תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח מטות

שיחה ב

רשימת העמודים (8) מצוטט בעמוד אחד חיפוש חדש

363שיחה ב

מטות

א. השאלה על מיקום הלכות הגעלת כלים וטבילתם

בפרשתנו¹, כאשר נצטוו ישראל על דיני הגעלת כלי מדין, שואל הרמב"ן²: מדוע נאמרו ההלכות של הגעלת כלי נכרים רק כאן, במלחמת מדין, ולא לפני־כן, במלחמת סיחון ועוג, שגם מהם לקחו ישראל שלל³, שבודאי כלל גם כלים? והרמב"ן משיב, שארץ סיחון ועוג "מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים .. ואמרו רבותינו⁴ קדלי⁵ דחזירי אשתרי להו (קותלי חזיר הותרו להם), אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם .. ולכך נהג האיסור בכליהם".

המפרשים^* שואלים⁶ על כך: בפרשה צוו ישראל לא רק על ההלכות של גיעולי כלים של נכרים, אלא גם על

ב טבילת כלי נכרים, כפי שמציין כאן רש"י, וכפי שהרמב"ן עצמו מרחיב בכך, מדוע, איפוא, הם לא צוו על טבילת כלים לפני־כן, במלחמת סיחון ועוג? כאן אי אפשר להשיב, כבהלכות הגעלה, שבמלחמת סיחון ועוג, אפילו "קדלי דחזירי אשתרו להו", כי הטעם לטבילת כלים אינו משום האיסור הבלוע בכלי, שהרי גם כלי נכרים חדשים חייבים בטבילה⁷, אלא כאמור ב"ירושלמי"⁸, "לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל"?

אמנם, הרמב"ן כותב לפני־כן "ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזו מדבריהם, והמקרא אסמכתא עשו אותו". אך בכל זאת לא מובן: א) הרמב"ן מסיים "וזה צריך תלמוד" – כלומר, עדיין קיימת לדעתו האפשרות שזה מדאורייתא⁹. ב) גם אם ה"מקרא" הוא אסמכתא בלבד, ניתן לשאול: מדוע קבעה התורה את האסמכתא בענין מלחמת מדין, ולא במלחמת סיחון ועוג? ג) ובכל אופן: מדוע אין הרמב"ן מציין מאומה בענין זה?

364ב. מדוע שאלת הרמב"ן היא רק על גיעולי

נכרים?

לכאורה, ניתן היה לתרץ¹⁰: ידוע, שלא כל המצות ניתנו מיד במתן־תורה. יש מספר מצוות שנאמרו בזמן מאוחר יותר, אפילו בשנת הארבעים, כגון¹¹ פרשת נחלות¹², אשר התחדשה מאוחר יותר על־ידי בנות צלפחד, ועוד.

לכן, אין מקום לשאלה מדוע לא ציוו על טבילת כלים לפני כן, במלחמת סיחון ועוג, כי רק במלחמת מדין הגיע הזמן שהתחדש בו ענין זה, בדומה ל"ניתנה תורה ונתחדשה הלכה"¹³.

בכל זאת, שואל הרמב"ן שאלה זו לגבי גיעולי נכרים, מפני שהכרחי לומר, שהדין של איסור בלוע – שדבר איסור אשר נבלע בכלי אסור ואוסר את הכלי – כבר היה קיים לפני כן¹⁴, לפני מלחמת מדין:

בפרשה קודמת (צו¹⁵) כתוב: "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר ואם בכלי נחושת בשלה ומרק ושוטף במים". רש"י מסביר שם: "ישבר, לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר...". "ומרק ושוטף, לפלוט את בליעתו..." יוצא, אפוא, שאיסור "בלוע" כבר היה קיים קודם¹⁶. ואם כך, שואל הרמב"ן, מדוע רק במלחמת מדין ציוו על ההלכות של גיעולי נכרים, ולא בפעם קודמת שבה אספו ישראל כלים החייבים בהגעלה – במלחמת סיחון ועוג?

אך עדיין אין הענין "חלק": הרמב"ן מדבר על שני הענינים, הן גיעולי נכרים והן טבילה, והיה עליו להזכיר, לפחות בקיצור, את ההבדל הזה ביניהם, שבגללו הוא שואל רק על גיעולי נכרים, ולא על טבילה.

