תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט וילך

שיחה א

רשימת העמודים (9) מצוטט ב־6 עמודים חיפוש חדש

298שיחה א

א. נצבים וילך – פרשה אחת

על הפרשות נצבים וילך אומר הרס"ג¹: "ומהן (מבין נ"ג פרשות־התורה) פרשה המתחלקת לשתיים ונקראת בשתי שבתות אם יש צורך בכך, והיא אתם נצבים הנחלקת בוילך משה".

מן הדיוק בלשון "פרשה המתחלקת לשתיים"², ולא כבפרשות מחוברות אחרות, שעליהן הוא אומר "שמונה מהן מצטרפות לפעמים שתיים שתיים ביחד ונקראות בארבע שבתות", מובן, שנצבים־וילך הן בעצם פרשה אחת³, אשר לפעמים מחלקים אותה לשתיים, שלא כ"שמונה" הפרשות האחרות המתחברות, שהן בעצם שתי פרשות

וילך

נפרדות, אשר לפעמים קוראים אותן באותה שבת.

[כך מובן גם מהסימן המובא בטור ובשו"ע⁴ – "פתבג המלך"⁵ – "ב"ג המלך פת וילך" (שכאשר חל ראש השנה ("המלך"⁶) ביום שני או שלישי בשבוע ("ב"ג") קוראים את פרשת וילך בנפרד), כפי שמסביר זאת מגן אברהם⁷ "פת וילך, פירוש מלשון⁸ פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים". כלומר, "פת" היא מלשון "פתות אותה פתים" – כשם שמחלקים חלה אחת או רקיק אחד לחלקים, כך "פת וילך" – מחלקים ומפרידים בין וילך לבין נצבים⁹].

כיון שלכל פרשה יש תוכן כללי, אשר בזה היא שונה מן הפרשות האחרות, מובן, שלנצבים־וילך יש תוכן כללי משותף. כלומר, לא די שיש לשתיהן נקודה מסויימת המשותפת ביניהן ואשר על־כן אפשר לחברן (כפי שהדבר לגבי הפרשות המתחברות 299האחרות¹⁰), אלא התוכן העיקרי של שתיהן הוא משותף וזהה.

למרות זאת, מן העובדה שלפעמים קוראים את פרשת וילך בפני־עצמה, מובן, שבנוסף לתוכן המשותף שביניהן, יש הבדל בדרך הביטוי של ענין זה בכל אחת משתי הפרשות, יתר־על־כן: כיון שפרשת וילך היא לאחר פרשת נצבים, יש לומר, שבפרשת וילך יש יתרון בענין המשותף על פני פרשת נצבים, יתרון באין־ערוך, אשר בגללו היא נקראת, לפעמים, בשבת נפרדת¹¹.

ב. היחס שבין נצבים לוילך דומה ליחס שבין ר"ה ליוה"כ

פרשת נצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש־השנה¹², ואדמו"ר הזקן¹³ אף מסביר את הקשר שבין "אתם נצבים היום כולכם..." לבין ראש־השנה¹⁴ (כדלהלן בסעיף ג'), ואילו פרשת וילך נקראת בשבת שלאחר ראש־השנה ולפני יום־כיפור, כאשר היא נפרדת מנצבים, דבר המוכיח שתוכנה קשור ליום כיפור¹⁵.

לפיכך יובן ההסבר לשתי הנקודות המוזכרות לעיל לגבי נצבים־וילך [(א) שיש להן תוכן זהה (ב) יחד עם זאת יש לפרשת וילך יתרון על פני פרשת נצבים] לפי ההסבר, שגם בענין ראש השנה ויום־כיפור, קיימות שתי הנקודות הללו, כדלהלן:

ראש השנה ויום כיפור הם ענין אחד והמשך¹⁶, ויום כיפור אף נקרא ראש השנה¹⁷, אך מצד שני יש ליום כיפור יתרון על פני ראש השנה¹⁸ – "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון"¹⁹, יום כיפור הוא החותם של ראש השנה²⁰.

