11
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המילואים היה משה (כפי שאומר רש"י לפני כן26), מפני שמשה ידע אילו קרבנות יש להביא וכיצד27, כפי שידע את דיני כל הקרבנות שהוא הקריב בשבעת ימי המילואים, כולל בשבת, חטאת וכו'.
ה. בימי המילואים עשויים בני ישראל להביא קרבנות נדבה
לפי זה מובן מדוע מתחילה התורה בקרבנות נדבה, ולא חובה: בימי המילואים אין מסתבר שישראל יחטאו28 ויחוייבו בקרבן חובה, ובמיוחד בשמיני למילואים, כאשר היתה במשכן השראת השכינה29 שהיא "עדות לישראל שויתר להם הקדוש־ברוך־הוא על מעשה העגל"30.
לעומת זאת, אכן מסתבר, שבני ישראל שנדיבותם למלאכת המשכן היתה גדולה ביותר31, יביאו מיד עם הקמת המשכן, באפשרות הראשונה*, קרבנות נדבה.
לפיכך כתובים בתורה תחילה הקרבנות שעשויים להיות מובאים בימי המילואים – קרבנות נדבה, ורק אחר כך – דיני קרבנות חובה.
ו. ההסבר בפנימיות הענינים
ההסבר להקדמת קרבנות נדבה בתורה לפי פנימיות הענינים יובן על־ידי הקדמת ההסבר הבא:
ידוע, שהעיקר בקרבנות הוא כוונת האדם ומחשבתו בעת הבאת הקרבן, כמאמר חז"ל32 "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". גם בקרבנות הבאים לכפר על האדם, הכפרה היא בעיקר עקב מחשבת האדם, כהסבר הרמב"ן33, שבעת הבאת הקרבן צריך המקריב לחשוב "כי חטא לאלקיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו
הערות
- 26. תצוה כט, כב. שם כד. פקודי מ, כט ("אף ביום השמיני כו' והקריב קרבנות צבור כו'").
- 27. אלא שבתורה לא נאמר בפירוש רק ציווי על קרבן תמיד.
- 28. להעיר מפרש"י תצוה כט, לו. שמיני י, יז. נשא ז, טז.
- 29. פקודי מ, לד.
- 30. פרש"י ר"פ פקודי. וראה פרש"י שמיני (ט, כג) דכל שבעת ימי המילואים "היו ישראל נכלמים ואומרים כו' כל הטורח שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לו עון העגל כו'".
- 31. ויקהל לה, כא ואילך. לו, ה־ז.
- *. ואף שהנשיאים התנדבו "בחנוכת המזבח תחילה" (פרש"י ויקהל לה, כז) – הרי נדבת הנשיאים כולם הייתה בח' למילואים (כפשטות הכתובים (נשא ז, א ואילך) – תיכף כשסיים משיחת המשכן כו'). ולאח"ז (גם ביום השמיני למילואים) יכלו כל בנ"י להביא נדבות [נוסף לזה שי"ל (כנ"ל בפנים) שהביאו גם בז' ימי המילואים (לפני "חנוכת המזבח")]. ובפרש"י נשא (ז, ג) משנה וכותב (ומפרש) דברי ר"נ "להתנדב כאן בתחלה" וקאי על העגלות והבקר – ובהם גם הנתינה ללוים הייתה בתחלת היום. וראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 453 הערה 3.
- 32. מנחות בסופה. הובא בפרש"י פרשתנו א, יז*. וראה פרש"י פרשתנו ב, א.
- 33. פרשתנו א, ט. וראה ספורנו שם, ב. ועוד. *) ראה לקוטי לוי"צ לזהר בשלח ע' סט־ע (ובלקו"ש חי"ב ע' 13 ואילך). נתבאר בשיחת ש"פ בשלח תשל"ו.
