9
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"מתנדבין עצים" עוסק באותו ענין של "והגורלות הפלנו על קרבן העצים", ואם כך, שבה הקושיה למקומה.
ג. עצים כקרבן – לפי הסברה
הכרחי אפוא לומר, שהסיבה העיקרית לכך שהמילה "קרבן" מרבה את העצים, היא מתוך סברה הגיונית: כיון שעצי המערכה נשרפים על המזבח ביחד עם הקרבן, הרי הם חלק מן הקרבן15. אך לצורך הוכחה נוספת מצטטת הגמרא את הפסוק ומקדימה "וכן הוא אומר", ובפסוק זה מוסבת המילה "קרבן" במפורש לגבי העצים.
אך יש להבין: כיצד ההגיון שעצי המערכה הם כהקרבת קרבן, והרי, לכאורה, הם רק מכשירי קרבן16, כדלעיל – כדי להקריב קרבן יש צורך באש המזבח הבאה על ידי העצים.
ד. "זמן עצי כהנים והעם"
לגבי הענין של נדבת העצים, אנו מוצאים דבר פלא:
במשנה17 מנויות תשע התקופות של "עצי הכהנים והעם", כפי שמוסבר בגמרא12: "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה", ומשפחות מסויימות נדבו עצים למערכה – ולכן תקנו, קבעו, שבכל שנה ושנה יביאו משפחות אלו את העצים באותו יום שבו הן הביאו עצים בפעם הראשונה, וביום זה משתמשים בעצים של משפחה זו "אפילו לשכה מלאה עצים".
תקופות העצים הן ימי חג למשפחות אלו "ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה"18, עד אשר, כפי שמסופר בגמרא19, דוחה יום טוב זה אפילו את תענית תשעה באב (נדחה).
ולכאורה: מדוע נדבת העצים היא שמחה רבה כל כך, עד אשר היא דוחה את צום תשעה באב (הנדחה)20?
יש מפרשים מה"אחרונים"21 המסבירים, שהסיבה לשמחה אינה רק משום נדבת העצים למערכה כשלעצמה, אלא משום שבאותו יום נהגו להביא גם "עולות נדבה"22, ולפי
הערות
- 15. להעיר מרמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ה. וראה הל' מעה"ק פי"ד סה"א. וראה לקו"ש חי"ז שם הערה 51. ואכ"מ.
- 16. לשון הירושלמי במקומות שבהערה 14. וראה לקו"ש שם הערה 48.
- 17. תענית כו, א.
- 12.
- 18. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ו ה"ט. וכ"ה בתוספתא תענית פ"ג, ו (בהספד ובתענית). וראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. חגיגה פ"ב ה"ד.
- 19. תענית יב, א. תוספתא תענית שם. ירושלמי שקלים (מגילה ותענית) שם.
- 20. וראה גבורת ארי (תענית שם) שקו"ט איך דחי "יו"ט שלנו" (דרבנן) תענית מדברי קבלה. וראה מג"א סתקנ"ט סקי"א. ועוד.
- 21. משנה למלך הל' כלי המקדש שם. אבל ראה מפרשי הירושלמי שם. ועוד.
- 22. כמ"ש הרמב"ם – פיה"מ תענית פ"ד מ"ה. הל' כלי המקדש שם.
