שיחה ב
9שיחה ב
ויקרא
ב
א. השאלה על הסדר בדיני ב. ההסבר שניתן לומר, הקרבנות בתורה: נדבה לכאורה, ושלילתו לפני חובה
סדרם של הקרבנות שדיניהם כתובים בפרשתנו הוא: תחילה – קרבן עולה, מנחה ושלמים, שהם קרבנות נדבה1, כדברי רש"י בתחילת הפרשה2 על המילים "אדם כי יקריב מכם", – "כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין", ואחר־כך – חטאת ואשם, שהם קרבנות חובה.
לא מובן: אמנם רש"י מוכרח לומר, בגלל לשון הפסוק, ש"בקרבנות נדבה דיבר הענין"3, אך מתעוררת שאלה על הפסוק עצמו: מדוע פותחת התורה בקרבנות הנדבה? לכאורה, חשוב קודם כל לדעת את הדינים של קרבנות חובה, שהיהודי חייב להקריבם, ורק לאחר מכן יש לציין את דיני הקרבנות שהם נדבה בלבד.
זוהי שאלה על פשוטם של הפסוקים, ולפיכך היה רש"י צריך להתייחס אליה. הכרחי אפוא לומר, שמלכתחילה אין זאת קושיה לפי פשוטו של מקרא, או שהיא נענית על־ידי פירוש קודם בדברי רש"י4.
לכאורה, ניתן לענות על כך (אם כי בדוחק), לפי פירוש רש"י לפסוק5 "ונרצה לו לכפר עליו": "ונרצה לו – על מה הוא מרצה... על עשה ועל לאו שניתק לעשה". כלומר קרבן עולה הוא אמנם קרבן נדבה, שאין חייבים להביאו, אך קרבן זה מרצה ומסיר חיוב עונש מעל האדם, ויוצא, אפוא, שגם הוא קשור לחובה.
לפי זה מובן הסדר – תחילה קרבן עולה, אחר־כך חטאת ואחר־כך אשם: יהודי עלול יותר6 לעבור עבירות קלות יותר, ולהתחייב בקרבן עולה7, המרצה על עשה ולאו הניתק לעשה, מאשר להתחייב בקרבן חטאת המכפר על עבירות חמורות – "דבר שזדונו לאו וכרת"8. וקרבן חטאת מופיע לפני קרבן 9אשם, מפני שהוא מכפר על מספר רב יותר של עבירות, מאשר קרבן אשם, המובא רק על ענינים מסויימים.
אך הסבר זה אינו מתקבל, מפני שאם התורה אינה מקדימה את קרבן עולה מפני היותו קרבן נדבה, אלא מפני שהוא קשור לחובה ("מרצה... על עשה..."), מדוע היא מפסיקה בינו לבין קרבן חטאת על־ידי קרבנות נדבה אחרים – מנחה ושלמים?
הכרחי איפוא לומר, שהתורה אכן רוצה להקדים את קרבנות הנדבה לפני קרבנות החובה. וקרבן עולה כתוב לפני קרבן חטאת מפני היותו קרבן נדבה9.
ג. מדוע קרבנות יחיד תחילה?
דברים אלו יובנו על־ידי הקדמת שאלה נוספת: מדוע פותחת כאן התורה בקרבנות יחיד, ולא בקרבנות ציבור, בעוד אשר, לכאורה, צריך היה לציין תחלה את ההוראות לציבור כולו, ורק אחר־כך את ההוראות ליחיד?
לכאורה, ניתן היה לענות על כך10: קרבנות ציבור קשורים בדרך כלל למועדים מיוחדים בשנה, כגון: שבת, יום־טוב וכו', ואילו קרבנות יחיד (נדבה וחובה) יכולים להיות מובאים בכל עת. לפיכך פותחת פרשת הקרבנות בקרבנות יחיד11. ואכן, דיני קרבן תמיד, המובא פעמיים בכל יום, כתובים לפני כן, בפרשת תצוה12.
אלא שזו סיבה רק להקדמת קרבנות יחיד לקרבנות ציבור, אך תמוה, מדוע אין דיני קרבנות ציבור מוזכרים כלל בפרשת ויקרא13 או צו, אלא רק בפרשות אחרי14, אמור15, ובעיקר בפרשת פינחס16?
10ד. פרשות אלו נאמרו לפני השמיני למילואים
ההסבר לכך הוא:
לפי פשט הפסוקים יוצא, שפרשת הקרבנות שבפרשתנו ובחלק הראשון של פרשת צו נאמרו לפני ש"קרא משה לאהרן... קח לך עגל..."17 סדר החינוך של אהרן ובניו בשמיני למילואים, שעליו מסופר אחר־כך. מכך מובן בפשטות, מדוע מוכרחים לציין תחילה את דיני עולה וכדומה, מפני שאהרן ובניו היו צריכים לדעת את דיני הקרבנות הללו כדי להקריבם בשמיני למילואים.18
וכשם שכך הוא הדבר לגבי הציוויים לאהרן ובניו, שהוזקקו לדעת כיצד להקריב את הקרבנות בשמיני למילואים, כך הוא גם לגבי הציוויים לכל ישראל בפרשות ויקרא וצו, שהיו צריכים לדעת אילו קרבנות הם יכולים או חייבים להביא מיד בהקמת המשכן בשמיני למילואים.
הדבר מובן במיוחד אם נאמר19, שפרשת ויקרא וצו נאמרו בתחילת שבעה ימי המילואים20, ודיניהן יכולים להתאים21 לכל שמונה ימי המילואים, ולא רק ליום השמיני למילואים22.
לפיכך לא היה צורך לציין כאן את קרבנות הציבור של יום־טוב וכדומה, המוזכרים בפרשות אחרי, אמור ופינחס, מפני שכאן הוזכרו הקרבנות המיושמים, או יכולים להיות מיושמים, למעשה מיד.
ואפילו לגבי קרבנות הציבור שהקריבו בימי המילואים, שאינם מ"אותן שנצטוו בו ביום"23, כקרבן מוסף של שבת וראש־חודש24, אין צורך לפרטם לכל ישראל (כבתחילת הפרשה – "דבר אל בני ישראל")25, מפני שמקריב קרבנות אלה בימי 11המילואים היה משה (כפי שאומר רש"י לפני כן26), מפני שמשה ידע אילו קרבנות יש להביא וכיצד27, כפי שידע את דיני כל הקרבנות שהוא הקריב בשבעת ימי המילואים, כולל בשבת, חטאת וכו'.
ה. בימי המילואים עשויים בני ישראל להביא קרבנות נדבה
לפי זה מובן מדוע מתחילה התורה בקרבנות נדבה, ולא חובה: בימי המילואים אין מסתבר שישראל יחטאו28 ויחוייבו בקרבן חובה, ובמיוחד בשמיני למילואים, כאשר היתה במשכן השראת השכינה29 שהיא "עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל"30.
לעומת זאת, אכן מסתבר, שבני ישראל שנדיבותם למלאכת המשכן היתה גדולה ביותר31, יביאו מיד עם הקמת המשכן, באפשרות הראשונה*, קרבנות נדבה.
לפיכך כתובים בתורה תחילה הקרבנות שעשויים להיות מובאים בימי המילואים – קרבנות נדבה, ורק אחר כך – דיני קרבנות חובה.