(עובדה זאת משתקפת גם בהלכה: יום כיפור נקרא ראש השנה גם מפני 300שהוא ראש השנה ליובלות²¹, וההלכה היא²², שיציאת העבדים לחרות ביובל היא באופן ש"מראש השנה עד יום־הכיפורים לא היו עבדין נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם .. כיון שהגיע יוה"כ .. נפטרין עבדין לבתיהן",

בכך רואים שתי נקודות: היציאה לחירות היא נקודה זהה, אך עם זאת היא מחולקת לשני זמנים – התחלת היציאה (לא משתעבדין) היא בראש השנה, והשלמתה (נפטרין לבתיהן), שהיא העיקר, היא ביום הכיפורים).

ג. הקשר שבין ר"ה לנצבים ובין נצבים לוילך – אחדות ישראל

אדמו"ר הזקן מסביר¹³ את הקשר שבין "אתם נצבים היום..." לבין ראש השנה²³ כך: ראש השנה הוא הזמן של "תמליכוני עליכם"²⁴. ו"ויהי בישורון מלך" ("תמליכוני עליכם") יכול להתקיים רק "בהתאסף ראשי עם"²⁵, כאשר "כולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד"^*. וזהו ענין אחדות ישראל, שהוא התוכן הכללי של "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם... שואב מימך" – ללא התחשבות בהבדלי הדרגות שבין ישראל, "כולכם" נצבים כאחד "לפני ה' אלקיכם".

ענין זה – אחדות ישראל – הוא הנקודה הכללית של פרשת וילך גם כן: הפרשה פותחת ב"וילך משה... אל כל²⁶ ישראל", ביטוי הבא להדגיש שזוהי הליכה אחת ודיבור אחד לכל ישראל באופן שווה, ואף בסוף הפרשה נאמר "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה..." – לכל קהל ישראל כאחד.

ד. אף המצוות בפרשה מבטאות אחדות ישראל

יתר־על־כן: גם המצוות המופיעות בפרשה – הקהל וכתיבת ספר תורה – הן מצוות שבולטת בהן אחדות ישראל:

מצות "הקהל את העם"²⁷ מקיפה את כל ישראל בשווה, ללא הבדל בין "האנשים והנשים והטף²⁸ וגרך..."²⁷ – 301אחדות, שאיננה נמצאת בשום מצוה אחרת, ולכן היא נקראת "הקהל", כאשר משמעות המושג "קהל" היא שהמתאספים אינם סתם אוסף של פרטים רבים, אלא הם מאוחדים במציאות אחת – "קהל"²⁹.

בכך מתורץ קושי על ה"הקהל", על כך שהקריאה בתורה במעמד זה נעשית על־ידי המלך³⁰, והרי לכאורה הוראת התורה לכל ישראל שייכת לסנהדרין³¹, והקריאה בתורה במעמד הקהל היתה צריכה להיעשות על־ידי ראש הסנהדרין או על־ידי אב בית־דין?

ההסבר לכך הוא³², שבתורה יש שני ענינים:

א) לימוד התורה, הכרוך בהבנה והשגה. בענין זה יש הבדלים בין "ראשיכם שבטיכם..." ובין סוגים אחרים עד ל"שואב מימיך",

ב) קריאה³³ בתורה (שבכתב), שאיננה כרוכה בהבנה והשגה³⁴, אלא שייכת לכל ישראל ללא שום הבדל.

כיון שבמעמד הקהל מתאחדים כל ישראל למציאות אחת, מובן, שאז מתקיים הענין בתורה, שבו שווים כל ישראל³⁵ – והוא הקריאה³⁶ בתורה שבכתב ואף יותר מכך, כלשון הרמב"ם³⁷, זהו "כיום שניתנה בו בסיני" (ומעמד הר סיני הקיף את כל ישראל באופן שווה), ולפיכך "ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה".

ענין זה של התורה שייך דוקא למלך, אשר כניעת העם כלפיו איננה לפי השכל וההבנה, אלא שעצם מציאותם וכל אשר להם שייך למלך³⁸, ולכן הוא מאחד אותם למציאות אחת, הוא "לב כל קהל ישראל"³⁹.

302מסיבה זו המלך הוא הקורא בתורה – הוא מחדיר בישראל את הענין שבתורה הנעלה מהבנה והשגה⁴⁰ אצל כל קהל ישראל.

גם המצוה השניה שבפרשת וילך⁴¹ איננה בענין לימוד התורה⁴², אלא – כתיבת ספר תורה, המדגישה את הקשר שבין ישראל לתורה, הזהה אצל כולם⁴³ (בדומה לאמור לעיל על קריאת התורה בהקהל).

