160
האומרים29 דהאו"ת אינם מבגדי כהונה אלא דהוי שם המפורש או שמות הקודש שמניחין בתוך החושן והאפוד וגם בלעדי השמות אינו חסר בבגדי כהונה30), וא"כ נמצא שהאו"ת הם חלק ופרט מענין הכהונה ובגדי כהונה31 (היינו — שלימות הכהונה ובגדי כהונה כפי שהוא בכה"ג כשמלובש בשמונה בגדים), שאין זה ענין של נבואה כ"א שירות ועבודה דכהונה.
ועכצ"ל שלשיטת הרמב"ם יש בגדר כהן גדול (ובגדי כהונה שלו) — שני
הערות
- 29. פרש"י פרשתנו כח, ל. רמב"ן שם. ראב"ד בהשגות להל' ביהב"ח פ"ד ה"א (לפי הכס"מ שם). ריטב"א יומא עג, ב. וראה לקו"ש חי"א ע' 136 ואילך ובהערות — "לשיטתי'" דהרמב"ם ורש"י בזה.
- 30. וראה רמב"ן עה"ת (שבהערה שלפנ"ז) שמשמע קצת דהאפוד בד שהי' שמואל ודוד חגורים בו היו בו גם שמות הקדושים. והוא חידוש גדול! ואולי יש לשלול משמעות זו. ואכ"מ.
- 31. וי"ל שלכן מפרש הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"י הי"א) שמ"ש בגמ' (יומא עג, א) "פניו (של כה"ג) כלפי שכינה" היינו "לפני הארון", ולא כפרש"י (יומא שם) "כלפי או"ת ושם המפורש שבתוך החושן" (הובא בכס"מ לרמב"ם שם), כי לדעת הרמב"ם ה"ז (גם) חלק ופרט מעבודת הכהונה שבביהמ"ק, ולכן מפרש "ופניו לפני הארון" . והוא ע"ד כמה עבודות בביהמ"ק שצריכים מקום מיוחד לעבודתם, כולל לפני הכפורת, הזאה בין הבדים וכו', וכיו"ב. משא"כ לדעת רש"י ועוד שהוא "שם המפורש", ונמצא דהוי ענין בפ"ע לא משירות דכהונה, מפרש "כלפי השכינה" — "כלפי או"ת ושם המפורש שבתוך החושן", לא כלפי מקום מסויים בביהמ"ק (וראה חדא"ג מהרש"א סוטה מח, ב ד"ה משחרב "דאו"ת שייכי גם בלא מקדש"). ולהעיר מצפע"נ מהד"ת סז, ג (נעתק בצפע"נ המלוקט סוף הל' כלי המקדש) דגם בארון הי' שם המפורש. ע"ש. וראה לקו"ש חי"א שם ע' 137 בהערה. ועצ"ע.
- . בפשטות י"ל דס"ל להרמב"ם שהפירוש "לפני הארון" פשוט יותר בלשון "כלפי שכינה" שבגמ'. ועוד, בפסוק (תרומה כה, כב) מפורש "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות גו'". וראה עקרים (מ"ג פי"א) דסבת הנבואה בישראל באה מצד הארון (והלוחות) ולכן בבית שני אף שהיו כו"כ ראויין לנבואה לא היתה שם נבואה לפי שלא הי' שם ארון (ע"ש. ובארוכה בס' עבודת הקודש ח"ד פכ"ד). אבל: א) ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז לא נזכר הכתוב "ונועדתי גו'" ששייך לכללות ענין הנבואה, ואדרבה, מפיהמ"ש להרמב"ם (סנהדרין פ' חלק היסוד השביעי. ועד"ז במו"נ (ח"ב ספמ"ה)) משמע שונועדתי לך גו' מעל הכפורת מבין שני הכרובים שייך להיתרון דנבואת משה דוקא (ומ"ש במו"נ ח"ג פמ"ה נוגע בעיקר להכרובים. ע"ש. ואינו שייך לכאורה לנדו"ד). ב) ברמב"ם הל' כלי המקדש שם היו"ד מפורש שהטעם שלא שאלו להאו"ת "מפני שלא היתה שם רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו", ולא לפי שלא הי' ארון. וראה גם רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ד ה"א [ודוחק לומר שזוהי כוונת הרמב"ם בהל' ביהב"ח שם "ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין כו'" שכ' בהמשך לגניזת הארון. ובפרט לפמשנ"ת בלקו"ש חכ"א ע' 159 ואילך. וראה שם ע' 161]. ג) הרמב"ם בספרו דהלכה לא הזכיר שבטלה נבואה, ואדרבה, לדעתו מפורש שהיתה נבואה לאח"ז, כנ"ל הערה 16. וש"נ.