כמו־כן, ואף יותר מכך, לא מובנות תשובותיהם של מפרשים אחרים, מדוע לא ציוו על טבילת כלים במלחמת סיחון ועוג. ובנוסף לכך שבכל אחד מהתירוצים יש דוחק מסויים (ואין כאן המקום להרחיב), ישנה שאלה כללית: מדוע אין רמב"ן מתייחס לשאלה זו?

ג. מדוע אין טובלים כלים

שנמכרו לגוי בחמץ?

דבר זה יובן, אם נקדים להסביר עוד שתי תמיהות בענין טבילת כלים:

א) ידועים דברי ה"נודע ביהודה"¹⁷ וה"חתם סופר"¹⁸, שכשמוכרים לגוי את החמץ לפני פסח, אין למכור את כלי־ 365החמץ, מפני שאז יהא צורך לטובלם עם קנייתם בחזרה מן הגוי לאחר הפסח¹⁹.

אך בנוסח שטר המכירה של אדמו"ר הזקן²⁰ כתוב: "וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין" – כלומר, גם הכלים נמכרים לגוי, ובכל זאת אין אדמו"ר הזקן אומר, שלאחר פסח יש לטבול את הכלים²¹, ומעשה רב – שאין טובלים.

ב"שער הכולל"²² מתרץ זאת: אדמו"ר הזקן אומר "(כלים מחומצים) שיש עליהם חמץ בעין", וההלכה היא²³ ש"כל הכלים שאינו רוצה להכשירן... צריך לשפשפן... ולהדיחן... שלא יהא חמץ ניכר בהן". כך יוצא, ש"כלי סעודה לא נמכרו כלל", כי הם נקיים מחמץ בעין, ורק "כלי סעודה" חייבים בטבילה²⁴.

אך תירוץ זה אינו מובן: ההלכה "צריך לשפשפן" אמורה לגבי כל הכלים, ואם הכלים ש"צריך לשפשפן" אינם נכללים (לשיטת "שער הכולל") במכירה – מהם הכלים, המזוכרים בשטר המכירה, הנמכרים בחמץ?!

הכרחי לומר, שלמרות שכלי סעודה, שיש עליהם חמץ בעין, נכללים במכירה לגוי, בכל־זאת, אין צורך לטובלם, לפי שיטת אדמו"ר הזקן.

ב) אחד הטעמים²⁵ למנהג אכילת מאכלי חלב ביום א' של חג השבועות הוא, שזה לזכר מאכלי חלב שאכלו ישראל ביום מתן תורה: על מצות שחיטה נצטוו ישראל במתן תורה, ומיד נאסרו עליהם כל מאכלי וכלי הבשר שלהם, מפני שלפני מתן תורה הם לא היו ברי־זביחא, ולכן הם לא יכלו לאכול שום מאכל ותבשיל של בשר, ואף ביום מתן תורה לא יכלו לשחוט בהמות ולהכשיר את כליהם, מפני ש"דכולי עלמא (=לכל הדעות) בשבת ניתנה תורה"²⁶, וכך הם נאלצו לאכול רק מאכלי חלב.

לכאורה, ניתן לשאול על כך: כיצד הם יכלו לאכול מאכלי ותבשילי חלב? ודחוק לומר, שהם אכלו רק "חמאה וחלב" ולא תבשילין, ועוד – אם כך, צריך היה להיות לכך רמז במנהג בימינו. ומכל מקום, היה עליהם להגעיל תחילה גם את כלי החלב שלהם, שנאסרו משום שלא נזהרו לפני־כן מלבשל בהם בשר, או תערובות בשר בחלב?

366אכן, אין זה קושי, מפני שניתן לומר, שביוצאם ממצרים, וביודעם ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה"²⁷, נזהרו ישראל באיסורי בשר בחלב²⁸, והיו להם כלים נפרדים למאכלי חלב, שלא נאסרו על־ידי מאכלי בשר.

בנוסף לכך: ישנם כלים מסויימים המתאימים, עקב צורתם, למאכלי חלב בלבד.

אך לא מובן: אמנם, לא היה צורך להגעיל את הכלים, מפני שלא נבלע בהם איסור, אך בזמן מתן־תורה, חל על ישראל הענין של "קדושת ישראל"²⁹, כלשון ה"ירושלמי" שצוטט לעיל, ומסיבה זו היה עליהם לטבול את כליהם³⁰, שלא נכללו לפני־כן בקדושת ישראל³¹. והקושי עומד בעינו: כיצד יכלו ישראל להשתמש בכלי־החלב שלהם ללא טבילה³².