ה. בר"ה – ענין המלכות במקור, ביום־כיפור – המלכות למטה

ההבדל שבין נצבים לוילך בענין תוכנם הכללי, אחדות ישראל, יובן לפי ההבדל שבין ראש השנה ליום כיפור בענין "תמליכוני עליכם": כאמור, ראש השנה ויום כיפור הם המשכיות אחת – ענין ה"תמליכוני עליכם" של ראש השנה מתבצע במשך עשרת ימי תשובה עד להשלמתו ביום כיפור, ולכן אומרים "המלך הקדוש" בכל עשרת ימי תשובה⁴⁴. אך ההבדל ביניהם הוא:

בראש השנה מתהווה ענין "תמליכוני עליכם" בשורשו ובמקורו הראשון – אז מעוררים את התענוג ואת רצונו של עצמותו יתברך במלוכה, ובעשרת ימי תשובה מתהווה ענין "ספירת" המלכות עד ליום הכיפורים, כאשר בנין המלכות מושלם, וענין "תמליכוני עליכם" מאיר בגילוי למטה⁴⁵.

הענין של "תמליכוני עליכם" מתבצע "בהתאסף ראשי עם", על־ידי אחדות ישראל. מובן אפוא, שההבדל שבין ראש השנה ליום הכיפורים בקשר לאחדות ישראל הוא בהתאם להבדל ביניהם בקשר ל"תמליכוני עליכם":

בראש השנה אחדות ישראל היא בעיקר למעלה – בשורש ובמקור, ביום כיפור מתגלה אחדות זו למטה.

וזהו היתרון העצום של יום כיפור על ראש השנה:

אחדות נשמות ישראל בשורשן ומקורן איננה חידוש והתהוות חדשה, שהרי שם אין מלכתחילה מקום להפרדות ולהבדלי דרגות, כעיגול "שאין לו בחינת ראש וסוף"⁴⁶,

אך האחדות האמיתית היא כאשר 303יוצרים אחדות מדברים נפרדים⁴⁷, שיש ביניהם הבדלי דרגות, ודוקא אחדות זאת מבטאת את אמיתתה של האחדות הפשוטה שלמעלה, שהיא נותנת את הכח ואת היכולת להפיכת רשות הרבים לרשות היחיד, ליחידו של עולם⁴⁸.

ו. ההבדל בין ר"ה לבין יום כיפור בענין התשובה

הבדל זה שבאחדות ישראל בין ראש השנה ליום הכיפורים משתקף בהבדל שביניהם בענין התשובה:

בראש השנה אין אומרים וידויים⁴⁹ וכדומה, בתפילות של ראש השנה אין מזכירים (על־ידי וידוי⁴⁹) חטאים, ואפילו לא סליחה וכפרה. ואילו יום כיפור הוא "יום הסליחה וכפרה"⁵⁰ ואומרים וידוי⁵¹ וכדומה. את הסיבה להבדל זה ניתן להסביר כך⁵²:

עבודת ראש השנה היא ההתעוררות מצד עצם הנשמה, בשורשה ב"עצמות" ה', מעל לשורש התורה והמצוות, ומצד דרגה זאת אין כלל מקום לחטאים. לפיכך אין מדברים אז על סליחה וכפרה, ואף לא על ההתעלות שב"זדונות נעשו לו כזכיות" – אז מתבטאת הבחירה החפשית של עצמות ה' בנשמות ישראל, שממנה מתעורר התענוג של ה' ורצונו ל"תמליכוני עליכם"⁵³.

ואילו ביום הכפורים מתגלה שורש הנשמה ועצמיותה למטה, במקום שקיימת מציאות של חטאים, ושם "עיצומו של יום הכיפורים מכפר"⁵⁴, על־ידי שמתגלה ביום כיפור 304התאחדותה של עצם הנשמה עם אלקות, נוצרת הכפרה והסליחה על חטאים.

זה מסביר מדוע דוקא ב"ליל יום הכיפורים נוהגין שקודם שמתפללין מתירים לכל העבריינים"⁵⁵:

בראש השנה אפשר להתעלות מעל למקום שיש לו קשר ל"עבריינים" ועבירות, אך אז אי־אפשר להתפלל עמם, כלומר – להתחבר ולהתאחד עם מציאות של "עבריינים" כאן למטה.