ו. ההסבר בפנימיות הענינים
ההסבר להקדמת קרבנות נדבה בתורה לפי פנימיות הענינים יובן על־ידי הקדמת ההסבר הבא:
ידוע, שהעיקר בקרבנות הוא כוונת האדם ומחשבתו בעת הבאת הקרבן, כמאמר חז"ל32 "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". גם בקרבנות הבאים לכפר על האדם, הכפרה היא בעיקר עקב מחשבת האדם, כהסבר הרמב"ן33, שבעת הבאת הקרבן צריך המקריב לחשוב "כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו 12לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה... דמו (של הקרבן) תחת דמו נפש תחת נפש..." וזהו הגורם לכך שהקרבן יכפר.
הדבר מתבטא גם בשם קרבן, שאחד מפירושיו הוא: מלשון קירוב. כלומר, עבודת הקרבן היא קירוב כוחות הנפש והחושים אל הקדוש־ברוך־הוא.34
לפי זה אין מובן: אם העיקר בקרבנות איננו המעשה, אלא מחשבת האדם לפני ההקרבה ובשעתה, כיצד ייתכן שבתורה אין כתוב כלל אודות המחשבה והכוונה וכו'35?
לפיכך מקדימה התורה את הדינים של קרבנות נדבה, שכל הקרבתם היא מפני נדיבות הלב לשמים. ובכך אומרת התורה, שכוונת הלב היא הקדמה כללית לכל ענין הקרבנות: זוהי הנקודה העיקרית של כל הקרבנות, כולל קרבנות חובה.
וזהו הדיוק בלשונו של רש"י "בקרבנות נדבה דיבר הענין36": ה"ענין" של כל הקרבנות הוא, בעצם, קרבנות הנדבה, מפני שהעיקר בכל הקרבנות היא נדיבות הלב וכוונת המקריב.
ז. הכוונה קיימת אצל כל יהודי בפנימיות
ביתר עומק: הכוונה ונדיבות הלב הדרושים אצל כל הקרבנות, קיימים בעצם ובפנימיות אצל כל אחד ואחד מישראל. אך רק בקרבנות נדבה, שאינם מובאים מפני חובה, אלא כנדבה של רצון עצמי טוב, נראית פנימיות זו בגלוי.
לפיכך אין על כך ציווי בתורה, אלא רש"י מספר על מציאות זאת – "בקרבנות נדבה דיבר הענין": כל הקרבנות הם קרבן נדבה, כי לכל יהודי יש נדיבות לב וכוונה בפנימיותו ובנשמתו.
כך אנו מוצאים בקרבנות גם את פסק הדין37: "יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", וכפי שמסביר על כך הרמב"ם לגבי גט38 "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו".
ובדיוק כשם שקיים ענין זה לגבי "לרצונו", כך הוא גם לגבי כל הכוונות הנדרשות ממקריב הקרבן, ועד לענין של קרבן מלשון קירוב הכוחות והחושים לקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל.
13הקיים אצל כל יהודי בפנימיות, כ"תורה" הידועה של אדמו"ר הזקן39: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להינתק מאלקות.
ח. ההסבר לכינוי "אדם" בענין הקרבנות
לפי זה מובן גם מדוע מכנה כאן התורה את בני ישראל בשם "אדם (כי יקריב מכם", מבני ישראל40 שאליהם נאמרו הדברים): התואר "אדם" הוא על שם "אדמה* לעליון"41 – הנשמה שהיא חלק אלקה ממעל ממש42, והקיימת אצל "כל איש ישראל43 אחד צדיק ואחד רשע"44, ואשר משום כך קיימים אצל כל יהודי נדיבות הלב והרצון להתקרב לאלקות.
זהו הטעם, לפי "יינה של תורה", לכך שרש"י מפרש "אדם" – "למה נאמר? – מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל", כי, לכאורה, אין מובן: מוצאים בגמרא45 שמיעוט הקרבה מן הגזל נלמד מן המילה "מכם", ומדוע לומד זאת רש"י מן המילה "אדם", שזהו רק רמז – "מה אדם הראשון..."?
ההסבר לכך הוא:
אצל אדם הראשון "הכל היה שלו" רק בתחילת בריאתו, בהיותו בגן־עדן לפני חטא עץ הדעת46, וזהו הרמז בפירוש רש"י: הענין של "אדם" – 14"אדמה לעליון" – הקיים אצל כל יהודי, דומה לאדם הראשון שלפני החטא. הוא בדרגה הנעלית מענין החטאים47, ואין אצלו חיוב בקרבן של כפרת חטא. דבר זה "מתגלה" בקרבנות נדבה, שאינם באים על חטא, אלא מנדיבות הלב של היהודי להתקרב לאלקות (קרבן מלשון קירוב).
אך עם זאת קיים ענין זה אצל כל הקרבנות, כולל אלה המובאים על חטא, כדלעיל, מפני שמיד כאשר יהודי מחליט להביא קרבן כדי לכפר על חטאו, מתגלה ה"אדם" שבו, הנעלה מענין החטאים, כאדם הראשון שקודם החטא*, ובכך מתכפר עליו – החטא "מנוגב" לחלוטין48.
ט. הקדמה של ויקרא – לשון חבה – דוקא כאן
לפי כל הנ"ל מובנת גם הקדמת התורה כאן "ויקרא אל משה", כפי שאומר על כך רש"י בהרחבה שזו "לשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו...". שהרי, לכאורה: א) מדוע כותבת כך התורה דוקא בפרשת הקרבנות? ב) מדוע מאריך כל כך רש"י בענין ש"ויקרא" היא לשון חיבה?
ההסבר לכך הוא: כאמור, הפעולה הראשונה שרצו בני ישראל לאחר הקמת המשכן היא הבאת קרבנות נדבה, דבר המצביע על החביבות המיוחדת של המשכן אצל בני ישראל.
ו"כמים49 הפנים לפנים כן לב האדם (העליון50) לאדם", ולפיכך הראה גם הקדוש־ברוך־הוא כאן את גודל חביבותם של ישראל, ולפיכך מאריך גם רש"י בענין זה.
י. החביבות לישראל – נתינת כח לנדיבות הלב
ענין נוסף בכך: ידוע51 ש"ויקרא אל משה" היא נתינת כוח לעבודת הקרבנות, שעיקרה נדיבות הלב, כדלעיל.
ולפיכך מקדימה התורה "ויקרא אל משה", לשון חבה: נדיבות הלב של ישראל אל הקדוש־ברוך־הוא נובעת 15מ"ויקרא אל משה", מן החביבות שמראה הקדוש־ברוך־הוא לישראל52.
לפי זה מובן גם הסיום של רש"י "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון ארעי...", שהרי, לכאורה: מדוע קשור לכאן ההבדל בין "ויקרא" אצל משה לבין "ויקר" אצל בלעם ("נביאי אומות העולם")? אך ההסבר לכך הוא:
בנדיבות לב זו אצל כל אחד ואחד מישראל, בלי להתחשב במצבו בחיצוניות, מתבטא ההבדל בין ישראל לאומות העולם: יהודים הם בעצם טוב וקדושה, והענינים הלא־רצויים שבהם נובעים רק מכך ש"יצרו הוא שתקפו" (בלשון הרמב"ם53), ואילו אצל אומות העולם – "אם יש בהם איזה דבר טוב הרי זה דבר נוסף"54.