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ט׳:ה׳ - הטקסט מספריא
והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הוא אבל היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש ומסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השלחן והמטיב את הנרות והמצית אש במזבח והקומץ והמקבל דמים אע"פ שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה אינו חייב מיתה מפני שכל אחת מהן עבודה שאחריה עבודה ואינה גמר עבודה:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י״ד - הטקסט מספריא
מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמו או שמן בפני עצמו או עצים למערכה מפני שהן כקרבן שנאמר ולקרבן העצים:
שנים מתנדבין או נודרין קרבן אחד עולה או שלמים אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה מביאין אותה בשותפות אבל המנחה אינה באה בשותפות ודברים אלו הן דברי קבלה:
הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה:
אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה האומר הרי עלי עולה או הרי עלי שלמים או הרי עלי מנחה או הרי דמי בהמה זו עלי עולה או שלמים זהו הנדר אבל האומר הרי בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים או הרי העשרון הזה מנחה הרי זו נדבה:
מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר והמתנדב ואומר זו אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו:
האומר דמי שור זה עלי עולה ודמי בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה:
כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז והאומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש והקריבה בבית זה לא יצא שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא ואם הקריבה באותו הבית יצא הרי הוא כמי שנדר עולה על מנת שלא יתחייב באחריותה וענוש כרת על העליתה בחוץ וכן אם אמר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית זה אם גלח שם יצא הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו והרי ציער עצמו ואינה נזירות:
חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא ואינן באין בנדר ונדבה האומר הרי עלי חטאת או אשם או שאמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום היה מחוייב חטאת או אשם ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי דבריו קיימים:
האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי אם היה אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני ואם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אע"פ שהנודר עני:
האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני הרי זה מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן אף על פי שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה אבל בחטאת ובאשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף:
האומר הרי עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן כנדרי כשרין לא נתחייב כלום הרי עלי כנדבות כשרין הרי זה נדר בנזיר ובקרבן וכל כינויי קרבן כקרבן:
אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן:
אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצות עשה עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה:
הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה על גב בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר אבל היורש אינו עובר בבל תאחר:
כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו אלא מקריבן וכשרים ובכל יום ויום אחר השלשה רגלים הוא עובר בלא תאחר ובית דין מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה:
אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב:
כל חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אף על פי שאין מתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן הואיל והם מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנין אותו עליה:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ומהו קרבן העצים זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזהו קרבן העצים והיה להם כמו יו"ט ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג:
תלמוד ירושלמי חגיגה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: עֲצֶרֶת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יוֹם טְבוֹחַ לְאַחַר שַׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵין לָהֶן יוֹם טְבוֹחַ וּמוֹדִין שֶׁאִם חָלָה לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ לְאַחַר שַׁבָּת וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו וּמוּתָּרִין בִּסְפֵּד וּבְתַעֲנִית שֶׁלֹּא לְקַיֵים דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת לְאַחַר שַׁבָּת:
הלכה: עֲצֶרֶת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים. יוֹם טְבוֹחַ שֶׁלָּהּ לְאַחַר שַׁבָּת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים. אֵין לָהּ יוֹם טְבוֹחַ. אֶלָּא יוֹמָהּ הוּא טְבוּחָהּ. הָא בֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים. יוֹם טְבוֹחַ שֶׁלָּהּ אַחַר שַׁבָּת. [וְאֵין] כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו. (קוֹל) [מִקַּל] וָחוֹמֶר. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו. בְּשָׁעָה שֶׁאֵין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי לֹא כָל שֶׁכֵּן.
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. כֵּיצַד יִתְקַיְימוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא חָל בַּחוֹל אַת חוֹגֵג וְשׁוֹבֵת. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא חָל בַּשַּׁבָּת לְמָחָר אַתְּ חוֹגֵג וְקוֹצֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסִי בֵּירִבִּי בּוּן. וּבִלְבַד שִׁיבֳּלִים לְעִיסָּתוֹ. כְּהָדָא דְתַנֵּי. לָהֶן אִינַשׁ דִּיהֶוֵי עֲלוֹהִי אָעִין וְבִכּוּרִין. הָאוֹמֵר. הֲרֵי עָלַי עֵצִים לַמִּזְבֵּחַ וְגִיזִירִין לַמַּעֲרָכָה. אָסוּר (בְּסֵפֶד) [בַּהֶסְפֶּד] וְתַעֲנִית וּמִלְעֲשׂוֹת מְלָאכָה בוֹ בַיּוֹם.