רק ביום כיפור מגיעים לאופן האמיתי של "ויעשו⁵⁶ כולם אגודה אחת" – שאפילו יהודים המוגדרים ביניתיים כ"עבריינים" מתאחדים עם כל ישראל, ומתפללים עמם "באגודה⁵⁷ אחת"⁵⁸.

ז. דוקא ביום כיפור, מתבטאת האחדות גם בעניני הגוף

ביום הכיפורים נוצרת האחדות בישראל למטה. לפיכך היא מתבטאת בנוסף לעניני הנשמה, גם בעניני הגוף:

בחמשת העינויים של יום כיפור אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו. בקיום מצוה (חיובית) ובענין של פעולה ועשיה, יש הבדלים באופן הקיום ובדרגתו בין צדיקים גדולים לבין אנשים פשוטים וכדומה, אבל בענין של עינוי ושביתה, בענין של "לא", ענין של שלילה והעדר – אין הבדל בין יהודי אחד לזולתו⁵⁹.

וכך גם בפנימיותם של הדברים: הענין של "לחיותם ברעב"⁶⁰ – ה"חיות" 305הנובעת מן ה"רעב" עצמו – זהה אצל כולם⁶¹.

שונה מזאת העבודה בראש השנה. למרות שזוהי עבודה הבאה מעצם הנשמה, שמעל להפרדות ושינויים, הרי כל זאת הוא בשעת העבודה עצמה (בתפילה וכדומה), אבל לאחר התפילה⁶², כאשר "עוזבים" את העבודה ועוסקים ב"אכלו משמנים ושתו ממתקים"⁶³ – הרי אז ה"אכילה" וה"שתיה" נעשות אצל כל אחד באופן שונה.

ח. נצבים – האחדות בעצם הנשמה, וילך – גילוי האחדות למטה

היתרון העצום שיש בפרשת וילך על פני פרשת נצבים הוא זה:

בפרשת נצבים מדובר על אחדות כל ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" ועוד "חוטב עציך עד שואב מימך", הנובעת מן המעמד של "נצבים... לפני ה' אלקיכם", שאז "כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם"⁴⁶.

ואילו בפרשת וילך מדובר על התגלותה של האחדות בישראל למטה, בדרגתם שלהם, וזוהי משמעות הפסוק "וילך משה וידבר... אל כל ישראל" – משה רבינו בדרגתו הלך והתגלה ("וידבר") לכל ישראל, בדרגתם שלהם, אך לכולם היתה זו אותה הליכה, ל"כל ישראל" באופן זהה, כי זהו האיחוד של עצם הנשמה למעלה עם הנשמה למטה.

כך גם בענין הקהל: מצד אחד אומרים חז"ל⁶⁴ ש"אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף .. ליתן שכר למביאיהן". דבר זה מצביע על כך שהאחדות שב"הקהל" מאפשרת הבדלי דרגות (שלא כאחדות של ראש השנה, כדלעיל). מצד שני, דוקא בסוג האחדות של "הקהל", שיש בו הבדלי דרגות, דוקא אז "המלך עומד... וקורא"⁶⁵ – קריאת התורה על־ידי המלך, המקיפה את כל ישראל באופן שווה⁶⁶ (כמוסבר לעיל בסעיף ד'): במעמד זה קוראים ומגלים את האחדות הפשוטה של כל ישראל, "קהל", בתוך ויחד עם הבדלי הדרגות⁶⁷.

306ובסוף הפרשה נאמר "וידבר משה באזני כל קהל ישראל... עד תומם". פירוש הפסוק בפנימיותו הוא, שב"עד תומם" הכוונה היא לתמימות ולשלימות⁶⁸ של ישראל! דיבורו של משה "באזני כל קהל ישראל" איננו רק לעצם נשמתם למעלה, אלא הוא יורד ומשפיע למטה וגורם לתמימות ושלימות בכוחותיהם הגלויים, בכל איבריהם וגידיהם⁶⁹.

ט. ההוראה למעשה:

הגברת אהבת ישראל

ההוראה המעשית הנלמדת מכל האמור היא:

עשרת ימי תשובה הם זמן "מוכשר" לתוספת והגברת אהבת ישראל, כאשר הענין של "בהתאסף ראשי עם" איננו מושלם, אחדות ישראל פגומה, הרי בכל מצב שהוא, אין זה פגם רק ביחיד כפרט, אלא בענין הכללי של "תמליכוני עליכם" – על כלל ישראל כולו.

