שיחה ג

16שיחה ג

ויקרא

א. פירוש רש"י ל"ונמצה דמו", והשאלות עליו

בפסוק¹ "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח" מצטט רש"י מן הפסוק את המילים "ונמצה דמו"² ומפרש "לשון: מיץ אפים,³ כי⁴ אפס המץ⁵, כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד".

בפשטות נראה שרש"י רוצה לבאר את המילה "ונמצה", שאינה מופיעה בתורה לפני־כן ואינה נפוצה כלל בתורה, ולכן הוא מפרש שמשמעותה "לשון מיץ אפים כי אפס המץ...".

אך יש להבין:

א) מהו הקשר בין באור המילה "ונמצה" לבין ההסבר המופיע ברש"י

ג מיד בהמשך, "כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד", והרי, לכאורה, אילו רצה רש"י לפרש את אופן מיצוי הדם, היה צריך לעשות זאת ב"דיבור מתחיל" נפרד⁶?

ב) מדוע צריך רש"י להביא שתי הוכחות לפירושו על "ונמצה", ואינו מסתפק באחת מהן?

ג) מדוע בחר רש"י דוקא פסוקים אלו, הרי לשון זו מופיעה במקומות רבים נוספים בנ"ך⁷?

ד) יותר מכך: במשלי – שמשם מצטט רש"י את "לשון מיץ אפים" – מסביר רש"י, שהמילה "מיץ" היא "כמו וימץ טל..." (הנאמר לפני כן, בספר שופטים⁸) – ואם כך, צריך היה רש"י להביא כאן את ההוכחה מ"וימץ טל..." שבספר שופטים⁹, שהרי: (א) פסוק זה מופיע לפני¹⁰ משלי, (ב) 16הפירוש למשלי מובן, לפי רש"י, רק על־פי הפסוק שבספר שופטים.

ה) בהוכחות המובאות על־ידו עצמן, מביא רש"י תחילה את הפסוק "מיץ אפים", המופיע במשלי, ולא את הפסוק "כי אפס המץ" המופיע לפני כן¹⁰ – בספר ישעיהו?

ו) בפסוק המצוטט ממשלי כתובה המילה "מיץ" פעמיים לפני הביטוי "מיץ אפים", המצוטט על־ידי רש"י – "מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם"¹¹ – ורש"י מצטט דוקא את הפעם השלישית של המילה "מיץ"?

ב. רש"י מסביר: "ונמצה" – על־ידי פעולת האדם

ההסבר לכל זה הוא: רש"י אינו מתכוון לבאר את המילה "ונמצה" בלבד, אלא להשיב על שאלה המתעוררת בפסוק זה:

"ונמצה" הוא פועל בלשון נפעל, המצביע על פעולה הנעשית כמאליה¹², הדם נסחט כאילו מעצמו על קיר המזבח¹³, על־ידי "והקטיר המזבחה", או על־ידי המליקה וכדומה – ואין מובן¹⁴:

ידוע לפני כן¹⁵, שבקרבן עולה מן הבהמה קיימות העבודות של שחיטה, זריקת הדם על המזבח והקטרה, והשאלה היא מדוע אין מוצאים בעולת העוף עבודה הדומה לעבודת זריקת הדם על המזבח, בעוד אשר מוצאים בה את עבודות השחיטה וההקטרה¹⁶ (אם כי במקום שחיטה, יש בעולת העוף מליקה)?

לפיכך, לאחר הוכחת משמעות המילה "ונמצה", מתכוון רש"י לתרץ שאלה זו, ומסביר שהפעולה ה"נפעלת" של "ונמצה" נעשית על־ידי עבודה ופעולה מיוחדת של האדם – "כובש (בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד)"¹⁷, בדומה לעבודת זריקת הדם¹⁸ על המזבח¹⁹.

17ג. יש צורך בהוכחות משני פסוקים אלו דוקא

לפי זה מובן מדוע בחר רש"י את ההוכחות לפירושו דוקא משני פסוקים אלה, כי בהם מודגש שהמשמעות של "ונמצה" "מיץ" – קשורה לפעולת האדם – כבישה:

מתחילת הפסוק במשלי "מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם" אין הוכחה לעניננו: ש"ונמצה" נעשה באופן של "כובש", כי הן "חמאה" מ"חלב", והן "דם" מ"אף" אינם נמצים על־ידי פעולת כבישה וסחיטה, אלא על־ידי חיבוץ, הכאה וכדומה, ולפעמים הם נמצים אף מעצמם: החמאה צפה על פני החלב מעצמה, והדם ניגר מהאף מעצמו, כפי שרואים בפועל.

לפיכך מצטט רש"י דוקא את סוף הפסוק – "מיץ אפים (יוציא ריב)", כי שם ה"מיץ" נעשה באותו אופן של "כובש בית השחיטה": על־ידי סחיטה, דחיפה ולחיצת הכעס החוצה – "יוציא ריב" – מתפתחת מריבה.