רש"י על שמות כ״ח:ל׳ - הטקסט מספריא
את האורים ואת התמים. הוּא כְּתָב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, שֶׁהָיָה נוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן, שֶׁעַל יָדוֹ הוּא מֵאִיר דְּבָרָיו וּמְתַמֵּם אֶת דְּבָרָיו; וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי הָיָה הַחֹשֶׁן – שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכֹהֵן גָּדוֹל לִהְיוֹת מְחֻסַּר בְּגָדִים – אֲבָל אוֹתוֹ הַשֵּׁם לֹא הָיָה בְּתוֹכוֹ, וְעַל שֵׁם אוֹתוֹ הַכְּתָב הוּא קָרוּי מִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"ז), וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים (יומא ע"ג):
את משפט בני ישראל. דָּבָר שֶׁהֵם נִשְׁפָּטִים וְנוֹכָחִים עַל יָדוֹ, אִם לַעֲשׂוֹת דָּבָר אוֹ לֹא לַעֲשׂוֹת; וּלְפִי מִ"אַ שֶׁהַחֹשֶׁן מְכַפֵּר עַל מְעַוְּתֵי הַדִּין, נִקְרָא מִשְׁפָּט עַל שֵׁם סְלִיחַת הַמִּשְׁפָּט:
את האורים ואת התמים THE URIM AND THE THUMMIM — This was an inscription of the Proper Name of God which was placed between the folds (i. e. the two pieces forming the front and back) of the breast-plate through which it (the breast-plate) made its statements clear (lit., illuminated its words; מאיר from אור, light, this being an allusion to the אורים) and its promises true (מתמם from the root תמם, an allusion to תמים) (Yoma 73b). In the second Temple there was certainly the breast-plate (although other objects employed in the Temple Service were missing) for it was impossible that the High Priest should have lacked a garment, but that Divine Name was not within it. It was on account of the inscription which constituted the Urim and Thummim and which enabled it to give decisions that it was called “judgment”, as it is said, (Numbers 27:21) “And he shall enquire for him by the judgment of the Urim” (Numbers 27:21).
את משפט בני ישראל [AND AARON SHALL BEAR] THE JUDGMENT OF THE CHILDREN OF ISRAEL — the object by means of which they are judged and admonished whether they should do a particular thing or whether they should not do it. But according to the Midrashic statement (Zevachim 88b) that the breast-plate atoned for those who pervert judgment it was called “judgment” in allusion to the pardon thus given for perverse judgment.