וכיון שיש להתכונן ליום כיפור, אין להסתפק באהבה לכל יהודי המתבטאת בהתעלמות מן הרע שבזולת – הסתכלות רק על הטוב שבו ולכן מתעוררת האהבה אליו והרצון להתאחד עמו – אלא גם כאשר רואים את הרע שבאחר, בכל זאת מגלים אהבה כלפיו, ללא חישובים רבים, ואהבה זו מתבטאת בהתעסקות רבה והשתדלות מיוחדת במירב המאמצים לסייע לזולת בביטול הרע שבו⁷⁰.

על־ידי פעילות ב"מבצע אהבת ישראל"⁷¹ בימים אלו, נזכה ל"תמליכוני עליכם" בגלוי, לחתימה וגמר חתימה טובה ביום הכיפורים. לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות בטוב הנראה והנגלה.

הערות

עמוד 298

1. בסדורו "קריאת התורה".
2. וכמפורש שם אח"כ: שפרשת אתם נצבים אינה מחולקת כו' מחלקים את הפרשה הזאת וקוראים חצי' כו'. וכן מוכח בספר האורה (לרש"י הל' ספר תורה, עיי"ש. וכן משמע מלשון האבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות) "ופרשה זו אחרונה .. מתחברת בו ומתפרדת". ולהעיר ג"כ שברמב"ם סדר תפלות לא נזכרה פ' וילך (והפטורה שלה). ואכ"מ.
3. שזהו אחד מהתירוצים למה מונים ג"ן סדרים דאורייתא – אף שלכאורה מספרם נד – כי נצבים וילך הם פרשה אחת (חיד"א – נצו"א לזח"ב רו, ב. שם הגדולים מע' ספרים אות ג בסופו. דבש לפי מע' פ אות ג. וראה בהמצויין בניצוצי זהר לזח"א קד, ב). ולהעיר ג"כ, שבחומשים שלנו, הסימן בסוף פרשתנו למספר הפסוקים הוא – "אדני'" (ע' פסוקים – המספר של נצבים וילך יחד).
4. או"ח סתכ"ח ס"ד. מחזור ויטרי סי' זנ. אבודרהם שם. בעה"ט ריש פרשתנו. וראה ספר האורה שם.
5. לשון הכתוב – דניאל א, יג. שם, טו.
6. ראה מחזור ויטרי שם. אבודרהם שם. מג"א שם סק"ה. פר"ח שם.
7. שם. פר"ח שם. מחזור ויטרי שם ("פת וחילק פרשת וילך. מלשון פתות אותה פתים"). אבודרהם שם.
8. ויקרא ב, ו.
9. ראה גם בהמצויין בניצוצי זהר שם.

עמוד 299

10. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 411־410 ובהערות שם.
11. גם כשקוראין אותן בשבת א' מובן שיש עילוי בפ' וילך על פ' נצבים – כי מעלין בקודש. אבל מזה שנק' (לפעמים) בשבת אחרת מוכח שיש בה גם עילוי שלא בערך. ובפרט שנקראת לאחרי ר"ה של שנה חדשה, "שיורד (אז) אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם כו'" (אגה"ק סי"ד).
12. תוד"ה ראש וד"ה קללות מגילה לא, ב. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב. טושו"ע שם. לקו"ת ר"פ נצבים.
13. לקו"ת שם. וראה לבוש או"ח שם: ואתם נצבים לעולם קורין קודם ר"ה מפני שיש בה ענייני תשובה.
14. ד"היום דא ר"ה" (זח"ב לב, ב (ועוד) וברמ"ז שם).
15. ע"פ המבואר בפנים מתורץ בפנימיות הענינים זה שחילקו נצבים וילך ולא מטו"מ אף שהן ארוכות יותר (ראה תוד"ה קללות הנ"ל. ספר האורה שם. ועוד).
16. ראה זח"ג ק, ב.
17. יחזקאל מ, א. תוד"ה ואת נדרים כג, ב. רא"ש סוף יומא. ועיין לקו"ת ר"ה נח, א. סד, א.
18. ראה לקו"ת ר"ה סד, א (בפי' "ביום השלישי יקימנו גו'). המשך תרס"ו ע' תקמב־ג. וראה עטרת ראש שער יוה"כ פ"א. ובכ"מ.
19. פיוט ונתנה תוקף. וראה ר"ה טז, א־ב.
20. ראה המשך תרס"ו ס"ע תקמא ואילך.