ד. דברי רש"י בענין טבילת כלים, והשאלה עליהם

כאמור פעמים רבות, אפשר ללמוד מפירוש רש"י על התורה, גם "ענינים מופלאים"³³ בהלכה: אמנם, רש"י מפרש את "פשוטו של מקרא", ומכך מובן, שאין לפסוק הלכה לפי עניני ההלכה המובאים בפירושו בדרך הפשט³⁴, אך בכל זאת, יש מקומות שבהם מצטט רש"י דברים בשם "רבותינו דרשו" וכדומה. מכך מובן, שאמנם, זהו דרש הקשור ל"פשוטו של מקרא", ולכן מצטט זאת רש"י בפירושו, אך יחד עם זה הדברים מבוססים על אופן הלימוד של 367"ורבותינו דרשו" – לימוד בדרך ההלכה³⁵.

גם בעניננו, ההסבר לכל האמור לעיל מובן מפירוש רש"י בפרשתנו:

כאשר מדבר רש"י על ענין טבילת כלים, על המילים "אך במי נדה יתחטא", הוא אומר: "לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטומאת מת, א"ל צריכין הכלים גיעול לטהרם^* מן האיסור וחיטוי לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו³⁶ מכאן שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה...".

מפירוש רש"י מובן, שלשיטתו קשור ענין טבילת כלים לאיסור ("להכשירן מן האיסור")³⁷.

אך קשה לפי ההלכה⁷, גם כלים חדשים חייבים בטבילה, למרות שלא נבלע בם איסור כמוסבר בגמרא³⁶: "דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעי טבילה" (=שהרי ישנים אשר ליבנם דומים לחדשים, ואפילו כך חייבים בטבילה). יותר מכך: רש"י מפרש את המילים שבסוף הפסוק "וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" כך: "וכל אשר לא יבוא באש – כל דבר שאין תשמישו על־ידי האור .. ולא בלעו איסור"; "תעבירו במים – מטבילו ודיו...". ואם כך, כיצד אפשר לומר על כלים ש"לא בלעו איסור", שיש לטבלם כדי "להכשירן מן האיסור"?

ה. ההבדל בין הגעלה לטבילה

הדברים יובנו על־ידי תשומת לב לדיוק בלשון רש"י: לגבי הגעלה אומר רש"י, שהיא כדי "לטהרם מן האיסור" (וכן "לפי פשוטו" ה"חיטוי" הוא כדי "לטהרן מן הטומאה"), ואילו לגבי טבילה הוא אומר "להכשירן מן האיסור".

בשינוי לשון זה³⁸ בין ההגעלה לטבילה, מסביר רש"י את ההבדל ביניהם:

המושג "טהרה" מתאים להיאמר רק לגבי דבר שיש בו טומאה^* או איסור, ולכן נאמר לגבי ההגעלה, המבטלת את מציאות האיסור הבלוע בכלי, שהיא "לטהרם מן האיסור".

המושג "להכשירן" הוא מלשון הכנה 368(כגון "הכשר מצוה"): הכלי נעשה מוכן ומוכשר לשימוש. כלומר, הטבילה איננה כדי לבטל את מציאות האיסור שבכלי – דבר זה כבר נעשה על־ידי ההגעלה, או שלא היה מלכתחילה איסור – אלא להכין את הכלי לשימוש על־ידי ישראל, שימוש המושלל מאפשרות של איסור: כאשר הכלי הוא ברשות הנכרי, הרי גם כאשר הוא לא השתמש בו לדבר איסור במעשה, בכל זאת, קיימת האפשרות למעשה כזה³⁹. לכן, כאשר עובר הכלי לרשות יהודי, לשימוש שאין בו אפילו "אפשרות" של ניצולו לדבר איסור^*, צריך הכלי להיטבל כדי "להכשירן מן האיסור"⁴⁰.

[דוגמא לכך בעניננו קיימת בציווי על נשי מדין, ש"וכל אשה יודעת איש... הרגו". הכוונה איננה רק לאלה שכך היה אצלן במעשה, אלא כפירוש רש"י, גם מי ש"ראויה להבעל אף־על־פי שלא נבעלה"].