ושורש ההבדל נובע מכך שאצל ישראל קיים הענין של "ויקרא אל משה" – חיבת הקדוש־ברוך־הוא לישראל, ומפני חיבה זו, ובחירת הקדוש־ברוך־הוא בישראל, הם קשורים תמיד בפנימיותם לאלקות.
(משיחות ש"פ ויקרא תשל"ב, תשל"ג)
הערות
עמוד 9
- 1. מלבד "מנחת בכורים" (ב, יד וברש"י). ובדרך אגב – "קרבן ראשית" (שם, יב וברש"י).
- 2. א, ב.
- 3. ראה מפרשי רש"י. ונתבאר בארוכה בלקו"ש חי"ב שיחה א' לפ' ויקרא.
- 4. כמדובר כמה פעמים. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 491 ובהערות שם. וש"נ.
- 5. שם, ד. – ואף שלכאו' הקושיא היא על פרש"י לפני זה (פסוק ב') – כיון שהיא קושיא בכללות הפרשה (ולא בפי' תיבה וכיו"ב) – הרי כל הפרשה הוא המשך אחד.
- 6. ע"ד הכלל שכתבו רש"י כמ"פ לפנ"ז (משפטים כא, כח. כב, יז. שם, כא. שם, ל) "דיבר הכתוב בהווה" – ועד"ז מסתבר לומר גם בנוגע לקדימה בסדר.
- 7. ראה זבחים ז, א: אין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה.
- 8. פרש"י פרשתנו ד, ב. לפמ"ש ברמב"ן וגו"א (א, ד) דעולה באה רק על מזיד (וראה גו"א שם, דלכן עולה כליל לה'), וחטאת באה רק על שוגג (פרש"י הנ"ל) צ"ע מה עלול יותר, אבל הרי לא נחית רש"י בפירושו בעולה לבאר האם (ע"ד הפשט) באה בכל אופן או רק במזיד.
עמוד 9
- 9. אלא שי"ל, דא' מהטעמים שמקדים עולה לשאר קרבנות נדבה, הוא לפי שיש בו גם "קצת" חובה, כבפנים.
- 10. בדוחק י"ל: א) יחיד צריך להזהיר יותר מן הצבור, כי אפשר שיתרשל כו' (להעיר מביצה ה, ב: עדות מסורה לב"ד ביצה לכל מסורה). ב) צבור ה"ה קיבוץ יחידים* ולכן מתחיל בדיני קרבנות יחיד, ואח"כ – קרבנות של צבור העשוי מיחידים. *) ואף שצבור הוא מציאות בפ"ע. ולא (רק) צירוף
- 11. לכאורה עד"ז אפשר לתרץ גם טעם הקדמת קרבנות נדבה לקרבנות חובה – דקרבנות חובה (דיחיד) תלויין במקרה מסויים (חטא וכו') דאיש מסויים, משא"כ נדבה דאפשר לכאו"א להביא נדבה בכל עת – אבל עדיין חסר ביאור, כי סו"ס הו"ל להקדים דינים שמוכרח לדעתם (של קרבנות חובה) ואח"כ אלו שהן רק נדבה.
- 12. כט, לח ואילך.
- 13. לבד הנסמן בהערה 1. חטאת הצבור – ד, יג ואילך.
- 14. טז, ה ואילך.
- 15. קאפיטל כג.
- 16. קאפיטל כח־כט. *) ואף שצבור הוא מציאות בפ"ע. ולא (רק) צירוף של הרבה יחידים [ראה מרז"ל יבמות (נז, א): קהל גרים לא איקרי קהל. ועוד. וראה הוריות (ו, א) ותמורה (טו, ב. טז, א) דאין הצבור מת. ובר"ה (ז, רע"ב) שצריך למוסרו יפה יפה. וראה מפענ"צ פ"ד ס"ב־ד]. וי"ל שכ"ה גם ע"ד הפשט – ראה ויקרא ד, יג ואילך. ולהעיר מפרש"י בא יב, ו ד"ה קהל עדת ישראל – מ"מ, הרי אי אפשר לצבור מבלי שיקדמו לו יחידים. וראה סה"מ תיש"א ע' 31 בהערה שם. ואכ"מ.
עמוד 10
- 17. ר"פ שמיני.
- 18. ראה צו ו, יב ואילך. וראה פרש"י שמיני ט, טז: "ויעשה כמשפט – המפורש .. בויקרא".
- 19. ראה רמב"ן פקודי מ, ב. ס"פ פקודי. צו ח, ב. נשא ז, א.
- 20. ואף ש(רק) באמצע פ' צו (ח, ב) כ' רש"י "פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה", דעפ"ז אפשר לומר דס"ל דפ' ויקרא ו(חלק) פ' צו שלפנ"ז הן בהמשך לס"פ פקודי (מ, יז ואילך) ששם מדובר בהקמת המשכן בשמיני למילואים (ראה פרש"י פקודי שם, כט, לא. ר"פ שמיני, רמב"ן פקודי מ, ב. דלא כבראב"ע שם ובר"פ שמיני) – אבל י"ל, כי שם יש הכרח שנאמרה בתחילת ימי המילואים, ולכן פרש"י ד"פרשה זו נאמרה (בבירור) ז' ימים קודם הקמת המשכן": משא"כ פ' ויקרא ו(חלק) פ' צו ספק בדבר, ואפ"ל בב' אופנים.
- 21. וצ"ע אם ע"ד ההלכה היו מקריבים קרבנות יחיד בז' ימי המילואים.
- 22. בגו"א שמיני (ט, כג) כ' – לדעת רש"י – "שודאי לא הקריב בימי המילואים אלא קרבנות השייכים למילואים כו' כמו שלא הקריב התמידים כו'" – אבל ראה פרש"י פינחס כח, ד. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 243 ובהערה שם (דלדעת רש"י עשו כל העבודות בז' ימי המילואים).
- 23. שהקריב אהרן – ראה פרש"י פקודי מ, כט.
- 24. ראה פרש"י שמיני י, טז. וראה ראב"ע פקודי מ, ב. מפרשי רש"י צו ח, ב.
- 25. וגם פ' התמיד דפ' תצוה לא נאמרה לבנ"י כ"א למשה (בעיקר*) לימי המילואים, והציווי לבנ"י (לדורות) הוא בפ' פינחס (כח, א ואילך) – ראה פרש"י פינחס שם, ד. *) ראה חזקוני פינחס כ, ד – בדעת רש"י.
עמוד 11
- 26. תצוה כט, כב. שם כד. פקודי מ, כט ("אף ביום השמיני כו' והקריב קרבנות צבור כו'").
- 27. אלא שבתורה לא נאמר בפירוש רק ציווי על קרבן תמיד.
- 28. להעיר מפרש"י תצוה כט, לו. שמיני י, יז. נשא ז, טז.
- 29. פקודי מ, לד.
- 30. פרש"י ר"פ פקודי. וראה פרש"י שמיני (ט, כג) דכל שבעת ימי המילואים "היו ישראל נכלמים ואומרים כו' כל הטורח שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לו עון העגל כו'".
- 31. ויקהל לה, כא ואילך. לו, ה־ז.