עמוד 300

21. ערכין יב, א. ר"ה ח, ב. מפרשים ליחזקאל שם.
22. ר"ה שם. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ד.
13.
23. ראה לעיל ע' 302 – השייכות בין ר"ה לסיום פ' נצבים.
24. ר"ה טז, סע"א. שם לד, ב.
25. לשון הכתוב ברכה לג, ה. וברש"י: בהתאספם יחד באגודה אחת .. הוא מלכם כו'.
*. לקו"ת נצבים שם פ"א. וראה המשך ר"ה תש"ג פ"ב.
26. אף שאינו בשוה ממש ל"כולכם" דפ' נצבים (שכולל גם טף) וכן לכל בנ"י המחוייבים במצות הקהל או במצות כתיבת ס"ת (ראה לקמן בפנים), אבל בכולם הדגשת הכלל (והאחדות).
27. פרשתנו לא, יב.
28. ובפרט לפמ"ש במנ"ח (מצוה תריב) ד"טף" היינו משנולד (וראה רמב"ן ואוה"ח פרשתנו שם, יג. כלי יקר שם, יב. חדא"ג מהרש"א חגיגה ג, א*). ושם, דגם טף שאינו שייך לשום מצוה כשיגדל שייך להקהל. וראה בארוכה לקמן ע' 391 ואילך.
. ומירוש' ריש חגיגה: אין קטן גדול מטף (בתמי') – משמע, שעכ"פ בלא הגיעו לחינוך קאי.

עמוד 301

29. ראה ויקרא ד, יג ואילך. מרז"ל (יבמות נז, א) קהל גויים לא איקרי קהל. ועוד. וראה בהמצויין לקמן הערה 67.
30. סוטה מא, א (במשנה). הובא ברש"י פרשתנו שם, יא. רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ג. ואף להדיעה דגם גדול שבדור קורא (מנ"ח מצוה תריב. ובאזהרות הרס"ג דיבור לא תשא: רב מהיר כו'*) – הרי זה אם לא הי' מלך (מנ"ח שם). ובביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג (מ"ע טז. פרשה יו"ד) האריך, דקריאת המלך בהקהל היא (מצוה בפ"ע והיא) מצות המלך, עיי"ש. וראה לקמן (ע' 350, 394 ואילך), די"ל שכללות מצות הקהל היא דין על המלך. ואכ"מ.
31. ראה רמב"ם ריש הל' ממרים. תדבא"ר פי"א. ועוד.
32. ראה עוד ביאור – לקו"ש ח"ט ס"ע 445 ואילך.
33. ראה המשך תער"ב ח"ב פ' שסג. ובכ"מ.
34. ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סי"ב.
35. ומה שארז"ל (חגיגה שם. פרש"י פרשתנו שם, יב) דאנשים באים ללמוד וכו' – ראה לקמן בפנים סעיף ח'.
36. ראה רמב"ם (חגיגה שם ה"ו): וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע כו' אפילו חכמים גדולים כו' חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכיון לבו לקריאה כו'.
37. שם.
38. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 32. ח"ח [המתורגם] ע' 25. ועוד.
39. רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סקמ"ח. פרש"י חוקת כא, כא. ולהעיר מאגה"ק ר"ס כט. וראה לעיל ע' 177 ואילך.
. וברלב"ג פרשתנו התועלת הי"ג: המלך או הכה"ג או הנשיא כו', עיי"ש.

עמוד 302

40. ראה רמב"ם הל' חגיגה שם: שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא־ל. וראה סהמ"צ להצ"צ (מצות מינוי מלך בתחילתה) – שמלך ממשיך ביטול בבנ"י.
41. פרשתנו שם, יט. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע יח. חינוך מצוה תריג.
42. ראה בארוכה שאג"א סי' לה־לו.
43. ובשאג"א שם שקו"ט דגם נשים מחוייבות בזה. וגם לפי דעת החינוך וכו' (וראה ל' הרמב"ם הל' ס"ת רפ"ז ובסהמ"צ שלו, ובשו"ע חיו"ד רסר"ע. ועוד) שפטורות – ה"ז לפי שאינן בכתיבה (ראה מנ"ח שם).
44. לקו"ת נצבים נא, ב ואילך. ובכ"מ. מפע"ח שער ר"ה פ"א־ג.
45. אין זה סתירה להמבואר בכ"מ שביוה"כ הוא עליית המלכות עד עתיק (והירידה וגילוי הוא ליום חגנו, בחגה"ס) – כי גם ביוה"כ ישנו הגילוי למטה (אלא – בשלילה, עינוים ושבתון, כדלקמן בפנים ס"ז).
46. לקו"ת ד"ה אתם נצבים פ"א.