לפיכך צריכים גם כלים חדשים, או כלים אשר "תשמישן בצונן", להיטבל, למרות ש"לא בלעו איסור", כי בעצם העובדה שהם נמצאו ברשות נכרי, הם נעשו "ראויים" לאיסור⁴².

ו. התשובות לתמיהות שלעיל

לפי כל האמור לעיל, נענות שלוש התמיהות הנ"ל: (א) מדוע שואל הרמב"ן רק על גיעולי נכרים, ולא על טבילת כלים? (ב) מדוע אין לטבול כלים שנמכרים לגוי בחמץ? (ג) כיצד יכלו ישראל להשתמש, מיד לאחר מ"ת, בכלי־החלב שלהם ללא טבילה? –

א) הרמב"ן מצטט את "לשון רש"י" 369על המילים "וכל אשר לא יבוא באש", ומתפלפל בם, ורש"י אומר שהטבילה היא כדי "להכשירן מן האיסור".

לפיכך אין הרמב"ן צריך לשאול על הטבילה בנפרד, כי אותו תירוץ האמור על הגעלה – שבמלחמת סיחון ועוג אפילו "קדלי דחזירי אשתרו להו"⁴³ – מתאים גם לענין הטבילה: במלחמת סיחון ועוג לא היה קיים כלל ענין של "איסור", ולפיכך לא היה כלל מקום ל"אפשרות לאיסור" שבגללה בא ענין הטבילה "להכשירן מן האיסור"⁴⁴.

ב) מכירת חמץ: אמנם, מוכרים את החמץ ואת כלי החמץ לגוי, ואף מוסרים לו את המפתחות לחדרים שבהם הם נמצאים⁴⁵, אך מלכתחילה מוכרים זאת באופן שמיד לאחר פסח הם ישובו לרשות היהודי. וכלל אין מצוי⁴⁶ שהגוי ישתמש למעשה בחמץ ובכלים המכורים לו, עד כדי כך שיש "אחרונים" האומרים, שכל הענין של מכירת חמץ הוא כעין הערמה, אלא שלגבי חמץ די בכך.

המכירה היא באופן שאין לגוי אפשרות להשתמש בכלים, ולכן אין הם זקוקים לטבילה "להכשירן מן האיסור"⁴⁸. [במקרה שגוי אכן ישתמש בכלים, לא יהא די בטבילתם⁴⁹, אלא 370הם יחוייבו גם בהגעלה].

ג) מאכלי חלב בשבועות: כאמור, לפני מתן תורה נזהרו ישראל מבשר בחלב. לפיכך כלי החלב שלהם לא בלעו איסור במעשה, ואף יותר מכך לא היתה אפשרות לכך. לכן לא נזקקו כלים אלו לטבילה, כי אין צורך "להכשירן מן האיסור".

הערות

עמוד 363

1. פרשתנו לא, כא ואילך.
2. שם, כג.
3. דברים ב, לה.
4. חולין יז, א.
5. בחולין שם: כתלי.
*. לאחר זמן בא לידי ספר "טבילת כלים" (אה"ק. תשל"ה) בו מלוקט מראשונים ואחרונים – ושקו"ט שם – בכו"כ ענינים שבאו לקמן (בפנים ובההערות), ובפרט במבוא שם בסופו ובפ"ג הערה ד.
6. מהם: חת"ס עה"ת כאן. שו"ת שו"מ מהד"ת ח"ד סו"ס יז. הגאון מטשעכנאוו הובא בכלי חמדה פ' תצא (כא, יא אות ו'). שם פ' ואתחנן (ו, י. אות ב'). שו"ת הר צבי יו"ד סק"ט. ועוד.
7. ע"ז עה, ב. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ג ("שלא נשתמש בהן כל עיקר"). טושו"ע יו"ד ר"ס קכ.
8. ע"ז בסופה.
9. ובריטב"א לע"ז שם כ' בשם הרמב"ן: טבילה זו מדאורייתא היא דלא משמע דליהוו הני קראי אסמכתא דרבנן כו'. אבל בחי' הרמב"ן (השלם. ירושלים, תש"ל) שם: וי"ל דטבילה זו גזה"כ כו' א"נ אסמכתא. – וראה לקמן הערה 30.