- *. ואף שהנשיאים התנדבו "בחנוכת המזבח תחילה" (פרש"י ויקהל לה, כז) – הרי נדבת הנשיאים כולם הייתה בח' למילואים (כפשטות הכתובים (נשא ז, א ואילך) – תיכף כשסיים משיחת המשכן כו'). ולאח"ז (גם ביום השמיני למילואים) יכלו כל בנ"י להביא נדבות [נוסף לזה שי"ל (כנ"ל בפנים) שהביאו גם בז' ימי המילואים (לפני "חנוכת המזבח")]. ובפרש"י נשא (ז, ג) משנה וכותב (ומפרש) דברי ר"נ "להתנדב כאן בתחלה" וקאי על העגלות והבקר – ובהם גם הנתינה ללוים הייתה בתחלת היום. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 453 הערה 3.
- 32. מנחות בסופה. הובא בפרש"י פרשתנו א, יז*. וראה פרש"י פרשתנו ב, א.
- 33. פרשתנו א, ט. וראה ספורנו שם, ב. ועוד. *) ראה לקוטי לוי"צ לזהר בשלח ע' סט־ע (ובלקו"ש חי"ב ע' 13 ואילך). נתבאר בשיחת ש"פ בשלח תשל"ו.
עמוד 12
- 34. ראה ספר הבהיר סי' מו (קט). ועייג"כ זח"ג ה, א. של"ה מס' תענית (ריא, ב). פע"ח שער התפלה פ"ה.
- 35. רק שצ"ל "לרצונו" (פסוק ג'). וראה לקמן בפנים ס"ז.
- 36. ראה לקו"ש חי"ב ע' 1 הערה 2 (הביאור ע"ד הפשט).
- 37. קידושין נ, רע"א. וש"נ. הובא בפרש"י כאן פסוק ג'. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הט"ז.
- 38. הל' גירושין ספ"ב.
עמוד 13
- 39. ראה היום יום ע' עג. ובכ"מ.
- 40. כפשוטו של מקרא – משא"כ נכרים. וגם ע"ד ההלכה (תו"כ כאן) הרי ממשיך שזהו לכפר על עשה כו' כנ"ל. וראה מנחות עג, ב (ובכ"מ) דמכתוב אחר מרבינן גם נכרים. וראה תו"כ כאן אדם לרבות גרים (והאריך בפי' המלבי"ם). ואכ"מ. וראה לקו"ש שם ע' 5 ואילך.
- *. ל' הכתוב – ישעי' יד, יד.
- 41. של"ה חלק תושב"כ פ' וישב דרוש צאן יוסף בסופו (שא, ב). ובכ"מ. עש"מ מאמר אכ"ח ח"ב פל"ג. ועוד.
- 42. תניא רפ"ב.
- 43. לכאורה י"ל דכך נברא. אבל ע"י בחירתו אפ"ל אח"כ באופן דלבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר (כדלעיל בפ"א) או להיפך שאין לו חלק באלקי ישראל (אגה"ת פ"ד ואילך. אגה"ק ס"ז. וראה ג"כ תניא ספל"ב). ויותר נ"ל שכך הוא תמיד, וכדמוכח מטעם הרמב"ם (שם) בהפס"ד דגט מעושה כשר שזהו גם בנוגע לאלו שאין להם חלק כו', ואע"פ שחטא ישראל הוא הנאמר בעכן (סנהדרין מד, רע"א). ובלבי חלל בקרבי – ה"ז רק שאין לו יצר כו' (ע"ד מש"נ יצר לב האדם גו') אבל מציאותו באופן דהרוג – יש לו. – ולהעיר מסוכה (נב, רע"א): וספדו כו' על יצה"ר שנהרג.
- 44. תניא פ"א. וי"ל שזהו הדיוק כאן "אחד" "ואחד", ובכלל – לאחר אומרו "דלכל איש ישראל" מאי קמ"ל ב"אחד צדיק ואחד רשע"? וי"ל דקמ"ל דהן צדיק והן רשע הם (לאמתתם) בדרגת "אחד". וע"ד פי' הידוע במחז"ל (הגש"פ): אחד חכם ואחד כו' (ספר השיחות תש"ג ע' 74).
- 45. סוכה ל, רע"א. וראה תוס' שם ד"ה כי.
- 46. כ"ה ע"פ תנחומא (צו א) "שלא הי' (אדם) גוזל מאחרים שהוא הי' יחידי בעולם" – ואדם הי' יחידי רק לפני החטא – וגם אז הרי ביום שנברא אדם נבראה חוה (פרש"י בראשית א, כז). ובו ביום נולדו קין והבל ובנות כו' (פרש"י שם ד, א. ושם: קודם שחטא ונטרד מג"ע) – ראה בכ"ז לקו"ש שם (ע' 7־6). ואף לפמשנ"ת בלקו"ש שם, שכוונת רש"י ב"הכל הי' שלו" משמע שזהו במשך כל ימי חייו, והטעם כי כשנברא נעשה הכל שלו ואח"כ שוב לא פקע קנינו, עיי"ש – בכ"ז "הכל הי' שלו" כפשוטו, הי' רק כשהי' יחידי, שהרי קין והבל הי' להם שדה וצאן וכו' (שם, ב). ובפשטות זה ע"י שאדה"ר נתן כ"ז לבניו וכו' במתנה. ראה בכ"ז בלקו"ש שם.
עמוד 14
- 47. ראה זח"ג טז, א. וראה שם יג, ב. וראה ד"ה באתי לגני תשי"ג פ"ב. לעיל ע' 5 ואילך.
- *. בלקו"ת פרשתנו (א, ב) דאל"ף זעירא דויקרא "היינו הארת הכתר .. ובדברי הימים נאמר אדם באלף מאתוון רברבן והוא בחי אדה"ר כמו שהי' לפני החטא כו'". ובאוה"ת כאן (כרך ג' ע' תשכו־ז) – ע"פ לקו"ת להאריז"ל כאן – דאל"ף זעירא דויקרא הוא מצד הירידה במשה מצד חטא העגל כו'. ואין בזה סתירה להמבואר בפנים ד"אדם" הנאמר כאן הוא ע"ד בחי' אדה"ר כמו שהי' לפני החטא – כי בנדו"ז אין נפק"מ בין צדיק מעיקרא (אל"ף רבתי) לבע"ת (שצ"ל בשפלות כו' – אלף זעירא – כי "לכפר עליו" דכאן בא לאחר החטא, שמקור כולם הוא חטא העגל). וזהו אפילו בדרגה זהו שצריך לכפותו שיאמר רוצה אני – עאכו"כ שפלות ואלף זעירא דבע"ת דימי המילואים דמשכן (שהי' הוכחה – שנתכפר חטא העגל באופן דסלחתי כדברך), ודמרע"ה בכלל – וכידוע פי' אדה"ז בזה (ספר השיחות ה'ש"ת ע' 68. נת' בארוכה לעיל ע' 1 ואילך).
- 48. ראה אגרת התשובה פ"ב: וכן ונרצה כו'.
- 49. משלי כז, יט.
- 50. ראה אוה"ת עה"פ. וש"נ.
- 51. ד"ה באתי לגני תשי"ב פ"ה בתחילתו.