עמוד 303

47. עדמשנ"ת בלקו"ש [המתורגם] ח"ד (ע' 120 ואילך) החילוק בין "לאחדים" ו"כאחד" שבלקו"ת שם. בלקו"ש שם (ע' 141 ובהערות שם) שזהו העילוי שבאחדות דחגה"ס על האחדות דר"ה ויוה"כ – כי בחגה"ס נרגש החילוקי דרגות דבנ"י (בהד' מינים – ויק"ר פ"ל, יב) ועושין מהן "אגודה אחת" (ויק"ר שם). וראה לקמן הערה 57. וי"ל שהחילוק בין יוה"כ וסוכות הוא: האחדות דחגה"ס אינה בעצם מציאות של בנ"י, ולכן נשאר כ"א סוג בפ"ע (כמשנ"ת בלקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 241 ואילך ובהערה 50 שם. וראה לקמן ע' 380. 386); משא"כ ביוה"כ מאיר אמיתית אחדות הפשוטה דלמעלה, שמצד אחדות זו גם הריבוי פרטים גופא נעשה רשות היחיד ליחידו של עולם (וראה המצויין בהערה הבאה). ומטעם זה גופא נרגש ביוה"כ ענין האחדות יותר מהחילוקי דרגות. וי"ל שהוא ע"ד האחדות דשמח"ת (סוף כל המועדות – ראה ר"ן (לרי"ף) מגילה לא, א), שהיא מצד בחי' מקיף בעצם (כמשנ"ת בלקו"ש שם ע' 242 ואילך). ולהעיר, "ששרש ענין הסוכות עם יו"כ א' הוא אלא שזה בעליי' וזה ברידה" (סדור ש' הסוכות רס, סע"ב) – הרי יוה"כ הוא גמר העלי' דר"ה, ושמח"ת גמר הירידה דחגה"ס.
48. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 164 ואילך (בנוגע האחדות של בנ"י. וראה שם לפנ"ז ע' 163 ואילך) בפי' "גדול ה'... בעיר אלקנו").
49. שו"ע אדה"ז או"ח סתקפ"ד ס"ב.
50. לשון אדה"ז שו"ע או"ח ר"ס תרז. וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ז.
51. רמב"ם שם. טושו"ע ושו"ע אדה"ז סתר"ז.
52. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 345 באו"א.
53. ראה המשך ר"ה תש"ג פ"ט ופי"ד. ובארוכה – לקו"ש ח"ד שיחה לר"ה. לעיל ע' 175. לקמן ע' 378.
54. רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג־ד. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 130 (ובהערה
3. – שגם לרבנן עיצומו של יום מכפר, אלא שזה גופא מתגלה ע"י התשובה, עיי"ש.

