעלית ביותר של "אדם כי יקריב... להוי'" ללא עירוב של שום תחושה עצמית, מתבטאת בכריתת העצים למערכה – כאשר כורתים את העצים ביער, לפני הקדשתם לגזבר בבית המקדש.

כפי שמודגש במיוחד לגבי המשפחות שהביאו עצים לאחר חמשה עשר באב – [בעשרים באב בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול...⁴³]. שהרי, מצד אחד, הם היו צריכים לכרות את העצים לא יאוחר מחמשה עשר באב (כי לאחר מכן הם פסולים למערכה²⁴), אך מצד שני, הם לא יכלו להביאם ולהקדישם מיד, כי אז הם היו כבר אז שייכים להקדש "וכל היכא דאיתא, כי גזא דרחמנא איתא"⁴⁴ 14(=בכל מקום שהם נמצאים בו הם שייכים לקדוש־ברוך־הוא), כך שבעשרים באב וכדומה לא היו העצים שלהם והם לא היו יכולים לנדבם ולהביאם באותו היום.

ויוצא, אפוא, שבכל הימים שבין כריתת העצים לבין נדבתם היו העצים אצלם עצי חולין.

ובכך מובן, שבפעולת ההכנה של כריתת העצים⁴⁵, שאז אין הקדושה ניכרת – זוהי התמסרות מושלמת לקדוש־ברוך־הוא באופן של התבטלות מוחלטת, כאשר האדם אינו חושב כלל על עצמו ועל פעליו, אלא עושה רק את רצון ה'.

ומכאן נובעת החשיבות הרבה של חמשה עשר באב, עד כדי כך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" – שמחת חמשה עשר באב היא כיום הכפורים, "אחת בשנה"⁴⁶, כאשר מתגלית אצל כל יהודי דרגת ה"אחת" שבנפשו, בחינת "יחידה"⁴⁷. כי שמחתו של היהודי בכריתת העצים למערכה, כאשר הם עדיין נשארים ברשותו כעצי חול, נובעת מדרגת ה"יחידה" שבנפשו, שכל מהותה היא "יחידה ליחדך"⁴⁸.

ט. שלושת סוגי הבנות כנגד שלושת אופני ה"עצים"

לפי זה ניתן לבאר גם את הקשר שבין תיאור השמחה, המובא בסוף מסכת תענית, לבין מהותו של יום חמשה עשר באב:

נאמר במשנה²⁸ בט"ו באב וביום הכפורים "בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך...", ומפורט בברייתא⁴⁹, שהיו שלושה סוגים של בנות ישראל: "יפיפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי, שאין האשה⁵⁰ אלא ליופי, מיוחסות שבהן היו אומרות, תנו עיניכם במשפחה לפי שאין האשה⁵⁰ אלא לבנים, מכוערות שבהן מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים⁵¹".

ויש לומר, ששלושה סוגים אלו הם כנגד שלושת האופנים הללו של ענין ה"עצים".

יש עצים המובאים בעצמם כקרבן בנפרד על המזבח, וכנגד זה מצוי הסוג הראשון של הבנות – ה"יפיפיות", שהרי יופי⁵² הוא מעלה של האדם עצמו.

15לאחר מכן ישנם עצי המערכה, שמנדבים ומביאים אותם אל הלשכה – זמן עצי הכהנים והעם. כנגדם ישנן ה"מיוחסות", שהרי מעלת היחוס קשורה בעיקר לבנים – "אין האשה אלא לבנים", וכפי שמבאר רש"י: "אם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליהם...", בדומה לעצי המערכה שהם הכשרה לקרבן אחר.

וכריתת העצים למערכה, בהיותם חול ואינם קשורים לקודש – דומה ל"מכוערות" שבהן", שאין בהן מעלות גלויות. אך מצד שני, דוקא אצל ה"מכוערות" מורגשת המעלה של "קחו מקחכם לשם שמים" – לא האדם לעצמו, אלא רק לפי רצון ה', כאמור לפני כן, שדוקא בכריתת העצים למערכה מתבטאת המסירות לפעול "לשם שמים" ללא כל תחושה של ישות עצמית.

י. ההוראה: קירוב הזולת לה'

וזוהי ההוראה הנלמדת בעבודתו הרוחנית של כל אחד ואחד:

יש הסוברים, שהשמחה בעבודת ה' היא דוקא כאשר "הופכים עולמות" – לומדים את כל התורה כולה וכדומה.

אך כאשר פועלים בסיוע ליהודי אחד להתקרב לה', הרי אז "לשמחה – ובפרט שמחה גדולה – מה זו עושה"⁵³ –

אלא, ההוראה הנלמדת היא: אמנם, אילו היתה ליהודי אפשרות לפעול יותר למען שלימותו העצמית, והוא לא פעל זאת, מגיע לו על כך עונש וכדומה,

אך מצד שני – אין עבירה מכבה מצוה⁵⁴. ולגבי מצוה זו – לסייע ליהודי אחר ל"יקריב מכם קרבן לה'" – קובעת התורה, שהיא מביאה לשמחה הגדולה ביותר מכל השמחות: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים.

(משיחות כ"ף מנחם אב תשכ"ה, תשל"ב).