עמוד 15
רש"י על ויקרא ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
מכל מצות ה'. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵין חַטָּאת בָּאָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ לָאו וְכָרֵת (ספרא):
מאחת מהנה. מִמִּקְּצָת אַחַת מֵהֶן, כְּגוֹן הַכּוֹתֵב בְּשַׁבָּת שם מִשִּׁמְעוֹן, נח מִנָּחוֹר, דן מִדָּנִיֵּאל (שם):
'מכל מצות ה [IF A SOUL SIN IN ERROR] AGAINST ANY OF THE COMMANDMENTS OF THE LORD — Our Rabbis explained (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 7; Shabbat 69a) that a sin-offering (of which this chapter speaks) is brought only for such a thing the wilful committal of which is forbidden by a לאו (a negative command) and is subject to the penalty of excision).
מאחת מהנה — The prefix in מאחת, being the partitive מ, suggests: even if one infringes only a part of one of them. as, for instance, if one writes on Sabbath the two letters שם of the name שמעון having intended to write the whole word, or the letters נח of the word נחור, or דן of דניאל (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 1 4; Shabbat 103b).
רמב"ן על שמות מ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שֶׁהוּא יוֹם שְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, טַעַם הַכָּתוּב שֶׁתָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְיַעֲמֹד כֵּן וְלֹא תּוֹרִידֶנּוּ וְלֹא תְּקִימוֹ עוֹד, כִּי בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנוֹת הַלְוִיִּם יוֹרִידוּ אוֹתוֹ וְיָקִימוּ אוֹתוֹ. וְלֹא הֻצְרַךְ לְצַוּוֹת עַתָּה עַל הֲקָמַת שִׁבְעַת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, כִּי אָמַר לוֹ מִתְּחִלָּה "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו:ל'), וְכֵיוָן שֶׁפֵּרֵשׁ לוֹ עַתָּה כִּי בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תִּהְיֶה הֲקָמָתוֹ לְעָמְדָה, הִנֵּה יָדַע כִּי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים יִצְטָרֵךְ לְהָקִים וּלְהוֹרִיד. וְאוּלַי הָיָה כֵן לְהַרְגִּיל הַלְוִיִּם בְּמַעֲשֵׂהוּ כִּי מִמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ, אוֹ הָיָה לְהַכְתִּיר הַיּוֹם בַּעֲטָרָה זוֹ:
וְנִרְאֶה לְדַעְתָּם כִּי בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה מֵקִים אוֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעוֹמֵד כֵּן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, וְכַעֲלוֹת הַשַּׁחַר הָיָה מוֹרִיד אוֹתוֹ וְחוֹזֵר וּמְקִימוֹ מִיָּד, כִּי הַכָּתוּב אָמַר "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" (ויקרא ח לה), וְאֵין פֶּתַח לָאֹהֶל רַק בְּעֵת הֲקָמָתוֹ: וּכְבָר דָּרְשׁוּ (בתורת כהנים ויקרא א ה) "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בִּזְמַן שֶׁהוּא פָּתוּחַ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא מְפֹרָק, וְאָמְרוּ (זבחים נה:) שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ב) "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בִּזְמַן שֶׁפָּתוּחַ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁנָּעוּל, וְכֵן בַּמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאַחַר שֶׁפֵּרְקוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן פְּסוּלִין. וְעוֹד, שֶׁהָיָה מַקְרִיב בּוֹ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב:
וּבְוַיִּקְרָא רַבָּה (עי' במדבר רבה יב טו) רָאִיתִי, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ שְׁנֵי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "תָּקִים" (שמות מ':ב') "הוּקַם" (שמות מ':י"ז) "וַיָּקֶם" (שמות מ':י"ח), אַחַת לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאַחַת לַמִּלּוּאִים, וְאַחַת לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיִתָּכֵן שֶׁכָּל זֶה רְגִילוּת, לְהוֹדִיעַ עִנְיַן הֲקָמָתוֹ וְהַסֵּדֶר, וְלֹא יַעֲמִידֶנּוּ מְפֹרָק כְּלָל: וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר כָּאן "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ':ל"ד), עַל דַּעְתָּם הָיָה זֶה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, כִּי אָמַר "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שם פסוק לג), וְכַאֲשֶׁר כִּלָּה הֲקָמָה זוֹ שֶׁל אֶחָד בְּנִיסָן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּכְבָר כָּתַב רַשִׁ"י (ויקרא ט כג) מַה שֶׁדָּרְשׁוּ (בתורת כהנים שם) "וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם", לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהֶעֱמִיד מֹשֶׁה הַמִּשְׁכָּן וְהָיָה מְשַׁמֵּשׁ בּוֹ וּמְפָרְקוֹ לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאָמְרוּ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִּשְׁרֶה בָּנוּ שְׁכִינָה:
וּבְפָרָשַׁת מִלּוּאִים (תורת כהנים שם) יָכוֹל הוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר ט טו), מְלַמֵּד שֶׁבְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אַהֲרֹן. הִנֵּה יֹאמְרוּ בְּפֵרוּשׁ כִּי כִּסּוּי הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן בַּשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים הָיָה, וְהוּא אֶחָד בְּנִיסָן, אִם כֵּן תִּהְיֶה כָּל הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת לְדַעְתָּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שֶׁהַכָּתוּב יְסַדֵּר כִּי צִוָּה הַשֵּׁם אֶת מֹשֶׁה שֶׁתִּהְיֶה הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן לְכַלּוֹתָהּ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, וְאָמַר כִּי מֹשֶׁה עָשָׂה כֵן וְכִלָּה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְאָז כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הָאֹהֶל, וְכֵן תָּמִיד. וְחָזַר הַכָּתוּב אֶל תְּחִלַּת הַדִּבּוּר אֲשֶׁר הָיָה לְמֹשֶׁה מִן הָאֹהֶל וְאָמַר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א א), וְכָל זֶה בְּסֵדֶר נָכוֹן:
וְכִדְמוּת רְאָיָה לָהֶם מַה שֶׁכָּתוּב (במדבר ז א) "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", וְאִם לֹא הוֹרִיד אוֹתוֹ מָה טַעַם בְּיוֹם כַּלּוֹת, כִּי בְּיוֹם אֶחָד הֵחֵל וְכִלָּה, וְהָרָאוּי שֶׁיֹּאמַר וַיְהִי בְּיוֹם הֵקִים מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְעוֹד, שֶׁאָמַר שָׁם "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" (ויקרא ט ו), "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (שם כג), וּמַשְׁמָעוּת זֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא כִּסָּה הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמ"מ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל מִלּוּאִים נִדְבַּר לְמֹשֶׁה מִשָּׁם כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת מִתְּחִלַּת סֵפֶר וַיִּקְרָא עַד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (שם ט א), אֲבָל לֹא הָיָה הֶעָנָן מְכַסֶּה אוֹתוֹ, וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר לְמֹשֶׁה שָׁם מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: אֲבָל בְּמִדְרַשׁ חָזִיתָ (קהלת א יב) מָצָאתִי, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי", זֶה הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְאִם כֵּן יִהְיֶה "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה מֵאֹהֶל מוֹעֵד" אַחַר "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם וַתֵּצֵא אֵשׁ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט כג כד), וְיִהְיֶה הַדִּבּוּר לְאַהֲרֹן "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ" (שם י ט) מִמָּחֳרַת, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁנִּדְבַּר לְאַהֲרֹן מֵאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶם לְמֹשֶׁה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם זֶה דִּבְרֵי הַכֹּל אוֹ הֵם דִּבְרֵי יָחִיד, כִּי עַל דִּבְרֵי ר' יִשְׁמָעֵאל נֶאֶמְרוּ שָׁם:
תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד לֹא פֵּרֵשׁ לוֹ בְּצַוָּאָה זוֹ כֵּיצַד סֵדֶר הַהֲקָמָה כַּאֲשֶׁר פֵּרֵשׁ בַּמַּעֲשֶׂה "וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו" (שמות מ':י"ח). וְהָיָה זֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הֶרְאָה אוֹתוֹ הַהֲקָמָה בְּמַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו:ל'). וְכֵן קִצֵּר כָּאן וְאָמַר "וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות מ':ג'), וְלֹא הִזְכִּיר וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת, כִּי בְּהַזְכִּירוֹ "אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" יָבִין זֶה, כִּי לֹא יִקָּרֵא הָאָרוֹן כֵּן רַק בִּהְיוֹת בּוֹ לוּחוֹת הָעֵדוּת. וּכְבָר נִצְטַוָּה מִתְּחִלָּה "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כ"ה:כ"א), וְלֹא הֻצְרַךְ כָּאן אֶלָּא לְצַוּוֹתוֹ בַּהַקְדָּמָה, כִּי תְּשׂוּמֶת הָאָרוֹן עִם הַלּוּחוֹת יַקְדִּים לְכָל הַכֵּלִים. וְכֵן קִצֵּר בְּעִנְיַן הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה, שֶׁכְּבָר צִוָּה אוֹתוֹ (שמות כ"ו:ל"ה) בְּאֵיזֶה מָקוֹם מִן הַמִּשְׁכָּן יַעֲמִידֵם. וְקִצֵּר בְּעִנְיַן לְבִישַׁת אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁאָמַר "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות מ':י"ג), וּבְבָנָיו אָמַר "וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנוֹת" (שמות מ':י"ד), כִּי כְּבָר צִוָּה אוֹתוֹ בִּפְרָט בְּסֵדֶר לְבִישָׁתָן (לעיל כט ה-ט), וְלֹא בָּא עַכְשָׁו אֶלָּא לְסַדֵּר לוֹ שְׁעַת הַלְּבִישָׁה שֶׁתִּהְיֶה אַחַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלּוֹ. וְהִזְכִּיר כֻּתֳּנוֹת שֶׁבָּהֶן יַתְחִיל הַלְּבִישָׁה:
רש"י על במדבר כ״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
את הכבש אחד. אַעַ"פִּ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" וְגוֹ' (שמות כט לח), הִיא הָיְתָה אַזְהָרָה לִימֵי הַמִּלּוּאִים וְכָאן צִוָּה לַדּוֹרוֹת:
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALT THOU OFFER IN THE MORNING] — Although it has already been stated in the section beginning with the words ,ואתה תצוה (Exodus 29:38 39): “Now this is what thou shalt offer … [The one lamb thou shalt offer in the morning]”, that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
רש"י על שמות מ׳:כ״ט - הטקסט מספריא
ויעל עליו וגו'. אַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, שֶׁהוּא יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה וְהִקְרִיב קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בוֹ בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹמֵר (ויקרא ט'):
את העלה. עוֹלַת הַתָּמִיד:
ואת המנחה. מִנְחַת נְסָכִים שֶׁל תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן וְגוֹמֵר (שמות כ"ט):
ויעל עליו וגו׳ AND OFFERED UPON IT etc. Not only during the first seven days of the consecration of Aaron and his sons during which Moses set the dwelling up and then dismantled it, but also on the eighth day of the consecration which was the day of the final erection of the dwelling for its ordinary purposes did Moses officiate and offer the congregational sacrifices except those which had been commanded exclusively for that very day, as it is said, (Leviticus 9:7) “[And Moses said to Aaron], approach unto the altar and offer etc.
את העלה THE BURNT OFFERING — the daily burnt offering.
ואח המנחה AND THE MEAL OFFERING — The meal offering brought together with the libation which was made with the daily burnt offering, at it is said, (Exodus 29:40) “[And with the one lamb] (of the daily burnt offering) shall be brought a tenth deal of flour mingled with … oil; [and the fourth part of a hin of wine for a libation …]”.
אבן עזרא על שמות מ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:
רש"י על שמות ל״ה:כ״ז - הטקסט מספריא
והנשאם הביאו. אָמַר רַ' נָתָן: מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בַּתְּחִלָּה וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִין, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים, אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל – שֶׁנֶּ' וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם – אָמְרוּ נְשִׂיאִים מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? הביאו את אבני השהם וְגוֹ', לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה, וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָּה נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם, וְהַנְּשִׂאִם כְּתִיב (ספרי במדבר מ"ה):
והנשאם הביאו AND THE PRINCES BROUGHT [ONYX STONES] R. Nathan asked, “What reason had the princes to give their contributions at the dedication of the altar (Numbers 7:12ff.) first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first, but the last to contribute?” But — replied he — the princes spoke thus: “Let the community in general contribute all they with to give and what will then be lacking we shall supply” But when the community gave everything needed in its entirety — as it is said, (Exodus 36:7) “For the stuff they had was enough [for all the work to make it, and some was left]” — the princes asked, “What can we now do?” therefore הביאו את אבני השהם וגו׳ THEY BROUGHT THE ONYX STONES etc. That is why they were the first to contribute at the consecration of the altar. Because, however, they were dilatory at the beginning, a letter is missing here from their title (thus intimating that something, viz., zeal was lacking in them): for it is written והנשאם instead of והנשיאים (Numbers Rabbah 12:16).
רש"י על ויקרא א׳:י״ז - הטקסט מספריא
ושסע. אֵין שִׁסּוּעַ אֶלָּא בַּיָּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וְגוֹ' (שופטים י"ד):
בכנפיו. עִם כְּנָפָיו — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ:
בכנפיו. נוֹצָה מַמָּשׁ; וַהֲלֹא אֵין לְךָ הֶדְיוֹט שֶׁמֵּרִיחַ רֵיחַ כְּנָפַיִם נִשְֹרָפִים וְאֵין נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְלָמָּה אָמַר הַכָּתוּב יַקְרִיב? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ שָֹבֵעַ וּמְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי (ויק"ר ג'):
לא יבדיל. אֵינוֹ מְפָרְקוֹ לְגַמְרֵי, לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אֶלָּא קוֹרְעוֹ מִגַּבּוֹ; נֶאֱמַר בָּעוֹף רֵיחַ נִיחוֹחַ וְנֶאֱמַר בַּבְּהֵמָה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לוֹמַר לְךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ספרא):
ושסע AND HE SHALL CLEAVE [IT] — The term שסע is used only for rending with the hands. Similarly it states in the story of Samson (Judges 14:6) “and he rent him (וישסעהו) as he would have rent a kid” (Zevachim 65b).
בכנפיו means: he shall rend it together with its feathers he need not pluck out the feathers that form its plumage before doing so.
בכנפיו means actually the feathers (not the wings). But surely you will not find even a common sort of man who can smell the odour of burnt feathers without being disgusted with it! Why, then, does Scripture say that it shall be offered with the feathers? In order that the altar should appear full up, as it were, and adorned with the sacrifice of the poor (since the bird with its feathers makes a finer show than without them) (Leviticus Rabbah 3:5).