עמוד 304

55. שו"ע אדה"ז שם ר"ס תריט. מטושו"ע שם.
56. נוסח תפלת של ר"ה ויום הכפורים.
57. לשון אדה"ז שם. ע"פ מנחות כז, א (וראה דעת אביי כריתות ו, ב). בחיי לתשא ל, לד (הובא בקיצור לשון בפרישה לטור שם. אלי' זוטא שם). ועיי"ש שהוא דוגמת זה שהד' מינים דסוכות (גם ש"אין עושין פירות" והערבה) צ"ל "באגודה אחת" (וראה לעיל הערה 47). וראה רש"י דלעיל הערה 25.
58. ע"פ המבואר בפנים י"ל בדא"פ (בפנימיות הענינים) הטעם שאומרים "על דעת כו'" רק ביוהכ"פ ולא בשאר תעניות צבור – אף שמקור הדין הוא מחז"ל (כריתות שם) "כל תענית* שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית כו'" (טור ושו"ע אדה"ז שם) – כי דוקא ביוהכ"פ מתגלה אחדות של כל ישראל. ומרומז בהטעם (כריתות שם. הובא בטור ושו"ע אדה"ז שם) "חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת" – כי קטורת היא העבודה העיקרית דיוהכ"פ, וצ"ל "דקה מן הדקה" (יומא מה, א. כריתות שם), הרומז לבחי' "דקה מן הדקה" שבנשמה, עצם הנשמה, שמצד בחי' זו נעשה האחדות של כל ישראל והם מתכפרים [ויומתק עפ"ז מה שהביא בטור מחז"ל דכריתות דוקא, ולא דמנחות שם (שנלמד זה מלולב, כנ"ל הערה הקודמת)].
59. ראה עד"ז ד"ה אתה אחד לאדהאמ"צ (מאמרי אדמהמ"צ קונטרסים ס"ע י ואילך. ובארוכה – לקו"ש חט"ו ע' 227 ס"ג ואילך) – לענין המעלה בשביתת שבת. וע"ש, שזה ששווין הכל במצוה זו הוא מפני שהיא בעצמות הנפש בבחי' יחידה.
60. תהלים לג, יט. לקו"ת שה"ש סד"ה הנך יפה.
. ולהעיר מהשינוי: במנחות שם "בהרצאה" (וברש"י: כשהן מתענין כו'); בפרש"י (ובחיי) תשא שם "תעניותינו ותפלותינו" (ובכש"ט סשנ"ח: בגמרא כל תפלה כו'. וראה חדא"ג מהר"ל כריתות שם), בבחיי שם "כל אגודה שאין בה כו'; וביל"ש אמור (כג, מ): ישראל לא ישובו לארצם. ואכ"מ.

עמוד 305

61. להעיר מהמבואר (לקו"ת הוספות לויקרא בסופן. עט"ר ש' יוה"כ פ"ה. המשך תרס"ו ס"ע קה ואילך. ע' תקמב. ועוד) שהעינויים דיוהכ"פ ענינם תענוג העצמי הפשוט (בלתי מורכב).
62. ראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תקצו.
63. נחמי' ח, י. שו"ע אדה"ז שם סי' תקפג ס"ד. סתקצ"ז ס"א.
46.
64. נסמן לעיל הערה 35.
65. ע"ד המבואר בהמשך תער"ב ח"ב פ' שסד – שע"י כל אופני לימוד התורה נמשך עצמות א"ס, עיי"ש. ולהעיר מלשון הרמב"ם שנעתק לעיל הערות 36, 40.
66. ובזה הוא העילוי באחדות של הקהל על האחדות של שמחת בית השואבה בכלל, ד"כל העם .. כולן באין לראות ולשמוע" (רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ד) – כי בשמחת ביה"ש ישנם חילוקים בהשמחה בין "כל העם" ו"בגדולי חכמי ישראל" כו' ש"הם שהיו מרקדין כו' ומשמחין" כו' (רמב"ם שם); משא"כ בהקהל שקריאת התורה שע"י המלך מאחד כל ישראל באופן שוה.
67. להעיר מהשקו"ט (צפע"נ כללים ע' צבור, וש"נ. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 123 ואילך) אם בצבור יש מציאות של פרטים. ולהעיר מצפע"נ עה"ת (הפטורת ואתחנן ע' לא): ואי"ה לע"ל יהי' שני המעלות.

עמוד 306

68. ע"ד פי' זח"ג (קסג, ב) עה"פ במדבר הזה יתמו.
69. ראה לקו"ת נצבים (מה, ג) בפי' "תמים תהי' עם ה"א". (משיחת ש"פ וילך תשל"ב)
70. ראה תניא פל"ב: למשכן בחבלי עבותו' אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'.
71. ראה בארוכה קונטרס אהבת ישראל (קה"ת. תשל"ו).

מצוטט ב־6 עמודים

תורת מנחם 5

ל - שנת תשכ"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן ה'תשכ"א לקו"ש חי"ט ע' 298
לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. משיחת* ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשכ"א לקו"ש חי"ט ע' 298
נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ט ע' 298
נז - שנת תשכ"ט - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט לקו"ש חי"ט ע' 298
סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ט ע' 298

שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

הלכות תשרי ‹ הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד) ‹ תריט סדר ליל יום הכיפורים לקוטי שיחות חי"ט ע' 303