שיחה ב

156שיחה ב

א. דברי הרמב"ם על גניזת הארון

בתחילת פרק ד' של הלכות בית הבחירה, לאחר שכותב הרמב"ם על הדברים שהיו ב"קדש הקדשים", ש"אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח...", הוא ממשיך ואומר:

"ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו¹ המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה, שנאמר^*: ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלקיכם וגו' ונגנז עמו מטה אהרן... וכל אלו לא חזרו בבית שני. ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש...".

יש להבין, כשאלת המפרשים²: מהי המשמעות להלכה מכל הדברים הללו המסופרים בהרחבה רבה, ומהי החשיבות למעשה היכן וכיצד ועל ידי מי נגנז הארון. והלא דברי הרמב"ם בספרו היד החזקה הם "להלכה אמורים .. ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה"?

יותר מכך: ענין זה, אודות גניזת הארון הוא "במחלוקת שנוי"³. ואם כך, מדוע מכריע הרמב"ם לפי דעה אחת⁴ כאשר אין חשיבות לכך, לכאורה, לגבי ההלכה?

ב. הדיוקים בלשון הרמב"ם

יש מפרשים², ש"צורך גדול יש לרבינו בדבר זה לפי שיטתו שתפס לו לקמן בפרק ו' מהלכות הללו⁵ .. שקדושת הבית לא בטלה .. דסבר רבינו דהך מילתא (=שדבר זה) דקדושת הבית לא בטלה אזלא כמאן דסבירא ליה (=מתאים לדעה האומרת) ארון במקומו נגנז .. ועל־כל־פנים לענין ביאת מקדש מסתברא דבהכי תליא דהא כתיב⁶ (ל)מבית לפרוכת (ו)אל פני הכפורת...".

אך תירוץ זה טעון הסבר, כי 156בנוסף לכך שהרמב"ם עצמו מסביר שהסיבה⁷, לדעתו, לכך ש"קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" היא "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה"⁸. ואין חשיבות למקום הארון, הרי בנוסף לכך אין מובן:

לפי תירוץ זה צריך היה הרמב"ם לומר בקצרה ובמפורש, ש"ארון במקומו נגנז". ואילו הרמב"ם –

א) מתבטא באופן סתמי "בנה בו מקום לגנוז בו הארון", כאשר ניתן להבין שהמילה "בו" אמורה לגבי ה"בית", הנזכר בדיוק לפני כן, ולא ל"קדש הקדשים". ויוצא, שהעיקר חסר מן הספר – העובדה ש"ארון במקומו נגנז" אינה מודגשת בדברי הרמב"ם.

ב) אין הוא מצטט לענין זה את הפסוק המובא בגמרא⁹ "ויהי שם עד היום הזה"¹⁰, המדגיש שהארון נמצא גם עתה¹¹ במקומו.

ג) ועיקר: תירוץ זה אינו מבהיר מדוע מביא הרמב"ם בכל זאת את הדעה שיאשיהו גנז את הארון, שאינה חשובה כלל לגבי הפרט אם הארון נגנז במקומו¹² או בלשכת העצים¹³.

ד) יותר מכך: בשתי הנקודות הללו, מקום גניזת הארון ועל ידי מי נגנז, מאריך הרמב"ם בלשונו, ומפרט פרטים רבים:

(א) ששלמה המלך בנה את המקום לגניזת הארון.

(ב) שהמקום היה "למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות".

(ג) שיאשיהו המלך צוה וגנזו, ולא גנזו באופן סתמי¹⁴.

(ד) אין הוא אומר "וגנזו שם", אלא "וגנזו במקום שבנה שלמה".

157(ה) הרמב"ם אף מביא לכך ראיה מן הפסוק.

(ו) הוא מצטט מן הפסוק גם את המילים "ללוים המבינים בכל ישראל הקדושים לה' .. בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלקיכם וגו'", שאינן חשובים, לכאורה, לצורך ההוכחה ש"יאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה" –

מהי ההשלכה הנלמדת להלכה מכל הפרטים הללו?