אך הוכחה זו בלבד אינה מספקת, כי פעולת ה"מיצוי" ב"אפים" אינה פעולה מעשית ממש, ככבישת בית השחיטה. לכן מצטט רש"י גם את הפסוק "כי אפס המץ", שבו הכוונה היא, כפי שמפרש רש"י שם, ל"חלב וחמאה" הנחלבים²⁰ מהצאן והבקר, שזוהי עשיה ממש, והחלב אינו יוצא על־ידי הכאה וכדומה, אלא על־ידי סחיטה ולחיצה ממש.

אך גם ההוכחה "כי אפס המץ" בלבד אינה מספקת, כי שם אפשר להבין, שהמילה "מץ" אינה מדגישה את פעולת המיצוי עצמה, אלא זהו רק תואר לעושר ולכבוד של הצאן והבקר, שהם תוצאה מכך שחולבים מהם חלב וחמאה. כפי שמפרש שם רש"י "המיץ שלך, עשרך וכבודך שהיה לך על ידי צאנך ובקרך שאת מוצצת מהם חלב וחמאה"²¹. לפיכך צריך רש"י להביא גם – וכהוכחה ראשונה – את הביטוי "מיץ אפים", שבו "מיץ" היא פעולה של לחיצה.

ד. ההוכחה מספר שופטים אינה מתאימה כאן

ההסבר לכך שרש"י אינו מביא את ההוכחה מספר שופטים – "וימץ טל מן הגזה", שזוהי פעולה מעשית – הוא:

באותו פסוק בספר שופטים, לפני המילים "וימץ טל...", נאמר "ויזר את הגזה", כלומר, הוא סחט את הגזה (כפי שמפרש רש"י שם "לשון מכבש"). וכיון שכבר מוזכרת פעולת סחיטה, מובן, שהפעולה "וימץ טל...", שלאחריה, אינה מוסבת על פעולת 18כבישת הגזה עצמה, אלא ליציאת ה"טל" מן ה"גזה"²², כפי שנאמר בסוף הפסוק "וימץ טל מן הגזה מלוא הספל מים".

לפיכך אין זו הוכחה מדוייקת לעניננו כאשר המילים "ונמצה דמו" מדגישים את הפעולה של "וכובש בית השחיטה".

לעומת זאת, במשלי רוצה רש"י לפרש את השווה שבין שלושת הענינים המוזכרים בפסוק – "מיץ חלב... ומיץ אף... ומיץ אפים...", שהוא איננו אופן הפעולה בחלב, באף ובאפים (להיפך: בכל אחד מהם יש פעולה שונה, כדלעיל), אלא השויון ביניהם הוא בתוצאה של הפעולה – "יוציא" – הוצאת המיץ.

ולכן מתאים כהוכחה הפסוק מספר שופטים, שבו "וימץ..." מדבר אודות יציאת הטל (וסחיטתו²³).

לפי כל האמור לעיל מובן גם מדוע מפרש רש"י "כובש בית השחיטה", באותו "דיבור המתחיל", בהמשך אחד להוכחה מן הפסוקים האחרים, כי זה חשוב לעצם הפירוש, כי כך מובן שפעולת "ונמצה" נעשית על־ידי כבישה.

ה. פעולת המיצוי כאן – דוקא על־ידי כבישה

אך עדיין אין מובן: מדוע חשוב להדגיש כאן שמיצוי הדם נעשה על־ידי "כובש בית השחיטה", שלכן צריך רש"י לצטט דוקא שני פסוקים אלו, כדלעיל, ולא על־ידי פעולה אחרת?

ולפי האמור לעיל יש לומר: כיון שרש"י מסביר שפעולת "ונמצה" היא במקום פעולת הזריקה (הזאה) על המזבח וצריכה להיות דומה לה²⁴, ולכן היא צריכה להיעשות דוקא על־ידי לחיצה, "כובש בית השחיטה":

דם היוצא על־ידי הכאה וכדומה, "מיץ אף יוציא דם", איננו בדרכו השיגרתית, אלא ההכאה גורמת לתחילת יציאת הדם, הממשיך אחר־כך לזרום מעצמו זמן מה.

לעומת זאת אצל משקה היוצא על־ידי לחיצה וסחיטה (חליבת בהמה²⁵ וכדומה) – הרי המשך יציאת המשקה הוא תוצאה של פעולת כבישה מתמדת.

וכיון שהעבודה של "ונמצה דמו" היא במקום זריקה (והזאה), שהיא פעולת הכהן, לכן מסביר רש"י שכך צריך להיות גם לגבי "ונמצה דמו", על־ידי "כובש בית השחיטה".

19ו. מצוי הדם – עבודת "אתכפיא"

מ"יינה של תורה", אשר בפירוש רש"י זה:

ידועים דברי הרמב"ן²⁶ לגבי העבודות הנעשות בקרבן המכפר על האדם, שהאדם צריך לחשוב – "כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה... דמו (דהקרבן) תחת דמו נפש תחת נפש...".

וזוהי משמעות הענין של הקרבת חלב הקרבן ודמו על המזבח כי בעבודת האדם, הוא צריך להקריב (למסור) לה' את ענין התענוג (חלב) וענין החום וההתלהבות (דם)²⁷.