עמוד 364

10. וראה גם כלי חמדה פ' ואתחנן שם. שו"ת הר צבי שם.
11. אבל אינו דומה ממש, כי נחלות וכיו"ב לא הי' נוגע קודם לזה, משא"כ גיעולי נכרים.
12. פינחס כז, ו ואילך.
13. שבת קלה, סע"א.
14. ולהעיר מפרש"י כאן (פסוק כא): שנתעלמה ממנו כו'.
15. ו, כא.
16. ודוחק לומר דקס"ד שזה חידוש בקדשים, ולכן הי' צ"ל עוד ציווי בנוגע לגיעו"נ.
17. בשו"ת שיבת ציון סי"א.
18. שו"ת או"ח סי' קט.

עמוד 365

19. וראה שד"ח אס"ד מערכת חמץ ומצה סי' ט' אות כז. דרכי תשובה ליו"ד שם סק"צ. שו"ת יד יצחק ח"ב סי' קסא.
20. בהלכות מכירת חמץ שבסוף הל' פסח.
21. בשד"ח שם מתרץ "כיון שדעת הקונה והמוכר שלא יתקיים המקח הזה לעולם ולא נקרא שם בעלים הנכרי על הכלים הללו כו'". אבל ראה בארוכה שו"ת יד יצחק שם שדוחה תי' זה. ושם מסיק, שלהדיעות שמכירת חמץ הוי הערמה אי"צ טבילה, משא"כ אם הוי מכירה גמורה, עיי"ש. וראה לקמן הערה 47.
22. להרא"ד לאוואוט. נדפס גם בהוספות לשו"ע אדה"ז שם (הוצאת קה"ת) מט א [תשב, א].
23. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תנא.
24. ע"ז שם. רמב"ם הל' מאכא"ס שם. טור ושו"ע יו"ד שם.
25. בס' גאולת ישראל (לעמבערג, 1864).
26. שבת פו, ב. אבל ראה בארוכה לקו"ש ח"ח שיחה ג' לפ' נשא (בנוגע לשבת שבו ניתנה תורה), ובהערות *47, 48 שם.

עמוד 366

27. שמות ג, יב. וראה ר"ן סוף פסחים בשם "הגדה".
28. ראה (בנוגע לאברהם) מדרז"ל עה"פ וירא יח, ח. וראה (לענין מאכלות אסורות בכלל) פרש"י תולדות כז, ג (מב"ר פס"ה, יג). חולין צא, א. ועוד, אלא שאעפ"כ לא יכלו לאכול משחיטתם דלפני מ"ת, מכיון שאז לא היו ברי זביחא. אבל להעיר, דבס' גאולת ישראל שם משמע, שהכלים נאסרו מ"בשר נחירה ובהמה טמאה".
29. ראה כריתות ט, א.
30. גם להדיעות דטבילת כלים היא רק מדרבנן, הרי קיים אאע"ה גם מצות דרבנן (ראה פרש"י תולדות כו, ה), שמזה מובן גם בנוגע לנדו"ד (כמש"נ (וירא יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו גו'") ובפרט שלרוב הדיעות טבילת כלים היא מה"ת (הדיעות בזה – ראה שד"ח כללים מערכת טי"ת כלל ב'. וראה שם, דדעת רוב הפוסקים דהיא מה"ת. וכן פסק אדה"ז בשו"ע או"ח סי' קנט סכ"א. סי' שכג ס"ח. וראה הדיעות בפרטיות בס' טבילת כלים הנ"ל במבוא אות ג').
31. אבל להעיר מס' חדרי דיעה (מובא בדרכי תשובה יו"ד שם סק"ד) שהניח בצ"ע אם כלים של גר המתגייר צריכין טבילה.
32. ואין לומר שטבלו הכלים שלהם – כי: א) לא אשתמיט בשום מקום לומר שעשו זה. ב) פלוגתא (ראה שו"ע (ושו"ע אדה"ז) או"ח סשכ"ג ס"ז (ח')) אם מותר להטביל כלים חדשים בשבת. ובשו"ע אדה"ז שם: ואם א"א כו' לא יטביל כו'. – והרי קיים א"א (ובמילא גם כו"כ מיו"ח) גם מצות דרבנן. גם דוחק לומר שהשתמשו בכלים שאי"צ טבילה (כלי חרש וכיו"ב) – דא"כ הי' צ"ל נרמז זה (או כיו"ב) בהמנהג דאכילת מאכלי חלב.
33. ל' השל"ה במס' שבועות שלו (קפא, א).
34. וגם בפירושו על הש"ס – ידוע דרש"י פרשן ולא פסקן (יד מלאכי כללי רש"י אות ב'. שד"ח (כרך ט') כללי הפוסקים סי' ח אות ט').