ג. יש קשר מהותי בין הארון לבין האורים ותומים

כן יש להבין:

א) מפשטות לשון הרמב"ם – "וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום" – מובן, ששלמה בנה "מקום" זה בבית המקדש על דעת עצמו, כי "ידע שסופו ליחרב". ותמוה: כל חלקי בית המקדש ופרטיו נבנו לפי ציווי ה' – "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"¹⁵ – וכיצד ייתכן ששלמה יבנה ויוסיף "מקום" בבית המקדש על דעת עצמו?

ב) סיום דברי הרמב"ם הנ"ל בענין האורים ותומים בבית שני אינו מובן. שהרי, לכאורה: אמנם, יש פרט משותף בין הענין המדובר לבין האורים ותומים בכך ש"לא חזרו בבית שני"¹⁶. אך כל ענין האורים ותומים אינו קשור להלכות בית הבחירה, אלא לבגדי כהונה, שמקומם ב"הלכות כלי המקדש והעובדים בו", ואכן הרמב"ם מציין זאת שם¹⁷. מדוע, אפוא, מביא הרמב"ם ענין זה, כאן בהלכות בית הבחירה?

הכרחי לומר, שהקשר בין האורים ותומים לבין הארון אינו רק בכך ש"לא חזרו בבית שני", אלא הם קשורים לעצם ענין הארון, ולכן הם מוזכרים בהלכות בית הבחירה ביחד עם דיני הארון.

ד. הארון – חלק מבנין הבית, ולא רק כלי

כדי להבין זאת יש להקדים הסבר לגבי המקום, שבו כתובה הלכה זו ברמב"ם:

בתחילת הלכות בית הבחירה אומר הרמב"ם¹⁸ "אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית, עושין בו קדש וקדש הקדשים .. אולם...", ולאחר מכן¹⁹ הוא אומר "ועושין במקדש כלים..." ומפרט את כלי המקדש ומקומם.

בפרקים הבאים – פרק ב' ופרק ג' – מפרט הרמב"ם את צורת הכלים ופרטיהם, ובפרק רביעי – את צורת 158הבית (הכתלים, ההיכל, השערים וכדומה).

ומתעוררת השאלה: הארון שייך לכלי המקדש, ומדוע נכתבה הלכה זו אודות גניזת הארון, בהרחבה בפרק רביעי הדן בצורת הבית?

המסקנה הנלמדת מכך היא, שהימצאות הארון בקדש הקדשים היא, לדעת הרמב"ם, פרט בצורת הבית. הארון איננו רק כלי, הנמצא בקדש הקדשים, כשאר כלי המקדש הנמצאים בהיכל וכדומה, אלא הוא חלק של מבנה קדש הקדשים עצמו²⁰, כי הארון הופך את בית המקדש ל"בית לה'"²¹, כנאמר²² "ונועדתי לך שם".

בכך מובן מדוע אין הרמב"ם מונה את הארון בין כלי המקדש שהוא מפרט בתחילת הלכות בית הבחירה²³: "ועושין במקדש כלים..." – כי הארון איננו כלי כשלעצמו, אלא חלק מקדש הקדשים²⁴.

אך לפי זה מתעוררת תמיהה גדולה: אם כך יוצא, שבבית שני, ששם לא היה הארון במקומו, הרי קדש הקדשים, שהארון הוא חלק ממנו, לא היה מושלם. כלומר, בבית שני חסר אחד מהדברים שהם "עיקר בבנין הבית", ולא פרט בלבד?!

וכדי להשיב לתמיהה זו, מרחיב הרמב"ם בענין גניזת הארון, ובכך מובן שגם בבית שני לא היה פגם "בבנין הבית"²⁵.

ה. מקום הגניזה נבנה ונתקדש מלכתחילה

ההסבר לכך הוא:

כוונת הרמב"ם באמרו "ובעת שבנה שלמה את הבית... בנה בו מקום לגנוז בו הארון..." איננה להכריע לגבי מקום גניזת הארון, שהרי מה שהיה היה, אלא בכוונתו לחדש בכך דין לגבי בנין הבית.

