160

מבאר הרמב"ם, שלא גנזו את הארון רק מתוך הכרח, בעת החורבן²⁶, אלא גם כאשר בית המקדש לא היה בסכנה כלל, כפי שידועה עוצמת ישראל בתקופת יאשיהו – ואף יותר מכך, הכנסת הארון למקום גניזתו היתה דומה להכנסת הארון לקדש הקדשים על ידי שלמה:

(א) יאשיהו המלך הוא אשר "צוה" לגנזו, בדומה להכנסת הארון לקדש הקדשים על ידי שלמה המלך³³, (ב) ההכנסה התבצעה על ידי "הלוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה'", בדומה לתקופת שלמה, שבה "ויביאו³⁴ הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו"³⁵.

ולכן מדייק הפסוק בלשונו, ואומר "תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה..." – אין זו פעולה של סילוק ולקיחת הארון ממקומו, אלא להיפך, זוהי נתינת הארון בבית³⁶. ולפיכך מביא הרמב"ם גם את סיום הפסוק "אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלקיכם...". אמנם, הארון הוא במצב של גניזה עתה, ו"אין לכם (אפשרות של) משא בכתף", אך העבודה של בית המקדש אינה פגומה, אלא "עבדו את ה' אלקיכם..." בבית המקדש, כי אין זה פגם בבנין הבית.

ז. האורים ותומים כמו הארון, היו בבית שני בשלימות, אך לא בגלוי

לפי כל האמור לעיל ניתן גם להבין מדוע כל כך מרחיב הרמב"ם בסיום הלכה זו אודות האורים ותומים בתקופת בית שני:

הרמב"ם מביא דוגמא לדבריו בתחילת ההלכה אודות הארון – שגם בבית שני היה הארון בשלימותו, במקומו, אם כי היה שינוי בולט בגלוי, שלא ראו אותו בבית המקדש,

ואומר הרמב"ם, שכך מוצאים גם לגבי האורים ותומים בבית שני: האורים ותומים היו בשלימותם, לדעת הרמב"ם, גם בבית שני³⁷. אם כי בגלוי חל בהם שינוי גדול, "לא היו משיבין..." – לא שמעו אותם, חסר היה הגילוי שלהם כאורים ותומים, אשר היה בבית ראשון. אך הם היו בשלימותם, ולכן, כפי שמסיים הרמב"ם, הם השלימו את מנין הבגדים של הכהן הגדול.