10
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ד. פרשות אלו נאמרו לפני השמיני למילואים
ההסבר לכך הוא:
לפי פשט הפסוקים יוצא, שפרשת הקרבנות שבפרשתנו ובחלק הראשון של פרשת צו נאמרו לפני ש"קרא משה לאהרן... קח לך עגל..."17 סדר החינוך של אהרן ובניו בשמיני למילואים, שעליו מסופר אחר־כך. מכך מובן בפשטות, מדוע מוכרחים לציין תחילה את דיני עולה וכדומה, מפני שאהרן ובניו היו צריכים לדעת את דיני הקרבנות הללו כדי להקריבם בשמיני למילואים.18
וכשם שכך הוא הדבר לגבי הציוויים לאהרן ובניו, שהוזקקו לדעת כיצד להקריב את הקרבנות בשמיני למילואים, כך הוא גם לגבי הציוויים לכל ישראל בפרשות ויקרא וצו, שהיו צריכים לדעת אילו קרבנות הם יכולים או חייבים להביא מיד בהקמת המשכן בשמיני למילואים.
הדבר מובן במיוחד אם נאמר19, שפרשת ויקרא וצו נאמרו בתחילת שבעה ימי המילואים20, ודיניהן יכולים להתאים21 לכל שמונה ימי המילואים, ולא רק ליום השמיני למילואים22.
לפיכך לא היה צורך לציין כאן את קרבנות הציבור של יום־טוב וכדומה, המוזכרים בפרשות אחרי, אמור ופינחס, מפני שכאן הוזכרו הקרבנות המיושמים, או יכולים להיות מיושמים, למעשה מיד.
ואפילו לגבי קרבנות הציבור שהקריבו בימי המילואים, שאינם מ"אותן שנצטוו בו ביום"23, כקרבן מוסף של שבת וראש־חודש24, אין צורך לפרטם לכל ישראל (כבתחילת הפרשה – "דבר אל בני ישראל")25, מפני שמקריב קרבנות אלה בימי
הערות
- 17. ר"פ שמיני.
- 18. ראה צו ו, יב ואילך. וראה פרש"י שמיני ט, טז: "ויעשה כמשפט – המפורש .. בויקרא".
- 19. ראה רמב"ן פקודי מ, ב. ס"פ פקודי. צו ח, ב. נשא ז, א.
- 20. ואף ש(רק) באמצע פ' צו (ח, ב) כ' רש"י "פרשה זו נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן שאין מוקדם ומאוחר בתורה", דעפ"ז אפשר לומר דס"ל דפ' ויקרא ו(חלק) פ' צו שלפנ"ז הן בהמשך לס"פ פקודי (מ, יז ואילך) ששם מדובר בהקמת המשכן בשמיני למילואים (ראה פרש"י פקודי שם, כט, לא. ר"פ שמיני, רמב"ן פקודי מ, ב. דלא כבראב"ע שם ובר"פ שמיני) – אבל י"ל, כי שם יש הכרח שנאמרה בתחילת ימי המילואים, ולכן פרש"י ד"פרשה זו נאמרה (בבירור) ז' ימים קודם הקמת המשכן": משא"כ פ' ויקרא ו(חלק) פ' צו ספק בדבר, ואפ"ל בב' אופנים.
- 21. וצ"ע אם ע"ד ההלכה היו מקריבים קרבנות יחיד בז' ימי המילואים.
- 22. בגו"א שמיני (ט, כג) כ' – לדעת רש"י – "שודאי לא הקריב בימי המילואים אלא קרבנות השייכים למילואים כו' כמו שלא הקריב התמידים כו'" – אבל ראה פרש"י פינחס כח, ד. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 243 ובהערה שם (דלדעת רש"י עשו כל העבודות בז' ימי המילואים).
- 23. שהקריב אהרן – ראה פרש"י פקודי מ, כט.
- 24. ראה פרש"י שמיני י, טז. וראה ראב"ע פקודי מ, ב. מפרשי רש"י צו ח, ב.
