365

החמץ, מפני שאז יהא צורך לטובלם עם קנייתם בחזרה מן הגוי לאחר הפסח¹⁹.

אך בנוסח שטר המכירה של אדמו"ר הזקן²⁰ כתוב: "וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין" – כלומר, גם הכלים נמכרים לגוי, ובכל זאת אין אדמו"ר הזקן אומר, שלאחר פסח יש לטבול את הכלים²¹, ומעשה רב – שאין טובלים.

ב"שער הכולל"²² מתרץ זאת: אדמו"ר הזקן אומר "(כלים מחומצים) שיש עליהם חמץ בעין", וההלכה היא²³ ש"כל הכלים שאינו רוצה להכשירן... צריך לשפשפן... ולהדיחן... שלא יהא חמץ ניכר בהן". כך יוצא, ש"כלי סעודה לא נמכרו כלל", כי הם נקיים מחמץ בעין, ורק "כלי סעודה" חייבים בטבילה²⁴.

אך תירוץ זה אינו מובן: ההלכה "צריך לשפשפן" אמורה לגבי כל הכלים, ואם הכלים ש"צריך לשפשפן" אינם נכללים (לשיטת "שער הכולל") במכירה – מהם הכלים, המזוכרים בשטר המכירה, הנמכרים בחמץ?!

הכרחי לומר, שלמרות שכלי סעודה, שיש עליהם חמץ בעין, נכללים במכירה לגוי, בכל־זאת, אין צורך לטובלם, לפי שיטת אדמו"ר הזקן.

ב) אחד הטעמים²⁵ למנהג אכילת מאכלי חלב ביום א' של חג השבועות הוא, שזה לזכר מאכלי חלב שאכלו ישראל ביום מתן תורה: על מצות שחיטה נצטוו ישראל במתן תורה, ומיד נאסרו עליהם כל מאכלי וכלי הבשר שלהם, מפני שלפני מתן תורה הם לא היו ברי־זביחא, ולכן הם לא יכלו לאכול שום מאכל ותבשיל של בשר, ואף ביום מתן תורה לא יכלו לשחוט בהמות ולהכשיר את כליהם, מפני ש"דכולי עלמא (=לכל הדעות) בשבת ניתנה תורה"²⁶, וכך הם נאלצו לאכול רק מאכלי חלב.

לכאורה, ניתן לשאול על כך: כיצד הם יכלו לאכול מאכלי ותבשילי חלב? ודחוק לומר, שהם אכלו רק "חמאה וחלב" ולא תבשילין, ועוד – אם כך, צריך היה להיות לכך רמז במנהג בימינו. ומכל מקום, היה עליהם להגעיל תחילה גם את כלי החלב שלהם, שנאסרו משום שלא נזהרו לפני־כן מלבשל בהם בשר, או תערובות בשר בחלב?