רש"י על שמות ל״ה:כ״ז - הטקסט מספריא
והנשאם הביאו. אָמַר רַ' נָתָן: מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בַּתְּחִלָּה וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִין, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים, אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל – שֶׁנֶּ' וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם – אָמְרוּ נְשִׂיאִים מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? הביאו את אבני השהם וְגוֹ', לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה, וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָּה נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם, וְהַנְּשִׂאִם כְּתִיב (ספרי במדבר מ"ה):
והנשאם הביאו AND THE PRINCES BROUGHT [ONYX STONES] R. Nathan asked, “What reason had the princes to give their contributions at the dedication of the altar (Numbers 7:12ff.) first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first, but the last to contribute?” But — replied he — the princes spoke thus: “Let the community in general contribute all they with to give and what will then be lacking we shall supply” But when the community gave everything needed in its entirety — as it is said, (Exodus 36:7) “For the stuff they had was enough [for all the work to make it, and some was left]” — the princes asked, “What can we now do?” therefore הביאו את אבני השהם וגו׳ THEY BROUGHT THE ONYX STONES etc. That is why they were the first to contribute at the consecration of the altar. Because, however, they were dilatory at the beginning, a letter is missing here from their title (thus intimating that something, viz., zeal was lacking in them): for it is written והנשאם instead of והנשיאים (Numbers Rabbah 12:16).
רש"י על ויקרא א׳:י״ז - הטקסט מספריא
ושסע. אֵין שִׁסּוּעַ אֶלָּא בַּיָּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וְגוֹ' (שופטים י"ד):
בכנפיו. עִם כְּנָפָיו — אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ:
בכנפיו. נוֹצָה מַמָּשׁ; וַהֲלֹא אֵין לְךָ הֶדְיוֹט שֶׁמֵּרִיחַ רֵיחַ כְּנָפַיִם נִשְֹרָפִים וְאֵין נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְלָמָּה אָמַר הַכָּתוּב יַקְרִיב? כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ שָֹבֵעַ וּמְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי (ויק"ר ג'):
לא יבדיל. אֵינוֹ מְפָרְקוֹ לְגַמְרֵי, לִשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת, אֶלָּא קוֹרְעוֹ מִגַּבּוֹ; נֶאֱמַר בָּעוֹף רֵיחַ נִיחוֹחַ וְנֶאֱמַר בַּבְּהֵמָה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לוֹמַר לְךָ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (ספרא):
ושסע AND HE SHALL CLEAVE [IT] — The term שסע is used only for rending with the hands. Similarly it states in the story of Samson (Judges 14:6) “and he rent him (וישסעהו) as he would have rent a kid” (Zevachim 65b).
בכנפיו means: he shall rend it together with its feathers he need not pluck out the feathers that form its plumage before doing so.
בכנפיו means actually the feathers (not the wings). But surely you will not find even a common sort of man who can smell the odour of burnt feathers without being disgusted with it! Why, then, does Scripture say that it shall be offered with the feathers? In order that the altar should appear full up, as it were, and adorned with the sacrifice of the poor (since the bird with its feathers makes a finer show than without them) (Leviticus Rabbah 3:5).
לא יבדיל BUT HE SHALL NOT SEPARATE IT — he must not break it entirely into two pieces, but only rends it from behind. — It is stated here of a bird-offering “a pleasing odour [to the Lord]” and it is stated (v. 13) of an animal-sacrifice “a pleasing odour [to the Lord]”, to tell you: whether one offers much or little it is equally pleasing to God provided that he directs his heart to Heaven (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Section 9 7; Menachot 110a).