עמוד 367

35. וגם בנוגע לפי' על הש"ס – ראה שד"ח שם דלאו בכ"מ אמרינן דרש"י לאו פסקן.
*. כן הוא בכל הדפוסים שראיתי – במ"ם, אף שתיכף לאח"ז: "לטהרן" "להכשירן" – בנו"ן.
36. ע"ז שם.
37. וראה גם רמב"ם הל' מאכא"ס שם סה"ה: "הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם". ובלח"מ שם מפרש דתיבות אלו קאי על "עבירתו באש" – אבל ראה פיה"מ סוף ע"ז: וכשיטבלו כו' הם טהורים לענין האסור והמותר ג"כ מוסף על ענין טומאה וטהרה. וראה בדברי שאול ליו"ד שם, שלדעת הרמב"ם ב' ענינים בטבילת כלים: א) מן התורה היא משום גיעולי עכו"ם (דאף שיצא ע"י ליבון וכדו' בכ"ז להשתמש בו בקביעות צריך טבילה). ב) מדרבנן יש בה גם משום טומאה וטהרה, כבירושלמי (וכלים חדשים חייבים בטבילה רק מדרבנן). ואכ"מ.
7.
38. אפילו את"ל דבכלל גם גבי הגעלה י"ל הלשון "הכשר" (כברמב"ן כאן. ובכ"מ) – השינוי בזה בפרש"י מוכח כבפנים.
*. להעיר גם מ"טהר יומא" (ריש ברכות).

עמוד 368

39. להעיר מדין ד"כל שהוא מקבל טומאה כו' אין מסככין בו" (סוכה יא, א). וכמה כיו"ב.
*. להעיר ממרז"ל: אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א).
40. ויש להמתיק עפ"ז סברת הצפע"נ (הל' מאכא"ס שם ה"ג) דרק אם העכו"ם עשה זה עבורו לסעודה אז חייב טבילה מן הדין אבל אם עשאן לסחורה י"ל דאין עליהם שם כלי סעודה כלל כו'. אבל עיין המשך דבריו שם. אבני נזר חיו"ד סק"ו (ושם, דכלי סעודה "היינו שישתמש בה ישראל בצורכי סעודה").
42. וראה ריטב"א לע"ז שם: "כלי סעודה כו' פי' ומשום דסופן להשתמש באיסור ויצאו לקדושה הצריכה הכתוב טבילה אף בחדשים כו'". ולהעיר, דמלשונו משמע שהטומאה היא לא משום שהכלי נמצא ברשות העכו"ם, כ"א מצד זה שראוי לבליעת איסור (ועד שבסופו ודאי שיבלע איסור), ולכן היא רק בכלי סעודה. וכן מוכח במאירי לע"ז שם, דהטבילה היא "על שיוצאין מטומאת גיעול לקדושת מאכלות". ועיי"ש, שלכן טבילה צ"ל "אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו האיך הם נכנסים לקדושה ועדין אינם ראויין לה ונמצאת הכלי טובל ושרץ בידו". וי"ל דמפרשים כן גם דעת הירושלמי. וראה רשב"א (בתורת הבית בית ד' ריש שער ד') שלמד דין הנ"ל (שטבילה צ"ל לאחרי הכשרו) ממש ש"מפרש בירושלמי שצריך להטביל לפי שיצאו כו'" (ועד"ז מוכח בריטב"א שם לפנ"ז ד"ה תנא וכולן). ודלא כבט"ז יו"ד ר"ס קכא. וראה תוד"ה מגעילן ע"ז שם. ועפ"ז אין פלוגתא בין הירוש' והבבלי (ראה בנוגע לחתיכות כסף לעשות מהן כלים האם צריכין טבילה (כפי' הפנ"מ שם. משא"כ הרידב"ז שם. שו"ת חת"ס יו"ד סקי"ד): והבבלי (ע"ז שם) ד"כלי סעודה אמורין בפרשה", שלכן "זוזא דסרבלא" אי"צ טבילה, ה"ה לחתיכות כסף (וכפסק הרמ"א יו"ד סק"כ ס"י)). ו"כלי סעודה" דוקא – אינו גזה"כ כ"א מפני שראויין לבליעת איסור.
41. פרשתנו לא, יז.