- 25. וגם פ' התמיד דפ' תצוה לא נאמרה לבנ"י כ"א למשה (בעיקר*) לימי המילואים, והציווי לבנ"י (לדורות) הוא בפ' פינחס (כח, א ואילך) – ראה פרש"י פינחס שם, ד. *) ראה חזקוני פינחס כ, ד – בדעת רש"י.
רמב"ן על שמות מ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שֶׁהוּא יוֹם שְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, טַעַם הַכָּתוּב שֶׁתָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְיַעֲמֹד כֵּן וְלֹא תּוֹרִידֶנּוּ וְלֹא תְּקִימוֹ עוֹד, כִּי בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנוֹת הַלְוִיִּם יוֹרִידוּ אוֹתוֹ וְיָקִימוּ אוֹתוֹ. וְלֹא הֻצְרַךְ לְצַוּוֹת עַתָּה עַל הֲקָמַת שִׁבְעַת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים, כִּי אָמַר לוֹ מִתְּחִלָּה "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו:ל'), וְכֵיוָן שֶׁפֵּרֵשׁ לוֹ עַתָּה כִּי בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן תִּהְיֶה הֲקָמָתוֹ לְעָמְדָה, הִנֵּה יָדַע כִּי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים יִצְטָרֵךְ לְהָקִים וּלְהוֹרִיד. וְאוּלַי הָיָה כֵן לְהַרְגִּיל הַלְוִיִּם בְּמַעֲשֵׂהוּ כִּי מִמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ, אוֹ הָיָה לְהַכְתִּיר הַיּוֹם בַּעֲטָרָה זוֹ:
וְנִרְאֶה לְדַעְתָּם כִּי בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה מֵקִים אוֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעוֹמֵד כֵּן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, וְכַעֲלוֹת הַשַּׁחַר הָיָה מוֹרִיד אוֹתוֹ וְחוֹזֵר וּמְקִימוֹ מִיָּד, כִּי הַכָּתוּב אָמַר "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה" (ויקרא ח לה), וְאֵין פֶּתַח לָאֹהֶל רַק בְּעֵת הֲקָמָתוֹ: וּכְבָר דָּרְשׁוּ (בתורת כהנים ויקרא א ה) "אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בִּזְמַן שֶׁהוּא פָּתוּחַ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא מְפֹרָק, וְאָמְרוּ (זבחים נה:) שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטָן קֹדֶם שֶׁנִּפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל פְּסוּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג ב) "וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", בִּזְמַן שֶׁפָּתוּחַ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁנָּעוּל, וְכֵן בַּמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאַחַר שֶׁפֵּרְקוּ הַלְוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן פְּסוּלִין. וְעוֹד, שֶׁהָיָה מַקְרִיב בּוֹ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּמַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב:
וּבְוַיִּקְרָא רַבָּה (עי' במדבר רבה יב טו) רָאִיתִי, הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ שְׁנֵי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "תָּקִים" (שמות מ':ב') "הוּקַם" (שמות מ':י"ז) "וַיָּקֶם" (שמות מ':י"ח), אַחַת לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְאַחַת לַמִּלּוּאִים, וְאַחַת לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיִתָּכֵן שֶׁכָּל זֶה רְגִילוּת, לְהוֹדִיעַ עִנְיַן הֲקָמָתוֹ וְהַסֵּדֶר, וְלֹא יַעֲמִידֶנּוּ מְפֹרָק כְּלָל: וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר כָּאן "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ':ל"ד), עַל דַּעְתָּם הָיָה זֶה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, כִּי אָמַר "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (שם פסוק לג), וְכַאֲשֶׁר כִּלָּה הֲקָמָה זוֹ שֶׁל אֶחָד בְּנִיסָן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּכְבָר כָּתַב רַשִׁ"י (ויקרא ט כג) מַה שֶׁדָּרְשׁוּ (בתורת כהנים שם) "וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם", לְפִי שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁהֶעֱמִיד מֹשֶׁה הַמִּשְׁכָּן וְהָיָה מְשַׁמֵּשׁ בּוֹ וּמְפָרְקוֹ לֹא שָׁרְתָה בּוֹ שְׁכִינָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִכְלָמִים וְאָמְרוּ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַחְנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּינֵינוּ וְנֵדַע שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָנוּ עֲוֹן הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן אָחִי כְּדַאי וְחָשׁוּב מִמֶּנִּי שֶׁעַל יְדֵי קָרְבְּנוֹתָיו וַעֲבוֹדָתוֹ תִּשְׁרֶה בָּנוּ שְׁכִינָה:
וּבְפָרָשַׁת מִלּוּאִים (תורת כהנים שם) יָכוֹל הוּקַם הַמִּשְׁכָּן בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בַּשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת" (במדבר ט טו), מְלַמֵּד שֶׁבְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן שָׁרְתָה הַשְּׁכִינָה עַל יְדֵי מַעֲשֵׂה אַהֲרֹן. הִנֵּה יֹאמְרוּ בְּפֵרוּשׁ כִּי כִּסּוּי הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן בַּשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים הָיָה, וְהוּא אֶחָד בְּנִיסָן, אִם כֵּן תִּהְיֶה כָּל הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת לְדַעְתָּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שֶׁהַכָּתוּב יְסַדֵּר כִּי צִוָּה הַשֵּׁם אֶת מֹשֶׁה שֶׁתִּהְיֶה הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן לְכַלּוֹתָהּ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, וְאָמַר כִּי מֹשֶׁה עָשָׂה כֵן וְכִלָּה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְאָז כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הָאֹהֶל, וְכֵן תָּמִיד. וְחָזַר הַכָּתוּב אֶל תְּחִלַּת הַדִּבּוּר אֲשֶׁר הָיָה לְמֹשֶׁה מִן הָאֹהֶל וְאָמַר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א א), וְכָל זֶה בְּסֵדֶר נָכוֹן:
וְכִדְמוּת רְאָיָה לָהֶם מַה שֶׁכָּתוּב (במדבר ז א) "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן", וְאִם לֹא הוֹרִיד אוֹתוֹ מָה טַעַם בְּיוֹם כַּלּוֹת, כִּי בְּיוֹם אֶחָד הֵחֵל וְכִלָּה, וְהָרָאוּי שֶׁיֹּאמַר וַיְהִי בְּיוֹם הֵקִים מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְעוֹד, שֶׁאָמַר שָׁם "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" (ויקרא ט ו), "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (שם כג), וּמַשְׁמָעוּת זֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא כִּסָּה הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמ"מ בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל מִלּוּאִים נִדְבַּר לְמֹשֶׁה מִשָּׁם כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת מִתְּחִלַּת סֵפֶר וַיִּקְרָא עַד וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי (שם ט א), אֲבָל לֹא הָיָה הֶעָנָן מְכַסֶּה אוֹתוֹ, וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר לְמֹשֶׁה שָׁם מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם: אֲבָל בְּמִדְרַשׁ חָזִיתָ (קהלת א יב) מָצָאתִי, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי", זֶה הָיָה רָאוּי לִהְיוֹת תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְאִם כֵּן יִהְיֶה "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה מֵאֹהֶל מוֹעֵד" אַחַר "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם וַתֵּצֵא אֵשׁ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט כג כד), וְיִהְיֶה הַדִּבּוּר לְאַהֲרֹן "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ" (שם י ט) מִמָּחֳרַת, כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁנִּדְבַּר לְאַהֲרֹן מֵאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶם לְמֹשֶׁה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם זֶה דִּבְרֵי הַכֹּל אוֹ הֵם דִּבְרֵי יָחִיד, כִּי עַל דִּבְרֵי ר' יִשְׁמָעֵאל נֶאֶמְרוּ שָׁם:
תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד לֹא פֵּרֵשׁ לוֹ בְּצַוָּאָה זוֹ כֵּיצַד סֵדֶר הַהֲקָמָה כַּאֲשֶׁר פֵּרֵשׁ בַּמַּעֲשֶׂה "וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו" (שמות מ':י"ח). וְהָיָה זֶה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הֶרְאָה אוֹתוֹ הַהֲקָמָה בְּמַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" (שמות כ"ו:ל'). וְכֵן קִצֵּר כָּאן וְאָמַר "וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" (שמות מ':ג'), וְלֹא הִזְכִּיר וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת, כִּי בְּהַזְכִּירוֹ "אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת" יָבִין זֶה, כִּי לֹא יִקָּרֵא הָאָרוֹן כֵּן רַק בִּהְיוֹת בּוֹ לוּחוֹת הָעֵדוּת. וּכְבָר נִצְטַוָּה מִתְּחִלָּה "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כ"ה:כ"א), וְלֹא הֻצְרַךְ כָּאן אֶלָּא לְצַוּוֹתוֹ בַּהַקְדָּמָה, כִּי תְּשׂוּמֶת הָאָרוֹן עִם הַלּוּחוֹת יַקְדִּים לְכָל הַכֵּלִים. וְכֵן קִצֵּר בְּעִנְיַן הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה, שֶׁכְּבָר צִוָּה אוֹתוֹ (שמות כ"ו:ל"ה) בְּאֵיזֶה מָקוֹם מִן הַמִּשְׁכָּן יַעֲמִידֵם. וְקִצֵּר בְּעִנְיַן לְבִישַׁת אַהֲרֹן וּבָנָיו, שֶׁאָמַר "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות מ':י"ג), וּבְבָנָיו אָמַר "וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנוֹת" (שמות מ':י"ד), כִּי כְּבָר צִוָּה אוֹתוֹ בִּפְרָט בְּסֵדֶר לְבִישָׁתָן (לעיל כט ה-ט), וְלֹא בָּא עַכְשָׁו אֶלָּא לְסַדֵּר לוֹ שְׁעַת הַלְּבִישָׁה שֶׁתִּהְיֶה אַחַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלּוֹ. וְהִזְכִּיר כֻּתֳּנוֹת שֶׁבָּהֶן יַתְחִיל הַלְּבִישָׁה:
רש"י על במדבר כ״ח:ד׳ - הטקסט מספריא
את הכבש אחד. אַעַ"פִּ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" וְגוֹ' (שמות כט לח), הִיא הָיְתָה אַזְהָרָה לִימֵי הַמִּלּוּאִים וְכָאן צִוָּה לַדּוֹרוֹת:
את הכבש אחד THE ONE LAMB [SHALT THOU OFFER IN THE MORNING] — Although it has already been stated in the section beginning with the words ,ואתה תצוה (Exodus 29:38 39): “Now this is what thou shalt offer … [The one lamb thou shalt offer in the morning]”, that was an instruction for the days of the installation ceremony of the priests, but here it states the commands for all generations.
רש"י על שמות מ׳:כ״ט - הטקסט מספריא
ויעל עליו וגו'. אַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, שֶׁהוּא יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה וְהִקְרִיב קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בוֹ בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹמֵר (ויקרא ט'):
את העלה. עוֹלַת הַתָּמִיד:
ואת המנחה. מִנְחַת נְסָכִים שֶׁל תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן וְגוֹמֵר (שמות כ"ט):
ויעל עליו וגו׳ AND OFFERED UPON IT etc. Not only during the first seven days of the consecration of Aaron and his sons during which Moses set the dwelling up and then dismantled it, but also on the eighth day of the consecration which was the day of the final erection of the dwelling for its ordinary purposes did Moses officiate and offer the congregational sacrifices except those which had been commanded exclusively for that very day, as it is said, (Leviticus 9:7) “[And Moses said to Aaron], approach unto the altar and offer etc.
את העלה THE BURNT OFFERING — the daily burnt offering.
ואח המנחה AND THE MEAL OFFERING — The meal offering brought together with the libation which was made with the daily burnt offering, at it is said, (Exodus 29:40) “[And with the one lamb] (of the daily burnt offering) shall be brought a tenth deal of flour mingled with … oil; [and the fourth part of a hin of wine for a libation …]”.
אבן עזרא על שמות מ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.