לא יבדיל BUT HE SHALL NOT SEPARATE IT — he must not break it entirely into two pieces, but only rends it from behind. — It is stated here of a bird-offering “a pleasing odour [to the Lord]” and it is stated (v. 13) of an animal-sacrifice “a pleasing odour [to the Lord]”, to tell you: whether one offers much or little it is equally pleasing to God provided that he directs his heart to Heaven (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 9 7; Menachot 110a).
רש"י על ויקרא ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד):
סלת יהיה קרבנו. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה סְתָם, מֵבִיא מִנְחַת סֹלֶת, שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּמְּנָחוֹת וְנִקְמֶצֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן; לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן חֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת, וְכֻלָּן בָּאוֹת אֲפוּיוֹת קֹדֶם קְמִיצָה חוּץ מִזּוֹ, לְכָךְ קְרוּיָה מִנְחַת סֹלֶת:
סלת. אֵין סֹלֶת אֶלָּא מִן הַחִטִּין, שֶׁנֶּאֱמַר סֹלֶת חִטִּים (שמות כ"ט), וְאֵין מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת … לְמִנְחָה (ויקרא י"ד) — עִשָּׂרוֹן לְכָל מִנְחָה:
ויצק עליה שמן. עַל כֻּלָּהּ:
ונתן עליה לבנה. עַל מִקְצָתָהּ — מַנִּיחַ קֹמֶץ לְבוֹנָה עָלֶיהָ לְצַד אֶחָד. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן? שֶׁאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעֵט; דָּ"אַ: שֶׁמֶן עַל כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָל עִמָּהּ וְנִקְמָץ עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, וּלְבוֹנָה עַל מִקְצָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִבְלֶלֶת עִמָּהּ וְלֹא נִקְמֶצֶת עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁקָּמַץ מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה כֻּלָּהּ מֵעָלֶיהָ וּמַקְטִירָהּ (ספרא):
ויצק, ונתן, והביאה. מְלַמֵּד שֶׁיְּצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר (שם):
ונפש כי תקריב AND WHEN A PERSON (or “A SOUL”) WILL OFFER — Nowhere is the word נפש employed in connection with free-will offerings except in connection with the meal-offering. For who is it that usually brings a meal-offering? The poor man! The Holy One, blessed be He, says, as it were, I will regard it for him as though he brought his very soul (נפש) as an offering (Menachot 104b).
סלת יהיה קרבנו [AND WHEN A PERSON WILL OFFER A MEAL OFFERING] HIS OFFERING SHALL BE OF SIFTED FINE FLOUR — i. e. if one says, “I take upon myself the obligation to bring a מנחה”, without further defining it, he must bring that which is termed “the meal-offering of fine sifted flour” (מנחת סלת) which is that mentioned first among the different meal-offerings) since the קומץ is taken from it whilst it is yet flour (whilst in the case of other meal-offerings this is done after they have been baked), as is explained further on in this section (cf. Menachot 104b). — Because there are five different meal-offerings enumerated here all of which had to be brought ready baked beforẹ the קמץ was taken of them with the exception of this, therefore this alone is technically termed “a meal-offering of flour’ (though the others too had to be made of sifted fine flour).
סלת — The term סלת always denotes “fine flour of wheat”, as it is said, (Exodus 29:2) “fine flour (סלת) of wheat” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 2). No meal-offering is ever less than one tenth part of an ephah of flour, as it said, (Leviticus 14:21) “and one tenth deal of flour … for a meal-offering”, i. e. there must be a tenth part for every kind of meal-offering (cf. Menachot 99a).
ויצק עליה שמן AND HE SHALL POUR OIL UPON IT — upon the whole of it (of the flour) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14),
ונתן עליה לבנה AND PUT FRANKINCENSE THEREON — upon a part of it: he lays a fistful of frankincense upon one side of it. And what reason have you (lit., what do you see) to say so? Because there is a rule: when in the Torah a רבוי, i. e. a term usually intended to include a particular detail) follows one of a similarly inclusive character, the latter implies a restriction). Another explanation of why I say that oil has to be poured upon the whole meal-offering is, because it (the oil) has to be mingled with it (the מנחה) and has to undergo the קמיצה (the taking of a fistful of the mass) together with it, as it is stated, “[and he shall take thereout by grasping a fistful] of the flour thereof and of the oil thereof”; frankincense, however, has to be put only upon a part of it, since it is not mingled with it and has not to undergo the קמיצה together with it, because it is said immediately afterwards, “besides (i. e. in addition to) all the frankincense thereof” (cf. Rashi on that passage), — which implies that after he had taken the קמץ he picks all the frankincense from off it and offers it (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14-18; cf. also Sota 14b)
. … ויצק ונתן … והביאה AND HE SHALL POUR … AND HE SHALL PUT … AND then HE SHALL BRING IT [TO AARONS SONS] — This teaches us that the pouring of the oil and the mingling it (with the flour) is valid even if done by non-priests (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 19: Menachot 9a).
ספורנו על ויקרא א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב מֵעַצְמְכֶם בְּוִדּוּי דְּבָרִים וְהַכְנָעָה, עַל דֶּרֶךְ ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״ (הושע יד:ג), וּכְאָמְרוֹ ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״ (תהלים נא:יט), כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים הַמַּקְרִיבִים בִּלְתִּי הַכְנָעָה קוֹדֶמֶת. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ״מִכֶּם וְלֹא כֻלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר״.