עמוד 369

43. הביאור לדעת רש"י (בפשוטו של מקרא) למה לא נצטוו על הגעלה במלחמת סיחון ועוג – שהרי הענין ד"קדלי דחזירי אשתרי להו" לא נזכר כלל בפשש"מ – י"ל בפשטות: הדין דבליעת איסור הי' מכבר כמ"ש בפ' צו (כנ"ל בפנים ס"ב), ולא הוצרך להזהיר ע"ז במלחמת סו"ע; משא"כ במלחמת מדין שלא היתה ע"י משה (וגם הנהגתם לא היתה כדבעי עד ש"ויקצוף משה גו'"), הוצרך להזהיר ע"ז עוה"פ. ובפשטות עוד יותר (ויתורץ גם למה לא נצטוו על טבילת כלים במלחמת סו"ע): פרשת גיעו"נ (כאן) באה רק בשביל החידוש (להעביר חלודה, טבילה ועוד) – ועפ"ז יותרץ למה לא הזהירום דכלי חרס ישבר – והחידוש נתחדש אך עתה, ע"ד הנ"ל בפנים ס"ב.
44. ברמב"ן שהובא בריטב"א לע"ז שם: דשמא הכא גזרת מלך היא משום מעלה שעשאה בטבילת גר. ובחי' הרמב"ן (השלם הנ"ל): והטעם לזה שהצריך הכתוב טבילה זו לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל עד שפלטו גיעולי הגוים. ומזה שכ' (ברמב"ן השלם שם) שאין טבילה זו עולה להם אלא לאחר הכשירן, וכן מסיום לשונו "עד שפלטו גיעולי הגוים" משמע דס"ל, דהטומאה שייכת לבליעת איסור, וכנ"ל הערה 42 (בדעת המאירי כו').
45. שו"ע אדה"ז או"ח סתמ"ח סי"ג.
46. וי"ל דהוא ע"ד (ולא ממש דהכלל דהתורה על הרוב תדבר (מו"נ ח"ג פל"ד), אזלינן בתר רובא (חולין יא, רע"א. וש"נ), אפילו ר"מ לא חייש למיעוטא דמיעוטא (יבמות קיט, ב. וש"נ), רוב ענין החזקות ועוד. ואכ"מ.
48. וי"ל דהנוב"י והחת"ס שמצריכים להטביל הכלים שנמכרו להנכרי עם החמץ, ס"ל דכיון שביכולת הנכרי להשתמש בהכלים וע"פ תורה אסור למנעו מזה – ה"ז אפשריות דבליעת איסור אף שאינו שכיח כלל.
49. וי"ל שגם אז לא יצטרכו טבילה, דטבילת כלים חידוש הוא (דאינו בכלי חרס וכו'), ואין לנו אלא במקום שמפורש הוא, ולא באופן דלא שכיחי כלל. ועפ"ז א"צ לדחוק ולחדש דפליגי בזה על הנ"ל דס"ל דאין טובלין מפני שאינה מכירה גמורה. (משיחת ש"פ נשא תשל"ו)
47. נסמנו בשד"ח מערכת חו"מ שם אות טו. אבל לא כ"ה שיטת אדה"ז – ראה הלכות מכירת חמץ לאדה"ז (בסוף הל' פסח) בתחילתו דחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול כו' שו"ת הצ"צ או"ח סי' מח (נעתק בהוספות לשו"ע אדה"ז שם ע' 42 [1348]). אבל גם לשיטת אדה"ז – ראה שו"ת הצ"צ שם "ד(רק) אין זה הערמה האסורה מכיון שמדינא הקנין קיים כו'", וכין "שזהו דרך מקח וממכר אין ההערמה ניכרת" (אבל שם מסיים: "ועוי"ל ועיקר דאחר .. ערב קבלן .. אין זה הערמה"). ובפסקי דינים לאו"ח סתמ"ח (לב, ד. נעתק בהוספות שם כג, א [תרעו, א]) "דהמכירה היא רק לצורך הפקעת איסור כו'". ואכ"מ.

מצוטט בעמוד אחד

שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) ‹ תצד סדר תפלת חג השבועות לקוטי שיחות חי"ח ע' 365