רש"י על ויקרא ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד):
סלת יהיה קרבנו. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה סְתָם, מֵבִיא מִנְחַת סֹלֶת, שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּמְּנָחוֹת וְנִקְמֶצֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן; לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן חֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת, וְכֻלָּן בָּאוֹת אֲפוּיוֹת קֹדֶם קְמִיצָה חוּץ מִזּוֹ, לְכָךְ קְרוּיָה מִנְחַת סֹלֶת:
סלת. אֵין סֹלֶת אֶלָּא מִן הַחִטִּין, שֶׁנֶּאֱמַר סֹלֶת חִטִּים (שמות כ"ט), וְאֵין מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת … לְמִנְחָה (ויקרא י"ד) — עִשָּׂרוֹן לְכָל מִנְחָה:
ויצק עליה שמן. עַל כֻּלָּהּ:
ונתן עליה לבנה. עַל מִקְצָתָהּ — מַנִּיחַ קֹמֶץ לְבוֹנָה עָלֶיהָ לְצַד אֶחָד. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן? שֶׁאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעֵט; דָּ"אַ: שֶׁמֶן עַל כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָל עִמָּהּ וְנִקְמָץ עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, וּלְבוֹנָה עַל מִקְצָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִבְלֶלֶת עִמָּהּ וְלֹא נִקְמֶצֶת עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁקָּמַץ מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה כֻּלָּהּ מֵעָלֶיהָ וּמַקְטִירָהּ (ספרא):
ויצק, ונתן, והביאה. מְלַמֵּד שֶׁיְּצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר (שם):
ונפש כי תקריב AND WHEN A PERSON (or “A SOUL”) WILL OFFER — Nowhere is the word נפש employed in connection with free-will offerings except in connection with the meal-offering. For who is it that usually brings a meal-offering? The poor man! The Holy One, blessed be He, says, as it were, I will regard it for him as though he brought his very soul (נפש) as an offering (Menachot 104b).
סלת יהיה קרבנו [AND WHEN A PERSON WILL OFFER A MEAL OFFERING] HIS OFFERING SHALL BE OF SIFTED FINE FLOUR — i. e. if one says, “I take upon myself the obligation to bring a מנחה”, without further defining it, he must bring that which is termed “the meal-offering of fine sifted flour” (מנחת סלת) which is that mentioned first among the different meal-offerings) since the קומץ is taken from it whilst it is yet flour (whilst in the case of other meal-offerings this is done after they have been baked), as is explained further on in this section (cf. Menachot 104b). — Because there are five different meal-offerings enumerated here all of which had to be brought ready baked beforẹ the קמץ was taken of them with the exception of this, therefore this alone is technically termed “a meal-offering of flour’ (though the others too had to be made of sifted fine flour).
סלת — The term סלת always denotes “fine flour of wheat”, as it is said, (Exodus 29:2) “fine flour (סלת) of wheat” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 2). No meal-offering is ever less than one tenth part of an ephah of flour, as it said, (Leviticus 14:21) “and one tenth deal of flour … for a meal-offering”, i. e. there must be a tenth part for every kind of meal-offering (cf. Menachot 99a).
ויצק עליה שמן AND HE SHALL POUR OIL UPON IT — upon the whole of it (of the flour) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14),
ונתן עליה לבנה AND PUT FRANKINCENSE THEREON — upon a part of it: he lays a fistful of frankincense upon one side of it. And what reason have you (lit., what do you see) to say so? Because there is a rule: when in the Torah a רבוי, i. e. a term usually intended to include a particular detail) follows one of a similarly inclusive character, the latter implies a restriction). Another explanation of why I say that oil has to be poured upon the whole meal-offering is, because it (the oil) has to be mingled with it (the מנחה) and has to undergo the קמיצה (the taking of a fistful of the mass) together with it, as it is stated, “[and he shall take thereout by grasping a fistful] of the flour thereof and of the oil thereof”; frankincense, however, has to be put only upon a part of it, since it is not mingled with it and has not to undergo the קמיצה together with it, because it is said immediately afterwards, “besides (i. e. in addition to) all the frankincense thereof” (cf. Rashi on that passage), — which implies that after he had taken the קמץ he picks all the frankincense from off it and offers it (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14-18; cf. also Sota 14b)
. … ויצק ונתן … והביאה AND HE SHALL POUR … AND HE SHALL PUT … AND then HE SHALL BRING IT [TO AARONS SONS] — This teaches us that the pouring of the oil and the mingling it (with the flour) is valid even if done by non-priests (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 19: Menachot 9a).