גניזת הארון אינה רק "בדיעבד" ומחוסר ברירה²⁶, אלא במבנה הבית 159כביכול, שני מקומות בבית המקדש: א) מקום גלוי, על אבן השתיה בקדש הקדשים. ב) מקום לגנזו, "למטה" מקדש הקדשים, "במטמוניות עמוקות ועקלקלות" – גם מקום זה הוא מלכתחילה חלק של הבנין²⁷.

כלומר: גניזת הארון אינה תוספת מחוץ לבית המקדש, שנעשתה, בשעת הצורך, כדי להחביא את הארון, אלא זוהי הלכה במבנה הבית: כשם שלצורך שלימות המקדש חייבים לבנות מקום בקדש הקדשים, שבו יעמוד הארון בגלוי, כך צריך להיות בבית המקדש, בקדש הקדשים²⁸, מקום לגניזת הארון, ובכך מבטיחים את נצחיות קדש הקדשים, כי הארון הוא חלק עיקרי בו.

וזוהי משמעות דברי הרמב"ם "ובעת שבנה שלמה... וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום...": שלמה לא בנה את המקום על דעת עצמו ח"ו, אלא, שבעת בניית הבית היה עליו לדעת שייחרב, והוא נצטווה, ובנה את מקום הגניזה:

הארון צריך להימצא בקדש הקדשים. ואילו היה שלמה חופר מקום למטה בהתאם לציווי, בלי לדעת את מטרתו, היה יוצא, שבשעת הבניה²⁹ לא היה המקום מתקדש כמקום לקדושת הארון³⁰ בקדש הקדשים.

לכן מדגיש הרמב"ם, ש"שלמה... ידע שסופו ליחרב (ולפיכך) בנה בו מקום לגנוז בו הארון" – הוא מלכתחילה בנה מקום גניזה עבור הארון, וכפי שמדגיש הרמב"ם היה זה מקום המתאים לגניזה – "למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות". ובמילא מובן שהוא קידש זאת³¹ כמקום לארון, כחלק מקדש הקדשים³².

ו. הגניזה – המשך עבודת בית המקדש

לפי זה ניתן להבין מדוע ממשיך הרמב"ם ומוסיף, ש"יאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה":

כדי להוכיח באופן ברור יותר שגניזת הארון במקום זה אינה "בדיעבד", אלא מקום זה נקבע מלכתחילה כמקום גניזת הארון, כחלק מקדש הקדשים – 160מבאר הרמב"ם, שלא גנזו את הארון רק מתוך הכרח, בעת החורבן²⁶, אלא גם כאשר בית המקדש לא היה בסכנה כלל, כפי שידועה עוצמת ישראל בתקופת יאשיהו – ואף יותר מכך, הכנסת הארון למקום גניזתו היתה דומה להכנסת הארון לקדש הקדשים על ידי שלמה:

(א) יאשיהו המלך הוא אשר "צוה" לגנזו, בדומה להכנסת הארון לקדש הקדשים על ידי שלמה המלך³³, (ב) ההכנסה התבצעה על ידי "הלוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה'", בדומה לתקופת שלמה, שבה "ויביאו³⁴ הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו"³⁵.

ולכן מדייק הפסוק בלשונו, ואומר "תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה..." – אין זו פעולה של סילוק ולקיחת הארון ממקומו, אלא להיפך, זוהי נתינת הארון בבית³⁶. ולפיכך מביא הרמב"ם גם את סיום הפסוק "אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלקיכם...". אמנם, הארון הוא במצב של גניזה עתה, ו"אין לכם (אפשרות של) משא בכתף", אך העבודה של בית המקדש אינה פגומה, אלא "עבדו את ה' אלקיכם..." בבית המקדש, כי אין זה פגם בבנין הבית.