לפיכך, בסוף הסוג הראשון של הקרבנות המוזכר בתורה – קרבן עולה²⁸, שגם הוא מכפר (על מצוות עשה ועל לאו שניתק לעשה²⁹), מבהיר רש"י בפירושו על "ונמצה דמו" (בענין זריקת הדם, שבה עיקר הכפרה³⁰), שענין הכפרה של הקרבן מתבססס על עבודת ה"מיץ", כבישה – עבודת ה"אתכפיא" וביטול המציאות העצמית³¹, ואז "הדם מתמצה ויורד" – ה"ריתחה" בתאוות העולם מוסרת מן האדם.

לפיכך³² מצטט רש"י "לשון מיץ אפים", כי בענין של "מיץ אפים יוציא ריב" מתבטאת (ברמז) המשמעות הכללית של החטא, ואופן התשובה והכפרה על חטא, כדלקמן.

ז. הכעס והעבירות – ניתוק מה'

על הכעס אומרים חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"³³, וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן³⁴, שבשעת הכעס "נסתלקה ממנו האמונה", כי אילו היה מאמין שהכל בא מאת ה' לא היה כועס. כלומר, ענין הכעס מתבטא בניתוק מהקדוש־ברוך־הוא – "כאילו עובד עבודה זרה". וזוהי המהות של כל העבירות, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן³⁵, כי על־ידי כל עבירה עוברים על רצון הקדוש־ברוך־הוא ומתנתקים בשעת 20המעשה מאלקות, בדומה לחטא עבודה זרה.

וזהו הפירוש הפנימי לסוף הפסוק "מיץ אפים יוציא ריב": על־ידי העבירה נוצר "ריב" עם הקדוש־ברוך־הוא. אך כיון שבענין הכעס בולט יותר הניתוק, ומודגש יותר מבעבירות אחרות, כפי שרואים שרק לגבי עבירות מסויימות כתוב "כאילו עובד עבודה זרה", לכן נאמר ענין זה לגבי "מיץ אפים", ששם הוא גלוי, כדלעיל.

וכאשר יהודי מביא קרבן וחוזר בתשובה על העבירה, גם אז "מיץ אפים יוציא ריב", אלא שאז נעשה הדבר באופן של "כובש כעסו" כדלעיל, וכן – מרגיז יצר טוב על יצר הרע. (באופן כללי כך הוא בתשובה על כל עבירה, שאז כובשים ומבטשים את היצר הרע שהביא את האדם לעבור על רצון הקדוש־ברוך־הוא ולהינתק מאלקות), ועל־ידי כך "יוציא ריב" – עם היצר הרע.

ולכן כתוב כאן "אפים" לשון רבים, כשהכוונה היא לכעס הגורם לריב עם הקדוש־ברוך־הוא ר"ל, ולכעס הנכבש – לאפרושי (= להפריש את עצמו) מאיסורא³⁶, בשעת התשובה והבאת הקרבן, הגורם לריב עם היצר הרע.

ח. הסבר הדברים ברוחניות

אך יכולה להתעורר השאלה: כיון שמצד עצמו אין היהודי עובר עבירה, כדברי³⁷ אדמו"ר הזקן: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להינתק מאלקות. וכשלונו של יהודי בעבירה נגרם על־ידי "עלילה" מלמעלה³⁸ כביכול, ולכן נאמר "בל ידח ממנו נדח", שבסופו של דבר יחזור כל יהודי בתשובה³⁹. ואם כך, מדוע היה צורך בירידה ובהסתר שעל־ידי החטא?

על כך ממשיך רש"י ואומר "כי אפס המץ", כשהכוונה היא לחלב שחולבים מצאן ובקר. כלומר, מה שיוציא מן הסחיטה והכבישה, לאחר עשיית התשובה, דומה ל"חלב":

"חלב" כשלעצמו היה צריך להיות, לפי סברה בתורת אמת, אסור באכילה (מפני ש"דם נעכר ונעשה חלב", או מפני "אבר מן החי"), אך התורה חידשה שהוא מותר⁴⁰, עד אשר הוא הפך לדבר שבו משבחים את ארץ ישראל⁴⁰ – "ארץ זבת חלב ודבש"⁴¹. זהו ענין האתהפכא – דבר שהיה צריך להיות אסור לפי התורה, מתירה אותו התורה ואף משבחת בו.

וכך ברוחניות: הכוונה של "מיץ אפים יוציא ריב", שתחילה עבר האדם עבירה ונוצר "ריב" לגבי הקדוש־ 21ברוך־הוא, ואחר־כך הוא כבש כעסו, וה"ריב" הוא כלפי היצר הרע –

הוא לצורך ענין האתכפיא והאתהפכא – הפיכת הרע לטוב, כפי שמוסבר בתניא⁴² הפסוק⁴³ "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, פירוש שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה".

ועל־ידי זה נגרם "ריח ניחוח לה'"⁴⁴, – נחת רוח לפני הקדוש־ברוך־הוא, מ"דברים חריפים או מחומצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"⁴⁵, ונגרם "אסתלק יקרא דקודשא־בריך־הוא בכולהו עלמין".

(משיחת ש"פ ויקרא תשל"ו)