ספורנו על ויקרא א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם. כִּי יַקְרִיב מֵעַצְמְכֶם בְּוִדּוּי דְּבָרִים וְהַכְנָעָה, עַל דֶּרֶךְ ״וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״ (הושע יד:ג), וּכְאָמְרוֹ ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״ (תהלים נא:יט), כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים הַמַּקְרִיבִים בִּלְתִּי הַכְנָעָה קוֹדֶמֶת. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ״מִכֶּם וְלֹא כֻלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר״.
מִן הַבְּהֵמָה. אִם יַקְרִיב בְּהֵמָה לֹא יִהְיֶה רַק מִמִּין בָּקָר אוֹ צֹאן וְלֹא שׁוּם מִין חַיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִּכְלַל בְּהֵמָה, כְּאָמְרוֹ ״זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ וְגוֹ׳ אַיָּל וּצְבִי וְגוֹ׳״ (דברים יד:ד-ה). וְהַמְּכֻוָּן בְּאֵלֶּה הַפָּרָשִׁיּוֹת הוּא לְפָרֵשׁ מִינֵי מְבִיאֵי הַקָּרְבָּן וּמִינֵי הַנִּקְרָבִים וּמִינֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְסִבּוֹת הַהַקְרָבָה. וּפֵרֵשׁ שֶׁקָּרְבְּנוֹת נְדָבָה מְקַבְּלִים אוֹתָם מִכָּל אָדָם אֲפִלּוּ מִן הַגּוֹיִם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר אַחַר כָּךְ בְּאָמְרוֹ ״וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״ (ויקרא כב:כה), וְהִנֵּה מְשֻׁמָּדִים גְּרוּעִים מִן הַגּוֹיִם, בִּפְרָט מְשֻׁמָּדִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא. וּפֵרֵשׁ שֶׁמִּינֵי הַנִּקְרָבִים הֵם בָּקָר וְצֹאן בִּבְהֵמָה, וְתוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה בְּעוֹפוֹת, וְסֹלֶת וְשֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. וּפֵרֵשׁ שֶׁמִּינֵי הַקָּרְבָּן מֵהֶם עוֹלָה שְׁלָמִים וּמִנְחָה, הַבָּאִים לִפְעָמִים נְדָבָה, וּמֵהֶם חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁאֵינָם בָּאִים אֶלָּא חוֹבָה. וּמִזֶּה הִתְבָּאֵר עִנְיַן קַיִן בְּאָמְרוֹ ״וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה״ (בראשית ד:ה), כִּי הָיָה הוּא מִכַּת הַמִּינִים שֶׁאֵין מְקַבְּלִים מֵהֶם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ, וְשֶׁהָיְתָה מִנְחָתוֹ מִמִּין בִּלְתִּי רָאוּי לְהַקְרָבָה. וְכֵן בְּנֹחַ בְּאָמְרוֹ ״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״ (בראשית ח:כא), אָמַר שֶׁקִּבֵּל אוֹתוֹ הַחֵלֶק מִקָּרְבְּנוֹתָיו שֶׁהָיָה רָאוּי לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, בִּהְיוֹתוֹ מִן הַמִּין הָרָאוּי לְהַקְרָבָה, אֲבָל לֹא קִבֵּל כָּל קָרְבָּנוֹ שֶׁהָיָה מִכָּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכָּל הָעוֹף הַטָּהוֹר. וְיוּבַן גַּם כֵּן מַה שֶׁרָצָה בְּאָמְרוֹ ״זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי״ (תהלים מ:ז) וּבְאָמְרוֹ ״לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם״ (ישעיהו א:יא) וְכָאֵלֶּה רַבִּים בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ. כִּי אָמְנָם רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַמֵּבִיא הַקָּרְבָּן אָדָם כָּשֵׁר לְהָבִיא, בּוֹחֵר בַּמִּין הָרָאוּי לְקָרְבָּן, הַנָּאוֹת לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בְּסִבָּתוֹ בָּא לְהַקְרִיב, וְיִסְמֹךְ אֶת יָדוֹ עַל קָרְבָּנוֹ כְּמִתְנַפֵּל וּמִתְפַּלֵּל שֶׁיִּהְיֶה עֲוֹנוֹ עַל רֹאשׁ הַקָּרְבָּן, כְּעִנְיַן בִּשְׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וּבָזֶה יוֹצִיא לְאֵיזֶה פֹּעַל שֶׁל הַכְנָעָה אֶת מַחֲשֶׁבֶת הַתְּשׁוּבָה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. וּבִהְיוֹת מִינֵי הַחֵטְא קְצָתָם בְּמַחֲשֶׁבֶת הַלֵּב בִּלְבָד וּקְצָתָם גַּם בְּמַעֲשֶׂה, הִנֵּה לְכַפָּרַת הִרְהוּר הַלֵּב יָאוֹת אוֹתוֹ הַחֵלֶק אֲשֶׁר יַעֲלֶה בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ, וְהֵם הָעוֹלָה וְאֵימוּרֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְאַזְכָּרַת הַמְּנָחוֹת. וּלְכַפָּרַת הַמַּעֲשֶׂה יָאוֹתוּ חֶלְקֵי הַקָּרְבָּן הַנִּתָּן לַכֹּהֲנִים, וְזֶה שֶׁתְּמוּרַת אֵיבְרֵי הַחוֹטֵא שֶׁהִתְעַסְּקוּ בִּפְעוּלַת הָרַע יִנָּתֵן חֵלֶק אֵיבְרֵי הַקָּרְבָּן לְעוֹבְדֵי הָאֵל הַמִּתְעַסְּקִים בַּעֲבוֹדָתוֹ, כְּאָמְרוֹ ״וְאוֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם״ (ויקרא י:יז), וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. וּבִהְיוֹת הַפֹּעַל הָרַע הָרָאוּי לְהִתְכַפֵּר בְּקָרְבָּן קְצָתוֹ עִם כֹּבֶד עָוֹן כְּמוֹ חַיָּבֵי כְּרִיתוֹת וּקְצָתוֹ קַל מִזֶּה אֲבָל עִם אֵיזֶה חִלּוּל בַּקֹּדֶשׁ, הִנֵּה לַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן יָאוֹת הַחַטָּאת, לְחַטֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁנִּטְמְאָה בְּחִיּוּב כָּרֵת כְּאָמְרוֹ ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״ (ויקרא ז:כ), וְלַחֵלֶק הַשֵּׁנִי יָאוֹת הָאָשָׁם לְהַעֲבִיר חִלּוּל אֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, וְזֶה בְּהַכְנָעַת הַקָּרְבָּן עִם הַתְּשׁוּבָה, וְתוֹרָה אַחַת לָהֶם. אָמְנָם קָרְבַּן הַשְּׁלָמִים הוּא כִּמְשַׁתֵּף הַבְּעָלִים עִם מְשָׁרְתֵי הָאֵל לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וּבִהְיוֹת הַחוֹטְאִים עַל מַדְרֵגוֹת מִתְחַלְּפוֹת, מֵהֶם מוּכָנִים לְהִכָּשֵׁל בְּחֵטְא וּמֵהֶם רְחוֹקִים מִזֶּה וְיִקְרֶה בָּהֶם עַל הַמְּעַט, הָיָה הַדִּבּוּר בָּהֶם עַל אוֹפָנִים מִתְחַלְּפִים וְקָרְבְּנוֹתֵיהֶם מִתְחַלְּפִין, וְלָכֵן עַל הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָחוֹק שֶׁיִּכָּשֵׁל בְּחֵטְא, אָמַר.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- עב - שנת תשל"ג - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ז ע' 11
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.