ז. האורים ותומים כמו הארון, היו בבית שני בשלימות, אך לא בגלוי

לפי כל האמור לעיל ניתן גם להבין מדוע כל כך מרחיב הרמב"ם בסיום הלכה זו אודות האורים ותומים בתקופת בית שני:

הרמב"ם מביא דוגמא לדבריו בתחילת ההלכה אודות הארון – שגם בבית שני היה הארון בשלימותו, במקומו, אם כי היה שינוי בולט בגלוי, שלא ראו אותו בבית המקדש,

ואומר הרמב"ם, שכך מוצאים גם לגבי האורים ותומים בבית שני: האורים ותומים היו בשלימותם, לדעת הרמב"ם, גם בבית שני³⁷. אם כי בגלוי חל בהם שינוי גדול, "לא היו משיבין..." – לא שמעו אותם, חסר היה הגילוי שלהם כאורים ותומים, אשר היה בבית ראשון. אך הם היו בשלימותם, ולכן, כפי שמסיים הרמב"ם, הם השלימו את מנין הבגדים של הכהן הגדול.

161ח. בית ראשון הוא נצחי

מכל האמור לעיל נלמד חידוש והפלאה לא רק לגבי שלימות הקדושה של בית שני – שגם אז היה קדש הקדשים בשלימותו והארון היה במקומו – אלא נובעת מכך מעלה מיוחדת גם לגבי קדושת בית ראשון:

למרות שבחיצוניות לא היה בית ראשון בנין נצחי, והוא נחרב, בכל זאת בפנימיותו ובמהותו יש בו "נצחיות" – יש בבית ראשון מקום גניזה שבו לא פגע החורבן, והארון נשאר במקומו "עד היום הזה".

הנאמר "קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא" אמור מצד קדושת המקום, "מפני השכינה", אך כאן מחדש הרמב"ם ענין עמוק יותר, שגם בבנין עצמו יש משהו, חלק, שהוא "לשעתו ולעתיד לבא" – קדש הקדשים נבנה מלכתחילה לשעתו ולעתיד לבא, ויש בו גם מקום גניזה.

ט. המקדש נבנה מחדש על ידי העיקר שבו

לפי האמור לעיל יובן ביתר עומק הקשר שבין שלושת בתי המקדש:

אין אלו שלושה בתי מקדש נפרדים שיש ביניהם קשר, אלא³⁸ זהו, בעיקר, בית אחד³⁹: בית המקדש השני וכן השלישי אינם בית חדש, אלא הבית הראשון נבנה מחדש.

כבר בבית הראשון נקבע חלק שהוא לשעתו ולעתיד לבא – נצחי, לבית השני והשלישי.

ויש לומר, שדומה לכך תחיית המתים⁴⁰: לא יבראו אז גופים חדשים לגמרי, אלא הגופים יחודשו מ"עצם הלוז"⁴¹ – עצם של הגוף מלפני כן, שבו לא חלה פגיעה – "חורבן".

וזוהי המשמעות של "בנה בו מקום לגנוז בו הארון" – מקום הארון הוא ה"עצם" – העיקר, כדלעיל – של בית המקדש, ובו לא חל חורבן ופגם⁴², וממנו נבנה המקדש השני והשלישי.

י. החורבן מתאפשר עקב קביעתו בבניה עצמה

הלכה זו ברמב"ם מביעה גם ענינים נפלאים בנושא החורבן והגלות בכלל:

בבית המקדש כשלעצמו לא ייתכן חורבן – הגויים בכחות עצמם אינם יכולים לשלוט ח"ו בבית המקדש, הבית לה'.

האפשרות לחורבן הבית בפועל נבעה מכך שבשעת בנייתו של בית המקדש עצמו, ניתנה האפשרות לחורבנו.

162כשלעצמו אין בכוחו לשלוט על יהודי, אלא אם כן היהודי מאפשר זאת על ידי מעשיו ופעולותיו,

ויותר מכך: לא זו בלבד שגוי אינו יכול לשלוט על יהודי, אלא אף, להבדיל וכו' בית־דין ופמליא של מעלה אינם יכולים לשלוט על יהודי, ו"פסק דין" שניתן ליהודי דורש "הסכמה" של היהודי⁴³.

