13

קרבן אינם מובאים כחלק מהקרבן עצמו, אלא כדבר נפרד, כהכשר לקרבן

– וכן לגבי השמחה של זמן עצי כהנים והעם, שהיא באופן הדוחה תשעה באב (נדחה), שהגורם לה איננו עצם הקרבת הקרבנות, עולות הנדבה, או – כדעת הריטב"א – קרבן העצים, שהקריבו על המזבח כקרבן, אלא הגורם הוא דוקא עצם נדבת העצים למערכה, כדלעיל בסעיף ד' –

כי ההוכחה למסירות נפש מושלמת היא בהתמסרות למכשירי קרבן (או מצוה⁴⁰):

כאשר יהודי מביא קרבן על המזבח, ואפילו קרבן העולה כליל⁴¹ ומציאותו מתבטלת, עלול המקריב לחשוב, שאמנם כאן למטה בטילה מציאותו, אך הוא מביא לידי "ריח ניחוח לה' – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"⁴².

ואילו לגבי עצי המערכה אין אנו מוצאים שעל ידי שריפתם וכליונם על המזבח נגרם "ריח ניחוח לה'", ויחד עם זאת בשריפתם בטילה מציאותם לחלוטין, ואין בכך תחושה של מציאות עצמית, ותחושה שהם מביאים לידי "ריח ניחוח לה'".

והנכונות להתמסר לפעולה כזאת היא ההוכחה להתבטלות ומסירות נפש מושלמת – קרבן לה'.

ח. כריתת העצים – התמסרות מוחלטת לה'

אך לאחר כל זאת, הרי אפילו בנדבת העצים עדיין אין הוכחה מושלמת להתמסרות המוחלטת אל הקדוש־ברוך־הוא.

אמנם, אין לאדם תחושה שהוא פעל, אך בכל זאת, יש לו תחושת סיפוק מכך שהעצים התקדשו וניתן להקריב על ידם קרבן על המזבח.

הדרגה הנעלית ביותר של "אדם כי יקריב... להוי'" ללא עירוב של שום תחושה עצמית, מתבטאת בכריתת העצים למערכה – כאשר כורתים את העצים ביער, לפני הקדשתם לגזבר בבית המקדש.

כפי שמודגש במיוחד לגבי המשפחות שהביאו עצים לאחר חמשה עשר באב – [בעשרים באב בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול...⁴³]. שהרי, מצד אחד, הם היו צריכים לכרות את העצים לא יאוחר מחמשה עשר באב (כי לאחר מכן הם פסולים למערכה²⁴), אך מצד שני, הם לא יכלו להביאם ולהקדישם מיד, כי אז הם היו כבר אז שייכים להקדש "וכל היכא דאיתא, כי גזא דרחמנא איתא"⁴⁴