מוֹדִים שֶׁאִם חָלָה לִהְיוֹת בַּשַׁבָּת שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ שֶׁלָּהּ לְאַחַר שַׁבָּת. הָא בֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. יוֹם טְבוֹחַ שֶׁלָּהּ לְאַחַר שַׁבָּת. עוֹרוֹת שֶׁל מִי. רִבִּי טָבִי בְשֵׁם רִבִּי יֹאשִׁיָּה. אִיתְפּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שֶׁלְּכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. שֶׁלְאוֹתוֹ הַמִּשְׁמָר. וַתְּ אָמַר. יוֹם טְבוֹחַ שֶׁלָּהּ לְאַחַר שַׁבָּת. עוֹרוֹת שֶׁלְמִי. תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. עֲצֶרֶת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה. הָתִיב רַב הוֹשַׁעְיָה. וְהָא תַנֵּי. מַה הַחוֹדֶשׁ לִמְנוּיָיו יוֹם אֶחָד אַף הָעֲצֶרֶת לִמְנוּיָיהּ יוֹם אֶחָד. אָמַר רִבִּי לָא. שֶׁאִם לֹא חָג בָּרִאשׁוֹן יָחוּג כָּל שִׁבְעָה.
רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בְּכָל יוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו וּבָא וּמַקְרִיב תָּמִיד שֶׁלְשַׁחַר. אִם יֵשׁ נְדָרִים וּנְדָבוֹת הוּא מַקְרִיבָן. וְהוֹלֵךְ וְאוֹכֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּבָא וּמַקְרִיב תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבָּיִם. וּבָא וְלָן בִּלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין. רִבִּי עוּקְבָּה בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא הָיָה עוֹשֶׁה כֵן אֶלָּא בַשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל מִצְחוֹ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי אֲפִילוּ בְזָוִית. מָאן דְּאָמַר. הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל מִצְחוֹ. וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ בְזָוִית. מֵהָדָא דְיוֹם הִַכִּיפּוּרִים. מָאן דְּאָמַר. הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל מִצְחוֹ. מְסַיּיֵּעַ לְרִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מָאן דְּאָמַר. אֲפִילוּ בְזָוִית. מְסַיּיֵּעַ לְרִבִּי עוּקְבָּה.
משנה תענית ד׳:ה׳ - הטקסט מספריא
זמן עצי כהנים והעם. תשעה. באחד בניסן בני ארח בן יהודה. בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה. בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה. בשבעה בו בני יונדב בן רכב. בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה. ועמהם כהנים ולוים. וכל מי שטעה בשבטו. ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה. בעשרים באלול בני עדין בן יהודה. באחד בטבת. שבו בני פרעוש שניה. באחד בטבת לא היה בו מעמד. שהיה בו הלל. וקרבן מוסף. וקרבן עצים:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ט כ"ף אב שיחה א מאותו ספר תענית יב, א
- לקוטי שיחות כרך יז ויקרא שיחה ד מאותו ספר תענית יב, א
- לקוטי שיחות כרך יז ויקרא שיחה ד מאותו ספר תענית יב, א
- לקוטי שיחות כרך יט כ' אב שיחה א מאותו ספר תענית יב, א
- לקוטי שיחות כרך כב ויקרא שיחה ב מאותו ספר תענית יב, א
- לקוטי שיחות כרך כג חג השבועות שיחה ב מאותו ספר תענית יב, ב
- תורת מנחם שיחת כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"א תענית יב, א
- מאמרים מלוקטים חלק ד יום ד', חמשה עשר באב ה'תשל"ה תענית יב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק א הלכות תפלה קיד דין הזכרת הרוח וגשם וטל ה תענית יב, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תעח שלא לאכול אחר אכילת אפיקומן ה תענית דף יב , ב
- שארית יהודה שו"ת יורה דעה סימן יב תענית יב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ה (סי' תעב-תפו) תעח שלא לאכול אחר אכילת אפיקומן תענית דף יב , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) הוספות תענית יב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רפח דין תענית ודין תענית חלום בשבת תענית יב, ב