מִן הַבְּהֵמָה. אִם יַקְרִיב בְּהֵמָה לֹא יִהְיֶה רַק מִמִּין בָּקָר אוֹ צֹאן וְלֹא שׁוּם מִין חַיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּכְלַל בְּהֵמָה, כְּאָמְרוֹ ״זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וְגוֹ׳ אַיָּל וּצְבִי וְגוֹ׳״ (דברים יד:ד-ה). וְהַמְּכֻוָּן בְּאֵלֶּה הַפָּרָשִׁיּוֹת הוּא לְפָרֵשׁ מִינֵי מְבִיאֵי הַקָּרְבָּן וּמִינֵי הַנִּקְרָבִים וּמִינֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְסִבּוֹת הַהַקְרָבָה. וּפֵרֵשׁ שֶׁקָּרְבְּנוֹת נְדָבָה מְקַבְּלִים אוֹתָם מִכָּל אָדָם אֲפִלּוּ מִן הַגּוֹיִם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר אַחַר כָּךְ בְּאָמְרוֹ ״וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״ (ויקרא כב:כה), וְהִנֵּה מְשֻׁמָּדִים גְּרוּעִים מִן הַגּוֹיִם, בִּפְרָט מְשֻׁמָּדִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא. וּפֵרֵשׁ שֶׁמִּינֵי הַנִּקְרָבִים הֵם בָּקָר וְצֹאן בִּבְהֵמָה, וְתוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה בְּעוֹפוֹת, וְסֹלֶת וְשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. וּפֵרֵשׁ שֶׁמִּינֵי הַקָּרְבָּן מֵהֶם עוֹלָה שְׁלָמִים וּמִנְחָה, הַבָּאִים לִפְעָמִים נְדָבָה, וּמֵהֶם חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁאֵינָם בָּאִים אֶלָּא חוֹבָה. וּמִזֶּה הִתְבָּאֵר עִנְיַן קַיִן בְּאָמְרוֹ ״וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה״ (בראשית ד:ה), כִּי הָיָה הוּא מִכַּת הַמִּינִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִים מֵהֶם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ, וְשֶׁהָיְתָה מִנְחָתוֹ מִמִּין בִּלְתִּי רָאוּי לְהַקְרָבָה. וְכֵן בְּנֹחַ בְּאָמְרוֹ ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״ (בראשית ח:כא), אָמַר שֶׁקִּבֵּל אוֹתוֹ הַחֵלֶק מִקָּרְבְּנוֹתָיו שֶׁהָיָה רָאוּי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, בִּהְיוֹתוֹ מִן הַמִּין הָרָאוּי לְהַקְרָבָה, אֲבָל לֹא קִבֵּל כָּל קָרְבָּנוֹ שֶׁהָיָה מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהוֹר. וְיוּבַן גַּם כֵּן מַה שֶׁרָצָה בְּאָמְרוֹ ״זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי״ (תהלים מ:ז) וּבְאָמְרוֹ ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם״ (ישעיהו א:יא) וְכָאֵלֶּה רַבִּים בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ. כִּי אָמְנָם רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַמֵּבִיא הַקָּרְבָּן אָדָם כָּשֵׁר לְהָבִיא, בּוֹחֵר בַּמִּין הָרָאוּי לְקָרְבָּן, הַנָּאוֹת לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בְּסִבָּתוֹ בָּא לְהַקְרִיב, וְיִסְמֹךְ אֶת יָדוֹ עַל קָרְבָּנוֹ כְּמִתְנַפֵּל וּמִתְפַּלֵּל שֶׁיִּהְיֶה עֲוֹנוֹ עַל רֹאשׁ הַקָּרְבָּן, כְּעִנְיַן בִּשְׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וּבָזֶה יוֹצִיא לְאֵיזֶה פֹּעַל שֶׁל הַכְנָעָה אֶת מַחֲשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. וּבִהְיוֹת מִינֵי הַחֵטְא קְצָתָם בְּמַחֲשֶׁבֶת הַלֵּב בִּלְבָד וּקְצָתָם גַּם בְּמַעֲשֶׂה, הִנֵּה לְכַפָּרַת הִרְהוּר הַלֵּב יָאוֹת אוֹתוֹ הַחֵלֶק אֲשֶׁר יַעֲלֶה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם הָעוֹלָה וְאֵימוּרֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְאַזְכָּרַת הַמְּנָחוֹת. וּלְכַפָּרַת הַמַּעֲשֶׂה יָאוֹתוּ חֶלְקֵי הַקָּרְבָּן הַנִּתָּן לַכֹּהֲנִים, וְזֶה שֶׁתְּמוּרַת אֵיבְרֵי הַחוֹטֵא שֶׁהִתְעַסְּקוּ בִּפְעוּלַת הָרַע יִנָּתֵן חֵלֶק אֵיבְרֵי הַקָּרְבָּן לְעוֹבְדֵי הָאֵל הַמִּתְעַסְּקִים בַּעֲבוֹדָתוֹ, כְּאָמְרוֹ ״וְאוֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם״ (ויקרא י:יז), וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. וּבִהְיוֹת הַפֹּעַל הָרַע הָרָאוּי לְהִתְכַפֵּר בְּקָרְבָּן קְצָתוֹ עִם כֹּבֶד עָוֹן כְּמוֹ חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת וּקְצָתוֹ קַל מִזֶּה אֲבָל עִם אֵיזֶה חִלּוּל בַּקֹּדֶשׁ, הִנֵּה לַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן יָאוֹת הַחַטָּאת, לְחַטֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּטְמְאָה בְּחִיּוּב כָּרֵת כְּאָמְרוֹ ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״ (ויקרא ז:כ), וְלַחֵלֶק הַשֵּׁנִי יָאוֹת הָאָשָׁם לְהַעֲבִיר חִלּוּל אֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, וְזֶה בְּהַכְנָעַת הַקָּרְבָּן עִם הַתְּשׁוּבָה, וְתוֹרָה אַחַת לָהֶם. אָמְנָם קָרְבַּן הַשְּׁלָמִים הוּא כִּמְשַׁתֵּף הַבְּעָלִים עִם מְשָׁרְתֵי הָאֵל לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וּבִהְיוֹת הַחוֹטְאִים עַל מַדְרֵגוֹת מִתְחַלְּפוֹת, מֵהֶם מוּכָנִים לְהִכָּשֵׁל בְּחֵטְא וּמֵהֶם רְחוֹקִים מִזֶּה וְיִקְרֶה בָּהֶם עַל הַמְּעַט, הָיָה הַדִּבּוּר בָּהֶם עַל אוֹפָנִים מִתְחַלְּפִים וְקָרְבְּנוֹתֵיהֶם מִתְחַלְּפִין, וְלָכֵן עַל הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָחוֹק שֶׁיִּכָּשֵׁל בְּחֵטְא, אָמַר.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י״ד:ט״ז - הטקסט מספריא
אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
רש"י על בראשית ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
והאדם ידע. כְּבָר קֹדֶם הָעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, קֹדֶם שֶׁחָטָא וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, וְכֵן הַהֵרָיוֹן וְהַלֵּדָה, שֶׁאִם כָּתַב וַיֵּדַע אָדָם, נִשְׁמָע שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּטְרַד הָיוּ לוֹ בָנִים:
קין. עַל שֵׁם קָנִיתִי:
את ה'. כְּמוֹ עִם ה', כְּשֶׁבָּרָא אוֹתִי וְאֶת אִישִׁי, הוּא לְבַדּוֹ בְּרָאָנוּ אֲבָל בָּזֶה שֻׁתָּפִים אָנוּ עִמּוֹ (נדה ל"א):
את קין את אחיו את הבל. ג' אֶתִים רִבּוּיִים הֵם, מְלַמֵּד, שֶׁתְּאוֹמָה נוֹלְדָה עִם קַיִן, וְעִם הֶבֶל נוֹלְדוּ שְׁתַּיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר וַתֹּסֶף (בראשית רבה):
(1) והאדם ידע AND THE MAN KNEW already before the events related above took place — before he sinned and was driven out of the Garden of Eden. So, also, the conception and birth of Cain took place before this. Had it been written, וידע אדם it would imply that after he was driven out children were born to him (Genesis Rabbah 22:2).
קין — She called him so with reference to her use of the word.
ה‘ — ;את קניתי is like ‘עם ה “with the Lord”; she meant to say: when He created me and my husband He created us by Himself, but in the case of this one we are copartners with Him (cf. Niddah 31a).
את קין… את אחיו את הבל —The threefold ‘את’ signify extension of the scope of the text, teaching that a twin sister was born with Cain, and that with Abel two were born; consequently the text states ותוסף “and she bore more’’ than the previous time (Genesis Rabbah 22:3).
מצוטט ב־4 עמודים
תורת מנחם 4
- מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פקודי, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ז ע' 10
- סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויקרא, ג' ניסן, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ז ע' 9
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"ג אדר שני, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 12
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 11