ועל כך אומר הרמב"ם, שהאפשרות לחורבן הבית נוצרה כאשר שלמה, בעת בנייתו, ידע שסופו ליחרב, ולא זו בלבד, אלא אף "הכניס" אפשרות לחורבן בתוך הבנין עצמו – "בנה בו מקום לגנוז בו הארון".

יא. החורבן לצורך עליה

אך מעצם העובדה שבעת בניית בית המקדש, עם כל השמחה וההתלהבות הכרוכה בכך, זכר שלמה המלך דוקא את חורבן הבית, ואף פעל בהתאם לכך, מובן, שגם החורבן קשור ואכן מביא למטרת בנין הבית.

ההסבר לכך הוא:

חורבן הבית לא היה לצורך החורבן עצמו ח"ו, אלא כדי שעל ידי כך תהיה התעלות גבוהה יותר – ירידה צורך עליה – עד לבנין הבית השלישי שיהיה בית נצחי, ואז תהיה שלימות בבנין בית המקדש, כי זה יהיה "בנינא דקודשא בריך הוא"⁴⁴ – "מקדש א־ד־נ־י כוננו ידיך"⁴⁵.

וזהו ההסבר לדברי הרמב"ם "בעת שבנה שלמה את הבית וידע (ממילא) שסופו ליחרב" – כיון שזהו "בנינא דבר נש"⁴⁶ – ולכן "בנה בו מקום לגנוז בו...", הוא קבע בבנין מלכתחילה את האפשרות לחורבן כדי שניתן יהיה להגיע לאחר מכן, באמצעות ההדרדרות של החורבן, להתעלות גבוהה יותר של בית שלישי.

והענין ש"סופו ליחרב" דוקא לשם ההתעלות שלאחר מכן, מודגש בעצם מעשהו של שלמה – "בנה בו מקום לגנוז בו את הארון", אשר כולל את שני הצדדים:

מצד אחד מצביע המעשה על כך שהבית הוא בעל אפשרות של "סופו ליחרב", אך מצד שני מטרתה של בניית מקום הגניזה היא להבטיח את נצחיות הארון ובית המקדש: ע"י כך הובטח שגם בבית שני לא יפגם "בנין הבית", ויותר מכך – כך הובטח שארון עצמו שלם וממנו יבנה מחדש הבית השלישי, כדלעיל.

יב. לדרגה של "במטמוניות עמוקות" מגיעים דוקא על ידי "עקלקלות"

לפי זה ניתן לבאר, בפנימיות 163הענינים, את שלושת הביטויים שמשתמש בהם הרמב"ם בקשר למקום שבו נגנז הארון – "במטמוניות עמוקות ועקלקלות":

בכך רומז הרמב"ם למעלה שנקבעה בתוך המקדש על ידי ש"בנה בו מקום לגנוז בו הארון": למרות שבחיצוניות נראה שמעשה זה קשור לחורבן, "סופו ליחרב", הרי דוקא על ידי הירידה ניתן להגיע, באמצעות תיקון ותשובה, לעליה: על ידי כך מתגלה הדרגה של "מטמוניות עמוקות" – הדרגות הנעלות ביותר באלקות שכשלעצמן הן "מטמוניות עמוקות", בלשון רבים, "עמוק עמוק מי ימצאנו"⁴⁷, ועל ידי עבודה רגילה, באופן ישר, אי אפשר לגלותן,

רק באמצעות עבודת התשובה, הנעשית כאשר האדם אינו מתנהג באופן שהאלקים עשה את האדם ישר⁴⁸, אלא בדרך של "עקלקלות" – נוצרות אז "עקלקלות" באופן החיובי, גילוי ה"מטמוניות עמוקות" שאינן מתגלות בדרך של אור ישר, אלא בדרך של אור חוזר – "עקלקלות".

וזה יהיה בגלוי בבית המקדש השלישי, הבנין הנצחי, שיבנה ויתגלה במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.