רמב"ן על שמות כ״ח:ל׳ - הטקסט מספריא
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים סָבַר רַבִּי אַבְרָהָם לְהִתְחַכֵּם בְּעִנְיַן הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים, וְאָמַר (שמות כ"ח:ו') כִּי הֵם מַעֲשֵׂה אֻמָּן כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֶאֱרִיךְ בְּעִנְיָנָם כִּי חָשַׁב שֶׁהֵם עַל הַצּוּרוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי הַכּוֹכָבִים לָדַעַת מַחְשֶׁבֶת הַשּׁוֹאֵל. וְלֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל הֵם כְּדִבְרֵי רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ח:ל'), כְּתָב שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ (תיב"ע) נָתוּן בֵּין כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן, וּלְכָךְ הֻצְרַךְ לִהְיוֹת כָּפוּל (שמות כ"ח:ט"ז). וְהָרְאָיָה, כִּי לֹא נִזְכְּרוּ אוּרִים וְתֻמִּים כְּלָל בְּמַעֲשֵׂה הָאֻמָּנִים, וְלֹא הִזְכִּירָם לָהֶם בַּצַּוָּאָה וְלֹא בַּמַּעֲשֶׂה כְּלָל. וּפֵרֵט בַּבְּגָדִים "וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפוֹד" (שמות ל"ט:ב'), "וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן" (שם ח), וְלֹא אָמַר וַיַּעַשׂ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים, וְאִלּוּ הָיוּ מַעֲשֵׂה חָרָשׁ חָכָם הָיָה מַאֲרִיךְ בָּהֶם יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וְאִם אוּלַי יִרְצֶה לְקַצֵּר בָּהֶם לְעָמְקָם הָיָה אוֹמֵר וְעָשִׂיתָ אוּרִים וְתֻמִּים כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם אוֹ כֶּסֶף מְזֻקָּק:
וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה כִּי לֹא הִזְכִּיר בְּהֵ"א הַיְּדִיעָה אֶחָד מִכָּל הַכֵּלִים שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ כְּבָר, אֲבָל אָמַר "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" (שמות כ"ה:י'), "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן" (שם כג), "וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת" (שם לא), וְכֵן כֻּלָּם וּבַמִּשְׁכָּן אָמַר "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה" (שם כו א), בַּעֲבוּר שֶׁכְּבָר הִזְכִּירוֹ "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שם כה ח). וְהִנֵּה בָּאוּרִים וְתֻמִּים אָמַר (כאן) "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", לֹא צִוָּה אֹתוֹ בַּעֲשִׂיָּתָם, וְהִזְכִּירָם הַכָּתוּב בְּהֵ"א הַיְּדִיעָה, וְלֹא הִזְכִּירָם הַכָּתוּב רַק בְּמֹשֶׁה לְבַדּוֹ, שֶׁאָמַר בַּצַּוָּאָה "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט", וּבַמַּעֲשֶׂה "וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" (ויקרא ח ח), כִּי לֹא הָיוּ מַעֲשֵׂה אֻמָּן וְלֹא הָיָה לָאֻמָּנִים וְלֹא לִקְהַל יִשְׂרָאֵל בָּהֶם מַעֲשֶׂה וְלֹא נְדָבָה כְּלָל, אֲבָל הֵם סוֹד מָסוּר לְמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְהוּא כְּתָבָם בִּקְדֻשָּׁה, אוֹ הָיוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, וּלְכָךְ יַזְכִּירֵם סְתָם וּבִידִיעָה, כְּמוֹ וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים (בראשית ג כד): וְהִנֵּה מֹשֶׁה לָקַח כְּתָב הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים וְהִנִּיחָם שָׁם בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּישׁ אֶת אַהֲרֹן הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא ח ז ח) "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", כִּי לְאַחַר כֵּן נְתָנָם בֵּין כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן:
וְהָעִנְיָן הוּא, כִּי הָיוּ שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים, מִכֹּחָם יָאִירוּ הָאוֹתִיּוֹת מֵאַבְנֵי הַחֹשֶׁן אֶל עֵינֵי הַכֹּהֵן הַשּׁוֹאֵל בְּמִשְׁפָּטָם (במדבר כז כא) וְהַמָּשָׁל, כִּי כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם" (שופטים א א). הָיָה הַכֹּהֵן מְכַוֵּן בַּשֵּׁמוֹת שֶׁהֵם הָאוּרִים, וְהֵאִירוּ לְעֵינָיו אוֹתִיּוֹת יְהוּדָה, וְיוֹ"ד מִלֵּוִי, וְעַיִ"ן מִשִּׁמְעוֹן, וְלָמֶ"ד מִלֵּוִי, וְהֵ"א מֵאַבְרָהָם הַכָּתוּב שָׁם עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (יומא עג:). אוֹ שֶׁהֵאִירָה פַּעַם אַחֶרֶת לְנֶגֶד עֵינָיו הֵ"א מִיהוּדָה. וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הָאוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת אֶל עֵינֵי הַכֹּהֵן עֲדַיִן לֹא יָדַע סִדּוּרָן, כִּי מִן הָאוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר סִדְּרוּ מֵהֶן "יְהוּדָה יַעֲלֶה" הָיָה אֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת מֵהֶם "הויהד עליה", אוֹ "היעל ידוהה", וְתֵבוֹת אֲחֵרוֹת רַבּוֹת מְאֹד, אֲבָל הָיוּ שָׁם שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲחֵרִים נִקְרָאִים "תֻּמִּים", מִכֹּחָם יִהְיֶה לֵב הַכֹּהֵן תָּמִים בִּידִיעַת עִנְיַן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵאִירוּ לְעֵינָיו. כִּי כַּאֲשֶׁר כִּוֵּן בִּשְׁמוֹת הָאוּרִים וְהֵאִירוּ, חוֹזֵר מִיָּד וּמְכַוֵּן בִּשְׁמוֹת הַתֻּמִּים. וְעוֹדָם הָאוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת לְעֵינָיו, וְיָבֹא בְּלִבּוֹ שֶׁחִבּוּרָם "יְהוּדָה יַעֲלֶה". וְזֹאת מַדְרֵגָה מִמַּדְרֵגוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הִיא לְמַטָּה מִן הַנְּבוּאָה, וּלְמַעְלָה מִבַּת קוֹל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ בְּבַיִת שֵׁנִי לְאַחַר שֶׁפָּסְקָה הַנְּבוּאָה וּפָסְקוּ אוּרִים וְתֻמִּים כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (שם כא:): וְאֶפְשָׁר שֶׁאַחֲרֵי שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה בַּחֹשֶׁן הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים הָיוּ נוֹדָעִים בְּמָסֹרֶת מִמֶּנּוּ לִגְדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּסָרָם לָהֶם עִם סִתְרֵי תּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ הָיָה בְּיַד דָּוִד אֵפוֹד (שמואל א כ"ג:ו'), וְהָיָה כִּדְמוּת אֵפוֹד מֹשֶׁה, וּבוֹ חֹשֶׁן כִּדְמוּת חֹשֶׁן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל נִרְאֶה שֶׁהָיוּ בַּד, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל (שם ב יח) "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד", וְאָמַר בְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים (שם כב יח) "שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד", וְיַלְבִּישׁוּ אוֹתוֹ אֶת הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וְשׁוֹאֲלִים בּוֹ וְנַעֲנִין לִפְעָמִים, כַּאֲשֶׁר חָשַׁב בָּזֶה ר"א. וּמַה שֶׁאָמַר שֶׁאִלּוּ רָאָה תְּשׁוּבַת רַבֵּנוּ הַאיֵי לֹא אָמַר כָּכָה, כְּבָר רְאִינוּהָ וַחֲשַׁבְנוּהָ, וְיָדַעְנוּ כִּי ר"א לֹא נִתְכַּוֵּן אֵלֶיהָ:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו י׳:י״א - הטקסט מספריא
וכיצד שואלין עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו פניו לאחרי הכהן ואומר השואל אעלה או לא אעלה ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ומיד רוח הקדש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
הנביאים מעלות מעלות הן כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו ויש שהן אומרים הפתרון בלבד ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.
כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה.
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו' ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ צו ‹ צו ‹ 33 לקו"ש חל"א ע' 160
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.